מכתב מרומניא.

חשכה ועלטה גדולה פרושה כעת על רומניא. המבוכה גדולה עד מאד, אין עצה ואין תבונה. וזה הדבר: מחוף גאלאטץ, סולינא, ומחוף קונסטנצי הודיעו לשר-המלחמה כי הצי הרעוואליצאנרי „ק. פאטעמקין“ שברח מאדעססי עבר דרך שם. מחוף סולינא הודיעו כדברים האלה: אתמול בבוקר אנית-מלחמה אחת גדולה רוסית אשר יש לה שני טורפילים החלה להתקרב אל החוף ורצתה להשליך עגן. אחר איזה מינוטים הסבה מזה, ותשם פניה קונסטנצה. מגאלאטץ הודיעו ג"כ כן. אח"כ באה טעליגראמה מקוסטנצי לשר-מלחמה כדברים האלה: בשעה 6 השליכה הספינה מים השחור „ק. פוטמקין“ עגנה 2 קל"מ רחוק מהחוף, בתוך הספינה נמצאים 700 אנשים.

בערב קבל שר-המלחמה ידיעה מהקאפיטאן של חוף קונסטנצי כי הספינה הרוסית קיפוטמקין עגנה שם. המארינארים הרוסים שלחו לו מכתב אשר בו בקשו בתחלה סליחתם על פשיעתם לבוא לחוף זר שלא ברשות, ואח"כ ישפכו שיחם לפניו כי לא אכלו זה שלשה ימים כו' וע"כ הציעו בקשתם שהממשלה תתמוך אותם בכל הנחוץ להם היינו: 40 טאנני (טאנני הוא חבית בת 2000 פֿונד) גחלים, 60 טאנני מים לשתיה, 8 שורים, 200 קולא שומן, 40 קולא בורית, 15 קולא טאבאק לעשן, 600 טאני מים לצרך המכונות, ואם רומניא תמלא בקשתם זאת ועזבו את קונסטנצי ויסעו לקונסטנטינופול.

בשעה שקבל שר-המלחמה את הידיעות האלה קרא לאספה את כל המיניסטרים להועץ על הענין הגדול הזה איך להתנהג. אח"כ שלח שר-המלחמה את החלטת האספה למצביא הצי הרומני בקונסטנצי לאמר: אל תתן להם שום תמיכה הן מזון, הן גחלים, והן שאר הדברים הנחוצים להם, רק באופן זה תאות להם למלאות מבוקשם אם יסגירו את הספינה עם הטורפולים בידך, אז תתמוך אותם הממשלה בכל הנחוץ להם לכלכלת גופם, והם יהיו חפשים לנפשם ליסע באשר יבחרו והממשלה הרומנית לא תמסור אותם ביד מבקשי נפשם. אם לא יקבלו את האופנים האלו שהצעתי לפניהם, – יסיים שר-המלחמה בסוף ההחלטה – אז יתגר צי שלנו מלחמה עמהם אם לא ילכו להם לדרכם לעזוב את החוף. הספינה הרוסית לא השגיחה על הפקודה ההוא, ונסו את עצמם לכנוס הלאה ולהתקרב אל החוף, אבל אנית הסובב המחופית „עליעאבעטא“ התחילה לירות לנגדם ואז הוכרחו לחזור.

אח"כ שלחו עוד הפעם מכתב ובו דברו קשות נגד רומניא, הם כתבו כך: אם הממשלה הרומנית לא תתמוך אותנו ברצונה הטוב, אז ולקחנו בחזקה, כי נתחיל להשליך כדורים על העיר. עוד הודיעו בהמכתב כי בין המתקוממים נמצאים 200 רומנים מבאסאראביע והשאר הם פולנים ופינלנדים. את המכתב הזה טלגרפו מיד לשר-המלחמה, ושר-המלחמה השיב עוד הפעם כי לא יתן להם תמיכה בשום אופן, אך ורק אם יקבלו את התנאים שהציע לפניהם בתחלה, ועבור שיפחידו אותו איננו ירא כי גם לרומניא יש אניות מלחמה. המינסטר נתן פקודה להצי „אליסאבעטא“ שיעמוד הכן ליום קרב, וגם שלח אלפי אנשי צבא מבוקרשט לקונסטנצי.

לע"ע ארצינו היא כמרקחה, להעתונים יש כעת חומר למלאות את גליונותיהם הגדולות, בהקונפרנץ שהיה בין השרים והגנרלים הגדולים אמרו כך: רומניא עומדת כעת בין המצרים, מצד אחד מוכרחה היא להראות את רגש ההומני שבה לאנשים זרים שעשו חטאים פוליטיים בארצם ונסו לארצה, כאשר כן עושים כל העמים המקולטרים, ומצד אחר לא תוכל לבוא בריב עם רוסיא, וע"כ לא יכלו לחלוט החלטה אחרת. בקונסטנצי שורר פחד גדול, הם יראים לבל יחל „ק. פוטמקין“ להשליך בומבות על העיר.

אין ספק – יאמרו העתונים הרומנים – כי פוטמקין לבדו עצום הוא לא רק מהצי „אליסאבעטא“ רק מכל הצי הרומני שעל הים ועל הדונוי, וע"כ אם יפרוץ מלחמה תהיה המלחמה קשה עד מאד. נוסף לזה יפחדו מאד מביאת הצי הסעוואסטאפלי לקונסטנצי להתאחד עם פוטמקין.

פאלטישען.  משה ברקאוויטש.

* * *

מרידת האניות בים השׁחר.

על רוסיא נאמר: אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. כאשר נפילתה בהמלחמה נפלאה למאד, כן מרידותיה הפנימיות זרות ויחידות במינן. על כל המרידות שהיו עד עתה, שׁתה גם אָדעססא קציר להן, ולא האזרחים והפועלים היו המתקוממים כי אם החיל, לגיונו של המלך. שהוקם על לשמור את הסדר גם הוא לא יכול לשאת טורח הדעספוטיזמוס האכזרי הרובץ על הארץ מידי מלכו, שריו ופקידיו.

אחר אבדו הצי הבלטי נשאר לרוסיא עוד צי אחד, היא האיסכדרה בים השחור. מאיסכדרה הזאת לא יכלה אמנם רוסיא להרויח הרבה, כי אסורה היא בחופה מבלי שתוכל לצאת ממנו דרך הדאַרדאַנעללום, שמלכי אירופה חסמו עליה הדרך הזה, אבל קצת תנחומין יכלה רוסיה להתנחם שנשאר לה האיסכדרה הזאת שתוכל להבנות על ידה לעת מצוא. והנה הה; גם האיסכדרה הזאת נהרסה, אבל לא מאויביה החצונים, כי אם ממתקוממים הפנימים הקשים לאדם ביותר. אנשי החיל שעל האניה „פוטעמקין“ התאוננו ביום 28 יוני לפני שר צבאם על מאכילתם הנתן להם כי סר ממנו טעם. האדון הזה לא מצא לנחוץ לענות להמתאוננים אף דבר קל, אבל ביריה אחת המית את האיש המתאונן לפניו כשם כל החיל. חבריו יקמו נקמת רעם שמת בלא עון וכלה עתו, ויהרגו את שר הצבא ואת מפקד האניה ואת כל השרים שנודעו באכזריותם מכבר וישליכום הימה. רק את השרים שהצדיקו מעשי החיל החיו ונספחו אל הקושרים. גם האניה „ונעכא“ למדה אל מעשה רעותה „פוטעמקין“ ואנשי החיל אשר עליה אסרו את מפקדה והעמידו דגל אדום על התורן, לאות כי גם „וועכא“ בקושרים. עדי ראיה מספרים, כי באותה שעה נטפלו אניות רבות שהעמידו דגלים אדומים ולא רק החיל הפשוט כי אם גם שרים רבים אמרו למרוד, רק אחר הפצרת האדמירלים והקומנדנטים שבו מדעתם ונסעו לסעבאסטיפול.

כאשר התקרבה האניה „פוטעמקין“ לאָדעססא הודיעו כי לא יהינו שרי הפקידות לצאת להחוף נגדם, כי יהרגו כל איש הקרב אליהם. תכף התפרצה שביתה כללית של הפועלים באָדעססא והדימונסטרציות בחוצות היו כארבה לרב. הצבא החל עבודתו וקרבנות נפשות נפלו לרב, מסביבות אָדעססא נתוספו צבא, ומספר הצבא העומד עתה שם עולה לשלשים אלף, אָדעססא דומת לעיר נצורה בכל פרטותיה: הצבא מתהלך ברחובות ובשוקים, משפט מלחמה הנהג בעיר, המסחר נשבת והמלאכה בטלה, בכל מקום השלוך הס, יושבי העיר נחבאו מפחד הצבא כבר נהרגו ששה אלפים איש וסוף הדבר מי ישורנה.

האדמירל קריעגער יצא ביום 29 יוני מסיבאטיפול עם אניות מגן טורפדיות אחר אנית „פוטעמקין“ לאָדעססא. ויהי אך קרוב קרב קריעגער להחוף, ויצא הקול כי „פוטעמקין“ סגר עצמו בידי האיסכרה בלי שום עמידה על נפשו, אף ירייה אחת לא נתן „פוטעמקין“ להגנת עצמו. השמועה הזאת פרשה לה כנפים בכל קצות הארץ, והוסיפו לבשר כי קריעגער שב תכף לסיבסטיפול עם פטעמקין וחילו המונח אסיר בזיקי ברזל בירכתי הספינה, כבר חשבו זאת לאמת גמורה, ומכ"שׁ שרוסיא קימה זאת בדרךְ רשמי. בתוך כדי דבור באה השמועה מבוקרעסט, כי לחוף קונסטנאנצא באה האניה

פוטעמקין“ עם חיל 800 במספר נתברר עתה הדבר, כי האדמירל קריעגער קצר כחו נגד המורד „פוטעמקין“ וע"כ שב מהרה לסיבסטיפול, ועוד אחת מאניותיו „פובידונוסעק“ נשארה באדעסע כי נוספה גם על המורדים והתחברה „לפוטעמקין אשר יצא מאָדעססא לבוא לחופי רומניא. כאשר בא לקונסטאנצא דרש מאת פקידות רומניא לתת לו צידה ופחמים. פקידות רומניה לא מלאה שאלת פוטעמקין ואחר ואחר עשותו שם מעל"ע הפליג הימה. מטרת נסיעתו עתה לא נודעה אל נכון. שמועה אומרת, כי ראה „פוטעמקין“ שחסר לחמו ואבק שרפה מכליו, וגם פחמים אין לו רק כעשרה טון, בחר לשוב לסיבסטיפול, אם אמת בפי השמועה לא נודע עוד כשעה זו. כי בכלל נעלמו עקבות „פֿוטעמקין“ עתה ואין יודעים אי' מקומו, שמועה אחרת אומרת, כי עומד „פוטמקין“ בלב ים ומלעטים את ספינות המסחר העוברות ולוקח מהם צידה ופחמים.

על אניות הרבה מתעוררת המרידה, כן מודיעים כי „אלכסנדר השני“ „מינין“ „פרוט“ ועוד התקוממו אבל נשתקו בחוזקת יד. עוד מדיעים, כי כל שרי הצבא אשר באיסכדרת ים-השחור הגישו כבי בקשה לפטרם מעבודתם. יש לשער מה עזובה האיסכדרה ההיא שמעשים כאלה נגלו לעין היום, פרטי הידיעות אי אפשר עוד לדעת אל נכון יש ממקום המעשה, כי הגובנר מאדעססא שלח אחר עורכי העתונים והזהירם שבל יגלו מכל הנעשה בעיר וכל העובר ע"ז יאָסר עתונו. הגינ. איגנטיעוו בא לאדעססא ובידו כח הרשאה מהצאר לעשות כל מה שיראה בעיניו טוב ונחוץ להשתיק המרידה.

* * *

המרידה בין האניות הרוסיות

אנית השריון „קניאז פוטעמקין“ שמטרת נסיעתה מחוף קונסטנצא לא היתה ברורה מקודם, נכנסה ביום 6 דנא לפעאָדוזיאָ, הוא חוף הדרומי של חצי-האי קרים שעמד מקודם תחת ממשלת הטרטרים ומשנת 1771 שייך החוף פעאָדוזיא לרוסיא. בהשליכה עוגן בפעאָדוזיא העמידו מנהיגי „הפוטעמקין“ לאנשי העיר אותן השאלות ששאלו בקונסטנצא לתת להם פחמים, בשר, חלב, בקר, שומן, טאבאק ועצרי גפרית ועוד. אם לא תתמלאינה השאלות הללו, ידרשו מאת האנשים לעזוב את העיר ומהאניה יחלו לירות על העיר לעשותה תל עולם. מועצות העיר השיבה דרישת „פוטעמקין“ ריקם וצבא הרגלי העומד בפעאדוזיא התקרב להחוף וקבל פני המורדים על האניה ביריות. שני אנשים על האניה הומתו ושבעה נטבעו. אנית הטורפדית המסומנת במספר 267. שנטפלה באָדעססא „לפוטעמקין“ השיבה יריה אחת על העיר. אמנם החצים עפו ממעל לעיר והלאה לא ולא הסבו כל נזק.

המולה גדולה קמה בעיר ויושביה חשו מפלט להם באשר מצאו ויצאו את העיר כל האנשים והנשים והטף, וכל אשר נשמה באפו נס מפני הפחד כי „הפוטעמקין“ יחרב את העיר רגע אחד. סופרו של „הדיילע מאיל“ הודיע מאָדעססא כי הבומברדציא כבר החלה ופעאודוזיא כלה היא כמדורת אש. כמובן הלכה השמועה הזאת מפי עתון לעתון עד שנתמלא חללו של עולם מהבומברדצא הפיאודוזית. אמנם עד מהרה נוכחו כי כל השמועה לא רק שהיא מגוזמת, אלא שמתחלתה שקר היא, כי אף ריח של בומברדציא לא הי'. „הפוטעמקין“ ראה כי שאלתו לא נתן לו אף אחר שאיים בהשתערות על העיר, ויצא מחוף פעאודוזיא וילך לו בלב ים. לפני יציאתו מהחוף שלחו האנשים כרוז לפיאודוזיא לחלקו בעולם. הכרוז נושא עליו שם „מניפסט אל העולם ההשכלי“ ומדבר רמות וגבות על התנשאות נפשם של המתקוממים הלוחמים בעד החרות נגד הביורקרטיא השפלה. „אין אנו יודעים רק את המלות האלה: מות או דרור להעם הרוסי – נאמר בהכרוז – אחרת זרה לנו. אנו רוצים שלום ואושר לרוסיא. הפסקת שפיכת הדם האי-אנושית על שדמות מנזשוריא וקריאת בלי-אחור לכנסי' קונסטיטוצינית על יסוד בחירה כללית. בעד מלואת השאלות האלה, החלטנו בדעה אחת, להלחם על אניתנו עד הנצחון או עד האבדן. נוכחים אנחנו לדעת בטח, כי כל האזרחים החפשים והפועלים של העולם כלו מרכינים ראש בסימפטיא עזה למלחמתנו בעד השלום והחרות. – תחי הקונסטיטוציא הרוסית.!

המבטאים והמלות מצלצלים יפים כשהם לעצמם, אבל בפיהם של המתקוממים שעל ה„פוטעמקין“ היו רק מושאָלים. לא "בדעה אחת" עשו מה שעשו, כי פלטים אחדים שנמלטו מהאניה דרך החוף שהשליכה שם עוגן, ספרו כי רובם של האנשים שעל האניה קצה נפשם בנדידתו התדירה של ה„פוטעמקין“ משך שבוע אחד מחוף לחוף ורצו להשלים, רק אחדים מהמורדים שהם הנהיגו את האניה בתור ועד הריבולוציוני שבתוכו היו גם שני ציביליסטים שהם היו רוח החיה באופני המרידה, רק האחדים האלה הכבידו אכפם על רוב מנין אנשי האניה. גם כי לא המיתו עצמם המתקוממים על השלום והחרות, וחוץ מהמלות „מות או דרור“ ידעו גם מלה שלישית: השלמה, נראה מסוף הדבר, כדבעינן למימר קמן.

ביום 8 בחצות הלילה שב „פוטעמקין“ לחוף קונסטנצא. הידיעה כי האניה נראתה עוד הפעם בקונסטצא, משכה אליה את כל יושבי העיר שהיו בהולים על נפשם, אף שידעו שלא שב „פוטעמקין“ אדעתא דהכי לעשות בומברדציא כמו שאיים בפעם הראשונה. שמונה מלחים מפוטעמקין באו בספינה קטנה למפקד הנמל ויביע לו דעתם, כי רוצים להסגיר עצמם בידי רומניא באו, ויחל המו"מ בדבר האופנים. שרי החוף הבטיחו להם, מה שאמרו להם עוד בפעם הראשונה, כי אם יסגירו עצמם בידי רומניא לא תאונה להם כל רע. כי רומניא אינה מסגרת לרוסיא חוטאים פוליטיים ויוכלו לשהות בארץ כאשר ייטב להם. מריש לא האמינו המתקוממים בהבטחה זו, ולבם היה נוקף, כי הבטחת שוא היא ורומניא מוציאה לרוסיא אף בעד חטא פוליטי. אבל אחר שהוסיפו שר החוף להבטיחם ע"י כי לא יסגרום כי בכלל לא נעשה חוזה כזה בין רוסיא ורומניא, החלו המתקוממים להאמין בבטחון חייהם בארץ רומניא. המתקוממים העמידו עוד שני תנאים: שהאניה תשאר בחוף רומניא ולא תסגירה לרוסיא ושהמתקוממים יקחו אתם את האוצר של האניה. לשני התנאים האלו לא הסכימו שרי החוף כי המלך קארל צוה להשיב את האניה ואת הכסף הנמצא בה לרוסיא. שמונת המלחים שנשאו ונתנו ע"ד אופני ההשלמה שבו לחבריהם שעל „פוטמקין“ והודיעום מכל המדובר ביניהם ובין שרי החוף. אז החל וכוח בין האנשים, קצתם אמרו מי יתן מותנו פה במים בעד החרות, וקצתם אמרו אחרי שאי אפשר לגמור את דבר המרידה ואין תקוה שיוכל „פוטמקין“ לבצע זממו אשר החל, אז טוב לחוש מפלט לחייהם בארצות נכריות. אחרי דעות שונות שהיו ביניהם החלטו להסגיר עצמם בחוף קונסטנצא. האניה התקרבה לחוף בשעה 12 בצהרים, שרי החוף קבלו את האניה תחת השגחתם והרימו עליה נס של דגל רומניא. קשה היה דבר זה בעיני אנשי האניה שרצו למחות נגד זה, כי דגל רוסיא חביב להם, אבל שרי החוף הוכיחום לדעת כי זהו אחד מנמוסי העמים האינטרנצינליים. האנשים ירדו מעל האניה וכל העם שנאסף מסביב להנמל קבל אותם בתרועת ששון ובקריאת הידד. התופים וחלילים רקדו וחגגו המתקוממים ושמחתם ערבה להם.

המתקוממים קבלו רשות ללכת כטוב בעיניהם, קצתם כבר נסעו למקומות שונים ברומניא וקצתם יצאו לכפרים להיות בקוצרים ולהשתכר לצורך חיי שעה. חמשים אנשים התיצבו לפני ציר רוסיא ויאמרו כי הם נשארו אמונים להצאר ורוצים לשוב לאדעססא.חושבים כי ה"אמונים האלו ישולחו לאחד מחופי רוסיא ונשפטו שם משפט מות.

ביום 9 נראו בקונסטנצא שלש טורפדות רוסיות. אחריהם באו אנית השריון „טשעסמא“ והסובב „סיניפע“. הקונטריאדמירל פיסאריעווסק והמפקד בערגער בקרו את שרי החוף והודיעום, כי יצאו לבקש את „פוטעמקין“ ובבואם הנה ראו כי פוטמקין שוהה בחוף קונסטנצא, ע"כ דורשים הם בשם ממשלת רוסיא מאת ממשלת רומניא להשיב להם את האניה ואת כל חילה ואנשיה, האניה הושבה להם אבל לא הנפשות. כומר רוסיא טהר את ה„פוטמקין“ מטמאת המרידה וכל השרים והאנשים שבאו עם האנויות הרוסיות הנזכרות נשבעו שבועת אומן להצאַר. אח"כ יצאה אנית השריון „פוטמקין“ יחד את יתר אניות הרוסיות ללכת סיבסטיפולה.

---

"מחזיקי הדת", שנה עשרים ושבע, מס' 40, 7 ביולי 1905, עמ' 4; מס' 41, 14 ביולי 1905, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

[שגיאות הדפוס במקור]

המעשה בהספינה הרוסית פוטומקין באודסה.

(בתחלה לא נזכר מאומה בהעתונים היוצאים לאור בקושטא אדות המאורעות באודסה, אך אחרי כן נתפרסמו קצת פרטים. ובגליון מט' תמוז של העתון טליגראפו נתפרסמו הפרטים האלה והננו מתרגמים אותם לקוראינו).

הספינה פוטומקין היא הספינה היותר אדירה שבהאֳני הרוסית אשר בים השחור. היא שוה כחצי מליון רובל, בה הרבה מקלעים ושש מאות וחמשים איש. פתאם ביום אחד התקוממו המלחים ויהרגו את נגידה וכל נושאי משרה ובחפצם להפיל אימה ופחד על  תושבי העיר ירו שני מקלעים גדולים. ויכריזו מלחמה על כל ספינה רוסית אשר פגשו בים השחור ולא רצתה להתחבר אליהם. לכל צירי הממשלות הארפיות הודיעו במכתב כי באניותיהן לא יגעו לרעה.

תכף בהודע הדבר בפטרבורג נשלחו פקודות חזקות לסבסתופול למהר לשלוח ספינות מלחמה לאודסה בפקודת הנגיד קריגר כדי לתפוס את האניה המורדת ולהכניע את אנשיה, אפס כי בבוא האניות אל החוף התחברו גם הן יחד אל המתקוממים אשר בפוטומקין, ונגיד הספינות קריגר היה אנוס לשוב לסבסתופול.

פחד גדול ונורא תקף את תושבי העיר. רבים מאד עזבו את העיר. בתי הקונסולים היו מלאים אנשים המבקשים תעודת מסע לצאת מאודסה. פקידי התלגרף לא הספיקו למלאות את בקשת כל האנשים הבאים למשרד.

האניה „פוטומקין“ יצאה מחוף אדסה ותלך לקונסטנץ ולתאודוסיה. ובכל מקום בואה דרשה פחמים בחזקה ותאַים על התושבים אם לא ימלאו את דרישתה. אחרי כן שבה שנית לקונסטנץ ושם מסרה את עצמה בידי ממשלת רומניה בתנאי כי לא תסגיר את האנשים בידי ממשלת רוסיה.

וממשלת רומניה הוציאה את האנשים מתוך האניה ותשלחם לערים שונות מהדנוב, ותודיע לממשלת רוסיה כי נכונה היא למסור בידה את הספינה.

התרפיד 269 אשר נתחבר עם האניה עוד לא נתפס. אך יש תקוה כי בקרוב יתפס גם הוא וימסר בידי הממשלה.

אניה אחרת „פובידוגובסקי“ חפצה גם היא לעשות כמעשה רעותה פוטומקין, אך לאסונה נשקעה בחול בצאתה מחוף אודסה ותכף נתפסה, שבעים איש נתנו בבית האסורים ויתרם חמשה וארבעים איש הומתו ביריה.

---

"השקפה", שנה ששית, גליון פו, 21 ביולי 1905, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אחרית פאטומקין ומאורעותיו.

סוף סוף בא הקץ לחזיון המוזר שעלה על במת חיינו ויפליא את כל העולם במשך עשרה ימים.

כעשרה ימים נדדה האניה המורדת בין גלי הים השחור ותטיל אימתה על ערי החוף בסרביה ותפקד בתותחניה על באי כח הקהלות להביא צדה לדרכה, לחם וגם בשר.

מתיאודוסיה הלכה לאקערמאן, מאקערמאן – לנאוואראסייסק, ובכל מקום בואה הטילה סער, התושבים ברחו על נפשם מפחד כדורי האש.

אם לא ימציאו לה במשך כ"ד שעה 36 אלף פוד גחלים, בהמות, לחם, עלי טיון ועצי-גפרית ישלחו את העיר באש – התרו בגלאסני הדומה האקערמאנית שבאו אליהם ע"פ פקודותם.

שני הימים האחרונים הביאו לנו המון תלגרמות וידיעות שנות ע"ד מצב האניה המורדת.

תיאודוסיא. הלילה עבר בשלום. יושבי העיר שבים. לשמירת העיר באה אניות המרוץ „פאַמיאַט מערקוריאַ“. עפ"י השמועה נסע „פוטומקין“ לנאָוואַראָססיסק.

תיאודוסיא. השלום הפנימי בעיר הנשמרת ע"י אנשי צבא לא הפרע. השמועות ע"ד תנועה קרקעית בסביבות אינן מתאשרות.

נובורוסיסק. באה אסקדרת הים השחור ובה אנית השריון: „טרי סוויאטיטיעליא“, 12 אפאַסאָלאָא“, „ראָסטיסלאוו“, „גיאורגי פאָביעדאָנאָסיעץ“, אנית המרוץ „גרידין“, אנית משא הפחים „קאזיורסקי“ וארבע אניות נושאות פחים. בלילה הפליגה האסקדרה בים דרומה. בעיר הודבקו כרוזי השליט בפלך המעיד ביושבי העיר לבלי יוצאו מביתם אם יֵרָאֶה „פאטומקין“, פן יפצעו, ההגנה על החוף נמסרה לגינירל באביטשיב.

סיבסטופול. מהיום נקבעה תמידות התנועה המסודרת לנוסעים באניות החברה הרוסית בין אודיסא ובין שאר חופי הים השחור.

סיבסטופול. החקירה בדבר אנשי האניה „פרוט“ נעשית ע"י החוקר דין לעניני הים. 150 מלחים מהקומנדא של תלמידים הובאו אל המבצר, והשאר עודם על ה„פרוט“ והוא עומד במפרץ הדרומי, ונעשו עליו דירות בעד התפוסים. 67 מלחים שהוציאו מהאניה „גיאורגי פאָביעדאָנאָסיעץ“ נמצאים באודיסה.

סיבסטופול. השמועה ע"ד תפיסת „פוטומקין“ לא נתקיימה. השמועה יצאה לרגל המאורע, שאנית הפחים שהיתה עמו יחד –  נתפשה.

קונסטנטינופול. אנית הפחים „סמיעטליווי“. אחרי נטלה מיד וצידה ופחמים, הפליגה אתמול בים. הועד הקבוע לעניני מלחמה באילדיז-קיאסק התיעץ ע"ד המעשים אשר יש לעשות בנוגע אל „פוטומקין“.

פטרבורג. (ב. ב.) ה„נאוו. וורעמ.“ מודיע שה„פוטומקין“ הוא שוה 12 מיליון רובל, קלקל באודיסא לערך 50 מיליון, „עשה חרפות ובושות“ על ערך 500 מיליון, וע"כ צריך לגמור עם האדון „פוטומקין“ במוקדם האפשרי. המתינות במאורעות כאלה מסוכנת. אסקדרת הים השחור יצאה לרדוף את „פוטומקין“.

אכן באחרונה נתקבלה אתמול בלילה תלגרמת הסוכנות הפטרבורגית המודיעה מבוקרסט, לאמור:

אנשי האניה של „פוטימקין“ ואנית המוקש שבאו בשעה 2 בבקר לקונסטנצו מסרו את עצמם לשלטוני רומיניא עפ"י התנאים שהוצעו בשעת בואם לקונסטנצה בפעם הראשונה. המלחים נשלחו קבוצות קבוצות למקומות שונים ברומיניא".

ובכן בא הקץ לאניה המורדת הזאת.

---

"הצפירה", שנה 32, מס' 133, 9 ביולי 1905, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

המהומות באודיסה.

[…] לחזוק התסיסה בין הפועלים שבעיר אודיסה אשר היתה ביום 15 ביוני למרד גלוי עם מעשי רצח ושד ותבערה הועיל מעשה החרפה והכלמה הזה, אשר לא היה כמוהו בדברי ימי הצי הרוסי, אף על פי שאין חבור ישר בינו ובין הפרעות הקודמות לו באודיסה:

ביום ההוא בארבע שעות בבקר באה אל מקוה מי הים אשר על ידי אודיסא ממפרץ ים טענדר אנית השריון „קיאז פאטעמקין טאווריטשעווסקי“ אשר באסכדרה שבים השחור, ומהאניה הזאת נפרדה סירה קטנה ובה גוית מלח מת, המת הוטל על ידי אנשים אשר הובילוהו על משגב האבנים בדמות טור ישר, ועל לבו היתה פתקה מודבקת וכתוב בה, כי המלח אמעלטשוק הומת על ידי אופיצר בלא עון, על אשר התאונן, כי המאכל איננו טוב, כי כל האופיצרים אשר היו באנית השריון נהרגו מידי אנשי הצבא שבה, וכי אם בעלי השלטון אשר על הנמל ינסו לקחת את גוית המת או להגיש אניה אל המקום אשר הוטל עליו, יורו בכלי תותח על פני העיר. אז החלו אלף פועלים לגשת מן העיר והסערה בתוכם הלכה הלוך וחזק ביחוד על ידי הנאומים אשר השמיעו מסיתים אצל גוף המת מעל במה מיוחדת עשויה לדבר, ודברו אל ההמון ע"ד הנחיצות להשתמש במקרה זה לטוב המטרות הריבולוציוניות. כשנסע סגן הפרוקודור של גליל המשפטים האודסי ביחד עם פקידי הנמל לעשות חקירה ודרישה – הכריחו אותם המלחים באיומים ובחרפות ללכת מהם. על יסוד עדותו של אחד האופיצרים, שנשאר בחיים, וכן על יסוד ספורו של אחד המלחים, שהשליך את עצמו אל המים ושט ובא עד החוף האודסי, קרו המאורעות באנית-השריון „הנסיך פוטיומקין“ באופן זה: אנית-השריון יצאה מסעוואסטופול ביום הראשון 12 יוני, תחת פקודת הקפיטן גוליקוב, אל המפרץ הטענדרובי כדי לעשות נסיונות-יריה, ביחד עם אנית-המוקשים נומר 267 תחת פקודת הלייטיננט קלאדט פון-יורגענסבורג. ביום השלישי 14 יוני מצאו אנשי האניה תואנה, באמרם כי האוכל הנתן להם הוא מקולקל, ולא רצו לאכול את הארוחה. בפקודת מפקד האניה נאספו כל האנשים וזקן האופיצרים גיליאראווסקי צוה לאלה האנשים, שאינם מושכים את ידם מהארוחה ואינם משתתפים במחאה החריפה, לעמוד בשורה אחת. כשהתיצבו בשורה רוב מלחי האניה התחיל זקן האופיצרים לרשום את שמות המתאוננים, שהיו המעוט. המתאוננים השתמשו במקרה זה והתחילו למלאות את קני-רוביהם בכדורים שהיו להם. פקודת זקן האופיצרים לירות במורדים לא נתמלאה. אז הוציא זקן האופיצרים את רובהו של אחד מהשומרים וירה באחד המלחים ופצעהו בפצעי מות. אחר התחילו המלחים לירות באופיצרים, בחפשם אותם אחד אחד ובמצאים אותם בירכתי האניה. באופן זה נהרג גם מפקד אנית-השריון. אופיצרים אחדים השליכו א"ע אל הים, אך גם שם השיגם המות, כי – לדברי עדי-ראיה – ירו אחריהם במים. מלבד מפקד האניה נהרגו: זקן האופיצרים גיליארובסקי, הלייטיננטים נעאופוקויעוו וטון, המיצ'מאן גריגוריוב הרביעי, ליוועגצוב, הד"ר סמירנוב וכשלשים איש מאנשי האניה. יתר האנשים בתוכם גם אנשי אנית המוקשים שהמורדים ירו עליהם, נאסרו ע"י המורדים. באנית-השריון נוסד ועד של 20 אנ"צ נמוכים, שקבלו על עצמם את הנהגת האניה והחליטו ללכת לאודיסה. ואמנם באו אל נמל אודיסה ביום 14 יוני ובבקר יום 15 יוני הורידו סירה עם  גוי המלח. ביום 16 יוני נכנסה לנמל אודיסה אנית-החוף „וועחא“, שעפ"י האותות, שנתנו לה מאת „פוטומקין“ עמדה ליד אנית-השריון, מבלי דעת דבר על אדות הקשר. מפקד „וועחא“ עלה אל האניה ומסר למפקד הרצאה, כאל מפקד האניה היותר גדולה בנמל. מיד בבוא מפקד האניה „וועחא“ אל „פוטומקין“ פרקו מעליו בחזקה את נשקו וביחד עם יתר האופיצרים הביאוהו אל החוף. באודיסה תפשה האניה „פוטומקין“ שתי אניות-פחמים השייכות לאנשים פרטיים ותכף הכריחו את כל הפועלים העובדים בנמל להפסיק את העבודה בחוף ובאניות פרטיות. במהרה חדלה שם העבודה הנורמלית והנמל נפל בידי הקושרים. הקשר באנית הצבא נתן מקום לעסקני הריבולוציה להשפיע על ההמון. הם השתמשו במקרה הזה לתכלית התפתחות הפרעות באודיסה. האגיטטורים לא הסתפקו בנאומים מלהיבים, אך נגשו בסירות אל אנית השריון והבטיחו להקושרים, כי כל צבאו אודיסה פרקו את נשקיהם וכי כל אניות צי הים השחור עברו לצד אנשי „הנסיך פטימקין“. לדברי אופיצר אחד, שהיה עד ראיה, השתתפו ביחוד במועצות, שהיו בחדר האדמירל, שני אנשים מצעירים המתלמדים. תוצאות הסתת האנרכיסטים נתגלו תכף, אעפ"י שלעת הזאת כבר הספיק השלטון לעבור בעיר אל מפקד גליל הצבא האודסי. אי אפשר היה לעצור מהפרעת סדרים את ההמון בעל אלפי איש, מפני שאילו יצאו בנשק נגד הקושרים, היו האחרונים מורים מתוך תותחי האניה. הנמל נפל בידי ההמון, שהתנפל לשדד את כל הנמצא שם: אסמי הסחורה, האסמים הפרטיים, בתי הנמל, אניות הקיטור, השליכו סחורות להים, שתו יין מתוך החביות שהיו שם. לפנות ערב הבעירו אשר בנמל והאש גדלה מרגע לרגע. עלה באש כמעט כל חבל הנמל,  מפני שההמון לא נתן למכבים לכבות את הבערה. עפ"י ידיעות הפקידים המקומיים עלו באש שני בתי-אסמים, מסלת החברה הרוסית, הסוכנות ואסמי אניות הקיטור הדונאיות, אוסם של עצים וגשרים, התחנה האלקטרית, התחנה „נמל אודיסה“, הנהגת מפקד הנמל, אסמי החברה הרוסית, הרוסיית, ושל קושקין, מחלקת הקונטורה של האניות בנמל הפלטונובי, חלק מאסמי הפחמים בנמל החדש וכל הבנינים שבנמל המעשי. מלבד זאת עלו באש 39 מרכבות, שתי אניות קיטור של החברה הרוסית, אניה אחת של החברה הרוסית ושלש אניות פרטיות. באסמי מסה"ב שברו את החלונות ושדדו את כל החפצים ונשאו העירה. בעת הבערה נשרפו, לפי ההודעות, הרבה מהקושרים והשודדים, ששתו לשכרה ע"ר אבדן בינתם. בעת ההיא השתדלו האגיטטורים לכוון את ההמון, שאבד את הכשרון לחשב את דרכו, נגד הצבא והפוליציה. במשך פעמים אחדות בלילה ירו מקני רובה. ההמון נגש אל הצבא, אך בכל פעם נסו לקול ירית אנשי הצבא. מכדור מפוצץ נפצעו שש אנ"צ נמוכים ונהרג אחד. לע"ע טרם נודע המספר הנכון של ההרוגים והפצועים, העולה על מאות אחדות. הידיעות הנכונות תתפרסמנה בתוספת אח"כ. מלבד זאת אבדו לא מעט באש.

ביום השני 16 יוני, הוכרזה על פי פקודת הרוממות העיר אודיסה והמחוז במצב מלחמה. העיר הוקפה מכל עבר בשורות חלקי הצבא, שנקראו ממקום תחנותם, והפרעות חדלו. נזק הרכוש, שהסב ההמון הריבולוציוני, עולה למליונים. באי כח ממשלות חוץ לא סבלו, מפני שעפ"י פקודת מפקד גליל הצבא, שמרו על כל אחת מי"ח מלאכות חוץ שבאודיסה משמר אנשי צבא. בשעה 7 בערב באותו יום התרחקה אנית השריון „הנסיך פוטומקין“ – שתשעה אופיצרים נאסרים ממנה הורדו אל החוף – מהלך חצי מיל לצד מערב למקום עמדתה הקודמת והוציאה שלש יריות ריקות לכבוד המלח הנמסר לקבורה, כפי החוק של ספר התקנות לעניני הים, ושתי יריות מלאות שעל ידן נהרס הגג וחלק הכותל של אחד הבתים אשר ברחוב נעז'ינסקאיא, אך כל אסון באדם לא היה.

ממחרת, ביום 17 בשעה 7 בבקר קרבה אל אודיסה האסכדרה של הים השחור עם דגל הפלאגמאן-הראש הויצה-אדמירל קריעגער והפלאגמאן השני הקונטר-אדמירל ווישנעוועצקי, ובה ארבע אניות שריון אסכדריות וחמש סירות מוקשים אסכדריות. האסכדרה הזאת הלכה אל משגב האבנים בדמות טור ישר, ואנית השריון „הנסיך פוטימקין“ הלכה לקראתה ערוכה למלחמה. כאשר עברה האניה פוטומקין בקרב טור אניות האסכדרה והגיעה עד עבר אנית השריון „גיאורגי פאבעדאנאסעץ“ נעשו באניה האחרונה הזאת אותות כבוד ל„פוטומקין“, וכאשר שבה האסכדרה ללכת על פי אות נתון מאת האדמירל מהרו אנשי צבא האניה „גיאורגי“ אל הגשר ולא נתנו לנהל את האניה. אז נשלחה סירה אל האניה „גיאורגי“ ובה לוקחו המצביא וכל האופיצרים שבאניה – מלבד הליטננט גריגארקאוו אשר אבד עצמו לדעת ע"י יריה – וכלי נשקם הוסרו מעליהם ויובאו כולם בספינה קטנה אל החוף. על גג האניה פוטימקין נראו כשלשים איש שלא מחיל הים לבושים בגדי שרד של אזרחים. עוד בטרם תמו דברי התנאים הביאה סירת המוקשים נומ' 267 אל „גיאורגי פאבעדאנאסעץ“  – כאשר העידו אנשי האניה האחרונה הזאת – סטודנטים יהודים ואנשי בא מחיל „פאטעמקין“, והמה לקחו את הנהגת האניה בידם וייעצו אותם – את אנשי צבא האניה „גיאורגי פאבעדאנאסעץ – להשליך את האופיצרים הימה, ואנשי הצבא האלה לא נאותו להם. על פי הצעת הריבולוציונרים הבאים נוסד ועד של 20 איש להנהגת האניה, ולמצביא הפקד בטסמן לפי הנראה נגד רצונו. אפס כי היו חלוקי דעות בין אנשי „גיאורגי פאבעדאנאסעץ“, ורק בהתאמצות המסיתים שבאו שמה מאניות השריון דרשו מקצת המלחים שתלך האניה אחרי „הנסיך פאטעמקין“ על אנשי „גיאורגי פאבעדאנאסעץ“, כי יורו עליהם בכלי תותח גדולים, אם תשוב ללכת לסיבסטופול להלות שם אל כל האסכדרה. לאחרונה גברו המתנגדים להשפעת הריבולוציונרים, וכאשר הרימו שתי האניות את עוגניהן, ביום 18 יוני בשעה 4 אחרי הצהרים הלכה השניה (גיאורגי פאבעדאנאסעץ) בכל מהירותה אל חוף אודיסה, והאנשים שלא מחיל הים אשר היו בה  ירדו אל סירה וישוטו אל האניה „הנסיך פאטעמקין“ והיא הלכה לה אתם אל הים והועידה פניה מערבה. אז שלחו אנשי צבא „גיאורגי פאבעדאנאסעץ“ בטסמן עם מלחים אחדים אל מצביא חיל גליל אודיסה להכנע לפניו ולבקש מאתו כי ישיב להם את האופיצרים אשר עליהם. את הגנ. קאראננאזאוו, אשר שלח המצביא אל אניות השריון, קדמו בכבוד הראוי לו וביום 19 יוני זכה הגנ. לייטענאנט קאחאנאוו להודיע בהכנעה רבה לקיסר, כי אנשי צבא „גיאורגי פאבעדאנאסעץ“ מביעים חרטה גמורה על מעשה עזותם ושמים מבטחם על חסדי הקיסר לבד. 67 איש מאנשי האניה האשמים ביותר נשבעו שבועת אמון בדמעות חרטה, אחרי כן נכנסו מצביא האניה „גיאורגי פאבעדאנאסעץ“ והאופיצרים שבה לעמוד על משמרות פקודותיהם.

על שם מנהל המיניסטריום של הים נשלחה ביום 20 יוני מאת הפלאגמאן הראשון שעל צי היים השחור הויצה-אדמירל קריעגער הטלגרמה הזאת:

כאשר יצאה אנית המשא „פרוט“ ממפרץ הים טענדרא התקשרו אנשי הצבא שבה ויאסרו את מצביאה ואת האופיצרים ויהרגו את הפראפאושציק, נעסטעצעוו ואת הבטסמן קאזליטין. האניה „פרוט“ באה לסיבסטופול, האנשים התחרטו ויוציאו לחפשי את המצביא ואת האופיצרים ויבקשו לקחת מאתם את ההנהגה. אני צויתי את „פרוט“ ללכת אל מפרץ הים קאמישעוואיא“, ושם תהי החקירה המוקדמת.

(פראוויט, וויעסט)

---

"הזמן", שנה שלישית, מס' 131, 5 ביולי 1905, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הידיעות האחרונות ע"ד פאטומקין.

מקונסטיצא מודיעים, כי „פוטימקין“ לא הפליגה עוד בים, מפני שלא הספיקו להכין לה עוד די צידה ומכולת.

במשך יום 10 יולי התעמקה אנית „פוטימקין“ במים 40 סנטימטר יותר מהדרוש. המלחים המתקשים פתחו, לפני עזבם את האניה, את המרזב הפנימי עד כי התחילו המים לפרוץ אליה. אך הרומנים הספיקו בעוד מועד להריק את המים ולהכשיר את האניה להפליג בים.

– ממשלת רומניה שלחה מכתב-חוזר אל ציריה בחו"ל להודיעם כל פרטי הכנעת פוטימקין והחזרתה לממשלת רוסיא. הפרטים האלה צריכים להיות מוצעים לפני הממשלות.

– ה„נאוו. וור.“ מודיע, כי את הסך 750,000 רובל שנמצא בקופת האניה חלקו המלחים ביניהם לפני הכנעם בקונסטנציא.

* * *

ע"ד הכנעת „פוטומקין“.

מקונסטנציא מודיעים עוד את הדברים האלה ע"ד הכנעת „פוטומקין“:

בקסינה נערך אז משתה לכבוד נשיא המיניסטרים קטקוזין ששהה בעיר עפ"י מקרה, ופתאום באה השמועה, כחצות הלילה, כי „הנסיך פוטומקין“ הופיע על החוף. השמועה הזאת החרידה את כל תושבי העיר. המונים המונים מהרו אל הנמל. אנית-המרוץ הרומינית „אלישבע“ האירה בפנסים אלקטרים את מבוא הנמל. פוטומקין עמד בים במרחק ידוע מן החוף, ולא השתמש בפנסי-מאור, אך החליף אותות-מאור עם אנית-התחנה הרוסית.

ושם יש שרטון בוקע אל הים בארך קילומטר וחצי. בקצה השרטון הזה התיצב הגינירל הרומני אנגיליסקו בלוית פקיד הנמל ניגרו ועוד איזה מאפיצירי אנית המרוץ „אלישבע“. אנגיליסקו הודיע את אנשי אנית פוטומקין באתות, כי רוצה לקחת עמהם דברים. כעבור זמן-מה הורידו מפוטומקין סירה ושמנה מלחים באו אל קצה השרטון.

המלחים הודיעו את הגינירל, כי הם מבקשים את אנית-המרוץ „סינופי“, אשר נועדו להפגש עמה בקונסטנצה, כי יש להם די ספוקם בצידה ומכולת, אשר קבלו בתיאודוסיה, ובעת שוטם בים לא פגעו לרעה בשום אניה וגם לא המטירו כדורים על תיאודוסיה.

הגינירל הציע לפני המלחים להכנע, לפרוק אֲזֵנָם ולפָרֵק את התותחים, ויתן להם זמן שעות אחדות להתיעץ.

וישובו הצירים אל האניה ואחרי מועצה ארוכה שבו בשעה 1 בצהרים ותשובה בפיהם כי נכונים הם להכנע בתנאי, כי לא יסגירום לממשלת רוסיא, וכל מלח ישיג תעודה על שמו.

בשקלא וטריא בנידון זה השתתף הפעם גם נשיא המיניסטרים קנטקוזין, ויגד לצירים, כי ממשלת רומניה רואה את מלחי „פוטומקין“ כראות בורחים (דֶזֶרְטֶרִים) ותתנהג עמהם כראוי.

בקבלם הבטחה, כי לא ימסרו אנשי האניה ליד ממשלת רוסיא, שבו הצירים אל אנית המגן. איזה מהם ברחו בשעת המשא והמתן, אך נתפשו ע"י משמרות רומניה.

בשעה 2 בצהרים היתה הכנעת אנית-המגן ואני המוקש הנלוה אליה. ממשלת רומניה קבלה את שתי האניות אל רשותה ותנף עליהן לע"ע דגלי רומניה וירשמו בספר את הנמצא בהן. מן התותחים לֻקחו המנעולים ויובאו העירה.

בקופת האניה נמצאו, כפי הנשמע, 800000 רובל ובנוסח אחר 22000 רובל. בתחלה דרשו המלחים, כי יתנו להם לקחת את הכסף, אך לזה לא נאותו פקידי רומניה.

המלחים, במספר שבע מאות איש, הובאו בספינות אל החוף ונשלחו תיכף אל חופי דונאי השונים, משם יוכלו לנסוע אל כל עבר שירצו. לאלה שיש להם כסף או שימצאו מקום להשתכר יותן רשיון להשאר במדינה.

אחרי ההכנעה הובאו שתי האניות אל הנמל, מפני שהתחילה רוח סערה. על החוף עמדו המוני-אדם.

מלחי אנית-המוקש מספר 267 שלוו בכל העת את אנית „פוטומקין“ הודיעו, כי לא יכנעו לממשלת רומניה, אך יסעו לאודיסה. הם התחברו אל הקשר רק מיראת מלחי „פוטומקין“ אשר הפילו עליהם אימים ובלהות, ועתה הם חפצים למסור את עצמם ביד ממשלת רוסיא.

* * *

ספור עד ראיה.

עוזר ה„אדעסקי ליסטוק“ בקר בביה"ח האודיסי את הכהן פאַרמען, בן ס"ד שנה, המשמש בכהונה באנית המגן „פוטומקין“, למען שמוע מפי עד ראיה את פרטי המאורע באניה. והננו להביא בזה את ספורו הנפלא של הכהן מלה במלה:

„התעתדנו לעבודת התרגלות של חיל הרכב, אמר הכהן פארמען. יצאנו באניה מסבסתופול ביום 25 יוני בהנהגת הקפיטן גוליקוב וביום המחרת באנו לטענדרא. שם אפס המזון באניה, וביחוד בשר, ונשלח לאודיסה אנית פחים, אשר שבה בכ"ז יוני בשעה 4 בבקר. על האניה שררה מנוחה, אם כי זעיר שם אפשר היה להקשיב בהתלחש עוד האומנים והפועלים אשר לקחנו עמנו מסבסתופול. הוכנה סעודת צהרים. למנהיג האניה, לזקן הרופאים ולזקן האפיצרים, גילארובסקי, נתנו מנות למבחן, וייטב המאכל בעיניהם ומלחי האניה ישבו אל השלחן. כמעט שהחלו לאכול ואחד מן המלחים מצא רמה בבשר, וימהרו ויגידו הדבר לזקן האפיצרים, ויקם שאון ומבוכה. חפצתי ללכת אל המשביר (АртельщнкЪ) ולשאול את פיו איך יכול להתליע בשר שהובא זה עתה, אך כמעט שהספקתי לרדת מעל מכסה האניה, ואחד מן המלחים התנפל עלי ויכני בכח גדול בקנה הרובה. הפצע שנפצעתי בפני התחיל שותת דם במדה מרובה. מהרתי אל תא האפיצרים, אך שם כבר היתה מהומה ומבוסה. המלחים בכידוניהם ואקדחיהם הרסו ויחריבו תאי האפיצרים, ואני וסגן המוכנאי מהרנו אל מקום משכן התותחנים ונסתר מאחורי אחד הצרורות. עד מהרה התחילה יריה תכופה באניה. שמענו רעש כלי התותח, והכדורים עברו גם אצל מקום מחבואנו. באחרונה מצאו אותנו המלחים ויאלצוני לעלות על מכסה האניה ואם לאו והרגונו. שם נודע לנו, כי נהרגו מנהיג האניה גוליקוב, זקן האפיצירים, זקן הרופאים ועוד כמה אפיצרים. נשארו בחיים רק חמשה או ששה אפיצרים. כל התאים וגם תא משכני נהרסו. השתמשתי בשעת כשר  ואסתתר בחדר המלבושים עד הבקר. השאון שארך כל הלילה שב לדממה. דלתות חדר סתרי הוצאו מציריהן ואחד המלחים התיצב לפני, ויאמר: „תוכל לצאת, אבי, הכל נגמר. יש לנו מנהיגים חדשים. לך והמציא מִשְחָה אחרונה לגריגור. הוא מת“. מהרתי אל חדר החולים, שם מצאתי בגסיסה את המלח הנפצע גריגור אמילטשוק. כדור קנה-רובה חלף ועבר דרך שכמו. הגוסס בקשני כי אמשחהו במשחה האחרונה ועד מהרה מת. אח"כ נקראתי אל זקן הרופאים, וגם הוא בקשני להמציא לו את המשחה האחרונה ולעמוד אצלו עד יציאת  נשמתו. הוא היה פצוע בצדו, וישכב רק בבגדי-לבן. כמעט שהספקתי למשחו והוא מת על כפי. את המנהל גוליקוב לא מצאתי עוד על האניה. אמרו לי, כי המלחים אחרי פצעם אותו באכזריות רצח, השליכוהו הימה. כן עשו עם כמה אפיצרים אחרים. לעיני קרעו קשור-הכתפות אשר לאיזה מהם.

ודמי – הוסיף לספר האב פארמען – שתת עוד. בראותי אחד מצעירי הרופאים אשר נמלט ממות, בקשתיו לחבוש לפצעי והוא מלא חיש את חפצי. עיף, מדוכא ורעב הסתתרתי בחדר הראשון אשר מצאתי, והחדר הזה היה במקרה חדר האדמירל. שם אלצו המלחים באיומים ובמוראים שונים את זקן המוכנאים ואפיצרים אחדים לחתום על אחד הגליונות. חיש אחרי כן הוצאו לחפשי ממשמר איזה אפיצרים והמלחים קיימו בידם את משרותיהם בכהונות שונות, ויבטיחו לשמוע בקולם ולעשות ככל אשר יצוום. אך למרות הבטחתם לא שמעו אל הפקודה הראשונה שנתן זקן האפיצרים להוריד כל הכדורים אל המרתף.

המלחים – גמר הכהן את ספורו – התעללו לעיני בגופת זקן האפיצרים אשר השליכוהו באחרונה הימה. בבקר הובא גוף המלח הנהרג אל החוף ויבקשוני לערוך תפלת אבל. רק הודות לדבר זה הצלחתי להגיע אל החוף.

---

"הצפירה", שנה עשרים ושתיים, מס' 32, 12 ביולי 1905, עמ' 1; שם, עמ' 2; שם, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

סופר „הנייע פרייע פרעססע“ מוסר את שיחתו עם מנהלי הקשר באנית-השריון „הנסיך פוטומקין“.

המקרה באניה זו לא היה פתאומי. עוד זמן מה קודם לכן – מספר ראש המנהלים – התחלנו לעבור בין המלחים ואנו צריכים להודות, כי אנשי האניה „פוטומקין“ לא עלו בהתפתחותם בנוגע לדעות הסוציאליות על אנשי יתר האניות. להפך היו שתי אניות אחרות, שרצינו להתחיל מהן. המלחים-הסוציאליסטים היו ב„פוטומקין“ מעט מאד. אך במקרה התיצבה „פוטומקין“ בראש.

המצב באניה היה כזה: משמנה מאות המלחים היו שתי מאות על צדנו והיו נכונים להקריב את עצמם ואת הצי, שתי מאות פסחו על שתי השעיפים ויתרם התיחסו אל דבר באינדיפירנטיות גמורה. תכניתנו היתה: אחת האניות – לא „פוטומקין“ – היתה צריכה לתת אות להתקוממות כל הצי של הים השחור ואליה היו צריכות להלוות כל האניות; האופיצרים יתפשו ויאסרו ויגורשו מהאניות, זו היתה תכניתנו מהתחלה.

ופה אנה המקרה, שבאניה „פוטומקין“ נתעוררה תלונה בגלל המאכלים המקולקלים, וכפי שנודע לכם הביאה הנהגת זקן האופיצרים את המלחים לידי התמרמרות. הרצח הנורא של המלח אמעלצ'וק עורר את המאורעות הידועים, עי"ז נתקלקלה תכניתנו, שלא הצליחה ובטלה לגמרי על ידי הפוך הסדר.

כשנגשנו לאודיסה כבר היתה סערת-הרוחות בעיר גדולה. הפועלים, שאליהם פנינו במחאה נגד מעשי האופיצרים, הביאו לנו מכולת בכמות הגונה. אז הוצאנו אל החוף את גוית אמילצ'וק הנרצח ובזה עוד הגדלנו את המדורה הריבולוציונית.

כדי להרים יתר את רוח המרד לקחנו אל האניה את ק. ועוד אחד מחברי האורגניזציה של פועלי החוף.

כשהתחזקו הפרעות באודיסה ביום הרביעי בבקר ראינו על האופק את האסכדרה של האדמירל קריגר. אניתנו „פוטומקין“ התכוננה תכף למלחמה ויצאה נגד אניותיו של קריגר, שמהרו לסגת אחור כדי להנצל מהתנגשות אתנו. בעת הנסיגה שאל אותנו קריגר ע"י הטלגרף בלי חוטים:

– מה אתם חפצים לעשות, חסרי-דעה? הנהגתכם מפליאה אותי. מה אתם רוצים?

אז ענינו לו ע"י הטלגרף:

– האדמירל יכל  להגיש תלונה על אניתנו.

כל תשובה לא נתקבלה על דברינו אלה.

לעת הצהרים הופיעה עוד הפעם האסכדרה, שבה היו חמש אניות שריון ואניות נגד מוקשים. „פוטומקין“ הוציאה את עוגנה והתכוננה למלחמה. אנחנו חכינו רק ליריה הראשונה מצד האסכדרה. זו האחרונה הסתדרה בשתי שורות ארוכות, שביניהן נמצאה אניתנו. השורות היו כ"כ קרובות זו לזה, עד כי המלחים ברכו איש את רעהו בהנפת  הכובעים. הם צעקו: „עורה, פוטומקין“! אז הלכה האסכדרה לדרכה מבלי עשות דבר.

במה אפשר לבאר את מעשהו של קריגר? בודאי בזה, שקריגר צוה לדבר על לבנו, או לאיים עלינו ולהכריח אותנו להסגר אליו בשלום. כך הודיעו לנו מהאניה „גיאורגי פובודינוסיץ“ שנלותה אלינו.

אחרי צאת האסכדרה של קריגר ראינו והנה האניה „גיאורגי“ נשארה בנמל. נתנו לה אות וממנה השיבו לנו:

„שלחו לנו צירים כדי שנבוא לידי הסכמה.

שנים מאתנו על על מכסה „גיאורגי“. שם מצאנו את האנשים במצב של פקפוק. אז פנה אליהם ק. בנאום ויוכיח לאנשי האניה, כי רוסיה החפשית מתחילה להתקומם וכי אנחנו מוכרחים להגן על ארץ המולדת החפשית. האופיצרים נסו לדבר נגדנו, אך איש לא שמע להם. האנשים הסכימו לדברי ק. והביעו את חפצם להצטרף אל „פוטומקין“. אחר פנה ק. אל האופיצירים והודיע להם, כי שלטונם פסק ומעתה חדלו להיות אדוני האניה. ל„פוטומקין“ נתנו כבוד צבא ורוח המלחים היה טוב עליהם מאד. הם צעקו: „עורה!“ הניפו את כובעיהם ועל החוף צעק ההמון קריאות של כבוד לשם השתחררות שתי אניות הצבא.

אחר שבו שני צירינו אל „פוטומקין“. אך שגיאה היה מצדנו להשאיר באניה את סגני האופיצרים ואת הבוצמנים. הם דברו אל אנשי האניה ואיימו עליהם באופן זה, עד כי למחרת היום לא יכלנו לעשות בהם דבר.

וב„פוטומקין“ נוצרו שתי כתות: האחת רצתה ללכת לסיבסטופול ולעורר את כל אנשי האסכדרה למרד והשנית רצתה לבגוד ולהסגר אל קריגר.

כשבאו הצירים ל„פוטומקין“ נתן אות מ„גיאורגי“, כי האניה יוצאת מהנמל, אנחנו לא שמנו לזה לב, כי נכונים היינו למלחמה. אולם זה השפיע על אנשי „גיאורגי“, ששבו אל הנמל.

בראותנו, כי תכניתנו לא עלתה בידינו עזבנו את אודיסה. החלטנו לבלי עזוב את שאיפתנו, אך הרי זקוקים היינו לפחמים, לצרכי אוכל ולידיעות, כי בין כה הודיעו לנו, שכל הצי בסיסבסטופול, עשה קשר, באנו לקונסטנצו. שם לא רצו לא רק להספיק את צרכינו, כי אם גם לתת לנו ידיעות. אכלנו לחם-עוגות וטיי. אז הלכנו לפיאודוסיה.

ביום הרביעי בבקר השכם באנו לפיאודוסיה ודגל אדום התנוסס על אניתנו ועליו כתבת: „חופש, אחוה, רעות! תחי הדימוקרטיה!“.

ק. יצא אל העיר, נאום נאומים ודבר על לב התושבים להספיק את צרכינו. הובאו אל האניה בסירות ארבעה שורים ולחם, אך הצבא התערב בדבר ולא נתנו להספיק לנו דבר. אז איימנו, כי נורה על העיר, אם לא יביאו לנו במשך ארבע שעות את כל צרכינו.

עד השעה השביעית בבקר לא קבלנו כל תשובה. כשקרבו מלחים אחדים אל החוף ירו בהם הקוזקים והרגו ששה מהם. ומה יכלנו לעשות? לירות על העיר – הרי זה היה עון פלילי. לא לתכלית זו הרימונו דגל אדום כדי להרוג אנשים נקיים. איננו פושעים, אך מעודדים תנועה פוליטית. אז שבנו לקונסטנצו, מפני שהוגד לנו, כי שם נמצאות עוד שתי אניות שהרימו את נס המרד. חפצנו לשוב ביחד עמהן ולהמשיך את המפעל הריבולוציוני. אולם לפי שלא מצאנו בקונסטנצו כל אניה ולשוא חכינו לעזרת ציר אנלגיה – היינו מוכרחים לסגור א"ע לרומיניה, באין לנו צרכי אוכל ופחמים.

– מה תעשו כעת? – שאלם הסופר.

– אנחנו לא נפסיק את המלחמה, עתה או לאחר זמן – אבל אנחנו נגמור את אשר החילונו. כשיהיה רוסיה לארץ חפשית, ואנו מקוים כי הדבר הזה בוא יבוא בקרוב, אז נשוב לארץ מולדתנו. ולעת עתה אנו מרגישים א"ע בארץ חפשית, שקבלה אותנו בסבר פנים יפות. אנו רואים אחים המושיטים לנו יד לאות ברית, אנו שומעים דברים המושכים את הלב!“ (סל.)

---

"הזמן", שנה שלישית, מס' 143, 19 ביולי 1905, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.