דרייפוס האמריקני בראשית המאה.
(לתולדות ישראל בארץ החדשה)
בימים האלה, עת אשר רושם משפט המעונה העברי של אחרית המאה הזאת, דרייפוס, עודנו חי בלבות רבבות עמנו, לא למותר יהיה לתת בזה פרק אחד מדברי ימי ישראל בארץ החדשה, המספר לדור, כי גם בארץ החפשית שבחפשיות כאמריקה הצפונית היה מקום למשפט עברי נקי וחף מפשע, הדומה הרבה למשפט דרייפוס. תולדות הצי האמריקני ודברי ימי התפתחות חיל הים ומבנה אניות אמריקה יכולים להראות באצבע על מעונה עברי, פקיד יהודי, אשר נשפט כדרייפוס, אך בתמונת זעיר אנפין; גם במשפט הפקיד העברי הנקי הזה אנו מוצאים את כל הרדיפות והתלאות, אשר מצאו אותו, ואת כל יד העמל והתלאה, אשר נשא מתגרת חבריו בפקידות בגלל עלילותיהם, שהעלילו עליו מפני יהדותו. שם הפקיד העברי המעונה הזה היה: אוריה פ. ליוויי (לוי), אשר נולד בעיר פילדלפיה בשנת 1792. בהיותו כבן אחת עשרה ברח מבית אבותיו, יהודים תמימים וחרדים לדבר ד', ויחל לעבוד עבודה באניה, אשר אהבה משחר טל ילדותו עד באו אלי קבר. בשנת השמונה עשרה לימי חייו הספיק כבר הנער ליוויי לאסוף סכום כסף מסוים ויקן חלק אחד באניה אחת, וחבריו, יתר שותפיו באניה, מנוהו לרב חובלה. ויהי בעברו באניתו על יד האי „מיי“ ובהשליכו שם עגן לנוח זמן מה מעמל הדרך קשרו עליו אנשי האניה ומלחיה קשר ויגזלו את האניה וינוסו ואותו עזבו. העברי העשוק והנעזב הזה נפל אז בידי שודדים בריטים ואך חכמתו עמדה לו להמלט מידם. בעמל רב ואחרי נדודים רבים עלתה בידו לבוא אל האדמיראל האנגלי, סיר „קאטשריין“, אשר הביאו ארצה אנגליה, ומשם שב ליוויי לאמריקה בעבדו כל עבודה קשה באניה בשכר המסע.
בשובו לארץ מולדתו לאמריקה הצפונית, עבד עוד הפעם עבודה רבה עד אשר הצליח לאסוף שנית כסף רב ויקן אניה וגם הפליג בה הימה וישם פניו להודו המערבית לתפוס בכף את שודדיו. הדבר הזה הצליח בידו ולא ארכו הימים והעברי הצעיר ליוויי הביא אתו את כל ראשי השודדים ומנהיגיהם, אשר נשפטו בעונם ויתלו על עץ בעיר בוסטון בשנת 1812. – בימים ההם פרצה מלחמה בין ממשלת אמריקה ובין ממלכת בריטניה לרגל השערוריות הגדולות, אשר עשו „חוטפי הים“ הבריטים כפעם בפעם בהכריחם את שבוייהם לעבוד עבודת מלחים בספינותיהם. אז מנתה ממשלת הצי האמיריקני את היהודי ליוויי לרב חובל ולמפקד אנית מלחמה אחת; אולם המשרה הזאת היתה ממין המשרות, שאי אפשר הדבר לנושאיהן לעלות במעלות ולהגיע לאיזה מדרגה יותר גבוהה. שם האניה, אשר נמנה לרב חובלה, היה „ארגוס“, הלא היא האניה המהללה הנודעה, שבה נסע צרפתה ציר אמריקה קראפארד בצרפת. היהודי אוריה ליוויי מצא חן מאד בעיני השר קראפֿארד ויתן על ידו מכתבי מליצה רבים לאנשים גדולים מרבי אמריקה וחוריה ובתוכם גם אל המרקיז לאפֿאיעט הנודע. אחרי אשר הביאה האניה „ארגוס“ את הציר קראפארד צרפתה שבה לדלוק אחרי אניות אנגליות ותדביקן ותהרוס אניות רבות עם רכושן, אשר עלה לסך חמשת מיליון דולאר. עם אחת האניה האלה נשלח אוריה ליוויי לאמריקה; אולם באם הדרך שבו הבריטים את אנית ליוויי ויאסרו את האחרון באזיקים וישימוהו באניה, שם פגש רבים מחבריו, אשר נשבו כמוהו.
ויהי בהכרת ברית השלום בין שתי הארצות המריבות ואוריה ליוויי יצא חפשי ממאסרו חלה היהודי גבור הים הזה את פני שרי בית פקידות הצי האמריקני, כי יכירו עבודתו יחד עם עבודתם של יתר הפקידים למועילה ולראויה לשכר. בקשתו זאת נוסדה על חק ידוע: כי כל רב חובל, המצטין בעבודתו, יורם למדרגת תור המעלה של „לייטינאנט“. אך בבית פקודות הצי השיג ליוויי רק ארבע דעות לטובתו ויתר השרים חוו את דעתם נגדו בתתם אמתלא וטעם לפגם, כי לפגיעת כבוד יחשב הדבר לרבים מחברי אוריה, הכבירים ממנו לימים (אך לא הצטינו…), בהנתן לו תור המעלה המבוקש ולהם לא ינתן. ובכל זאת היה אז אוריה ליוויי לפקיד הצי ממעלת „לייטינאנט“. ומן הוא והלאה החלה תקופת רדיפותיו ותלאותיו, אשר מררוהו כל ימי חיי הבלו וישימו את גן עדנו לתפת ואת חייו – מרים ממות.
בשנת 1816 נמנה הלייטינאנט העברי הראשון באמריקה אוריה ליוויי לפקיד וראש האניה „פֿראנקלין“, ומן היום ההוא החלו הרדיפות הראשונות נגדו. לא יאמן כי יסופר ובכל זאת הדבר הזה הוא אמת תולדתית ופֿאקט היסתורי, המראה לדעת עד כמה רע ומר גורל היהודי בגולה באשר הוא שם, לוא גם יצטין אלף פעמים ויראה גבורות ונוראות, אשר אין חקר למו! פקידי האניה „פֿראנקלין“, אשר צרה עינם ביהודי אוריה, החלו לרדוף אותו בכל מיני רדיפות שבעולם וגם השחיתו התעיבו עלילה להשתמש נגד באותו „כלי הנשק“ הנורא והמסכן, שמן הנמנע הוא לכל גבור היותר גדול להלחם נגדו: הם הרימו נגדו את להט החרם הנורא וינדוהו ויחרימוהו ויבדלו ממנו ולא דברו עמו דבר. בין שמונה מאות אנשי האניה היה אוריה ליוויי בודד במועדיו, נפרד ונבדל, מנודה ומחרם. הוא סבל שם את היסורים, הענוים והתלאות ההם בעצמם, אשר סבל הקאפיטאן היהודי דרייפוס בימינו באי-השדים; לאוריה נהפכה האניה „פֿראנקלין“ לאנית-התפת, וכדרייפוס כמוהו אנוס היה להאלם דום ימים רבים, כי להט החרם סגר את דלתי פיו על מסגר כמתים באשמנים.
מהאניה „פֿראנקלין“ רצו להעביר אותו אל האניה „יונייטעד סטייטס“, אשר דרשה עוד פקידים לחפצה; אבל פקידי האניה הזאת מאנו לקבל אל תוך חברם את הפקיד היהודי. בשאול אותם הקאמאדאר דזשאהנס להגיד סבת מאונם ענו, כי יהודי הוא! על השאלה: אם עשה ליוויי דבר שלא כהוגן מימיו? ענו בשלילה, אך בכל זאת ימאנו, יען כי הוגד להם, שחברת היהודי איננה משבעת ענג. אולם כל ההתנגדות הזאת לא הועילה למו וע"פ צו שני, שנן להם,אנוסים היו לקבל את אוריה ליוויי בקהלם, ועד מהרה נוכחו לדעת, כי שגו בחשבם תועה על היהודי הזה. בכל עת היותו פקיד אניות בתור מעלת „לייטינאנט“, היה ליוויי תמיד כל הימים או אסור במאסר או מוסר ממשמרתו. ובאמת הן דבר נמנע הוא לבלי התפש בכף ולהמצא נאשם בדבר-מה גם לצדיק כדניאל, בעת שעינים צופיות מסביב ואנשים אורבים מכל צד, המחפשים עולות ועלילות! בשנת 1827 הצטין ליוויי עד להפליא על יד חוף העיר „ריא-דמ-זשנירא“ לעיני הקיסר הברזילי וימצא חן בעיניו על התערבו בריב, אשר פרץ בין האמריקנים והבריזליים, וגם על אשר שם את גוו תחת אבחת חרב, אשר הורמה על ראש איש אחר, ויקדם בזה פני רעה גדולה ולא נתן למלחמה נוראה להפרץ – ויהי לנס. בבא הקיסר הברזילי אל בית פקידות האניות ובראותו את היהודי ליוויי ואת ידו הפצועה, התלויה על מטפחת קשורה בצוארו, הללהו בפניו על גבורתו ואמץ רוחו ויצע לפניו לקחת על שכמו משרת רב חובל באנית מלחמה חדשה מציו, אך ליוויי נתן לו תודה ויען: כי אהבתו אל העבודה בצי אמיריקה תגדל עד כה, עד כי יבחר יותר להיות בו מלח פשוט מהיותו מפקד אניות של צי ארץ אחרת.
(סוף יבוא)
* * *
בשנת 1833 נקרא ליוויי אל משתה אחד בפאריס ובאותו מעמד היה גם המרקיז לאפֿאיעט. אנשים אחדים מהקרואים נשאו חרפה על ארצות הברית. אז הכה ליוויי בידועל לחי של אחד המחרפים ואת השנים האחרים הועיד למלחמת השנים, אך הם בחרו להצטדק ולבקש סליחה מצאת עם ליוויי למלחמת שנים.
הנה הארכתי לספר את כל המקרים הבודדים האלה, למען הוכיח בעליל עד כמה גרועים ושפלים היו דברי העלילות אשר העלילו עליו משנאיו, כי מוג לב היה כשפן ומלא רעדה ופחדים כאיש הירא ורך הלבב. שש פעמים עמד אוריה ליוויי לפני בית דין של צבא. בקראנו את ההודעות ע"ד המשפטים ההם נשתומם מאד לראות את הקטנות וההבלים, שבגללם הובא איש כליוויי בפלילים. כן, למשל, הובא פעם אחת לפני שופטי הצבא בעד האשמה, כי שקרן הוא. השקר היה באופן זה: ליוויי דרש פעם אחת לתת לו אניה קטנה לעבור את הנהר. עד מהרה הודיע לו הנער, אשר שלחו, כי אניה לשוט נכונה וערוכה, אך בשבת ליוויי באנית השוט באו אנשי האניה הקטנה ויצוו עליו לצאת מן האניה; אך ליוויי ענה כי אנית השוט הוכנה בעדו. ויהי כאשר הובא הנער לפני השר המצביא חרד מאד ויכזיב את ליוויי על פניו ויעד, כי לא שלחו ליוויי מעולם. בעד „השקר“ המדומה הזה שפטהו בית-דין של הצבא להוציאו מבית פקידות הצי כאשר יאשר נשיא הארץ את פסק הדין הזה בחתימת ידו. אולם הנשיא מאוראע, אשר אחז את מושכות ממשלת הרפובליקה בידו ויהי נאור ורחוק מרחק רב משמץ שנאה ליהודים, ככל נשיאי הארץ שהיו לפניו (וושינגטון) ואשר קמו אחריו עד היום הזה, לא אבה בשום אופן לחתום את ידו על חק עמל ופסק דין כזה וליוויי נשאר על כנו כבתחלה.
המשפטים והאשמות הנותרים היו עוד גרועים שבעתים ומלאי אולת וסכלות שבעים ושבעה. הרבה פעמים שפטוהו שופטי הצבא בעד „התנהגות שלא כהוגן“, בעד מבטאים גסים ועוד כאלה; אולם ענשו היה תמיד קל הערך, כי נוכחו השופטים לראות ולדעת, כי מרוב התמרמרות התנהג לפעמים ליוויי בחמת קרי ואין אדם נתפס על צערו. פעם אחת נשפט אוריה ליוויי בעד חטא מעורר שחוק כזה: בהיותו מפקד אנית מלחמה אחת וברדפו אחרי שודדי ים פגש פתאם על דרכו בים הודו המערבית אניה ספרדית, אשר החלה להתגרות בו מלחמה. בדעת ליוויי, כי שלום אמת שורר בין שתי הארצות, ספרד ואמריקה, ובהתאמצו למנוע מבא בדמים שלח את שלישו הראשון (פֿירסט לייטינאנט) אל האניה הספרדית להודיע את מפקדה, כי יש לו הצדקה לחצות את גלי הים הזה. בעד זה נשפט על חטא של מורך לב. ובכלל רוב האשמות, אשר טפלו עליו, היו מעין זה או עוד גרועות מזה. ובכל זאת מבלי הבט על כל זאת נתנו לו בשנת 1844 את תור המעלה של „פאסט-קאפיטן“, ואניה בכל אלה לא נתנה לו. בהיות הרעב בארץ אורלאנדיה באנגליה ואמריקה שלחה שמה אניה טעונה בר, ויבקש ליוויי להיות למפקד האניה הזאת ולרב חובלה ואת שכר העבודה יקדיש לטובת הרעבים, אבל בקשתו לא נמלאה.
באחרונה הצליחו משנאיו לדחותו כלל מתוך הצי האמריקני ולהסירו מפקודתו. אבל ממשלת אמריקה הישרה מבלי הבט על המון שונאיו הכבירים והחזקים הושיבה בית דין של צבא חדש לעין בדינו של היהודי האמלל הזה ובית דין הצדק הזה השיב לו את כל זכיותיו בדין ובשנת 1858 שבה עטרת כבודו ליושנה, הושב על כנו וגם עלה במעלות ונעשה למפקד של אסכדרה גדולה של אניות מלחמה ויהי לשר וגדול. ביום כ"ב לירח מרץ לשנת 1862 מת האדמיראל העברי הזה, הגבור אוריה ליוויי, ויקבר בניו-יורק בכבוד גדול וברב פאר והדר של כבוד הצבא ושמו נכתב לתהלה ולתפארת בספר הצי האמריקני וספדו לו כל גדולי עם אמריקה: הוי אדון והוי הודו! גם אחיו היהודים הספידוהו כהלכה, כי כל הימים, אשר היה חי, נשאר נאמן לעמו ולדתו!
אלה הן תולדות היהודי אוריה ליוויי, דרייפוס האמריקני, וזה הוא תקף גבורותיו ופרשת גדולתו, ענויו ועלותו באחרונה לגדולה. והנה נחוץ להעיר, כי גם מקלקלתה של ארץ החפש ומגנותה יכולים אנחנו לראות גדולתה ושבחה, כי בעוד אשר במשפט דרייפוס בצרפת הנאורה באחרית המאה התשע עשרה ראינו, כי אחרי כל העמל והרעש לא יצא משפט דרייפוס לאור ורק מצד החנינה נקרא לו דרור בעוד שזכיותיו לא הושבו לו עד היום; תחת זאת אחרת נראה במשפט היהודי אוריה ליוויי, כי באמצע המאה כבר התקדמה הארץ הזאת כל כך, עד כי הוציאה את משפט „דרייפוס“ שלה לאור ובצדק ובמשפט השיבה לו את זכיותיו ותעלהו למעלה גבוהה – לתור מעלת „אדמיראל“ –; הלא כל זאת לא דבר ריק הוא, וראוי לשית אליו לב!
ניו-יורק, עקיבא פֿליישמאנן.
"המגיד", שנה שמינית, מס' 46, 6 בדצמבר 1899, עמ' 7; מס' 47, 13 בדצמבר 1899, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 