שודדי הים בלאבראדאר *)
בברעטאניה הצרפתית, בימי הרעסטאוראציאן, נמצאה חברת שודדים, אשר בעת סופה היתה מראה אותות שוא להאניות השטות אז על פני המים, האניות אשר חתרו אל מקום האותות באו על סלעים וצורי מכשול הנמצאים תחת המים במקום ההוא וכרגע נשברו לרסיסים, והרשעים ההם בזזו את גופות האומללים הנשלכים על החוף, וגם המיתו את הנפצעים אשר עוד נשמה באפם. ע"י האמצעים הענערגיים אשר לקחה ממשלת צרפת, וביותר, בעזר, יושבי המקומות ההם, נלכדו הפושעים בפח טמנו להם, ותשקוט הארץ.
בגד כזה נגלה זה לא כביר בקאנאדא האנגלית, לא האמינו כמעט כל יושבי הארץ, כי בדורנו בארץ נאורה כקאנאדא תמצא קן לה רשעה כזאת, אך פאקטים אמיתים הוכיחו כי אמת נכון הדבר הזה.
ביום 26 אויגוסט יצאה מנמל ניוא-יארק אניה נארוועגית בעלת שלשה תורנים הלוכדת תניני-המים (וואללפיש) "אלי-סעל" שמה. היא ירדה לסחור אל הים הגרענלאנדי.
אחרי אשר עברה בשלום את לשון הים, המפריד בין ארץ החדשה ולאבראדעאר, באה "אלי-סעל" אל תוך ים הצפוני; ברגע ההוא נולד רוח חזק, אשר ביום 13 סעפטעמבער נתהפך לסער מתחולל. רב החובל היה הקאפיטאן אדאנטא, המכיר בטוב את הים ההוא. הוא התאמץ בכל עוז, להרחיק את האניה מכיף טשארלז, אשר סביבו מלאה קרקע הים אבני נגף וסלעים המסוכנים מאד להאניה בעת סער. הסער נתחזק לרגעים, התורנים נשברו והאניה נשאה על כנפי הרוח אל הכיף טשארלז.
על הכיף הזה נקבצו אנשים ונשים, מלובשים בבגדי דיגים ועששיות בידיהם. הם שודדי הים, אשר מטרתם היתה, למהר אבדן האניה. באור העששיות חפצו להוליך שולל את רב החובל, אשר בחפצו להתקרב אל האור, תפגוש אניתו בהסלע הקרוב אל החוף ותשבר, והרוח ישא את המתים על החוף.
אולי, קרה כן, לו יכלו אנשי האניה להטות אותה כחפצם. אך גם זולת זאת נשא אותה הרוח אל הסלע ההוא. עברו רגעים אחדים והאניה נתפוצצה לרסיסים.
הראשון הנשלך על החוף היה המלח פעבריס, האחד הנותר חי מכל אנשי האניה. כעורבי נחל התנפלו השודדים עליו ויחלו להפשיט את בגדיו, אך פעבריס בהרגישו כי צרפנים ישרטו בבשרו התעורר מהתעלפותו ויצעק. חיל ורעדה אחזה את השודדים אשר חשבו אותו למ, ויברחו ממנו. אך בהתבוננם כי המת איננו יכול לצעוק, ורק חי הוא האיש, שלפו שכניהם ויקרבו אל האומלל להכותו נפש. פעבריס התנשא ויקם על רגליו, ואחרי הוציאו מחיקו קנה רובה אשר לאשרו נמצא אתו, הכין א"ע למלחמה. כראות השודדים זאת נשארו על מקומם.
– הניחוהו, אמר לפי הנראה, ראש האגודה. – ואתה, הוסיף לדבר, בשומו אל פעבריס פניו, – אל תירא, אנחנו לא נגע בך לרעה, רק גש הלאה ולא תפריענו ממעשנו.
מובן, כי דרך אחרת לא היתה לפני פעבריס, כי אם להתרצות לדבריו; ההיתה לאל ידו להתנגד לעשרים איש? ובכן עלה על ראש גבעה ויבט על מעשי השודדים. המתים נשלכו איש אחר רעהו על החוף והשודדים הפשיטו את בגדיהם מעליהם, וכאור בקר צברו את הגופות הערומים לרגלי הסלע.
כשעה עברה אחר עלות השמש, והשודדים אחרי אשר מלאו את סליהם שלל רב, חפצו לנסוע הביתה, והנה בא הצופה ויאמה כי מרחוק נראו לו אנשי חיל באים. החוק בלאברדאר כי העושק את הגופות הנשלכים, ע"י שבירת האניה על שפת הים, אחת דתו להתלות על עץ. למען הנצל ממוקשי מות היו צריכים השודדים להתראות בעיני אנשי הצבא כישרי דרך. חיש שטחו להדגים, אשר היו מוכנים אצלם לדבר הזה, שטוח על פני הסלים המלאים בזה, למען יחשבום אנשי הצבא לדיגים השבים מהציד. את הסלים עמסו על סוסיהם רעי המראה, אשר נהגום הנשים. גם את פעבריס הרכיבו על סוס וישימו לדרך פעמיהם.
את פעבריס הלבישו שמלה וכובע לפי טעם יושבי המקום ההוא, למען לא יבדל במאומה מההולכים אתו. על יד סוס פעבריס הלך ראש האגודה.
– שמע, אמר לפעבריס – אם חפץ בחיים אתה תשמור פתחי פיך. בדבריך תוכל להמית את כל הקהל הזה, רק דע כי ברגע ההוא, אשר תפשוק שפתיך, אתקע את המאכלת הזאת בצדך. –
פעבריס החריש ולא ענה דבר.
בעת אשר המחנה הכינה א"ע לרדת מההר אשר עלתה עלחיו פגשה בהעסקאדראן מגדוד דראגונים השביעי מקאנאדא.
– עמדו! קרא שר העסקאדראן. מי אתם? מאין תבואו?
– דיגים נחנו; עתה הוציאו עבדיך את המכמורת אשר פרשנו אתמול על פני המים, ענה בלב שקט ראש האגודה. – אולי ידרש לכם דגים; ה' הקרה לפנינו ציד טוב מאד.
– לא, לא נבקש מידכם מאומה. אולי תובילו סחורה-אסורה (קאנטערבאנד)? שאל האפיצער.
– חלילה לנו! בדברים כאלה לא נתעסק. וגם אתה בעצמך הלא ידעת כי אל החוף הזה לא תקרב מדעתה שום אניה; רק בעת סופה תתקע אניה הנה, וגם אז רק נשברה.
– אם כן איפוא, לכו לדרככם, חרץ משפטו האפיצער.
ברגע ההוא, אשר השודדים עברו לפני אנשי הצבא, הכה פעבריס בחזקה את סוסו והסוס קפץ לצד אנשי החיל.
– הצילוני מידי השודדים האלה! קרא פעבריס. – הם שבים מעושק. –
– שד משחת! צעק בחמתו ראש השודדים, בראותו, כי לא הועילה להמלח משמרתו. – מהרו לברוח אחי! קרא בקפצו על סוס נושא סבל.
הנשאים חפצו לעשות גם הם כמעשי אדונם, אך סוסיהם הרעבים, אשר לבד הרוכבים, נשאו גם משא על שכמם, לא עצרו כח לרוץ ארח למען מלט את בעליהם מרעה. לעמוד על נפשם, זאת לא עלתה גם על דעתם: מה יכלו עשות השודדים עם שכיניהם נגד אנשי החיל המזוינים בכל מיני כלי נשק. לא נותרה להם עצה אחרת, כי אם לעזוב את כל הכבודה ולברוח ברגליהם. השודדים עשו כן. אך גם אנשי הצבא לא חבקו ידיהם. הם רדפו אחרי הנמלטים ויתפשו רובם.
הנשים התחננו כי ישלחון לחפשי, באשר רק בעל כרחן הלכו אחרי בעליהן, אך דמעותיהן לא פעלו מאומה על לב שר העסקאדראן, הוא ענה כי לבד המשפט, אין רשות לשום אדם לשאת פניהן לדבר הזה, אנשי הצבא הובילו את השבויים אל בית האסורים הקרוב, במהרה נשפטו, את ראשי האגודה תלו; ומשפט הנותרים, במספר הזה יתחשבו גם הנשים, נחרץ לעבוד עבודת פרך.
יהודה ליב צירלסאהן.
*) ממכה"ע „הקול“.
"חבצלת", שנה תשיעית, מס' 11, 27 בדצמבר 1878, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 