נאומו של אֶנוור פאשה, וזיר המלחמה העותמני – 2 בפברואר 1916

איסמעיל אֶנוור פאשה, שר המלחמה העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. מקור: ויקישיתוף.

לנסיגת האויב מן הדרדנלים.

נאומו של אנור פשה בבית־המורשים.

הנצחון הגדול שנחלו צבאות התורקים בחזית הדרדנלים ע"י נסיגת האויב מסד־אלבחר הסב שמחה אמתית לתושבי המטרופולין וגלויי-דעת נלהבים נערכו באחת הישיבות האחרונות של בית-המורשים העותמני.

כבוד מעלת אנור פשה, וזיר המלחמה וסגן המצביא-העליון של הצבא העותמני, עלה על דוכן הבית ונשא את הנאום הזה:

אדונים!

יודעים אתם כי התגרות בחצי האי גליפולי התחילו ביום 18 מרס ונגמרו ביום 10 ינואר (מח"כ). לתכלית זו העמדתי את כחות-הצבא שהואיל הוד מלכותו השלטן למסרם לידי ואני נהלתי אותם בדרך אל הנצחון. אני בטוח כי העתיד יביא לנו נצחון יותר מזהיר ותפארת יותר גדולה (מח"כ).

כשהתחילו המערכות בדרדנלים היתה התרגשות עצומה בקושטא ובעוד ערים אחרות בארופה ואפילו בארצות הידידות. ואולם אנכי, שהנני מכיר היטב את כח צבאותינו, את מסירותם, סבלנותם ואמץ-לבם, הייתי בטוח, שהם יגינו הגנה יפה ואויבינו לא ינחלו שום נצחון לא מצד הים ולא מצד היבשה.

היו כאלה ששאלונו למה יצאנו אנחנו למלחמה. אלמלי נשארה תורקיה ניוטרלית כמקודם, כי אז היה טוב לה ולא היתה נושאת עליה אחריות גדולה כזו. כל זה אמת ויציב, אלמלי היינו בטוחים במצבנו אנו, אלמלא חתרו אויבינו חתירות בסתר לקעקע את בירת ממלכתנו ולקרוע את חבלי ארצנו לגזרים. ואולם מעמדנו אז לא הרשה לנו בשום מחיר שבעולם להשאר עוד ניוטרליים. רוסיה חזקה – זוהי שאיפתם העיקרית של עמי-ההסכמה, ורוסיה לא תוכל להיות חזקה בלעדי מיצרי הבוספור והדרדנלים. רוסיה היתה זקוקה למיצרינו אלה, ולכן תיכף כאשר ירתה זו האחרונה את הכדור הראשון התחלנו אנו לבצר את הדרדנלים ע"י האמצעים הפשוטים שהיו בידינו ופקדנו לגיס את צבאותינו גיוס כללי.

כמדומני שאין עתה שום צורך לבלי להודות כי האמצעים שלנו אז לא היו שלמים. במשך הזמן עשינו את כל האפשר בכדי להשלים ולמלא את החסרונות. ממשלת גרמניה עזרה לנו הרבה בנידון זה; היא שלחה לנו שתי אניות־מרוץ גדולות, שחזקו את צינו במעבר, באופן שיכול הוא לעמד בפני הצי הכי-אדיר שיש לאויבינו.

האויב לא היה יכול לעבור את המיצר, יען כי מוקשים רבים היו פזורים שמה והבטריות המסותרות היו נכונות לעשות שמות איומות בכל מקרה פתאמי. ולכן לא היתה לו שום אפשרות אלא להרעיש את מצודותינו ומבצרינו מצד הים, ממרחק ידוע. לו רצה האויב להתקרב יותר, עליו היה להחריב את הבטריות המסותרות ולשלח את „הדרדנוטים“ שלו לקראת קוי־המוקשים. ואז היינו שמחים לראות את אבדן הדרדנוטים והטבעת הכחות הימיים של אויבינו המסורתיים.

קשה לי לברר את מספר המוקשים הפזורים במיצר. אבל יכול אני להגיד כי מעת פתיחת הדרך גדל מספר המוקשים שבעתים.

אם נשער כי צי האויב יוכל לחדור לתוך הדרדנלים, לעבור את המיצר ולהגיע עד ים-השיש, מה יהיה בכחו לעשות? הלא תיכף בהגיעו לשם יהיה מוכרח להפנות עורף ולסגרת אחורנית. אם כל אניה תשליך רק שני מוקשים והצי שלנו אשר יחולק לארבעה חלקים ישליך 30 כדור לפחות, הרי בהכרח תטבענה האניות הכי גדולות ואדירות. ולפיכך, בידעי זאת, הבטתי על פעולות האויב בלגלוג ובבוז ולא התחשבתי כלל עם ציו האדיר. כשהתחיל האויב בהתקפותיו אמרתי להציר האמריקני מר מרגנתוי כי האויב לא יוכל בשום אופן שבעולם לעבור את המצר.

המאורעות שהתרחשו אחרי זה אשרו את השערתי. כאשר הפעולות לא הצליחו, נסו אויבינו להוריד צבא אל היבשה, ומשם התחילו לתגר בנו מלחמה. אבל היינו בטוחים שאף אם היה לאויבינו כח צבאי אדיר של חצי מיליון איש בשביל כבוש הדרדנלים לא היה יכול לעולם להגיע לידי איזו תוצאה. וכשחפצו אויבינו לכבוש את גליפולי אחזנו בכל אמצעי-ההגנה הדרושים לעצר בעדם.

ביום 18 מרס התחיל האויב להוריד את צבאותיו אל היבשה, כפי שנבאנו מראש. חלוצינו מלאו את חובתם כדבעי. הם היו בטוחים שיעלה בידם להדפם אחור. האניות האויבות זרקו 600 כדורים בכל רגע ורגע, ואנו היינו מוכרחים להסיג את צבאותינו קצת אחורנית. ורק הודות לזה יכלו אויבינו להוריד את צבאותיהם, אבל ההורדה הזאת היתה אח"כ בעוכרם ולהותם. הורדה זו עלתה להם במחיר יקר ובקרבנות-מהים, כפי שהם בעצמם מודים עכשיו. האנגלו-צרפתים כבשו את הנקודות „אלטשי-טפה“ ו„קויו-ימן“ ומשם נסו להחריב את מבצרינו ע"י אש נשקם הכבד, אבל הם לא הצליחו כלל. המלחמה ארכה זמן רב. האויב לא הרגיש בטעותו אלא רק באיחור זמן. בראשונה התעקש ולא רצה בשום אופן להזניח את הנקודות שנפלו לידו. התקפותינו הרבות והממושכות היו תמיד פוריות. אנו הדפנו את האויב לאט לאט עד שהוכרח לסגת אל חופי-הים. אחרי כן הוצאנו לפועל תחבולה תכסיסית שהצליחה על צד היותר טוב. אנו חפצנו שהאויב יתקפנו למען יוכרח להעמיד שם כחות-צבא מרובים, להעסיקו ולהטרידו בהתקפות ממושכות ולתת עי"ז האפשרות לבעלי-בריתנו הגרמנים והאוסתרו-אונגרים לפעול בחזיות מלחמה אחרות. באופן זה הפחתנו את מספר צבאות אויבינו בקרפטים ובצרפת. הם העבירו משם לחזיתנו אנו כחות-צבא מרובים ותיכף אחרי זה הצליחו בעלי-בריתנו לתת מכה עצומה לאויבינו בכל החזיות, הן במערב והן במזרח.

מראשית המלחמה ועד יום פתיחת הדרך מקושטא לברלין היינו מוכרחים להסתפק באמצעים שהיו בידינו. אנו נלחמנו רק בכחותינו העצמיים. ולו נשארה הדרך סגורה בפנינו כי אז לא היינו יכולים אח"כ להביא את חמרי-המלחמה הנחוצים לערוך התקפה-נגדית ולעמד זמן רב בפני התקפות אויבינו.

בינתים, כאשר חכינו לפתיחת הדרך, הוריד האויב מאה אלף אנשי־צבא ל„ארי-בורונו“. אבל הורדה זו היתה ללא-הועיל. גם אויבינו עצמם הודו בזה. אנשי־הצבא שלהם נשארו מרוכזים שמה מבלי יכולת לצעד אף צעד אחד קדימה.

אחרי זה עלה מחנה גרמני אחד על אדמת סרביה כדי לפתוח את הדרך. אני ידעתי מראש כי סופה של מלחמת סרביה הוא מאורע כביר וטעון תוצאות חשובות בשבילנו. יען כי אנו לא היינו יכולים להשיג את צרכי המלחמה הדרושים לנו אלא רק אחרי השמדת סרביה. אנכי הסכמתי להצעת המפקדה הגרמנית העליונה שהציעה לשלח כחות-צבא גרמנים להחזית הרוסית. הכחות האלה הכו את הרוסים, הדפו אותם ורדפו אחריהם עד פנים ארצם.

כאשר נספחה בולגריה אלינו התחילה המשדרה הגרמנית לפעול את פעולתה בסרביה. פתיחת דרך ישרה מקושטא לארופה המרכזית הביאה לנו תועלת מרובה, יען כי ע"י פתיחת דרך זו יכלנו להוציא את המחנה הראשון שלנו שעמד על המשמר בגבול הבולגרי הכן לכל מקרה פתאמי ולחזק בכח הצבאי הזה את כחות-ההגנה שלנו.

וכשראו האנגלים שישנה דרך חפשית מקושטא לארופה המרכזית רצו לבא לעזרת הסרבים, אבל כבר היה מאוחר. האנגלים הורידו צבא לסלוניקו והגיעו עד מישור קוסובו, ואולם הצבא הסרבי כבר היה מפוזר ומדוכא לגמרה. ואז לא היתה לאנגלים בררה אחרת ועליהם היה לעזוב או את סלוניקו או את הדרדנלים. אבל האנגלים והצרפתים הבינו שאם נשלים אנו את הזיון שלנו אז לא יוכלו אח"כ לעמד זמן רב לפני התקפותינו. ולכן לא מצאו עצה אחרת כי אם לסגת מן הדרדנלים, ולכן עזבו את חצי האי גליפולי כשפניהם נאדמו מבושה. הם יצאו מחזיתנו מבוישים, נכלמים, מדוכאים, בהשאירם את עמדותיהם מגואלות בדמם, את אלפי חלליהם מתבוססים בדמם, את תעלותיהם מלאות בפגרי חלליהם ובחמרי-המלחמה וצרכי הנשק שלהם.

ואם כי אויבינו משערים שמפלה זו היא נצחון בשבילם, כפי שכבר הכריזו בגלוי גם בבתי המורשים שלהם, ישמחו הם בנצחונם זה, שאיננו אלא תבוסה מחפירה! (מח"כ). עכשו שהננו ביחוסים ישרים עם בעלי-בריתנו יכלנו להלביש ולהנעיל את אנשי הצבא שלנו ולהספיק את כל צרכי הצבא שלנו בשלמות.

הנני מוסיף על מה שהבטחתי לכם מכבר, כי בעזרת אלה אנחנו לא נסתפק רק בכבוש חזרה של אותן הארצות שהיו ברשותנו לפני המלחמה. אנו רוצים גם לשחרר ולקחת את אותן הארצות שנשמטו מתחת ידינו עוד מלפני שנים רבות והעומדות ברשות שלטונות זרים; – ואנו נצליח! (מח"כ סוערות).

בחרדת-קדש וביראת-כבוד הננו מרכינים את ראשינו לזכר גבורינו שנפלו חללים בהקריבם את עצמם על מזבח הגנת המולדת הקדושה. ימתקו להם רגבי עפרם! אני בטוח כי האומה העותמנית לא תשכח לעולם את הקרבנות האלה ומלא תמלא את חובתה להגן בנדיבות לב על חיי משפחות חללינו הגבורים“.

נאומו של כבוד אנור פשה נתקבל ברעם של מחיאות־כפים סוערות. גלויי-דעת נלהבים נערכו, כאמור, בישיבה זו. המורשים קראו פעמים רבות: „יחי הצבא העותמני!“ „יחי השלטן!“ „תחי המולדת!“.


"החרות", שנה שמינית, מס' 117, 2 בפברואר 1916, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אֶנוור פאשה (Enver Pasha) בוויקיפדיה העברית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s