בנין בית המזגיגה בתנטורה נגמר; מראהו יפה למאד, ארכו שלשים ורחבו עשרים מתר, ושתי קומות בו. על ידו עומדים שני בתי אבן גדולים, האחד להפקידות והשני להפועלים. מנהל הבית הוא האדון דיזינהוף, ולפי הידיעות הנאמנות אשר השגנו משם, הוא דואג הרבה לטובת אחינו הפועלים והאומנים הנמצאים שמה. כן יסד בית ספרי קטן ובלילה יבקרו אותו כל העובדים בבית המלאכה. גם אכר אחד – הנתמך מהנדיב – ימצא שמה ולו שש מאות עצי תות, חמש מאות עצי ארגזים, שלש אלפים גפן. גם שו"ב ומורה לילדים ימצאו בהמושבה החדשה הזאת.
חדשה נכבדה חִדש מנהל בית המזגיגה, כי קנה מרכב (ספינת תֹרן למשא), ומעתה אינם נזקקים לשכור ספינות להובלת המשא מהערביים. ועתה הוא מתאמץ לחנך מלחים יהודים.
בעכו ישנו מלח אחד יהודי.
מרכב טוענת אבטיחים בחוף טנטורה, 1920-1933. המקור: ויקישיתוף
"המליץ", שנה שלושים ושלוש, מס' 199, 24 בספטמבר 1893, עמ' 6. באוסף עיתונות היסטורית יהודית של הספרייה הלאומית.
צעד חשוב עשה רעיון הישוב הימי בימים האלה. בשם הדייגים היהודים שבהם כל־כך הרבה דברנו, פנה האכר הפתח־תקואי פשקוב להאדון אוסישקין ויתאר לפניו באדיבות את מצבם ואת מטרתם. וכמו בכל הדברים הנוגעים אל הישוב כן גם בענין הזה הבין האדון אוסישקין מיד את הערך הגדול שיהיה לישוב ימי בארצנו, ויבטיח להתענין בשאלה זו, ולא עוד אלא שגם הצהיר להאדון פשקוב שחברת חובבי ציון תתן להדייגים תמיכה הגונה, כדי שיוכלו הדייגים להחל בעבודתם.
– התחלו נא במעט – אמר אוסישקין לאיש־שיחו – הראו־נא כי יש ממשות ברעיון הישוב הימי. העמידו תחילה על רגליהם את עשרת הדייגים היושבים כבר בארצנו והשאר נעשה אנחנו.
ויבקש האדון אוסישקין להגיש לו תקציב מדויק על הסכומים הנצרכים להדייגים האלה כדי להחל בעבודתם, ויבטיח כי בשובו מהגליל יעין בתקציב הזה יחד עם חבריו לדעה פה בארץ ישראל, ועשה יעשו לטובת הדייגים את כל הנצרך.
ד"ר חיסין והאדון שיינקין היו באותו מעמד, ויתמכו גם הם את בקשתם של הדייגים, ויבטיחו כי עשה יעשו כל אשר לאל ידם כדי לגשם בפועל את הרעיון הימי.
ההבטחות האלו עשו כמובן רשם טוב מאד על הדייגים שלנו, שהתישבו לעת־עתה בפתח־תקוה ומצאו עבודה בפרדסים. האדון פשקוב, הדואג להם באופן כל־כך יפה, מקוה שבקרוב מאד יוכלו הדייגים לגשת להעבודה האהובה עליהם ביותר – עבודת הימים.
הסירה, אשר בנוה הדייגים בעצם ידיהם ונלקחה מאתם על ידי הערבים – כפי שסופר ב„האור“ במכתבו של האדון פשקוב – הושבה להם, ועומדת היא כעת בפתח־תקוה. כן הושבו להם בהשתדלות מרובה כמה וכמה מכשירים. הסירה הזאת והמכשירים האלה הנם היסוד לעבודת דייגינו להבא ורק מעט כסף נצרך להם עוד כדי שיהיה אפשר להם לעבוד במקצועם.
את התקציב, שבקש האדון אוסישקין, ערך כבר האדון פשקוב.
קוראינו יבינו כי אין אנו יכולים לפרסמו לעת־עתה, ואולם ממספרים אחדים יראו קוראינו מה מועילות ומה ענוות הן דרישותיהם של הדייגים שלנו.
הם אומרים למשל כי די להם לפי שעה בשטח אדמה של חמשה דונם – לא לכל אחד מהם, אלא לכלם יחד. כן אומרים הם, כי מסתפקים הם בבית־עץ גדול, של חמשה מתר על ששה לגור בו יחדיו. בשאר האדמה ישתמשו ליבוש הרשתות וכדומה. כן מבקשים הם עוד סירה אחת ועוד רשתות מכשירים.
בכמה יעלה כל זה?
בית־העץ יעלה בארבע מאות פרנק.
הסירה השניה תעלה במאתים וחמשים פרנק.
הרשתות והמכשירים הנותרים יעלו בשמנה מאות פרנק.
והכל יחד – בפחות מאלפים פרנק!
אלה הם, פחות או יותר, המספרים שהובאו בתקציב. כמובן שצריך עוד סכום קטן לתחלת החיים בכפר הימי ולדברים שאינם נראים מראש. אך בכל אופן – אים האלפים והמליונים שדורש כל ישוב קרקעי הכי קטן?
ולסוף הננו לפרסם המכתב הבא של האדון פשקוב. זהו מכתב תודה, בשם הדייגים, להאדון אוסישקין, על התענינותו בשאלת הדיג העברי ועל הבטחתו לעשות לטובת הענין דבר ממשי.
ואלה דברי המכתב:
לכבוד עורך „האור“ שלום!
בבקשה מכב' עורך נכבד לתת מקום בעתונכם לדברי אלו היוצאים מן הלב.
את רגשי תודתי אגיש בזה לנשיא חובבי ציון ה' אוסישקין, ולד"ר חיסין ולה' שינקין על אשר הבטיחו לי להשיג להדייגים את העזרה הנחוצה להם בכדי לגשם את רעיונם, בהיותם אצלנו בפתח תקוה, וגם לכ', עורך נכבד, אגיש את רגשי תודתי על אשר עוררתם את הדבר.
ה' אוסישקין הבטיחנו כי ימציא להם את המכשירים הנחוצים להם לעבודתם אחרי אשר אגיש לפניו רשימה מפורטת מהמכשירים האלה. על כן יהי בואך וצאתך לשלום, נשיא נכבד.
ברגשי כבוד ויקר,
יעקב פשקוב מפתח תקוה.
רוח של ים נודף מהכתב הקצר והטבעי הזה.
יחי הדיג העברי!
ב. א.
"האור" (לפנים "הצבי", "השקפה"), שנה שלושים ואחת, גליון 90, 6 בינואר 1913, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
– עשר משפחות, שבאו הנה מסביבות אסטראחאן ושעסקו שמה במסחר הדגים, בדקו את סביבות חדרה וימצאו, כי המקום טוב לציד דגים; החליטו לנסות את כחם, אולי יעלה בידם למצוא הלואה קטנה לקנות סירה ורשתות, ואז יתישבו ב„חפצי בה“, סמוך לחדרה, ויתעסקו במקצוע זה, לטוב להם ולישוב. אבל ספק יש בדבר, אם ימצאו את הכסף הדרוש, כי אין פה מוסדות שיש להם הרשות להלוות כסף על דברים כאלה.
"הצפירה", שנה שלושים ושמונה, מס' 253, 24 בנובמבר 1912, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בתשומת לב מיוחדה קראתי את המאמר: „השלך לחמך על פני המים…“ ורעיון זה של יסוד אנשי-ים באמת הפליאני עד למאד, וירשני נא להביע גם את דעתי אני על הענין.
להגשמת הרעיון הנעלה הזה, חושב אני כי צריך ליסד הגרלה של מאת אלף גורל אשר כל אחד ואחד ימכר בפרנק אחד, ולסדר את הענין באופן כזה: חמשים אלף פרנק להקציב להזכיות וחמשים אלף פרנק להקדיש אל אותה המטרה הרצויה של יסוד אנשי-ים.
לדעתי אפשרית מאד הצעה כזו שתצא לפועל, ובמשך ששת ירחים הרי לפנינו כל הכסף הדרוש במלואו. הנני מקוה, כי נסיון זה יביא לנו עוד דברים נחוצים וחשובים, אשר הישוב שלנו זקוק להם,
בכבוד ובב"צ,
אברהם גרינבלאט. יפו
"האור" ("הצבי"), שנה שלושים ואחת, מס' 86, 1 בינואר 1913, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
כבר העידנו האדון יוסף מיוחס, בשיחה פרטית, שאנשי-ים היהודים אינם דבר חדש כל-כך בעמנו. ביחוד בסלוניקי יש לנו קבוצה גדולה ועתיקה של אנשי-ים, בעלי סירות אשר כל חייהם היו על הים, גם דייגים רבים.
והנה בעתון סלוניקי צרפתי שהגיענו עם הדואר האחרון מצאנו רשימה מענינת ממספר בעלי-הסירות היהודים בעיר זו. לפי דבריו יותר ממאתים וארבעים איש חיים מעבודת-המים, ובכלל השרות של הסירות בתוך הנמל היא כמעט כלה בידי היהודים, רק כעשרים תורקים וכשלשים עד ארבעים יונים מתחרים במקצת עם היהודים.
בעלי-הסירות היהודים הם אנשים חזקים ועזי-נפש, ששום דבר לא יפחידם. בשעה שנכנסו היונים אל העיר הסתדרו לקבוצה של אנשי-מגן, ורק הודות להם ולגבורתם לא קרו בלבולים חזקים בארך הנמל.
הרב יעקב-מאיר הגיש ליורש-העצר את תביעות הסירניים העברים, הטוענים כי מיום שהתאחזו היונים בנמל החלו הסירניים היונים לדחוק את רגליהם, ובכל-פעם שאניה נכנסת העירה ממהרים הסירניים היונים לעלות על האניה ולקרא להנוסעים „אל תרדו בסירות של היהודים!“ יורש-העצר הבטיח לעיין בדבר.
אומרים, כי הסירניים החליטו, שביום שמזלם הרע ירצה כי סלוניקי תשאר יונית, יהגרו כלם עם סירותיהם וכל רכושם הקטן לערי החוף האחרות שבתורקיה, ביחוד לאזמיר ולקושטא.
"האור" (לפנים "השקפה"-"הצבי"), שנה שלושים ואחת, מס' 84, 30 בדצמבר 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שאלת הים היתה איפוא גם אצלנו לשאלת היום. וכמו בכל רעיון ורעיון שמקורו בריא ובסיסו איתן, כן גם ברעיון הים אין לך כל כח בעולם יותר, אשר יוכל לעצור בעדו ויעמידו מלכת דרכו הלאה.
מי מהקוראים לא התפעל, מי מהם לא התרגש למקרא מכתבו המצוין של האכר הפתח-תקואי האדון פשקוב בנוגע לאותם הדיגים הראשונים אשר באו אלינו ממרחקים לנסות ליצור בארצנו מקצוע חדש של חיים ומין חדש של אנשים.
אנשי-ים יהודים!
ונחמד, מלא צבעים ומקסים כל-כך הוא ספור המעשה אשר סופר לנו בו. כאגדה תנכית, בכל תמימותה ובכל טבעיותה מתגלית לעינינו נסיעתם של אלה אנשי-הים היהודים הראשונים בנהרותינו ועל פני הים שלנו. כ„אודיסאוס“ עתיק ורחוק נדמים לנו כל המאורעות וכל ההרפתקאות שעברו על ראשם עוד מראשית דרכו רגליהם על אדמת האבות ועד לשברון חלומם ולהתפוררותו הפתאמי בעון עמם אשר בגולה וגם אותו היושב כבר בציון.
ואם בזמן מן הזמנים, בעוד שנה, בעוד עשר שנים או בעוד דור שלם אחד עלה יעלה בידי הנלהבים לרעיון הים – ישנם בקרבנו יותר מכפי שאנחנו משערים, אלא שאינם יודעים זאת בעצמם, – ואם אחרי עבור הזמן ההוא יעמד ישוב ימי פורח, עם עשרות כפרים ימיים ואלפים דייגים וחובלים על הישוב החקלאי והגדול שלנו; או-אז יהיה ספורם של הדייגים הראשונים חמר עשיר ונובע לשירה החדשה והרעננה אשר תושר בארצנו. מי יודע, אם לא יקום אז, בעתיד הרחוק ההוא, הומרוס עברי כלו לתאר לנו בצבעים הרבה יותר חטובים ובמלים הרבה יותר פועלות את המעשה הימי הראשון של אנשי-הים היהודים?
אכן, לפנים לפנים היו בטח גם אבותינו הקדמונים אוהבים אף הם את הים ככל שאר עמי העולם. לפנים – הלא הוגד לנו בתנך עצמו, – היו יודעים הכל כי „זבולן לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון“. אין ספק בדבר, איפוא, כי חלק חשוב מהעם העברי, עסק בעניני הים כמו שהחלק השני – היותר גדול אמנם – עסק בעניני האדמה והמרעה. זבולן היה כנראה השבט היותר ימי שלנו, ואתו אולי גם אחיו אשר, ש„חרף נפשו למות“ על פני הים הרחב מבלי כל יראה ופחד. העובדה שצידון, זו העיר הכנענית החשובה, נחשבת בברכתו של יעקב לבני זבולן כעיר ומשען שעליה נשען שבט זבולן, מראה למדי כמה נכבד היה כבר בימים הרחוקים ההם היסוד הימי בחיי השבטים העברים הצפוניים של ארצנו. ואם נוסיף לזה את הפרטים השונים שיש לנו ממעשי שלמה המלך, אשר היה בלי כל ספק היצר הראשון של ימיה מסחרית עברית, אותו שלמה ששלח יהודים עד לקצוי הודו ואופיר מעציון־גבר, היא אילת, ונכנס ביחס מסחרי וימי עם חירם הכנעני. ואם נזכיר גם את עמרי השני, זה המלך הגאוני, אשר הרים שוב את ממלכתנו למעלת ממלכה גדולה ויחדש גם הוא, בהגדילה אותו עוד יותר, את המסחר הימי. ואם נעיר כי אמציה המלך כבש שוב את אילת מידי אויבי העברים, ויבנה נמל אמתי על חוף ים-סוף – הנה הוכחנו דיה, כי עיני העברים היו נטויות בתמידות אל התכלת הנאה, אל האין-סוף הימי.
אבל, לאט לאט כהה, כנראה, בלבות היהודים הרגש הימי כליל, והעובדה שלמרות התחיה הלאמית האדמתית והתחיה הלשונית הרוחנית לא זכינו עד היום הזה גם לתחיה ימית מסחרית צריכה כמדומני, להדאיב את לבו של כל עברי האוהב באמת את עמו והמאמין בעתידו.
אים – השמות היפים והמצלצלים כל-כך של „חירם“, „תרשיש“, „אופיר“, אילת או עציון? אים הזכרונות הנעלים של זבלון ואשר בצפון, ושל שלמה ועמרי השני בדרום?
הוי, כי אינם יותר בקרבנו, וכל השמות הנפלאים ההם לא יגידו למרביתנו הגדולה כלום, לא יזעזעו כל נים מנימינו, לא יעוררו כל חלום בנו…
בה בשעה שהגורם הגדול של כל השמות ההם ושל כל הפעולות ההן – זה היה הגדול והנרחב – נושק וחובק הוא גם היום, כמי בימים ההם ממש, את אותם רגבי האדמה, את אותם הסלעים הערומים ואת אותם הרי החול השוממים…
אך הוא אשר אמרנו: אז, לפנים, בימי השמות והפעולות ההם, היינו עם. לא כל־כך מוסרי אולי, חוטא הרבה לאלהיו, הולך בדרכים עקלקלות אמנם – אך היינו עם. והיום, אחרי אלפי שנות קיומנו, היום, אחרי שהעלינו את המוסר עד למרום המדרגה ואחרי שגבר אצלנו הרוח על הגוף לגמרי – אין אנחנו אלא צל של אותו העם.
הנה מדוע חסר בהמוננו אותו הרגש שהוא היותר חזק אולי שברגשות העמים כלם –
רגש הים!
ואולם, עוד לא אחרנו המועד. עוד יכולים אנו, אם רק נרצה, – או יותר נכון אם רק נדע לרצות, – יכולים אנו לתקן את אשר עותנו בתרדמתנו הארכה ולחדש בדמינו את הדחיפה, את השאיפה להים ולכל נושאיו.
עוד אפשר הדבר, שהטעות הגדולה אשר טעינו לבזבז שלשים שנה של תחיה רק על עבודת האדמה, תמחק ותשכח. עוד אפשר הדבר שהחטא הגדול אשר חטאנו לפני שבועות מספר בגרשנו מלפנינו את אנשי-הים הראשונים שלנו יסולח אף הוא.
אלא שעלינו לגשת מיד לעבודה פוריה; עלינו להחל מיד בפעולה מכוונת להגשמת הרעיון החדש. אל נא נבטל את הדבר מעיקרו; אל-נא נחניק את הילד בחתוליו. צריך שנעשנו לחלק מחיינו לעיקר מעיקרינו.
שעל-כן קוראים אנו לכל אחד ואחד, אם אך הוא עברי:
השלך לחמך על פני המים!
אכן, ידענו: כבכל השאלות כן גם בשאלת הים תהיה ההתחלה קשה עד למאד. רבים, רבים מאד היו הבזים והלועגים; עוד יותר רבים יהיו הנרגנים אשר לא יבושו ולא יכלמו בהשתדלותם להרוס את הבנין החדש עוד בתחילתו, והרבה הרבה מאד יהיה על אותם האנשים לסבול, שלא יסתפקו במלים בלבד, ויהיו מהפועלים ועושים מיד.
אך ילעגו הלועגים יבוזו הבזים וינרגנו הנרגנים, – הכל לשוא! כי הלא גם לרעיון חבת ציון לעגו בראשיתו, ושש וארבעים נקודות יחודיות עומדות היום קיימות ופורחות ברחבי הארץ כלה. גם בלשון העברית התקלסו גדולים וקטנים, בגולה ובארץ-ישראל, ו„משוגעים“ היו המתחילים בעיני הכלל, והיום – מאות משפחות מדברות אך עברית; דור שלם של ילדים מתחנך בארצנו כמעט רק בעברית, והלשון המנודה כל-כך בימי אד"ם וגורדון היתה ל„אפנה“ בחוגי הגבירות…
כי על כן – מה לנו ולבוז, מה לנו וללעג, מה לנו ולנרגנות אשר מסביבנו?
אנחנו ישר דרכנו נלכה – אל הים!
כן, אל הים נלך:
כי צריך שים האבות יהיה גם ים הבנים. צריך שאופיר ותרשיש יזהירו שוב בשמינו. צריך שנחזר כלנו לימי זבולן ועמרי.
רגילים אנו לומר: אהבו את האדמה, כי רק בה תשועתכם! צריך שנזעק עכשיו: אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם!
הן כשם שאין לך לאם בלי לשון, וכשם שאין לך אמה בלי אדמה, כן אין לך עם בלי ים.
אהב את הים, ואהבך גם הוא.
השלך לחמך על פני המים!
השלך ואל תירא!
ומה שנפלא באמת: הלא יש לנו יסוד, והם הדייגים שבהם כבר דברנו, בעצמם בנו סירה, בסירתם חצו את המים, ובימיהם זרקו רשתות. הכל עלה יפה, וכבר נוצר ישוב – והנה חורבן ואבדן.
הנוסיף נעמד ונתהה?
מדוע לא נתחבר כלנו לאגדה חדשה, לאגדה של ים? אחת היא אם יושבי הרים אנו או שוכנים לחוף ימים?
מדוע יהיו לנו „מכבים“ ולא יהיו לנו גם „זבולנים“?
הראשונים על שם גבור הבר והאחרונים על שם אבי הים?
מדוע נוציא מליונים על ראשון-לציון ולא נוציא שלשת אלפים על ראשון-לתיכון?
מדוע נגביל יזמתנו על האדמה הקטנה בלבדה ולא נתן לה כנפים על המים התכולים, הרבים?
מדוע?
הלא תשמעו לקול הקריאה: הגיעה השעה!
הגיעה השעה לגשום הרעיון החדש.
הגיעה השעה לתחית הים.
בואו איפוא והחיוהו!
החיו את היים הזה, זה הים הטוב, הנדיב; את זה הים הנותן דגים; את זה הים האוצר פנינים; את זה הים הנושא למרחקים ומקרב את כל הרחוקים.
החיו את הים, ויהי כל גל יקר לכם, ותהי כל סערה מנבאה עתידות וכל שלוה נוטעת אמונה.
החיו את הים, כי מבלעדיו אין חיים.
כל פרוטה הנתונה עבורו תושב לכם מחר כפולה.
כל שקל יהיה לשנים וכל סלע יהיה לדינר, כי הים – הוא העושר; הים – הוא הכל.
שעל כן השלך לחמך על פני המים וברוב ימים תמצאנו!
בן-אב"י
"האור" (לפנים "הצבי"-"השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 83, 29 בדצמבר 1912, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הרעיון של יצירת ישוב ימי עברי בארצנו, אשר עוררנוהו ב„האור“ לפני כשבוע ימים, התחיל להכות גלים בחוגים שונים, וכבר קבלנו בענין זה מאמרים, כתבות והערות שונים שנפרסם לקוראינו בגליונות הבאים. היום מפרסמים אנו את המכתב המצוין הבא שהגיע מפתח תקוה:
והנה יען כי גם אני, כותב הטורים האלו, משתתף בהענין הזה, מצאתי לנכון לפרסם את הדברים כהויתם. לא להרעיש עולמות רוצה אני, כי ידעתי שאנחנו מהאנשים אשר אחינו בני-ישראל מתיחסים אלינו בקרירות קצת, ואולם חושב אני שגם רעיון הים יכבש סוף-סוף את דרכו בארצנו ויהיה לאחר מגורמי התחיה שלנו.
דבר שהיה כך היה:
עשר המשפחות גרים המה ולא מאסתרחאן, כי אם מכפר פרובלנה, פלך באקו, אשר רובם היו דיגים מנעוריהם על גדות הים הכספי ונהריו, וישנם עוד כהנה וכהנה משפחות החפצות לבוא ולהתעסק בעסק הדייגות פה בארץ-ישראל לו אך מצאו את הדבר לאפשרי. האנשים האלה פנו אלי, מפני שגם אני בן כפרם, כי אשתדל עבורם להשיג להם מלוה של אלפים פרנק ממוסדות העזרה אשר בארץ, כדי להוציא את רעיונם לפועל. חשבתי בדבר ומצאתי לנכון, יען כי הדבר צפוי לתוצאות טובות לכמה וכמה משפחות עבריות מפני החסרון המורגש כל-כך בדגים בארץ. יעצתי להם, וגם נתתי להם היכלת, לנסוע ולתור להם מקום מוכשר לעבודתם, ואחרי נסיון קטן מצאו את נהר חפצי-בה למקום מוכשר מפני פרדס „אגודת נטעים“ העומד על גדות הנהר, באמרם כי בימים אשר לא יתעסקו בעסק הדגים יעבדו בהפרדס!
פניתי להמשרד הארץ-ישראלי ביפו ולה' בצלאל יפה כי יבאו לעזרת הרעיון הזה, להמציא להם הסכום הדרוש לעבודתם. קודם הבטיחו להועץ בדבר ואחרי כשלשה שבועות היתה תשובתם שלילית, כי אין כסף לדברים כאלו. התוכחתי קצת, עם האדון שינקין, אבל לדאבוני נשארו דברי כקול קורא במדבר: ובכל זאת הציקוני כליותי כי חפצתי שיתגשם הרעיון. לכן יעצתי לדייגינו לפנות אל אנשים פרטים, כמו הד"ר חיסין, ד"ר טון וה' איזינברג, מנהל פרדסי „אגודת נטעים“ ועצתי זו עשתה פרי והאדונים הסכימו לתת להם מלוה פרטית של 500 פר' לשלש שנים בנכוי ארבעה למאה.
אבל מה לעשות בסכום קטן כזה? כי הסכום איננו מספיק אף לקנות סירה אחת ומה גם לרשתות ושאר מכשירים.
השתתפתי גם אני בדבר וקניתי להם לעת-עתה מעט רשתות מדייגי יפו ועצים להכין סירה אחת, ויבנו את הסירה בידיהם וגם הכינו את הרשתות, ונסע יחד בסירה זו דרך הירקון בים לחדרה. אני השתתפתי עמהם בנסיעה מסוכנה זו, כי יראתי מהתנפלות הערבים עליהם וגם מרצוני לתור להם מקום אולי יותר מכשר מחדרה.
וכך היה: מצאנו את הירקון במבא הים למקום יותר מוכשר לעבודתם מפני כמה טעמים: ראשית מפני שדגים רבים ממינים שונים מצויים שם, ושנית מפני שהמקום קרוב לפתח-תקוה וליפו גם יחד. מחיר הדגים פה יותר טוב מאשר חידרה. כי אמנם בפתח-תקוה המחיר יגיע עד לארבעה גרוש כל אוקיה בה בשעה שבחדרה המחיר הוא רק גרוש אחד האוקיה.
לדאבוני לא היו להמסכנים די מכשירי-ים לעבוד בהירקון ולכן יעצתי להם לנסוע קודם לחידרה ולהסתדר שם, ואך כאשר יסתדרו שם וירויחו קצת ישובו ויעשו את הנסיון גם בהירקון.
וכך היה: נסעו לחידרה, לנהר חפצי-בה, דרך הים, וסדרתי אותם שם לפי ההתקשרות אשר עשו עם ה' איזינברג, כי איזו אנשים מהם יעבדו בהפרדס והשאר יעסקו בצידת דגים, ושאלתי מהם רשימת המכשירים הנחוצים להם לעבוד גם בהירקון, ואני שבתי לפתח-תקוה ושלחתי מכתבים לבתי-חרשת של מכשירי דיג לרוסטוב על נהר-דון ולאודסה, ואבקש שישלחו לי את הרשימות והמחירים של כל מכשירי הדייגים.
מהתשובות שקבלתי נודע לי כי סכום של שלשת אלפים פרנק יספיק לשלש סירות ולעשרים דייגים.
עתה עומדת השאלה על הפרק: מאין לקחת את הסכום הזה? לו היתה היכלת בידי כי אז סדרתי את הדבר לבדי ועל חשבוני מבלי דפוק על דלתות המוסדות, אבל לדאבוני אין ידי משגת לזה. ואולם, קוראי „האור“ הנכבדים, נשוב נא ונראה מה היה גורל אחינו הדייגים בנהר חפצי-בה.
הם התחילו לעבוד וההצלחה לא האירה להם פנים מפני סבות שונות: חסרון מכשירים, ומחיר הדגים הרע בחדרה. ויטכסו עצה מה לעשות ויחליטו לשוב בסירתם דרך הים ולעשות הנסיון בהירקון, במבואו הימה מבלי להודיע מזה, כי לו ידעתי כי אז קדמתי את פני הרעה אשר השיגתם.
ויהי כאשר אך קרבו אל נהר הירקון ויתפסו אותם הדייגים הערבים אשר שם, ופקידי המשטרה, ושאלו מהם למאוים וגם עשו חפוש בהסירה ובחפציהם ואחרי אשר ראו כי נמצאו אצלם מכשירי דיג הודיעו להם את חוקי הדייגים של הממשלה, כי צריך לקחת תעודות ולשלם את החומש כחוק.
ויאותו האנשים לדבריהם, רק בקשו מהם הרשיון לנסות פעם אחת את המים ולהשליך הרשת המימה ולראות אים יעלה נסיונם.
ויאותו תושבי המקום לבקשתם. הנסיון עלה יפה מאד, ויהי כי באה השמש ויחליטו לעלות לאורך הנהר וללון בכפר ג'רישה העומד על גדות הירקון וללכת משם לפתח-תקוה ולהודיענו מכל הדבר.
ויהי כאשר קרבו להכפר לתומם, בלב מלא תקוה ואמונה, וירדו מהסירה להודיע אדות בואם לשוק הכפר שמן-ערבי ולבקש כי תנתן להם הרשות ללון שם הלילה השיבו פניהם אחור בחשבם כי שעת הכשר בחשכת הליל היא להתנפל עליהם בתלונות כי איטלקים הם וכי הביאו אתם רובים עבור פתח-תקוה.
לשוא התחננו המסכנים כי כנים הם, אך השיח הזעיק את כל אנשי הכפר וערביי הכפרים הסמוכים להם.
ויתאספו ככה סביבם מחמשים עד ששים איש ויקשרו אותם אחד אחד, ויקללום, ויבוזו את כל חפציהם ומעט כספם אשר נמצא אתם, ויאימו עליהם ביריית אקדחים וחרבות, בקראם: „איטלקים אתם!“
רק הודות לשיך הכפר סמואיל, ששמע את קול היריות ומהר למקום המאורע, לא אונה להדייגים כלום. השיח הזה הכיר אותם עוד מפתח-תקוה וידע את מטרתם, ולכן ערב עבורם ויתיר את כבליהם ויאספם אל תוך ביתו. רק חפציהם ומכשיריהם היו לבז ולמשסה בידי תוקפיהם.
בבקר הגיעתני הידיעה מהמקרה העגום, ואמהר לבית השיח של כפר סמואיל, מוחמד אבו-ג'בארון, לראות איך יפול דבר. לצערי אחרתי את המועד, כי השיח שלח עוד בלילה ההוא להגיש את הדבר להמשטרה, אשר מהרה לשלח להכפר שני חילים מזוינים, ויחד אתם ירדו הדייגים, ואני עמהם ליפו. אחרי משא ומתן רב עלה בידי מוכתר המושבה פתח-תקוה, האדון משה פנחסביץ, להוציא אותם ממאסר, וגם חלק ממכשיריהם הושבו להם, והמשטרה הבטיחה להעניש את הפושעים כחק.זה ספור המעשה, כמו שהיה ממש.
אשר על כן, עסקנינו הנכבדים, גם אני קורא את הקריאה אשר קרא עורך „האור“: אנשי-ים תנו לנו!
יש בידינו היכלת להוציא מרוסיה כמה וכמה משפחות הסובלות שם צרות ומצוקות, ולברוא פה בארץ דיג עברי, ישוב ימי, מסודר על הצד היותר טוב, שיהיה למקור פרנסה למאות ולאלפים ידים עבריות, וימלא את החסרון המורגש כל-כך של הדגים בארצנו. היוכל להיות כי תשארנה האזנים אטומות ולא תשמענה לקול הקריאה הזאת?
נכון הנני, כמובן, לענות לכל שואל בענין זה ולתת את כל הפרטים הנצרכים כדי לגשם את הרעיון החדש, באשר אין דבר העומד בפני הרצון.
בכבוד ובברכת ציון
יעקב פשקוב
(אכר בפתח-תקוה)
"האור" (לפנים "הצבי"-"השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 81, 26 בדצמבר 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
לפני ימים אחדים נתגלגל אחד מגליונות הצפירה לידי, ובהעיפי עיני לתוכו מצאתי בו את הידיעה הקצרה הבאה בין שאר הידיעות מארץ ישראל:
„הגיעו ליפו עשרה יהודים דייגים מאסתרחאן ברצונם להשתקע בארצנו ולחיות פה מעמלם. הדייגים האלה חשבו בראשונה להתישב ביפו, אחר כך מצאו את התנאים בחדרה הרבה יותר נוחים להם ויחליטו לעבור לחפצי-בה, על יד חדרה, ולהחל שם במלאכת הדייגות. אבל, לזה נצרכים מכשירים, רשתות, סירות וכדומה ולאנשים האלה אין כסף. אמנם חשבו הדייגים האסתרחאנים על אדות הלואה ויפנו למקומות שונים; אולם הצלח לא הצליחו, כי אין לדברים שכאלה כל מקור בכל המשרדים והמוסדות שבארץ ישראל אף לא בחוץ לארץ. הדייגים היהודים יהיו אפוא מוכרחים לותר על החלטתם – ולשוב לאסתרחאן“.
האין ידיעה זו מרעישה ומדהימה?
הגעו בנפשכם:
יהודים באים לארץ ישראל, לא בתור שנוררים, לא בתור מבקשי צדקה אלא בתור אנשים בריאים הרוצים לעשות בארץ זו דבר מה ולחיות פה בזיעת אפם, וכשבאים היהודים האלה מעיר רחוקה כל כך, מאסתרחאן, אשר במזרחה של רוסיה הארפית ליפו, – זה מרכז הישוב היהודי החדש, זה המושב של „בחירי היהדות“, כמו שאמר לנו פעם אחד מבני אותה יפו החדשה ביהירותו המופלגה, אין איש שם לב אליהם, אין משרד מתענין בהם, אין יועץ נותן להם אף עצות קלושות שאנו עשירים בהן למדי. והיהודים האלה מחויבים לנוע ולנוד, לבקש בעצמם את הדרך ילכו בה, ולהחליט לסוף – כי אין מקומם פה בארץ. אותה הספינה שהסיעה אותם אלינו, מלאי תקוות וחלומות, תסיע אותם שוב לאודסה , ועשרת הדייגים היהודים שאמרו לסחב אחריהם עוד עשרות ועשרות אחרים, ואולי גם מאות ואלפים, יספרו בשובם לאסתרחאן הרחוקה כי אין ארץ-ישראל ואין עברים, כי הכל הבל ורעות רוח וכי צריך להואש ולשכח את ציון.
והצדק יהיה אתם.
איך אפשר הדבר, שמנהיגי הישוב שלנו, פה בארצנו, עצמו עיניהם מראות את החטא שחטאו הפעם, חטא גדול מנשוא? איך אפשר הדבר שהבן לא הבינו, כי האדישות הקרה הזאת דוקא ביתר לעשרת הדייגים האסתרחאנים תתנקם בהם ביום מן הימים נקמה גדולה שבעתים?
שהרבה טעיות נעשו בישוב, שהרבה הרבה נפשות הוכרחו לשוב כלעמת שבאו, שאלפי ואלפי ידים חזקות מהגרות מארצנו שנה שנה באשמת מנהיגינו – דבר זה ידוע לכל ולא פעם דובר בזה.
אך המעשים הממשיים שנעשו בכל-זאת במקצועות שונים על ידי אותם המנהיגים, האדמה הרבה שנקנתה על ידיהם ובהשתדלותם, המושבות שנוסדו ברצונם ובמרצם כפרו על עונותיהם השונים, ויסולח להם.
כי סוף-סוף, במקצוע האכרות, עבודת-האדמה והחרשת הביתית יש איזו קדמה ויש ביחוד תקוה לעתיד יותר מזהיר.
לא כן במעשה האסתרחאנים. פה – זהו רעיון חדש שבא יחד אתם ארצה-ישראל; פה – זהו אפק, שלא שערנוהו מזה אלפים שנה, שנפתח לפנינו פתאום.
ואת הרעיון החדש הזה רצינו לגרש מארצנו בעצם ידינו, או אולי כבר גרשנוהו ואיננו.
התשערו מה היתה היום ארץ-ישראל אילו גרשנו את רעיון הלאמיות היהודית לפני שלשים ארבעים שנה?
או התשערו מה היינו אנחנו, בני הדור החדש, אילו החרמנו את רעיון הלשון העברית בראשית התגלותו?
כך לא תוכלו לשער מה יהיה עתיד ארץ-ישראל על ידי גרוש עשרת הדייגים האסתרחאנים מתוכנו ורעיונם החדש אתם יחד.
לא תוכלו לשער, הוי המגרשים אתם, כי עודכם עורים, כי אינכם עלולים עדין להרחיב מבטכם מחוץ לגבולותיכם הצרים והמעיקים.
– – –
רעיון חדש, רעיון נאל, הביאו לנו אנשי אסתרחאן.
אנשים פשוטים הם, דייגים שלא חזו אולי גדולות, אנשי-ים שהרויחו את לחמם בעבודת המים.
וזו היא – לנו היהודים – גדלותם. זהו הדבר הגדול והיקר הטמון בהם, ואשר על-כן לא בלבד שצריכים אנו לשים לבנו אליהם, אלא שאדרבה מוכרחים אנו מהיום והלאה לתת כל מעינינו בהם.
כי עבודת המים – זהו הרעיון החדש, החדש לגמרי עבור עמנו בכלל, ועבור חלק עמנו שבארץ-ישראל בפרט.
אה, לו היינו ככל העמים, כי אז לא היה בכלל כל מקום למאמרנו זה. כמו שבכל העמים יש עובדי אדמה ויש עובדי־מים כן גם עמנו היה נחלק לעובדי אדמה ועובדי-מים. לו עם היינו באמת, כי אז גם לנו היו דייגים, מלחים, חובלים וכל החיים הסואנים המתרקמים על ידיהם ומסביב להם.
אך היא הצרה: אין אנחנו עד היום הזה, למרות כל תחיתנו ולמרות כל מה שכבר עשינו אלא צל של עם, והראיה – שלא הבינונו כלל להגיגם של אחינו אשר באו אלינו עם רעיונם הבריא ממרחקים.
היתואר, שבארץ יפה כארצנו, בארץ עשירה כל-כך בנחלים, באגמים ובימים אין לנו גם עבודת-המים, אין לנו גם אנשי-ים? היאומן כי במאת אלפי היהודים אשר בארץ-ישראל יש אכרים ויש סוחרים, יש פועלים מכל המינים ויש אומנים שונים, יש מורים ויש אפילו בטלנים – רק לא אותו היסוד החשוב, לא דייגים, לאמר לא אנשים אשר מקור פרנסתם הם המים והים הגדול, הרחב?
– – –
לא! לא! לא יתואר ולא יאומן, ובכל-זאת אמת הדבר. מי-מרום, ים כנרת, הירדן, העוגה, הקישון, הים המערבי הגדול מתגלגלים ומשתטחים לעינינו ושוממים הם מאדם יהודי. שדה מימי נרחב, שדה כל-לאמי שאין כמותו מזמיננו לעבודה ולפעולה, ואנחנו לא בלבד שמתרחקים אנו מאתו, אלא מרחיקים הננו מקרבתו אף את המעטים והטובים החושבים על אדותיו.
סכמו-נא בחשבונות קצרים ופשוטים את הסכומים שעלו לנו הקרקעות והאדמות אשר רכשנו פה בארץ. זכרו-נא כמה עשרות אלפי פרנק הוצאו להעמיד על הקרקע, על היבשה אכר אחד, וכמה מליונים הוציאו להוסיף עליו אלפים או שלשת אלפים בתי-אבות: וכמה דם נשפך מאחינו מאז, וכמה ריב וקטטות עוררנו פה ושמה, ומה רב עוד העמל לעתיד.
ושימו-נא אל לבכם, כי פה, לא רחוק מכם, בקרבת כל מושבה כמעט, וכמעט אל כל אשר תפסעו ואל כל אשר תלכו – הקרקע האחר, קרקע המים הרבים, זורם הוא חפשי לפניכם.
מדוע לא תתאחזוהו?
הים! הים!
זו התכלת הנאה והנפלאה כל-כך; זה חלומם של כל העמים כלם. זו ה„טלטה“ של היונים לפני שלשת אלפי שנים כששבו ממלחמות פרס וזכו סוף סוף להגיע שוב עד למימי השחור; זהו ה„סוף“ ששלמה המלך עשהו עברי; זה השטח הגלי שנתן לכנען, ליון, לרומא, לונציה, לגנואה את גדלותן, ושאנגליה וגרמניה נלחמות להשיג עליו בדורנו ממשלת היחיד; זה המרחב האין סופי שגם סרביה הקטנה שואפת להגיע אליו, בהבינה כי רק על ידו תהיה ממלכת בת עתיד.
הים! הים!
ואנו, הננו בוחרים לעמד מנגד, לחבק את ידינו, להתיחס אל הים כאל זר, כאל נכרי, מבלי הבין מהותו, מבלי שמע להמון גליו ולדכים. ואם באים אלינו אנשי-ים האומרים לעוררנו מאדישותנו החוטאה, מחזירים אנו אותם על פני אותו הים להארץ משם נמלטו…
עמים גדולים מעמנו, שאדמתם רבה, שעשרם עצום, שעתידם בטוח – חיים עד היום על הים. הרי אנגליה, שמספר ספינותיה חמשים אלף, סירותיה שני מליון וחובליה ודייגיה חמשה מליון. הרי גרמניה, שמלכה הקיסר וילהלם הכריז במנאם מפוצץ כי „עתידה על המים“. הרי נורויגיה, שחצי יושביה חיים מדגים כל ימיהם.
האם לא נלמד גם אנחנו מהם?
את הים אין עלינו לקנות. על הים אין בעלי בית, אין תחרות-נכסים ואין שנאת-עמים; כל מי שהמח בראשו, שההבנה בידיו ואמץ-הלב בלבו – לו גם הים, במובנו המסחרי כמובן. כי גדול ורחב הים, ואין ערוך לעשרו, ואין דמיון לנדבנותו ביחס לאותם העובדים אותו. שעל-כן – את הים עלינו לרכש, את הים עלינו לעבד ואותו עלינו לאהוב.
עלינו לאהב את הים, כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה, כמו שאוהבים אנו את השפה וכמו שאוהבים אנו כלנו את העם.
עלינו לאהב את הים, יען גם „עתידנו הכלכלי עליו“.
עלינו ליצור מרכזי דיג, כמו שכבר יצרנו מרכזי נטיעות וזריעה. עלינו להרבות בישובי-דייגים על שפת הים כמו שכבר השתדלנו ברבוי כפרים חקלאיים תוך הבקעות ועל ההרים. עלינו לחלק את עבודתנו במדה אחת ובמשקל אחד בין שתי העבודות גם יחד מבלי בכר את האחת על השניה, וכשם שיקרות לנו ראשון-לציון, פתח-תקוה, ראש-פנה ודומיהן מצד היבול כן צריכות אטליט, טנטורה, חדרה, משמר-הירדן, כנרת (שהנן כבר שלנו) ו„דייגות“ חדשות לעתיד לבוא, להיות יקרות לנו מצד הדגה.
רק אם נפנה מעתה את לבנו גם אל המים, וביחוד אל הים, נראה ברכה אמתית בעבודתנו. אם בשלשים שנה של תחיה יש לנו כבר חמש עשרה אלף נפשות יהודיות החיות על האדמה וממנה, הנה לו נרצה יספיק זמן שכזה לתת לנו אלפי נפש יהודיות החיות על הים וממנו, ובפחות אמצעים, בהרבה הרבה פחות אמצעים.
„לכפר אדמתי היותר קטן, לארטוף למשל נצרכים לפחות שלשת אלפי דונם אדמה – לאמר בערך מאה אלף פרנק, מלבד בתים, משרתים ובהמה.
כפר ימי קטן דורש רק מחמשה עד עשרה דונם אדמה, וסירה ובית לכל דייג שיעלו הכל יחד ברבע או בחמשית זה הסכום.
מה גדול ההבדל, ומה עצום העתיד!
כי יחד עם הדייגים העברים מניחים אנו גם את אבן הפינה להימיה המסחרית העברית של המחר.
– – –
ים! ים!
זו צריכה מעתה להיות קריאתנו החדשה. ואם ברגע של עורון ושל אדישות לא קבלנו בזרועות פתוחות את הדייגים העברים הראשונים שבאו אלינו ברעיונם הגדול ובתקותם הנשגבה; ואם ברגע של חזרת הגלות לתוך דמינו עוד הגדלנו את החטא ונשלחם מאתנו לבלי שוב, – עלינו להתאושש מיד ולקרא קול גדול:
הדייגים מאסתרחאן נא-שובו!
שובו! שובו אלינו וחיו בקרבנו.
שובו ותנו לנו אנשי-ים!
בן-אב"י
"האור" (לפנים "הצבי"-"השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 75, 19 בדצמבר 1912, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 