על הילקח אניות מסחר בשבי – 28 במרץ 1904

בקורת היסטורית.

(בדבר משפטי העמים).

ב„וורשא. דניעוו“. נדפסו כדברים האלה: בעת האחרונה מתבררת בעתונות מכל צדדיה השאלה ע"ד הלקח אניות המסחר שלנו בשבי ע"י אניות המצפה היאפאניות, למרות החוקים היסודיים של משפטי העמים.

ב„נאוו. וורעמ“. נדפסה בנדון זה הערה מענינת של ה' אובצינקוב בשם: הלקח אניות המסחר הרוסיות שבי ע"י היאפאנים.

ממלחמת קרים והלאה, כפי שהוברר הדבר, הונהג בכל מלחמה הסדר הזה:

לאניות המסחר של הממשלות הנלחמות אשר דבר המלחמה הגיע אליהן בהיותן בחופי האויב צריך להקבע זמן ידוע המספיק להן למדי לגמור את טעינת סחורותיהן, שאין נחשבות לסחורות חרם בשעת המלחמה, להפליג באין מפריע בים ולבוא בשלום אל הנמל היותר קרוב של ארצו או בכלל אל איזה נמל בטוח. כמו כן אין רשות לקחת שבי את אניות המסחר של אחד הצדדים הנלחמים או להחרים את רכושן אם המלחמה השיגתן בים הפתוח אחרי צאתן מאת נמלי ארצן או נמלי ארצות אחרות או אם לא היה ידוע להן כלל ע"ד ראשית המלחמה.

כל הממלכות שהיו צריכות להלחם במשך חמשים השנה האחרונות מלאו אחרי הכללים האלה. ארץ צרפת ואנגליא קבעו בשעת מלחמת קרים לאניות המסחר הרוסית שנמצאנו בגבולותיהן זמן של ששה שבועות, למען אשר תוכלנה למצא בעד עצמן ובעד מטענן מצב בטוח מפני שבית פתאום.

על זה מעיר ה„וורשאוו. דניעוו“. כי על צד האמת, לפחות ביחס לאנגליה היה הדבר באופן אחר מעט, ומביא את דברי הפרופיסור החרקובי פ. נ. בוצינסקי הכותב במאמרו „הפרץ שבין ממשלת רוסיא וממשלות אנגליה וצרפת“ („יוזש. קר“. No. 996–97) בנדון זה לאמר:

עוד בצעדים הראשונים של המלחמה לא בחל אויבינו הנאור בכל אמצעים שיהיו, אם רק יכלו להביא אסון לארץ מולדתנו. בספרו של מ. בורודקין: „המלחמה על החוף הפיני בשנות 55–1854“ נאספו הרבה עובדות היסטוריות היכולות לשמש בתור חרקטיריסטיקה של השוד והרצח שעשו בעלי הברית על הים הבלטי. המיניסטריום האנגלי – אומר הלאה המחבר – הודיע בהחלט, כי המסחר והתועלת של אנשים פרטים יהיו כפי האפשר בטוחים בשעת המלחמה; כי אנגליה וחברתה הנאורה אוחזות באמצעים שונים למען הבטיח את מצב הרכוש הפרטי, וכי כל הכדורים והחצים יהיו מכוננים אך ורק נגד האשם בכל אלה האסונות, כלומר נגד הממשלה הרוסית, בהיות לפני עיניהן מטרה אחת להרוס את מבצריה, בתי נשקה וכל יתר רכושה ועשרה. העתונים האנגלים הוסיפו עוד, כי במשך ארבעה ירחים מיום התפרסם ההודעה הנזכרה ע"ד המלחמה יכולות עוד אניות המסחר הרוסיות לשוב בטוחות מכל רע אל ארצן.

כן היה רק על הניר, אולם באמת נתן האדמירל האנגלי צו חשאי, לקחת שבי את הכל בלי הבדל ויוצא מן הכלל. וכן היה. הכל חמסו וגם על סירות דוגה של דיגים עניים לא חסה עין השודדים. כל הודעות העתונים האלה התפרסמו במטרה למשוך את השתתפות אירופה אל ענין בעלי הברית זה מצד אחד ומהצד השני היה זה ערמת מלחמה, למען הרגיע את האויב. וכעבור רק כשני שבועות אחרי התפרסם המלחמה והנה שבו האנגלים בתור שלל מלחמה 37 אניות מסחר עם דגלים רוסים.

בחודש אפריל הופיע על הים הבלטי כח נורא של 80 אניות האויב עם איזו עשיריות אלפים אנשי צבא תחת פקודת האדמירל האנגלי ניפיר. אבל במשך כל שתי שנות שוטו של הצי הנורא והאדיר הזה במימינו לא העיזו ספניו להתנפל על המבצרים הרוסים: רעבל, ריגה, קרונשטדט, סביאַבורג ועוד ורק לקח שבי אניות מסחר ויתנפלו על ערים וכפרים בלתי מוּגנים ובטוחים ע"י צבא ויחמסו וישדו הון אנשים פרטים ויעשו לתושבי החוף הבלטי מעשי חמס בלתי מובעים ומפורשים. השאיפה למעשי השוד הקל – מעיר בורודקין – הביא את הספנים העולמיים עד מדרגה כזאת שהשתמשו גם בדגלים זרים – ברוסי או בשל ממשלות אחרות העומדות במצב הבינים למען ימשכו ברשתם את טרפם אל נכון.

אניות-המצפה האנגליות התפשטו כמו זאבי היער על הים הבלטי והאשכנזי ובראותם אניות מסחר עם דגל רוסי הרימו תיכף את דגל האניה, שוועדין או גם רוסי ואך בהגיעם אל האניה הרוסית הרימו את הדגל האנגלי. כמו כן השתמשו לרעה בדגל הלבן: בלטשם עין על איזו עיר או כפר למען אשר יקל להם להביא את צבאותיהם אל המקומות האלה הרימו על האניות את הדגל הלבן וישיגו את מטרתם הפראית.

ממשלתנו חפצה לשלול מאת האנגלים את היכולת להעזר בדרכים כאלה היתה מוכרחה לפרסם כי רק בסביאבורג, קרונשטדט ורעבעל מתקבלים הצירים בדבר עניני המלחמה.

הפרופיסור של האוניברסיטה ההאֶלזינגפורסית מספר בתוך עד ראיה ע"ד שרפת האנגלים את העיר בראיסטדט כדברים האלה:

ארבע אניות מלחמה עם אנשי צבא אנגלים קרבו ביום 18 מאי אל העיר. בהיות אנשי הצבא רחוקים מן החוף כשלש פרסאות עברו מהם במספר 300 או 400 איש אל סירות קטנות ובידי אחדים היו גם כלי תותח. בהתקרבותם עד האניות העומדות במבוא הים שאל אפיצר אנגלי: היש פה צבא? ובקבלו תשובה שלילית אמר: „חבל. צריך לשלוח באש! …“ קרבן האש היו, 13 אניות מסחר, בתי אוצרות של עצי אניות, חמשה בתים, הרבה חביות מלח, זפת ועטרן ואלפים סאזענים עצי הסקה. אנשי צבא לא היו בעיר; לא היו גם אנשים הנושאים בגדי פקידים בכלל; לא בתי ממשלה, ובכל זאת נשלחה העיר באש האנגלים.

בקבל ניקולאי פאבלוביץ את הודעת הגינירל רקוסובסקי ע"ד שריפת העיר בראיסטדט רשם בעצם ידו „רצחנים!“.

פראות האנגלים נודעה בקרוב בכל אירופה. בין העתונים האירופיים, גם בין האנגלים נמצאו כאלה שלא יכלו להתאפק למראה אופן מלחמת ניעפיר.

העתונות האנגלית בהשוותה את עלילות ניפיער אל עלילות ווילינגטון הוסיפה בלעג מר כי „ווילינגטון נגף אויב מזוין ויחס על רכוש אנשים פרטים, וניפיער חס על האויב המזוין ויהרס את הרכוש של אנשים פרטיםׅ“. הרוסים לועגים לנו, אמרו האנגלים, והננו באמת לשחוק“.

(שאר יבוא)


"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 63, 28 במרץ 1904, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s