דברי סופרים.
בנפש דאבה קוראים אנחנו במכה"ע הרוסים מכתב מאחד מאחינו, אגרת בת מחלת לב, אשר תספר את כל התלאה אשר מצאה בדרך את שני אחינו הנודדים אשר עזבו משכנותם בארצנו ויבואו לחסות בצל הכפיר הבריטני (כבר הודיע סופרנו מפ"ב את הדבר הזה בקצרה, אך מקרא זה אומר דרשוני עוד בארוכה).
המעשים המגונים אשר כל נפש היפה סולדת מהם, אשר יסופרו עם הספר, המה איומים ממשלחת מלאכי רעים, הנגיחות והנגיפות אשר תצאנה לפעמים לתרבות רעה; הנה יש אשר ישלח ההמון הפרוע לשמצה בעולתה ידו וטרף ואין מציל כנוח עליו רוח עועים, אך פה למצער יש להמתיק את הדין וללמד עליהם זכות באשר ההמון נבער מדעת ובהמה המה להם, אך בהאי עובדא אשר יספר לנו עד-ראיה זה הנם גבורי לאפם היו בני בריטניא הגאיונים, יורדי הים באניות אשר יתימרו בהשכלתם ובמדותיהם המנומסות כל צרכן, האומרים כי בקרבם יגור זאב עם כבש, ואין אדם נוקף אצבעו של חברו שלא כדת. הנה נפרש לפני קוראינו השמלה ומגלת האיבה הזאת:
„ארונדל-קאסטל“ יום ה' כ"ה מאֶרץ דהאי שתא. עד היום הזה עברנו בשלום בלי פגע, ובכל יום ויום רחצנו את בשרנו במים, כי פה יצאה חמה מנרתיקה והיום בוער כתנור; עתה, מדי כתבי את דברי אלה בספר, כבר הגיעה חצות הלילה, אך עצר במלים לא אוכל, ואם אמרתי אחריש אתאפק ולא אספר לכם את השערוריה אשר נעשתה על אנית הקיטור אשר בה אנחנו מפליגים בים הגדול – ומצאני עון. והנני משביעך עד כמה כי תפרסם את דברי אלה בעתונים הרוסים, וגם לרבות בהצפירה והמליץ העתונים לאחינו, והדבר הזה הלא יכבד עליך, ידידי, ואת מכתבי זה תשלח ביד הרצים אל בני היקר תלמיד חכם בבית האוניוורזיטה בקאזאן למען יפיץ גם הוא את הדברים ברבים. ועליכם, ידידי, המצוה והחובה להודיע את הדברים והאמת למען ידעו אחינו להזהר מפני בני אדם שאינם מהוגנים, והנודדים האמללים היוצאים ארצה אפריקא ישמעו את הנבלות אשר תעשינה לעיני כל על הציים האדירים של החברה „מישלער ושותפיו“ „ליניע קאסטל“, אשר גם אניתנו אשר בה הננו עושים את דרכנו תחשב על דגלה.
תמול לעת ערב ושני אחינו נתיני רוסיא, יוצאי פלך וויעבסק, הנוסעים כמשפט המדינה, עם כתבי מסע לחו"ל, האחד נקרא בשם „ווערשאָק“, והוא מעיר רעזיטצא, והשני „לעווין“ מעיר לוצין, באו אל בית הרחצה כדבר יום ביומו, והנוסעים האנגלים אשר בירכתי הספינה קמו לצחק בעבדי רוסיא, ויעלו על גג הבית הפתוח שפופרת ארוכה וימטירו על גויות האמללים גשמים של מי הים הסרוחים והמלוחים בזעף, ואת הדלת סגרו לבל יוכלו לעלות מן הרחצה. האנשים העמידו קול זועות, ואחד המשרתים אשר על האניה פתח את הדלת ברוב אונים ויוציאם לחפשי, אך תולליהם קדמו פניהם במכות חדרי בטן ויכום בלא חשך. והאנשים הנעלבים באו אל תא האניה אשר שם ישבנו כלנו, ויספרו לנו הדברים כמו, אך אנחנו אשר ידענו כי לא נוכל לדון עם התקיף ממנו, ואם נשמיע בחוץ קולנו ויספו להראותנו את חכמתם ובינתם לעיני כל העמים, על כן נשאנו בשרנו בשנינו ונאלם דומיה. אך היום בבקר השכם והאנגלים נסבו על התא אשר אנחנו שם וישתערו על שני אנשי-חרמם אלה בחמת זדון ויוציאום בחזקה אל מקום רואים, ושם המטירו עליהם חרפות וגדופים מרבה להכיל, אשר אנחנו, בשביל שאין אנו מכירים בלשון אנגליא היטב, לא נוכל לחזור על דבריהם גם אפס קציהם, ותמעט עוד זאת בעיניהם, ואחרי רגעים ראינו חזות קשה אשר כל שומעה תצלינה אזניו! האנגלים הרחמים בני רחמנים, אשר ישתתפו בצהרם של הארמינים ושל היונים ועושים משפט לכל עשוקים, לקחו אלונטית ארוכה וימרחו עליה בבורית ויטבלוה במים רותחין ויעבתוה כעבות עגלה, ואז פשטו מהנודדים את מדיהם וישכיבום ארצה ויכופו קומתם ויעקדום, ואז הכום בלתי סרה מכת מרדות שאין לה שיעור. המוכים העמידו קול זועות ויצעקו מעצמת מכאוביהם, אך עריצי אנגליא מלאו שחוק פיהם ויצהלו כאבירים על משבתם. ואנחנו, כל בני רוסיא אשר יד הזמן אחזה בערפנו ותטלטלנו טלטלה ותשליכנו מצולות בלב ים רחוקים, שם ישבנו גם בכינו… והאמללים שבו אל חדר מושבם מוכים ופצועים, דויים וסחופים, בושים ונכלמים, והנם עתה שוכבים למעצבה על ערש דוי ומכאובם אנוש מאד.
הפעם לא יכולנו להתעלם ולעמוד על דם רעינו, ונבוא אל רב החובל להתאונן לפניו, והפקיד האנגלי הזה, אשר בידו הפקדו עתותינו והוא העד והדיין על העושק והמרוצה הנעשים באנית-ממשלתו, עננו כי איננו נזקק ללשון אשכנז ושפת לא ידע ישמע… ובין הנוסעים נמצא גם אחד מתושבי ברלין, אשר נתעורר גם הוא על חמס ולא יכול ראות ברע, וימהר ויכתוב מכתב אנגלית אל רב החובל, אך הוא לא שעה אל מכתבו וגם לא קבלו מיד שולחו… ובמקום שאין דין למטה החליטו כל האינתיליגינטים אשר בתוכנו למסור דינם למעלה, להתריע על התקלה בכל העתונים, כי אמנם נבלה נעשתה בתוכנו, נבלה אשר היא חרפת עולם לדורנו, עם דמדומי חמה של המאה הי"ט, על מפתן המאה העשרים אשר קוינו לאור… ומי ומי העושים את התועבה הגדולה הזאת? – הלא המה האנגלים הנאורים והגאיונים, האומרים לכל כי הנם המאורות ברקיע השמים ועמוד האש ההולך לפני המחנות!! אוי לנו שכך עלתה בידינו!
כמדומני כי בנדון דידן תתעבר ממשלתנו הרוממה על ריב עבדיה המוכים על לא חמס עשו ותנקום לעינינו נקמת דם עבדיה, כי אמנם הזדים הבריטנים עשו את זד מעשיהם לחרף עקבות ארצנו ובניה, ולהראות כי כל אוכליהם לא יאשמו… עוד הפעם אבקשם להדפיס את מכתבי זה במודיעים, וכל המרבה הרי זה משובח, לבעבור ישמע העם, ואחר ישלחו את הספר אל יד בני בבית שבת תחכמוני אשר בקאזאן. בחתימת מכתבי עוד אמצע לנכון להוסיף על דברי, כי מקום המעשה והרשע היה בצאתנו מן התחנה „תמר“ (Пальма), והיא האחרונה לפני העיר „כיף-תבון“ (Cape-Town) באפריקא, ושם רב החובל, החובל המזיק, הוא – ווינדער. אך עוד דבר אחד ראוי להתכבד לבוא בקהל: בעת אשר הראו האנגלים את זרוע עוזם ויכו ויכתו את אחינו, היה גם רופא האניה באותו מעמד, והמזיקים שאלו את האומדנא שלו כמה מלקות יוכלו להכות את אנשי חרמם ולשמור את נפשותם, אך הוא לא ענם דבר וישחק מטוב לב בלעג השאננים“. ועל החתום בערמאן משווינצאַן.
„נורא הדבר ומי יכילנו! – יוסיף העתון קיוב' סלאווא – מה נורא משוש הפראים של העם הרואים כבלע רשע אנשים נקיים והמה עומדים על דם רעיהם ושמחים לאיד“.
„מחבר המכתב אומר עם הספר, כי הזדים עושי רשעה האלה לא היו מתכוונים לפגוע בכבוד שני הפלטים מקצה המחנה, אך לקוב את השם רוסיא ולמען שאת עליה חרפה, אחרי כי כבוד העבד הוא מכבוד קונו אשר שמו נקרא עליו; ואם אמת הדבר כי שני הנעלבים היו כלפיד בוז לעשתות שאנן רק בשביל ששם רוסיא חופף עליהם, הלא המקרא אומר דרשוני, ואין אנחנו בני חורין מלהפטר בלא חקירה ודרישה, למען דעת הדבר על בוריו. הלא אין הדבר מוטל בספק כי לוא נהפך האופן, ונבלה כזאת נעשתה בארצנו לאחר מנתיני אלביון רמי העינים, ואפילו לחרש שוטה וקטן, למנוול ומוכה שחין, כי אז מובטחים אנחנו כי כבר קראו אחרינו מלא, כבר נאספו עלינו מלא רועים, והנאורים האנגלים כבר שננו לנו פרק בנמוס ודרך ארץ וכבר הרעישו כל חללו של עולם על הברברים שאינם מן הישוב“.
"הצפירה", שנה 24, מס' 102, 17 במאי 1897, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 