דברי הימים
החוטפים
נחותי ימא קוראים להם קאַפער (והוא הוא אשר יאָמר בשפה יהודית-מדוברת חאַפער), לאמר: חוטפי האניות, התקיפים, בעלי הזרוע, הלסטים שבים – כל אלה היו מחלה מהלכת במשך מאות בשנים. כמעט לא יאָמן כי יסֻפר. שודדי-הים לא היו חשובים כלסטים מזוין אך כעין מנהג וכמעשים בכל יום. גם בעת שלום קרו לפנים מקרים רבים, כי מלאו הממשלות ידי בעלי האניות להתנפל על האניות אשר לממשלות אחרות, וכל בעל אניה כזאת קבל כתב-רשיון מאת ממשלתו – קאפערבריעף – לגזור ולחטוף ולחמוס ולהוליך את אנשי האניות שבי ולקחת לו חלק מן השלל. בעלי האניות האלה לא עבדו את עבודת הצבא ובין פקידי הים לא נחשבו. הם היו רבי חובלים, סַפָנים פרטיים, איש אל בצעו פונה, מוליכי משא ומובילי אנשים, וכאשר פרצה מלחמה היו לוקחים הרמנא ורשות מאת ממשלותיהם לעטות אל השלל ולצוד ציד. הם נחשבו מאז לבעלי אניות שלא מן המחנה, לרבי חובלים שחצים שודדים וחצים עוזרים לממשלותיהם, והמשטר הזה עמד על כנו במשך כל ימי הבינים ובמשך דורות רבים בעת החדשה, עד שקמו הממשלות ויעשו חוזה בפאריז בשנת 1856 ויכָּתב ויחָתם שם ספר-ברית אשר בו נאמר במפורש, כי אין הצדקה לממשלות לשלוח חוטפים כאלה. מלחמה כי תפרוץ בים, ושלחה כל ממשלה את אניות הצבא אשר לה, אניות חמושות עם אנשי חיל כחק וכדת, אך לא לאניות פרטיות להתערב במלחמה, ולא לסַפָּנים פרטיים לארוב כחתף ולהתנפל על אניות האויב. כן גם תקנו, כי אניותיהן של שתי ממשלות נלחמות זו בזו רשאות להתנפל אך זו על זו, ולא על אניות אשר נֵס ממשלה אחרת על גבן. אניות ממשלות אחרות רשאות הן להוביל גם סחורתה של אחת הממשלות הנלחמות, ואין רשות לאויבתה להתנפל עליה, כי נס ממשלה אחרת אשר על האניה הוא לא לסתרה וכל מה שהאניה נושאת, ולוא גם יהי משאה סחורת הממלכה הנלחמת – אין לנגוע בה. ועוד תקנו, כי אניה צוררת, אם נושאת היא סחורה של ממלכה שלישית, והיא נופלת ביד האויב, יש הרשות לאויב לשלול את שללה, אך לא את הסחורה אשר בעד המלכות האחרת. ולפי זה, הנה, למשל, במקרה אשר לפנינו, לוא היו אמריקא וספרד מושבעות ועומדות לשמור את אפני הברית הפאריזית, אזי לא היתה להן הרשות לשלוח אניות-חוטפות שלא מן המנין, לא היתה להן הרשות להתנפל על אניה צרפתית או אנגלית או אשכנזית וכו', רק אנית צבא אמריקאנית היתה רשאית לתפוש אנית צבא או אנית סוחר ספרדית, וכן גם להפך, ולא אניה אשר דגל ממלכה אחרת מרחף עליה, וכן גם לוא נתפשה אניה אמריקאנית ביד הספרדים, או להפך, ונמצאה באניה ההיא סחורה שהיא קנין עם אחר, אזי היו התופשים מחויבים להשיב את הסחורה לבעליה. כן מדת הדין נותנת עפ"י ספר הברית הפאריזי משנת 1856, אבל דא עקא, כי אמריקא ספרד לא חתמו ידן על ספר הברית ההוא, ואם כן פטורות הן מכל המצוות והאיסורים והלאוין והעונשים, והרצועה הותרה להן, ולכן הרגיזה השמועה ע"ד המלחמה לבות עמים רבים, באמרם: עתה יהיה המסחר לשממה ולאבדון, כי להט החרב המתהפכת יפיל אימה על הסוחרים ועל רבי החובלים בהיות הדרכים בחזקת סכנה, אין יוצא ואין בא, ואמנם כבר ראינו כי אמות הספים אשר עליהן נשענים בתי הבירזא רגזו, ושער השטרות ירד מטה, ומחיר התבואות עלה מעלה מעלה.
עתה הרגיעו הספרדים מעט קט את לב העמים, בהודיעם, כי גם אם לא קימו עליהם את חובות ספר הברית הפאריזי, הם מקבלים עליהם את קצות החובות האלה עתה ברצונם הטוב. הם לא נטו שכמם לסבול את עול החובה לבלתי שלוח חוטפים, ולהפך, אומרים הם בדברים ברורים, כי אניות רבות שהיו שטות בים לשם מסחר ומשא ומתן הסתפחו עתה על אניות הצבא לעזור להן, ולכל בעל-אניה כזאת יהיה כתב-תעודה כי מלאה ממשלתו את ידו לעזור לה, ואם כן לא בטלו החוטפים, אך בדבר יתר התנאים קימה עליה ספרד לבלתי נגוע אל האניות אשר נס ממשלה אחרת עליהן, וגם לא לשלול סחורתה של מלכות אחרת אם תמָצא באניה אמריקאנית, ויוצאת מן הכלל הזה – וכן הוא גם עפ"י החקים משנת 1856 – סחורה שהיא לצרך המלחמה. ההחלטה הזאת יצאה גם מאת אמריקא, ואמנם השקיטה מעט את סערת רוח הסוחרים, אבל הסערה לא קמה לדממה. הכל יודעים מה הם חקים בעת מלחמה גם ביבשה, ומה גם בים. מי ידון עם רבי החובלים ומי יבדוק את תעודות הרשיון, ומה גם אחרי אשר כל ההחלטה הזאת היא נדבה ורשות ולא חובה! אין לך דבר מדכא את המסחר כהפחד, ואותו לא יפיגו הדברים הטובים שנמנו וגמרו המחוקקים במדריד ובוואשינגטון.
נ"ס.
"הצפירה", שנה עשרים וחמש, מס' 87, 2 במאי 1898, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 