על ארץ רבה.

(מתור בגלילות הציר הדרומי). זה לא כביר שב לעירנו התיר הענריק ארצט אשר הלך עם האורחה הבעלגית לתור את הגלילות שאצל הציר הדרומי. באורחה הזאת היו תשעה עשר איש והם ירדו באנית קיטור לא גדולה, אשר תכיל רק 250 טאן. שני אנשים מן האורחה לא עצרו כח לעמוד מפני האקלים הקר ויגועו בדרך וימצאו קבר בין רגבי הקרח בים הציר. אחד חובלי האניה השתגע ויסב להאורחה עמל ותלאה מרבה להכיל.

האורחה יצאה מאירופא לפני שנתים ימים ותרד דרך אסטענדא, מאדיירא, ריא, מונטווידעא ולשון ים מאגעלאן. על חוף ארץ האש קרה להאורחה האסון הראשון: בעת ירידת הים נתקעה האניה בין הסלעים ותשכב על צדה עשרים וארבע שעות רצופות ואך בעמל רב הצליחו התרים להעלותה אח"כ מן השרטון. היציאות מן האניה אל חפי פאטאגאניא, ארץ האש ואיי לשון ים מאגעלאן ארכו ירחים שלמים. אז מדדו התרים את עומק הים וימצאו את מדתו במקומות ההם ארבעת אלפי מיטר.

אחרי אשר עברה האניה אצל המקום אשר נסמנה שם בשגיאה על המפה לשון ים היג, באה אל תעלה אחת נעלמה, אשר, לפי דברת האמריקאנים שלא התאמתו, נמצאה עוד בתחלת מאת השנים הנוכחית ע"י אנית צידי תנינים שהלכה תחת פקידות איש אמריקאני ושמו פאלמער. התרים חקרו את חפי התעלה ההיא ויעלו היבשה עשרים פעם, שהוא דבר קשה מאד במקומות ההם, כי צריכים הנוסעים לבוא במים וכדומה.

בעת מסע האורחה לארך ארץ גראהאמא היו החקירות המיטרולוגיות ובחינות מזג האקלים כבדות מאד לרגלי הערפל הכבד אשר כסה את פני האופק והשלג הרב אשר ירד בלי הפוגות. המסע היה מסוכן מאד. התרים הוכרחו להתרחק מן החוף למען השמר מפני שבר האניה. בטרם יספיקו הנוסעים לבוא אל ארץ וויקטוריא העלה הים רגבי קרח והאניה הקטנה הלכה ותנוד ככפיס עץ בתוך הררי קרח שנים עשר ירחים תמימים. בעת ההיא עסקו התרים בחקירות ובחינות מיטרולוגיות אשר עשו בכל שעה ושעה: מדדו את מעמקי הים, התבוננו אל מראה מאורי הציר המופיעים גם בגלילות הציר הדרומי כמו בגלילות הציר הצפוני, מדדו את מדרגת חום המים בעמקי הים. בעומק 200 מיטר מצאו את מדרגת חום המים 0, בעומק רב מזה היה חום המים לכל היותר 8 מעלות. ביתר שאת מצאו התרים ענין לענות במראות החליפות והתמורות המתחוללות במכסה הקרח שעל פני המים, אשר עוביו היה עד תשעה מיטרים.

באחרונה כאשר החלה הפשרת הקרח הוכרחו התרים לסול למו מסלה בין החרכים שנעשו במכסה הקרח. למטרה זו אלצו הנוסעים לכרות את הקרח במשור ולעשות למו תעלה לארך 700 מיטר. העבודה הקשה הזאת החזיקה את כח התרים אשר כמעט אמרו נואש לתקותם לשוב מדרכם. אחרי עבודה בלי הפוגות משך ירח ימים פוצצו את רגב הקרח האחרון. ויהי בלילה ותהי רוח סערה ותשחת את כל עבודתם ונתיבתם אשר פלסו למו בעמל ויגיעה כבירה. אך הצלחת הארחה היא שעמדה לה למצא חרכים שנעשו מאליהם במכסה הקרח וביום אחד הלכה האניה מהלך 14 מיטר ונשאר להאורחה ללכת עוד מהלך כזה למען צאת מתוך הים הקרוש בגלילות הציר. פתאם בלילה גבר הקור והאניה נקפאה בתוך הקרח. נורא היה מצב האורחה בעת ההיא; האניה נלחצה בחזקה בתוך הקרח ותחשוב בכל רגע להשבר. קול נפץ הקרח בכל רגע ורגע לא נתן להתרים לישון גם בלילה. הנוסעים הכינו עצמם לחיות חיי האסקימאסים כל הימים. ויהי ביום 16 מארץ נמס הקרח מעט ואז יצאה האניה למרחבי הים ותחל ללכת בדרך לשוב. התרים אשר התרגלו לשאת הרפתקאות קשות וכל יד עמל ותלאה שבו בשלום ובידם שלל רב משלל המדעים: אלפים תמונות פוטוגרפיות של המקומות ההם תבנית החיים הנמצאים שם, מאדם ועד בהמה, וחומר רב לחקרי הטבע.

---

"הצפירה", שנה עשרים ושש, מס' 177, 18 באוגוסט 1899, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

שיבת התַיָרים מהקטב הצפוני.

שיבת האניה פְרַם.

עתה השמחה שלמה. גם האניה פְֿרַם עם כל בני לויתו של נַנְסֶן באה עתה לסקיירבו אצל המרפסט. כבר ידוע לקוראינו כי ננסן ויוהנסן עוזרו, בהגיעם באניה עד '50,83 רֹחב צפוני, בראותם כי האניה לא תוכל לסֹל לה מסלה יתר צפונה, עזבו אותה וילכו צפונה ברגליהם על גלידי הקרח ואחרי הגיעם עד 86,14 שבו לחזרה ותעו בדרכם ורק במקרה נפגשו עם התיר האנגלי גשקסון וישובו באניה וינדוַר, ואף כי תקות ננסן היתה חזקה כי גם האניה פְֿרַם ובני לויתו ישובו שלמים, בכל זאת היתה השמחה על שיבתו מהולה בדאגה לגורל יתר אמיצי הרוח אשר בהפֿרם. והנה שבה גם האניה וכל אנשיה כלם במעמד בריאות היתר טוב, והשמחה בכל עולם ההשכלה, וממילה מובן בפרט בכל נורויגיה, גדולה עד מאד. כל הבתים בכל נורביגיה, כל האניות והספינות העומדות לארך כל חפי הארץ הזאת, התקשטו בדגלים. על שפת הים לאורך כל החוף הדליקו מדורות של שמחה, עשו מחולות ורקודים. בשעה שבאה הבשורה מסקיאֶרבו כי שבה האניה פרם היה ננסן בעת ההיא בהמרפסט עם אשתו, וימהר ללכת לקבל פני חבריו, אשר רק עתה נודע להם כי שב ימים אחדים קדם להם, ויחד עם בני לויתו הוא הולך באניה פרם לארך כל חוף נורויגיה, למען סור לזמן מה לכל נמל ונמל, כי רצון העם יושב המקמות האלה. ומכל מקום יצאו אניות וספינות וערֵבות גדולות וקטנות לקראת האניה פרם, ללוות אותה על דרכה עד עיר הבירה כריסטיאנה, המתעתדת לקבל את אורחיה אלה בהתלהבות, בשמחה ובתפארה הרבה יתר מכל ההתלהבות אשר תראה  פריז בקבלת פני קסר רוסיה.

רב החובלים של האניה, סוֶרְדְרֻפ, מספר כי אחרי עזב אותה ננסן ויוהנסן התחזק לחץ הרי הגליד מכל צדדיה, בכח אמיץ מאד, ובכל זאת לא יכלו לה ובכח הזרם אשר שער ננסן מראש הָעתקה עוד צפונה מערבה עד כי הגיעה למעלה 57, 86, באופן שגם היא הגיעה כמעט לאותה הנקודה הצפונית שהגיעו עדיה ננסן ויוהנסן, רק כשלשים קילומתר פחות. משם החל הזרם להסיעה נגבה, ותלך הלך והלחם עם גלידי הקרח עד הגיעה למעלה 14, 83, ששם נפתח הים והאניה יכלה להשתמש בכח הקיטור, באופן, כי השערת ננסן בדבר הזרם אשר יסיע את האניה נתקימה, והאניה, מלאכת ידי האדם, עמדה בפני כח נורא של הרי גליד וקרח, שני נצחונות נפלאים של רוח האדם, נצחון החכמה וחרֹשת המעשה!

אדות עצם הנסיעה פרסם העתון Jndépendauce Belge מכתב מננסן בעצמו, המתאר בדברים נמרצים, בשרטוטים כללים אך חזקים מאד, אשר עבר עליהם במימי ים הקרח. ביום ד' וה' יאנואר 1895 נלכדה האניה פרם לגמרה בתוך הגליד, והררים הררים התנגשו בה וילחצצוה בכח עצום ויאמרו לבלעה או לשברה לשבבים. ויוציאו ננסן וחבריו את כל מזונם וצידתם וכל כליהם על הגליד, ויחכו לרגע השבר הגדול. אך, כותב ננסן, האניה היתה יתר חזקה מאמונתם בה. כאשר עזבו ננסן ויוהנסן את האניה ללכת ברגליהם צפונה, לקחו אתם צדה למאה יום ויטענו על שמונה ועשרים הכלב אשר היו להם. הדרך היה קשה. גלידי הקרח נערמו אחד על השני והיה עליהם לדלג ולקפץ מהר גליד למשנהו. במשך כל העת היה מזג האויר קר מאד. במשך שלשה שבועות היה הקר 70 מעלה, והתירים השנים, למען הקל להם ההליכה, השאירו את פרותיהם בהאניה יהיה לבושים רק בבגדי צמר, ובעת אשר נשב הרוח בחזקה נוכל לשער לנו את עז קר להם. בחדשי הקיץ קשתה ההליכה עוד יותר. השלג החל להתרכך ועל כל פסיעה ופסיעה טבעו רגליהם ורגלי כלביהם בתוך השלג והצדה התמעטה. וכל סמן יבשה לא ראו, ויהיו אנוסים להרג  מכלביהם למזון להכלבים הנותרים, ולהפחית לעצמם את מזונם עד הגבול האחרון של קמוץ.

ומכל קצות נרוגיה, מהכפר היתר קטן, באים לננסן תלגרמי ברכה, ומספרם כבר עלה לסך הקטן של 2,200. המלכה שלחה מכתב בכתב ידה להגברת ננסן.משוררים שלחו שירים בתלגרף.

---

"הצבי", שנה שלוש עשרה, מס' 1, 11 בספטמבר 1896, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מכתבי סופרינו.

[…]

כריסטיאניא (בירת נארוועגיא). הבשורה הראשונה ע"ד שוב נאנסען התיר לווארדע באנית שיירת דזעקסאן האנגלי „ווינדווארד“ באה בתלגרמה למכה"ע הנארוועגי „אפֿטענפאסטסען“ בעצם יום שוב נאנסען בשעה הרביעית לפנות ערב מאת סופרו של מכה"ע הזה היושב בעיר החוף ההיא. הבשורה הזאת שבאה פתאם עשתה פה רושם גדלו, ותהום כל העיר לקראתה, והמונים רבים נהרו לפני בתי מערכת מכה"ע ויבלעו כל עלה מיוחד שיצא מבית המערכת כבכורה בטרם קיץ, ועגזעמפלארים לאלפים ממכה"ע הזה נמכרו ע"י בית המערכת מבלי הנתן לנושאיהם להתרחק הלאה.

רבים הטילו בספק את אמתת הבשורה ע"ד שוב נאנסען, כי עוד לא נמח מעל זכרונם דבר התלגרמה שבאה לפני חמשת ירחים, ביום 1 (13) אפריל ע"ד שוב נאנסען לסיביר החדשה, אשר לפי השערתנו כעת דבר נמנע הוא. אולם אחרי עבור שתי שעות תתאשר דבר הבשורה, כי בשעה 6 לפנות ערב קבלה אשת נאנסען תלגרמה מאת בעלה המודיע אותה כי שב בשלום מדרכו והוא שבע רצון ממסעו. אז לבשה כל העיר מעטה שמחה ודגלי תפארה התנוססו על כל בתיה. בכל חוצות קריה, בבתי המשתה ובבתי הועד ובכל אספה נשמע אך על דבר שוב נאנסען וארחת מרעיו אשר נסעו עמו. עד חצי הלילה עמדו המונים רבים מסביב לבתי מערכת מכה"ע ויקבלו כל בשורה על אדות נאנסען בתרועת „הידד!“. רבים מן ההמון באו אל בית הורי אשת נאנסען, הפרופיסור הישיש סארס ואשתו, לברך אותם ברכת מז"ט לשוב חתנם הנכבד. שם כבר אספו לאספה כל קרובי נאנסען ואוהביו.

הבית היה עדוי תפארת ירקרק חרוץ ודגלי תפארה התנוססו עליו. לשמחת המשפחה אין קץ. ממחרת היום בבוקר השכם נסעה אשת נאנסען עם בתה היחידה, נערה בת שמונה שנים לקראת האורח החביב. נאנסען נסע מווארדע ביום ב' לשבוע העבר. אנכי לא אכתוב בזה על אדות תוצאות מסע ארחת נאנסען משני טעמים, האחד, כי הידיעות ההן תבואנה בל"ס בתלגרמות למכה"ע הכוללים וגם אל בית מערכתכם עוד בטרם יגיעכם מכתבי זה, והשני, כי הידיעות הכי נכבדות עודן כמוסות עם התיר והוא ממאן לגלות כל דבר בטרם יודיעהו בראשונה את חברת חוקרי גלילות הארץ אשר באנגליא, כי כן הבטיח אותה בטרם יצא לדרכו, ואך למכ"ע אחד באנגליא שלח תלגרמה בת אלפים מלים. אולם זאת אעשה במכתבי זה: אבאר לפני הקוראים את דבר המסע ואזכירם את קורות הרעיון הזה ואת סדר צאתו לפעולות.

כנודע התעורר חפץ המסע הזה בלב נאנסען לרגלי ההשערה, כי יש זרם בים ההולך מים בערינג ועובר בין הציר הצפוני ובין ארץ פֿראנץ-יוסף מצפון והוא הולך ומתרחב אח"כ בין שפיצבערגען וגרענלאנד. עפ"י ההשערה הזאת, שנוסדה על מקרה שבר אניה אמיריקאנית אשר נשברה אצל איי סיביריא החדשה ושבריה נמצאו אחרי שלש שנים על חפי גרענלאנד לפאת דרומית-מזרחית, חשב נאנסען לתת לאניתו מהלכים אלה: מחפי נארוועגיא מצפון תלך האניה ארח ישר לים בעהרינג ושם תחכה עד אשר יטהרו מי הים מן הקרח, ובבוא המועד הנכון תרד האניה אל איי סיביריא החדשה ומשם תלך הלוך וקרוב אל מול הציר הצפוני עד כמה שתוכל לשוט במים עד אשר יקיפוה גלדי קרח מסביב וסגרו בעדה את הדרך. אז תחדל מכונת הקיטור אשר באניה מהניע אותה, ועמדה האניה בתוך רגבי הקרח אשר יקיפוה כחומה מבלי מוש ממקומה, ואולם מעמד האניה יהיה איתן בים הקרח הזה רק למראית עין, ובאמת היא תלך הלוך ועבור את גלילות הציר יחד עם רגבי הקרח בתוך זרם הים הנ"ל ואחרי עבור זמן מה אשר לא יגבל מראש תשוב האניה פתאם לבוא אל ים טהור מרגבי קרח ועברה על יד ארץ פֿראנץ-יוסף מצפון ובאה אל חפי גרענלאנד. והנה יען כי הסבה הראשית לאי-הצלחת התרים שקדמו את נאנסען במסעם בגלילות הציר הצפוני היתה לפי מחשבת נאנסען רוע בנין אניותיהם אשר לא יכלו להחזיק מעמד בקרב רגבי הקרח, ע"כ היתה ראשית מעשי נאנסען להכין למסעו אניה מיוחדת אשר תבנה למטרה זו ובאופן אשר לא תשבר בין הררי הקרח הנורא.

האניה אשר נבנתה בעד נאנסען ואשר הוא בעצמו היה המנצח על עושי המלאכה ויפקח על הגזרה ועל הבניה נקראה בשם „פראם“ ומלאכתה נעשתה עפ"י שלשת הכללים הראשים האלה: 1) תבניתה תהיה עשויה באופן אשר רגבי הקרח לא יוכלו ללחצה מזה ומזה ולהעיק על קירותיה; 2) הבנין יהיה חזק לבל תצטרך האניה לתקון בדקה ימים רבים; 3) כי יהיה כה מחסה טוב מפני הקור החזק. עפ"י שלשת התנאים האלה נעשתה מלאכת האניה פראם וזה מעשיה: ארך האניה הוא אך 125 רגל ואולם רחבה הוא במדתה באופן אשר תבניתה דומה לתבנית מכסה השבלול, זאת אומרת כי קירות האניה מזה ומזה משופעים הם יותר מדי, באופן אשר בבוא רגבי קרח אליהם ולחצו עליהם לא תלחץ האניה בתוכם אבל הרגבים ישמטו מאליהם למטה והרימו את האניה למעלה וישבה לה על פני רגבי הקרח. מלבד מכונת הקיטור נעשו לאניה שלשת תרנים אשר בעזרתם הלכה האניה בכל עת נשוב רוח אל מחוץ חפץ הנוסעים. ואולם עפ"י רוב הלכה האניה בדרכה בעזרת הקיטור. ביתר שאת השגיח נאנסען על מבנה חדרי המושב וחדרי המשכב לנוסעים באניה, כי יהיו מחסה טוב מפני הקור החזק. קירות חדרי האניה נעשו מששה שדרות מיני חומר שונים: 1) שדרה אחת של עצי גופר, עוביה 6 אצבעות, 2) שדרה אחת של גזרי עץ אלון, 3) שדרת שער צבי ואיל עם חומר גוטאפערקא, 4) עוד שדרה אחת של גזרי עצי אלון, 5) חלל ממולא באויר, 6) צפוי עץ יפה מעשי צעצועים. והקיר הפנימי הוא בעל שתי שדרות עצים ובתוכם שדרה אחת גוטאפערקא. רצפת החדרים עשויה משלשה שדרות, האחת של גזרי עצי אלון עבים שלש אצבעות, השנית של עצי גופר עבה שש אצבעות והשלישית של עץ ארן עבה ½1 אצבע. צידה לדרך, צרכי אוכל נפש, פחם להסקה ונפט למאור הכינו בעד האורחה לזמן אלפים יום. באורחה זו נמנו שנים עשר איש והם:

1) הד"ר פֿריטיאף נאנסען, ראש האורחה, יליד כריסטיאניא. בעודנו נער הצטיין בכשרון רב לרוץ בעזרת סנדלים מסומרים על פני רגבי הקרח אשר בים ולהתחרות עם רעיו במרוץ זה ולנצחם. ומאד מאד אהב את הטיול בדרך רחוקה בתור תיר. גם עשה לו שם בגבורי הציד ויצטיין ביריה בקני רובים לקלע אל השערה מבלי החטיא. הוא גמר חק למודים בבית האוניווערזיטאֶט ויצא משם מוכתר בתואר ד"ר לחכמת למודי השפות וידיעות הטבע, ואח"כ נשא משך שנים אחדות על שכמו משרת מנהל בית המוזעאום בבערגען. לפני שמונה שנים קנה לו שם תפארת בעולם המדע בעברו בפעם הראשונה לארך כל ארץ גרענלאנד ממזרח ועד ים. כעת הוא בן שלשים וחמש שנה.

2) אָטטאָ סווערדרופ נושא משרת רב החובל באניה „פראם“ והוא היה העוזר הראשי אשר לנאנסען במסעו בעברו דרך גרענלאנד ויתר אותה לארכה. „בלי אָטטאָ, הגיד נאנסען, לא הרהבתי עוז בנפשי לצאת למסעי בגלילות הציר הצפוני“. אָטטאָ גמר חק למודים בבית ספר בינוני ויעמוד בנסיון בלמודי רב חובל ומשנת השבע עשרה לימי חייו הוא נושא משמרת פקודה באניות.

3) הלייטינאנט פֿרידריך יאהאנסען, בן עשרים ותשע שנים, אחד המומחים הנפלאים במרוץ על גבי הקרח בסנדלים מסומרים בכל ארץ נארוועגיא, נשא משרת פקיד בחיל צבא, גם למד זמן מה במחלקת למודי דת ודין בבית האוניווערזיטאֶט, ולפני צאתו למסעו היה ממונה בבית פקידות השוטרים. בקרב אנשי האורחה נמנה בתור גבור ציד, חובל ומודד.

4) סקאטט האנסען, בן עשרים ושבע שנים, גמר חק למודים בבית הספר למלחי הצבא ובשנת 1889 נשא משרת פקיד בצבא האניות. בקרב הארחה נמנה בתור צופה הליכות הכוכבים ושנוי מזג האויר.

5) אנטון אמונדסען, המנהל הראשי למכונת הקיטור אשר באניה פראם, בן ארבעים ושלש שנה, נושא משרת מנהל מכונות קיטור באניות הצבא זה עשרים וחמש שנה.

6) לארס פעטערסען עוזר למנהל המכונה, יליד שוועדען, בן שלשים וחמש שנה, והוא נודע לגבור אמיץ כח, ראש וראשון בגבורי הנאבקים בכל ארץ נארוועגיא.

7) בערנארד נארדאל בן שלשים ושש שנה, מנהל מכונת האיליקטרון באניה „פראם“, נשא עד כה משרת פקודה בצבא אניות, והוא נודע לאוהבים לצאת בשיירא בתוך תיר.

8) פעטער הענדריקסען, בן ל"ו שנה, בן דיג, ובעודנו נער כבר הראה תשוקתו העזה לעבור ארחות ימים ויעבור את ים הקרח לארכו ולרחבו. בשנת 1888 נשברה אניתו בדרך והוא נמלט על רגבי הקרח ויעבור ברגל אל הארץ החדשה.

9) תיאודור יאקאבסען, ממונה על הכלכלה באניה „פראם“, בן ארבעים ואחת שנה, משנת י"ט לימי חייו הוא נושא משרת פקיד חובלים באניות ויעבור ארחות ימים בכל התבל וגם עבד עבודה בתור פועל בארץ זעלאנד החדשה וגם נשא משמרת פקודה בתור מורה דרך לצידי התנינים הגדולים בים הקרח. בשנת 1891–1892 היה מורה דרך לאנית הנסיך הבורבאני במסעו לארץ החדשה ולשפיצבערגען.

10) יובאר מאנסטאד, בן ארבעים שנה, גבור ציד לדובים, יודע מלאכת חרש וחושב אשר למד בלי עזרת מורים, וגם זכה לקבל פה תעודת מונופולין על המצאה חדשה שהמציא לבנות אניות משוט מקופלות.

11) אדאלף יעל, בן שלשים וחמש שנה, נושא משרת חובל באניות משנת 16 לימי חייו.

12) רופא הארחה הענריך בלעססינג בן שלשים שנה, גמר חק למודים במחלקת הרפואה באוניבווערזיטאֶט פה שני ירחים לפני צאת האניה „פראם“ לדרכה ויספח אל הארחה בתור איש אוהבת את המסע בתור תיר.

הארחה  יצא לדרכה מכריסטיאניא ביום 12 (24) יוני שנת 1893. ביום 21 יולי בשעה 5 בבקר עזבה האניה את הקצה האחרון מחוף נארוועגיא ותפלס נתיבה מווארדע להאבאראווא ותבוא שמה ביום 29 לחדש בצהרים, ומשם הרחיקה ללכת ביום 3 לירח אוגוסט בשעה ½11 בלילה. למן העת ההיא היה גורל הארחה כמוס ונעלם מאתנו עד עבור עליה שלש שנים ועשרת ימים, עד שוב נאנסען כיום הזה לווארדע. שאר הפרטים הנודעים כעת על אדות שוב נאנסען הלום הלא כבר באו בתלגרמות, והידיעות הכמוסות עם התיר עוד לא בא עתן להגלות, ובל"ס תבואנה בקרב הימים לפני הקוראים אחרי אשר יגיע מועד הפרסום במכה"ע ללשונותם.

פ. וו.

---

"הצפירה" שנה עשרים ושלוש, מס' 183, 26 באוגוסט 1896, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

[שגיאות הדפוס במקור]

עסטרייך

וויען כ"ו אלול תרל"ד לפ"ק. עירנו הומיה היא מקצה ותשואות מלאה מהדלוג-רב אשר הביא בשורה טובה למלכותנו, ממציאת ארץ-חדשה. הן נודע כי עוד בשנת 1872 שלחה ממלכתנו מלאכות (עקספעדיציאן) לים הקרח הקוטב הצפוני לתור שמה ולחקור אולי יש מבוא למצוא ארץ-תושבת, והנה האנשים אשר ירדו שמה באניות הם וראשיהם ומלחיהם, לא השמיעו קולם מאז ועד עתה, ורבים חשבו כי נאבדו דרך והם ואניותיהם מצאו קבריהם במקום לא עבר בו איש. והנה זה ימים הביא הדלוג-רב ממקום „ווארדעא“ אשר בנארוועגען הודעה מהעקספעדיציאן הנ"ל כי יבואו בעוד ימים אחדים בשלום ווינה, ובשורה מוצאת בפיהם כי מצאו ארץ חדשה אחר אשר ירדו באניות על ים הקרח (אייז-מעער) עד המעלה (גראד) שמונים ושלש בקוטב הצפוני (נארד-פאל) וסגר עליהם הקרח והכפור (איינגעפרארען) סביב סביב ירחים רבים, ואח"כ ברוב תחבולות צלחה להם לעבור ולתור, ויגעו ומצאו!

הארץ החדשה הזאת תקרא בשם הוד מלכנו „פראנץ-יאזעפס-לאנד“ יען מטעמו נשלחה העקספעדיצאן הצפונית וצלחה בידה למצוא. המנהלים הראשים של העקספעדיציאן הלזו המה „פאיער“ גם „ווייפרעכט“ ועמם רופא מפורסם אחד הממונה על האניות שמו „קעפעס“ והמה הודיעו מאשר עבר עליהם ימי משך נסיעתם באניות על הכפור והקרח ואיך חייהם היו תלואים להם מנגד, וחרפו נפשם בצינים ופחים ולא אמרו נואש עד אשר באו למטרתם. מטעם ממלכתנו נועד למענם יום גיל וכבוד ויקר לעטרם ביום ביאתם הנה. ובבואם נשמע חדשות, אשר לא שערנו, מעולם החדש. מציאה יקרה היא והעקספעדיציאן אומרת בגאוה וגודל לבב „אני מצאתיה“ וכן ירשם בעט ברזל לדור דור בספר דברי הימים להממלכות.

יע"ג.

---

"עברי אנכי", שנה עשירית, מס' 25, 11 בספטמבר 1874, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

פליטי אניה סוערה

האניה יערמאק אשר עברה ארחות ים הקרח בשנה שעברה תחת פקודת רב החובל קרוזענשטערן בבואה בים הקארי *) נכח אשדות הנהר יעניסיי, הקיפו עליה גזרי קרח מסביב ולא מצאה נתיבה, כי גדרו בעדה גדר ושכו את דרכה מכל עבר, והאנשים אשר ירדו בה נמלטו ויבואו אל החוף אחרי אשר עברו עליהם צרות רבות ורעות, נפלא הוא ספור מצוקות האנשים בדרכם, מלחמה נוראה התגרו פליטי האניה עם האיתנים מוסדי עולם, ולולי רוח גבורה נשגבה אשר לבשה את הפליטים האלה, כי עתה היה למשסה, ותמו לגוע בנבכי ים רבה. והננו לשים את הספור הזה לפני הקורא, למען ידע האדם כי גם אם ילך בגיא צלמות לא ייאש את לבו מישע, ידע האדם כי עזרתו בו, ותשועתו בימינו אם אך רוח עז וגבורה תחיהו לנסות דבר אל האיתנים המשחיתים, הפוערים את פיהם לבלעהו חיים, כי אז עשה יעשה ויכול יוכל, והיתה נפשו לו לשלל.

*) כן יקרא חלק מים הקרח מעבר לאי נאוואיא זאמלע מזרחה.

אחרי אשר באה האניה בחדש אגוסט בין נבכי הקרח הנורא וסגר עליה הדרך, קרא הלייטענאנט קרוזענשטערן את כל בעלי פקודות האניה להביא עצה מה לעשות, וכלם גמרו אמר לעזוב את האניה ולהתאמץ לבוא אל החוף, ויצו רב החובל לקום ולנסוע נכח החוף מזרחה ולעזוב את כל הרכוש על האניה, והיה בהצליח ד' את דרכו אז ישוב ויעבור בצבאים רתומים למרכבות זוחלות (שליטטען) וימלט את עזבונה, — ויצו רב החובל קרוזענשטערן ויוציאו מהר מהאניה סירת דוגה וישימו בתוכה חמשה עשר פוד לחם נקודים, מעט בשר, וחצי הין יי"ש, גם תיבה גדולה ובתוכה כלי חרושת אשר יעשה בם בחינות במדעים שונים, ספרים, מפות (קארטען) וארבעה מסכות עור צאן גדולות, וכל איש טען על שכמו צרור ובתוכו 35 ליטרא לחם נקודים, וחליפת בגדי בד אחת, ויתעטפו במעטפת בגדי הסאמאמעדען (מאליצא) ורמחיהם בידם, כל איש מהם עמס על שכמו משא שבעים ליטרא.

בשעה השביעית בבקר בתשיעי לחדש סעפטעמבר — יספר השר קרוזענשטערן — הלכנו מן האניה, ואחרי שפכנו שיח לפני האלהים, עברנו על פני הקרח ומגמת פנינו קדימה נכח חוף ים הקארי מזרחה.

בראש המחנה הלכתי אני והקאמפאס בידי, ואחרי, ששה עשר איש תחת פקודת תופש המשוט מאטיסען, מושכים את הסירה, ואחריהם החובש (פעלדשער) ליצאוו והמבשל, משכו שתי שידות (שליטטען) קטנות נושאות עצים ומכולת, ושני נערים וכלב אחד על ידיהם נהגו גם הם שתי שידות קטנות, חריצי מים ותלי קרח בלי חשך נתנו מכשולים עלי דרכנו, גם לפעמים עלינו גם עלה על הררי קרח רמי הקומה, כמעט הלכנו שתי שעות, ונרא כי אין בנו כח למשוך מאומה אחרינו, שתי השידות נשברו אל הקרח, גם הסירה פור התפוררה, והאנשים מושכיהם, כפעם בפעם כשלו ויבואו במי החריצים, עד כי איזה מהם רטבו כל בשרם ממים, אז גמרתי אמר לנטוש את הסירה, ובשעה התשיעית בבקר עמס כל איש על שכמו לחם נקודים לעשרים יום, שערנו שער כי כן ימלאו לנו ימי לכתנו בדרך הזה, ועל שכם אנשים גבורי חיל עמסתי את ספר זכרונות קורות האניה יערמאק, וספר זכרון לחזיונות האויר, את קנה המחזה, ופלס האויר, את המפות אשר לפיהן עברנו בים, וחבל ובראשו אנך שתי ליטרות משקלו, גם ליטרא אחת טהא ופך קטן, גם נשק לקחנו אתנו להיות בטוחים מהדובים הלבנים, גם למען צוד ציד לעת כי יכלה הלחם מכלינו, ונקח אתנו קני שריפה ארבעה, ואחת בת שתי קנים, גם קני שרפה קטנים. עפר השרפה וכדורי עופרת, ובטרם נטשנו את הסירה נתתי לכל איש כוס יי"ש לשתות, גם בפעם האחרון הזה אכלנו לשובע, עברה השעה העשירית ונשים לדרך פעמינו, אחרי אשר הוספנו לשפוך שיחנו לפני האלהים, עוד ראינו מרחוק את נס האניה אשר עזבנו בלב ים, היום היה צח ובהיר, פלס האורי הראה לנו 5 מעלות קור ואם גם הכביד עלינו הטרח לעלות על גבעות הקרח, ולדלג על בקיעים וחריצים, אך כאשר החלפנו כח, מהרנו ללכת נכח פאת מזרח, ואני בראש המחנה הקאמפאס בידי להורותינו את הדרך נלך בה, ועם הרומח אשר בידי תרתי את המקומות אשר נוכל לעבור שם, ויהי בשעה הראשונה אחר הצהרים וארא כי האנשים נפזרו נפוצו למלוא ארך שתי ווערסט, וההולכים לאחרונה ברב עמל ובכבדות יתנהלו, ואצו לעמוד ולנוח על יד הר קרח אחד, עליתי בהר הזה והשקפתי בכלי המחזה אך האניה העזובה כבר נסתרה מעיני, החזיון היה דומה ושוה בכל, לכל עבריו, גם הררי קרח התנשאו מכל פאה ויגדרו גדר, ויסתירו את עין הארץ, אז באו הנחשלים אל המחנה, ויגידו כי חרש הברזל האיש סיטניקאב, נשאר על מקומו כי לא יכול ללכת בהיותו שכור מיין, והדרך רב בינינו ובינינו קראתי לאנשי נדבות יקומו ומהרו להציל את רעיהם, אך אין עונה אמריו ואין דובר דבר, והדומיה השלטת מסביב לי הוכיח על פניהם, כי כל איש אך לנפשו דאוג ידאג, ולבו אך לשלום עצמיו, עד כי תרע עינו בעמיתם מאנו לשחר מכחם בעדו ולשוב עוד בדרך צנים ופחים הלזה, אז השלכתי מעלי את נטל משאי וכן צויתי לעשות להאיש פאנקראטעוו, ונקח קני שרפה ורמחים בידינו ונלך לבקש את האובד, כשלשה ווערסט עברנו עד אשר מצאנו את סיטניקאב והוא ישן, עוררתיו משנתו, ואצוהו לקום וללכת אחרינו, אך ראיתי כי הוא כאיש נדהם, ידיו רפו, והוא שכור, כי בעת עזבנו את הסירה שתה בסתר שלשה כוסות יי"ש, הניפותי עליו ידי הפכתיו ונערתיו בכל מאמצי כח, אך האיש לא קום, ויבך ויתחנן לי: אדוני הניחה לי! ואמות תחתי, כי זה חלקי מאל; ראיתי כי אם לא ישכב לישון לא יעצור כח ללכת, אז הרימותי מעליו את המעטפה, פללתי כי כן יסור חיש השכרון מעליו, ורק כתנתו השארתי על בשרו ואצוהו כי כאשר יעור משנתו יאמץ כח להשיג את המחנה ויצא בעקבותינו, האיש הבטיח לי על זאת, ואני אמרתי בלבבי כי כאשר ראיתיו היום לא אוסיף עוד לראותו, כמעט שבתי אל המחנה, שמתי את הצרור על שכמי ונמהר ללכת, והאנשים הולכים ומחרישים ואין דובר דבר כי נעצב לבם אל רעיהם האובד, נשמת רוח חד נשבה על פנינו והשלג ירד, ויהי בשעה השנית אחר הצהרים והנה קול קורא לעזרה באזני, קול המלח רעזאנאוו כי רעהו המלח ווישניאקאב נפל אל יאור מים, ולולי החישו לעזרתו כי עתה כבר צלל בעמקי תהום, האיש שב רטוב ממים עד עור בשרו, וכל עצמותיו רעדו, עד כי לא היה בו כח להסיר את בגדיו הרטובים, ואחרי אשר הענקנו לו מבגדינו שבה אליו רוח כמעט, אך רק לעת ערב שב לאיתנו ויחם בשרו, (המשך יבוא)

(המשך מנומר 31)

והאנשים אשר לא דרכה רגלם מעודם בדרך חתחתים הזה, קצרה נפשם בעמל, ותכבד עליהם מאד לשאת ולסבול את משא צרורותיהם על כתפם, ורבים מהם כשל כחם ונפשם כל מאכל תעבה, אך בידעם כי כל ישעם וכל תקותם להגיע אל היבשה, נשאו בשרם בשניהם, וישאו רגלם ללכת הלאה, לעת ערב פגשנו ביאור מים רחב כשלשים קנים (קלאפטער) מימיו זורמו ושטפו לפאת צפון, ואנחנו נטינו ונפן ונלך לפאת נגב לארך שפת היאור, אך לא מצאנו מקום מעבר לעבור את פני היאור, הבאראן בודבערג אשר נשא בידו את פלס האויר, נכשל באחת הפחתים וישבר א הפלס לרסיסים, באנו אל מקום טוב ללין כי הרי קרח הקיפו עליו מסביב, ולא נתנו את הרוח לבוא שם, הורדנו א צרורותינו מעל שכמנו, אך עלינו כתפנו דוי, וכאב עצום ענה כחנו עד כי היו אנשים אשר לא יכלו להרים את ידם, הקמנו את השומרים, וכלנו עמדנו על המשמר חליפות, כל איש עמד מחצית השעה וקני השריפה היו ערוכים ונכונים מפחד הדובים הלבנים פן יפלו עלינו בלילה, במעטפות אשר לנו ישננו לבטח, אך כאשר לא היו בגדי לבדים בידנו לרפד בם ערשנו, ותחתנו יוצע קרח, לכן קם כל איש בבקר מבצת מים אשר עלו תחתיו, וכל בגדינו רטבו, כאור הבוקר ביום העשירי לח' סעפטעמבר ואנחנו יושבים לאכול את לחם הנקודים (סוחארי) כי זה כל האכל אשר נשאר בכלינו, אז יספנו שמחה בראותנו כי האיש סיטינקאב אשר פגר לבוא אחרינו, שב אלינו, האיש הזה הלך כל הלילה ויצא בעקבותינו, פליאה דעת ממנו איך מצא האיש הזה א נתיבתנו באשון חשך, וזאת תהי לנו לעדה, כי ד' אלהים נטע בלב האדם תשוקה למלט את חיתו, ולבחור בחיים גם בקרב צרה, ואם שמוע ישמע האדם בקול התשוקה הזאת לא יבוש מסברו והיתה לו נפשו לשלל, בשעה השביעית קמנו ממושבנו ונחל לעבור על פני היאור אשר עליו לנו הלילה, גם מצאנו מקום טוב לעבור בו, וגזרת קרח קטנה אשר יכלה למלט משא שני אנשים ומשאם, עם חבל האנך אשר לנו היה למעברה פורח, במשך שעה אחת תמו כל העם לעבור, ונפן ונלך מזרחה, אמרנו כי היאור הזה אשר עברנו האחרון הוא על דרכנו עד החוף והתקוה הזאת היתה לנו שעשועים, בה בטח לבנו כי לא יוסיפו עוד המים להשחית ולהאביד ממנו את נתיבתנו, בצהרים נראו לנו עקבות דובים לבנים על פני הקרח, שרשי רגליהם התחקו עד מחצית ווערסט על מרומי הרי קרח, אך לא היה איש בכל המחנה החפץ לצאת ולצוד ציד, ורבים עיפה נפשם מאד עד כי השליכו מעליהם כל אשר להם, גם אדרות שער אשר על בשרם היו עליהם למשא, וישליכום ארצה, וגם היו אנשים אשר נטשו לארץ את לחמם לחם נקודים, בכל מקומות חנותנו נשארו אחרינו ציונים עדי המקום אשר ישבנו שם, ויהי האחד עוזב מאחריו את כתנתו, ורעהו נטש את מנעליו, גם כלי קטרת הטאבאק השליכו ארצה, וכל איש אשר הפיל מידו נטל קל כזה דמה בלבבו כי הקל מעליו ותהי הרוחה, זאת פעולת כח הדמיון, ואני לא נתעיתי במשאון הדמיון הזה, ולא הסירותי מעלי כי אם את שערי אשר גדלו על ראשי כי אפפו עליהם קרח וקפאון ולא יכולתי לראות, אך כל אשר הקרבנו לבוא אל היבשה כן יספנו לפגוש במים שוטפים, ובכל עת עברנו על פניהם כפעם הראשון בעזרת גזרת קרח קטנה וחבל האנך, רק במקום אשר שטפו המים למרחב רב יגענו למצוא גזרת קרח עבה אשר שטה לדרכה, ונאחז בה ונעבור עליה, ברמחים אשר בידינו דחפנו הגזרה מן החוף, גם הרמחים האלה היו לנו למשוטים לחתור בם במים, וכל המעטפות אשר לנו פרשנו ותהיינה למפרש אניה, ורוח קלה רוח דרומית מערבית באה ותפח בם, ואם גם לאט לאט התנהלו בכל זאת עברנו על פני המים ונבוא למקום קרח בצור, ונוס לעשות דרכנו, לעת הערב ותופש המשוט מאטיססען חלה כי חזהו כאב עליו מאד, גם זהמתו נפשו ויקיא, גם החובש ליצאוו חלה, ובעמל גדול הלכו הלוך וסחוב את רגלם, בשעה השמינית מצאנו מקום טוב ללין, כלנו היינו עיפים ויגעים עד מאד, וכמעט הורדנו מעל כתפנו המרוטה את משאנו ונפול ארצה על הקרח מאפס אונים וכח, כאלמים לא יפתחו פה שכבנו זמן רב. ואמנם הלכנו הלוך וקרוב אל היבשה בכל זאת המים לא הלכו הלוך וחסור במדת קרבתנו אל היבשה, ובליל העשירים לחדש סעפט', עוד היו המים עמוקים י"ד קנים בקרקע המים רפש ואנשים מן המחנה דמו כי כי רואים הם את החוף, אך החשך כסה את עין הארץ ולא יכולנו להשקיף בכלי המחזה, עוטפי מעטפה שכבנו לישון על הקרח, וינעם לנו משכבנו זה כאפריון דודים ביום שמחתם, כי ביום הזה הלכנו שלש עשרה וחצי שעה ולא עמדנו לנוח רק איזה פעמים כעשרת רגעים. (ההמשך יבוא)

(המשך מנומר 32)

ביום אחד עשר יום קמנו בבקר השכם מקרב פלגי מים אשר עמדו מתחת משכבנו. השחר עלה וארא מראש הר קרח גבוה ותלול את החוף, מראה היבשה החיה את רוח כל הקהל, ששון ושמחה השיגום, והתקוה התנערה מעפר ותשב ותך שרשיה בלב הנואשים עוד ביום אתמול אך יושר דברי אמת אגיד כי לבי פג ולא האמנתי כי עלה נעלה על היבשה. הבטתי מאחרינו ולפנינו, פניתי אל הימין ואל השמאל ומכל עבר אפפונו מים ואניה אין לעבור בה – והאנשים בטח לבם כי קרובה ישועתם לבוא מי האמין למראה עיניו בראותו את יגיעי כח ורפי ידים אלה מחליפים כח, שמים בחפזון את סבלם על שכמם, ורוח גבורה וגאון נוססה בהם, כי שרו אל כל התלאות והרעות הרבות והשונות ויוכלו, וירימו את פעמיהם הלוך וצעוד קדימה, גם לא אבו אנשים לתת עוד לי לצאת בראש המחנה, „אדוננו רב לך ללכת בראשנו, הלא צר כחך לפנות דרך לפנינו דבר יום ביומו, הנה החוף למראה עינינו, ולא יפלא גם מאתנו ללכת בראש המחנה“, אך מה! אחרי לכתנו מהלך שעה אחת, והנה מים על דרכנו, וכאשר עברנו על פניהם, והנה יאור מלא פתי קרח קטנים מבלתי יכולת לעבור בם, ומרחוק נראה לנו כבר החול האדום מבין סלעי היבשה, אך מאחרינו אבדון ומות, אנה נפן ונעל, הלחץ הזה אכף עלינו לעבור גם על פני המים האלה, ואני בראש המחנה, פעם זחלתי על ידי ורגלי, פעם דלגתי בעזרת חניתי על פתי הקרח, והאנשים אחרי, והאלהים עזרנו, כי אחרי מחצית השעה הגענו עוד למקום קרח חזק, הבאראן בודבערג אשר בפעם הראשון עבר דרך ים, לא נסה ללכת בדרך הזה וכפעם בפעם נפל אל המים, ולולי החישו לעזרתו כי עתה כבר נגזר מארץ חיים, האמצנו ויספנו עשות חיל להגיע אל היבשה אך המים אשר כפעם בפעם גדרו את דרכינו, ואשר רחבו לפעמים עד 150 קנים לא נתנו לנו למהר ללכת, בכל עת פגשנו במים היו לנו גזרות הקרח למעברה שטה, אז נגש איש באחיו על המקום הצר הזה, ואיש את אחיו ידחקו על גזרת הקרח, וברמחים אשר בידינו חתרנו ושטנו על פני המים, אחרי אוכל הצהרים בשעה הרביעית ואנחנו על פני יאור פתוח רחב ידים, ופתאום נכח גזרת הקרח אשר אנחנו שטים עליה, הרימו ראש ששה סוסי הים (וואללראססע) וילכו דרך ישר לקראתנו, ואני עומד על שפת הגזרה, ויהי הם נגשים מול הגזרה ואך את האחד בחניתי אך לא החרדתי בזאת את החיות האלה, והאחד מהם בשניו הארוכים אשר לו כשני הפיל אחז בגזרת הקרח ויואל לעלות עליה, והנותרים עמדו על עמדם לראות היצליח דרך רעיהם ואם לא, הצרה היתה קרובה וגדולה מאד, כי אם שנים שלשה מהמה יעצרו כח לעלות אלינו אז גזרת הקרח העמוסה משא לעיפה, תתהפך על פניה או תצלול במעמקי מים, אז מהרתי ואוחזה בקנה השרפה, ואור בעין האחד כדור עופרת, סוסיהם נפלו אחור אל המים, ורעיו נסו מרחוק ברחו. (ההמשך יבוא)

(המשך מנומר 34)

ונוסף לעבור על פני המים, ונלך בלי חשך עד השעה השמינית בערב, אז בחרנו לנו מקום ללין לרגלי הר קרח גבוה, בנשף בערב יום התנגפו רגלינו ונפול אל הפחתים ואל הבצות, השקענו את חבל המדה והאנך ירד עד י"א קנים בעמק וקרקע המים היה רפש נוזל, גזרת הקרח אשר אליה סרנו ללין עמדה על קרקע חול, אך לפי תנועות האנך ומסבותיו מצאנו ראינו כי סובבת הולכת היא על צירה אך ממקומה לא משה, החוף עוד רחק ממנו כשבעה שמנה ווערסט, והרעב ענה את כחנו כי אכלנו אך מעט, כי כאשר לא ידענו את מספר הימים ימי לכתנו על הקרח, לכן חסה עינינו על הלחם המעט אשר בצקלוננו, ולא אכלנו לשובע, שכבנו לישון אך הקרה לא נתנה שנת לעינינו, ונפשנו עיפה מאד מרעב ומקרה, ומאטיססען אשר לא אכל מאומה זה שני ימים הוכה במכאוב עצום בחזהו, ויאמר כי כלה ונחרצה עליו למות על הקרח ובכל היום הזה בכל עת לכתנו הסך את רגליו כי אחזו השלשול, ורק בחפץ רוחו העז קם והתעודד וישא את רגליו לבוא אל התחנות השלישית, ביום שנים עשר עלינו בהר, מסביב לנו לא ראינו מאומה קרח על המים, הרוח נשב בלילה מן החוף בדרך ישר, בשעה השמינית עלה אד עב ויכס את הארץ, וידי האנשים רפו ונבקה רוחם בקרבם, מאפס אונים שכבנו על הקרח ונדמה שם. בשעה האחת עשרה הגיע מול פנינו קרח שוחה, כי המים המירו את פני הזרם ויט לעבר פנינו, ובשעה שתים עשר קמנו ונחל לעבור על גזרת קרח קטנה אשר עברה עלינו, ותהי לנו למעברה בעזר חבל המדה, ואני ותופש המשוט — צערנאאוסאב כמעט פגרנו מעבור, כי בהיות גזרת הקרח קטנה וצרה מהכיל מספר אנשים רבים, היתה הולכת הלוך ושוב ונאחר לעבור, ובין כה וכה והקרח נמוג ונפוץ וילך, ובשוב גזרת הקרח בפעם האחרונה מול אי הקרח אשר שם נשארתי, והנה קצר חבל המעבר, מהרתי לקשור אל החבל רצועות עור מוסרות וחגורות, גם מעבר השני קשרו אל החבל כל אשר מצאה ידם והמעברה נקרבה כן אלחי, אך עוד רחוקה היתה מאתי כחמשה רגל, ורק בכח חניתותינו אשר תמכנו בם קפצנו על פני המים ותקם על המעברה רגלנו, המלח רעזאנאב הגדיל לעשות ביום הזה בכח ידו ובתבונתו פדה נפשנו ויצילנו בפעם הזאת, עוד הפעם האירה התקוה את פניה אלינו, שמחים ועלזים מהרנו ללכת הלוך וקרוב מול החוף.

אך לא ארכה העת והמים שבו לגדור גדר על דרכינו, ועוד אנחנו עושים הנה והנה, שתינו עצות בנפשנו עבור בהם, ורוח חזק מאד התנער ויש מול זרם המים, ובידו החזקה הרחיב מאד את הדרך בינינו ובין החוף, מראש הר קרח גבוה ונשא השקפתי בכלי המחזה וארא כי המים האלה אשר פגשנו האחרונים המה לנו על דרכנו, ואחריהם יוצע מצע קרח חזק משתרע.

עד החוף במרחק ארבעה ווערסט, מה קרבה ישועתנו! אך בהשקיענו את חבל המדה במים חרדנו לראות כי הרוח ישב וידחוף את הקרח מקום עמדתנו מן החוף אל הים, החלפנו כח הרבינו עצמה, אך נבקה עצתנו לעבור במים האלה, אז התעטפנו במעטפותינו, ונשב על צרורותינו עצבי רוח ומחרישים, לראות מה יעשה בנו, ורוח קדם רגע רגע התחזק ואין נסתר מקרתו על פני גזרת הקרח החלקה, אשר עביה היה חמשה ששה קנים (קלאפטער) וקו מאה וחמשים קנים יסוב אותה ולא ארכה העת והחוף נסתר מעינינו, המים הוסיפו העמיקו, ומהר חיש נדחפנו אחור שבנו על עקב בדרך הרב אשר עברנו בו ברוב עמל ויגון וצרות רבות ורעות, ופתי הקרח העוטרים אלינו מסביב מהרו לעבור על פנינו, ויעברו במרוצתם את גזרת הקרח אשר ישבנו עליה. עד כי בזמן לא כביר נסתרו מעינינו ולא ראינו עוד לא קרח ולא את החוף רעש גדול החל להרגיז ולנער את אי הקרח מקום עמדתנו רק בעמל רב מצאה ידנו לחמם את בשרנו הקור היה חזק מאד, ולעת ערב החליף כח ויהי לסער, חרדתי לרגעים, יראתי פן תתפוצץ גזרת הקרח אשר אנחנו עליה לרסיסים, רק בגדי הססאמאיעדים אשר אתנו הם הצילונו ממות בקרח, ולולי הבגדים האלה כבר גוענו כלנו אבדנו, שכבנו לישון שני אנשים יחד, רגלי האחד לקראת רעהו עטופים במעטפה אחת, ואת ראשנו הסתרנו כמו כן במעטפה לבדה, ונמלט כן את נפשנו. בלילה בשעה האחת עשרה, נשבר חלק קטן מגזרת הקרח, וברוב עמל ויגון מצאה ידנו להציל את ארבעת האנשים אשר ישנו שם, ובהם הבאראן בודבערג. עז שטף המים הלך בכח ויזרום לרחב כל הגזרה, ואנחנו אזרנו חיל להסתר מנשמת הרוח העז ונשפיל קומתנו להמלט מעברת הרוח אך אז באנו במים אשר שטפו עלינו, ונשא אימתם בקרח אשר סמרה בשרנו.

(סוף והמשך מנומר 34)

רעות רבות כאלה עברו עלינו גם במשך שלשת הימים, מיום שלשה עשר עד יום חמשה עשר לח' סעפטעמבער, עד כי לא קמה בנו עוד רוח, והתקוה לבא אל החוף חמקה עברה, ויהי ביום הששה עשר ונבוא אל מקום קרח מוצק, ושם הר, ומראש הפסגה הזאת, נשקף החוף רחוק מאתנו כחמש עשרה או שמנה עשרה ווערסט, מהרנו ללכת ולא ישבנו לנוח אף רגע, רק בשעה השתים עשרה בערב ישבנו לנוח. החוף היה רחוק מאתנו עוד כשמנה, תשעה ווערסט, אך מחצית האנשים לא היה בם עוד כח, וזאת אכפה עלינו לנוח כחצי שעה, אז ישבנו לאכול ונאכל את לחמנו משנה, למען החליף כח, ורבים התנגפו רגליהם ורק ברב אנים ומאמצי כח התיקו כפות רגליהם ויעבורו, ונוסף ללכת חושים עד השעה החמישית, אז רחקנו מהחוף רק דרך ווערסט אחת, גם נפשי עיפה עד מאד, ורק עז החפץ אשר התעודד בי העמידני על רגלי ואלך קודר ביגיעת בשר ועצבון רוח, חזי וכתפי הוכהו במכאוב נצח, מהלך הווערסט האחרון הזה הכביד עלינו עד מאד, החוף התאכזר לנו, מאן לגשת לאסוף את נדחינו, ורק במלחמת תנופה אשר נלחמנו בו עלינו וירשנו.

אם גם היה החוף למראה עיני כל המחנה, בכל זאת לא חשו ולא חרדו לקראתו, כי רק חפץ אחד מלא לבם, החפץ לשכוב ולנוח, כן גברו עליהם המצוקות וכן הכריעום בעצמת היד, עד כי גם מראה ישועתם הקרובה לא פעלה על רוחם ולא העירה עז ותעצומות בלבם. עוד מרחבי מים, היו מבדילים בינינו ובין החוף, ובמים האלה זער שם זער שם התנשאו תלי קרח אשר בחול יסודם, ונפן ונסול לנו מסלה אל התלים האלה, ומתל האחד למשנהו עברנו במעברות גזרות קרח, עד כי בשעה השביעית רחקנו מן החוף רק כחמשים קנה המדה (קלאפטער) אך פה אזלה ידינו, ותושיה נדחה ממנו לעבור את המים האלה, ואם נוחיל ונלין על הקרח לבושי בגדים רטובים, הלא נמות בקרה, אז גמרתי אמר ואצוה לכל המחנה; כל איש ואיש עבור יעבור ברגליו במים כאשר יוכל, רק שנים שלשה אנשים ילכו יחדו והיו לאגודה אחת, ותמך איש ביד רעהו ויקים את הנופל במים, פשטנו את בגדינו, ושפתינו הביעו א אמרות המשל הקדמוני: כל איש ידאג אך לנפשו, מגן לכלם האלהים, ונשים לדרך פעמינו, האיש פאנקראטעוו ושני מרעיו היו הראשונים אשר עלו אל היבשה, וקול הידד הריע בנשף הערב, והד הרים השמיע את הקול למשנה, אך מעט מעט הלכו המים הלוך וחסור עד החוף, כפעם בפעם הורדתי את האנך, ואמצא כי עמקו תשעה קנים, ששה, ארבעה, שלשה, שנים, וחצי קנה המדה, ובמרחק עשרה צעדים מן החוף היה עמק המים כחצי רגל, בשעה השמינית התאספנו ונעל אל ראש הגבעה, כלנו היינו רטובים ונוטפי מים, כי כלנו נפלנו במים ויש אשר חצו עד צוארם, כלנו היינו רעבים ומרעידים מהקור ואין עצים להבעיר אש לחמם את בשרנו, אך הרעיון כי הננו על היבשה, ושבולת הים לא תשטפנו עוד מזה, הרעיון הזה החיה את רוחנו. ונשכב לישון על מרומי ההר, כי העמקים מלאו שלג, וכפעם בפעם עמדנו לנוע להחם את בשרנו, כי הקרה אחזה את שמורות עינינו ולא הניחה לנו לישון, ובבקר בעמדנו מן ערשנו, היו האבנים אשר מתחתינו חמים יתר מאד מבשר גויתינו. השחר עלה והאנשים נפזרו לקושש עצים, אך רק עצים רקובים השליך הים מצאו, וברב עמל הציתו בהם אש, ואנכי בשלתי קאפע בכלי, והשקוי הזה השיב את נפשנו כמעט.

הבקר אור, וישקף מאטיססען בכלי המחזה על האופק, ופתאום יראה ורעד באו בו ויזעק: הידד, אהלים אנכי רואה, וגם אנכי ראיתי בכלי המחזה כי במרחק חמשה ווערסט נראו ראשי אהלי הקאראצייען (פראי עמים השכוני באהלי עור, ונודדים הולכים למרחבי ארץ עם עדרי צבאיהם), מהר חיש שלחתי ארבעה אנשים תחת פקודת פאנקראטעוו חמושים בקני השרפה גם רמחים בידם, ואפקידם לעצור את הקארצייאים ולבלי תת למו לברוח כדרכם כסל, לנוס בעת כי יגלו אליהם אנשים נכרים, ולהטות את ידו עליהם בגבורה, וכאשר מרבית הדרך אשר הלכו בה האנשים אשר שלחנו היתה במורד ההרים, ותהי זאת לנו לישועה, כי לא נראו לא נגלו אל הקארצייאים עד אשר עלו ההרה לא הרחק מן האהלים, כמעט ראום הקאראצייאים, ותהי מבוכה במחנם וחפזון נמרץ נגלה בקהלם, זה רץ אחרי הצבאים, אשר ירתמו לשדות (שליטטען) וזה הכין את השדות, עין בעין נראה חפץ לבם לנוס ולהמלט מפני האורחים הבאים, אך יד הזמן לא היה נכון אתם, למלט את נפשם ואת עדריהם אשר רבו במספר לאלפים, ופאנקראטעוו מהר לרוץ ותצלח בידו לנפול בהם בעת כי כבר החלו לאסוף את הצבאים, וירזם אליהם (כי כל שפה נכריה לא ידעו) לאסור את הצבאים לשלשה עגלות זוחלות ולנסוע אלינו הימה, והמה לא מרו דברו ויעשו את פקודתו כרגע, את העגלות האלה פגשנו כבר בדרך, מה רבתה אז השמחה, ומה גדלה הגילה במסע הזה, אין ערוך לה בכל ימי חיי.

כן נמלטו הגבורים האלה אשר נסו דבר אל התלאות השונות והרעות הרבו ויוכלו, וכל קורא את ספר ענים ומרודם במים עזים, יענה ויאמר: כי אמת דבר המשל אשר בפי יורדי הים:

כל איש אשר בים, רגלו לא עברה

גם תפלתו איננה זכה וברה.

ק'

---

"הכרמל", שנה שלישית, מס' 31, 13 במרץ 1863, עמ' 4; מס' 32, 20 במרץ 1863, עמ' 4; מס' 34, 2 באפריל 1863, עמ' 4; מס' 36, 24 באפריל 1863, עמ' 4; מס' 37, 1 במאי 1863, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.