ידידו של הקיסר

חברת הספנות המבורג-אמריקה החליפה את שם אחת מאניותיה מ„אלברט באלין“ ל„הינדנבורג“. שמו של אלברט באלין הוסר מכל אניות החברה ומלוחות-הזכרון שלה.

(הודעה מברלין)

כשהוכרזה הריפובליקה בברלין ב-9 בנובמבר 1918, אבד את עצמו לדעת אלברט באלין, הנשיא-המנהל של חברת הספנות המבורג-אמריקה, על-ידי הרעלה בוירונאל. לרגעים מעטים השיבוהו הרופאים להכרתו. אז הושיט את ידו לידידו מכס וארבורג, הבנקאי ההמבורגי, ולחש בקול גווע:

– הקיסר המסכן! …

רק אדם אחד מלבד באלין היה בכל רחבי גרמניה, שלאחר התמוטטות הקיסרות ותבוסת הרייך לא מצא חפץ בחיים. זה היה קצין זקן, שלפי הודעת העתונים בימים ההם המית את עצמו ביריה. השני היה אלברט באלין, „ידידו של הקיסר“.

הינדנבורג לא התיחס לספנות בחבה יתרה, ואף-על-פי-כן לא הרשה בחייו למחות את שם באלין מעל האניה הקרויה על שמו. ואילו ניתן פה למת, ודאי היה מוחה גם עתה נגד ה„כבוד“ הז, לשים את שמו במקום שם מיסד הספנות הגרמנית.

הקיסר וילהלם השני מדבר בזכרונותיו על „האדון באלין“. אבל בשנות שלטונו היה מסיים כל מכתביו אל באלין בנוסח זה: „ידידו הנאמן וילהלם אימפרטור-רקס“ (קיסר ומלך). עם השנויים שחלו במצב הרוחות אולי ראו בני הפמליה החצרונית בדורן, שלא נאה לקיסר להזכיר את אלברט באלין היהודי בתור ידידו. אבל קרוב לודאי, שגם במעונם אינה שרויה השמחה למחיקת שם באלין. גרמניה הווילהלמית הכירה למדי את האיש הזה ואת ערכו, ואם גם בימי המלחמה נעכרה במקצת אותה „ידידות נאמנה“ שבין סוכן-ההגירה לשעבר ובין האימפרטור-רקס, אם גם הצליחו נכליהם האישיים והפוליטיים של אנשי החצר להעמיד את באלין בתור „אדם חשוד“ – הרי מעולם לא הכחישו אנשים אלה, ואולי מודים הם גם כיום, שאלברט באלין היה יוצרה של הספנות הגרמנית המודרנית למסחר ולנסיעות והוא הרימה לאותה חשיבות עולמית, שמצאה את בטויה הבולט בתקופה הווילהלמית.

לא הריפובליקה אשמה במותו של באלין. שרשי חייו היו מעורים במציאות הקיסרית, ולאחר שהקיסר הסיק לעצמו את מסקנות המלחמה האבודה, לא מצא יהודי גרמני זה כל מטרה ותקוה בחיים. והנה פגע בו לעג הגורל: מחיקת שמו מעל יצירת כפיו חלה בדיוק ב-9 לנובמבר, ביום שבו הקריב את חייו לעולה על מזבח המולדת האבודה. לפיכך מן הראוי להקים לו מזכרת אחרת ברשימה זו על תולדותיו ומפעל חייו.

הסוכן להגירה

בשנות השלשים למאה הי"ט התישב בהמבורג יהודי סוחר קמעוני בארייגם, מדניה, ושמו שמואל יואל באלין, אביו של אלברט באלין. גיטו כבר לא היה קיים בימים ההם בעיר-ההאנזה החפשית המבורג, אבל יהודי מהגר זה הרבה לסבול מקנאת הסוחרים הזעירים, המאוגדים בגילדה, ומרדיפות המשטה. הסינט ההמבורגי סרב לתת לו זכות אזרח, ולפיכך חסר היה גם את הזכות לרכוש נכסי דלא ניידי, – ובכל זאת הצליח במשך שנים מעטות לפתח את עסקיו לדרגת בית-חרושת זעיר, תוך נדידה מחנות שכורה אחת לשניה.

העסק התקיים כעשר שנים, עד שהכשילו המשבר הגדול שבשנות הארבעים. אבל שלשה-עשר ילדיו של יהודי זה תבעו להם, והוא נסה את מזלו בעסקים אחרים. בית-המסחר לפחם ובית-המלאכה ליציקת ברזל לא הצליחו בידו, ואז פתח בנמל המבורג יחד עם הסוחר ההמבורגי מוריס משרד להגירה בשם מוריס ושותפו.

עסק זה לא זכה אז לשם טוב בין האזרחים המכובדים של העיר החפשית. הובלת משאות היא מלאכה מסורתית לתושבי עיר הנמל, מלאכה המכבדת את בעליה. אבל לטפל באספסוף של מהגרים נתלשים ממולדתם ולקחת את  פרוטתם האחרונה במחיר הנסיעה – דבר זה היה למטה מכבודם. באותה תקופה, בשנות החמשים, החל זרם ההגירה הגדולה מגרמניה, מרוסיה ומאוסטריה-הונגריה לאמריקה, ואזרחי המבורג שמחו בראותם שהזרם פוסח על עירם היחסנית ופונה כלפי ברמן, עיר-האנזה חפשית גם היא.

אבל נמל אחד לא הספיק לניקוז עודף-האוכלוסין המדומה של מדינות אירופה הצפונית והמרכזית, וכשהוכרחו גם בעלי-אניות המבורגיים להוביל מהגרים אל הארץ החדשה, נשאר הטפול ברכישת מהגרים לנסיעה בתפקידם של סוכנים, אנשים משפל המדרגה במגלת-היוחסין של העיר החפשית והאצילית. – סוכן כזה היה באלין הזקן בפירמה מוריס ושותפו, בה סיים את ימי חייו בתור אדם בלתי-מכובד, שעבד בכל כחו למען הלחם הצר.

בן שבע-עשרה היה אלברט באלין כשמת עליו אביו, ועול הנהלת העסק נפל בירושה עליו ועל אחיו. לפי הזכיון שבידי הפירמה היתה רשאית לטפל במהגרים רק במדינות מקלנבורג ושלזויג-הולשטיין. מסגרת זו היתה צרה למרצו של באלין הצעיר. עוד לא מלאו לו תשע-עשרה שנה, וכבר חצה את האוקינוס באלכסון והתקשר עם חברת מטעים באמריקה הדרומית, לרכוש לפירמה מוריס ושות' את הובלת המהגרים אליה.

הכנסות עסק זה לא הצדיקו את תקוות באלין, ולעומת זאת עורר העסק את תשומת-לב השלטונות והשגחתם המוגברת כלפי סוכנות פעוטה זו.

מאמצי באלין היו מכוונים גם להבא לפרוץ את המסגרת הצרה של הזכיון המוגבל. בן עשרים שנה היה כשגלה את האפשרות ל„הגירה בעקיפין“. לאנגליה היה מותר לנסוע ולהסיע בלי הגבלות, ובכן התקשר עם חברות-ספנות לונדוניות להפנות את זרם המהגרים אליהן, על מנת שיעבירו לאמריקה את „המטען הלבן“ באניות אנגליות.

עתה הרגישו בעלי-האניות הגרמנים בהתחרות הקשה, שבאה להם מידו של אלברט באלין הצעיר  ורב-המרץ. אחד מהם, אדוארד קאר, ראה בעינו החדה, שמוטב לו להבטיח לעצמו את עזרת הצעיר הפעיל מאשר להלחם עמו. הוא מסר איפוא למוריס ושותפו את הסוכנות היחידה של אניותיו. אדם זה עסק בעיקר בהובלת משאות, ולכן היה ביכלתו להוביל „דרך אגב“ גם בני-אדם – במחירים זולים.

העסק הצליח מאד והגדיל את הכנסות באלין עד כדי כך, שמצא יכולת להופיע גם בתור קבלן להובלה. במשך השנה היה שוכר מאדוארד קאר 8–9 אניות בסכום מסוים ומנהל את העסק על חשבון עצמו. הדרישות לנוחות הנסיעה לא היו גדולות בימים ההם, ובאלין הוביל אניות מלאות נוסעים בצפיפות ב-80 מרק לגולגולת, מחיר פעוט שכדאי לקנות בו את תקות ההצלחה מעבר לים.

בשנות השמונים גדלה הגירת היהודים מרוסיה, אבל בהיקפה הכללי של ההגירה חלה ירידה. ב-1884 הפחיתו החברות המבורג-אמריקה ונורדדויטשר ללויד את מחיר הנסיעה לניו-יורק עד לשלשים מרק אבל גם כך יכלו אניות אדוארד קאר לעמוד בהתחרות. באלין אמר לשים קץ להתחרת הפרועה, ובמו"מ שנהל עם חברת המבורג-אמריקה הופיע ליד השולחן הירוק בתור צד בעל מדרגה שוה לבעלי-האניות המתגאים ביחוסם ובמעלתם. הודות למו"מ נקבע הסכם בינלאומי לתעריף הנסיעה. המחיר מאירופה לניו-יורק נקבע במאה מרק, אבל לאניות קאר הצליח באלין להבטיח תעריף של תשעים מרק.

החברות הגדולות קוו, שהמחיר הנמוך יביא את שותפות קאר-באלין לפשיטת-רגל, אלם הן טעו בחשבונן. ההפרש ב-10 מרקים משך את המהגרים, ובאחד הימים הופתע עולם הספנות בשמעו, שקוי קאר התמזגו עם ה„יוניון ליין“, אחת החברות המכובדות והמיוחסות בהמבורג. אז הכירו בערכו הגדול של באלין לספנות הגרמנית, ובחודש מאי 1886 הזמינה חברת המבורג-אמריקה את אלברט באלין, בן 29 שנה בעת ההיא, למשרת מנהל המחלקה להובלת נוסעים, במשכורת שנתית בת 60000 מרק.

בימים ההם היו ברשות החברה 22 אניות שהכילו ביחד 60000 טונות. לאחר שלשים שנה היה באלין חונך בכל שנה אניה בת 60000 טונות בממוצע, במעמד הקיסר.

„חברת הספנות הגדולה שבעולם“

בהשתתפו בפעם הראשונה בישיבת ההנהלה הציע באלין שתי הצעות: אחת – להקים בהמבורג בתי-אכסניה נוחים בשביל המהגרים ולסדר להם טפול טוב ואנושי. שנית – לסדר שרות-אניות מהמבורג לניו-יורק דרך גוטיבורג, כדי להתחרות עם החברות האנגליות. ההצעה השניה היתה מתאימה לכוונות הקיסר, להתחרות עם אנגליה בים, בנקודה שהיתה עד עתה שלה בלבד.

שתי ההצעות נתקבלו, וכשהרגישה הספנות האנגלית בתוצאות ההתחרות, הכירה בשויון הספנות הגרמנית, ולאחר מו"מ באו שני הצדדים לידי הסכם מקיף, שבתוצאתו פסקה ההתחרות המזיקה לשתיהן, והוותור היחידי מצד באלין היה – בטול הקו הסקנדינבי.

לאחר הצלחתו הראשונה של באלין פנה לשכלולה הפנימי של החברה, שנקראה בשם המקוצר „האפאג“. בנסיעותיו לאמריקה הרחיב את קשרי החברה ובהוצאת מניות חדשות הלך והגדיל את הון החברה, שהושקע בבנית אניות, נמלים ורציפים נוספים.

בשנות התשעים כבר הכירו הכל בראשותו של באלין לא רק בהאפאג, אלא בכל עולם הספנות בהמבורג, ובכל ועידה בינלאומית היה הוא המיצג את המבורג והספנות הגרמנית. ביזמתו נוצר ה„פול“, זה ההסכם הבינלאומי, המבטל או המצמצם את מלחמת התעריף בין חברות הספנות בעולם. הוא הכניס להסכם זה גם את האנגלים והאמריקנים, ובמשך עשרים שנה היה קיים הסכם-ברית בין האפאג ובין הטרוסט של ג'ון פיירפונט מורגאן.

כשחגגה חברת האפאג ב-1897 את יובל חמשים השנים לקיומה כבר יכלה להתפאר, שהיא חברת הספנות הגדולה שבעולם. דבר זה בא כמעט בשלמותו הודות לפעולתו של באלין, ובגרמניה הווילהלמית איש לא פקפק בכך.

רוח גרמניה הווילהלמית התבטאה בקו הפעולה של באלין. כל מאמציו היו מכוונים להאדיר את תפארתה וגדולתה של גרמניה, העומדת בראשית המאה העשרים במרום פסגת החוסן. ההפרזה בהדור החיצוני, המסעות והנאומים המכוונים לתעמולה והמאמצים להשגת ריקורדים מדהימים – כל אלה התאימו לשאיפותיו של ווילהלם השני, ועוררו בו רגשי חבה והכרה כלפי באלין, האבטופס של  ההעפלה הגרמנית.

לעתים קרובות היה היה סועד על שולחן הקיסר, ואם כי הקיסרית ואנשי החצר היו מביטים על „באלין היהודי“ מלמעלה למטה, לא שלל יחס זה ממנו את חסדו ואמונו של הקיסר, שהיה מתיעץ אתו בשאלות הפוליטיקה העולמית והיה מפאר בהופעתו את  החגיגות לרגלי חנוכת אניות ובהתחרויות שייט שנערכו ביוזמת באלין ובהדרכתו. בחגיגות כאלה היו מופיעים כל שמנה וסלתה של חברת רמי-המעלה, ובמשתאות שערך באלין לכבוד האורחים המרוממים הצטיין בתור מכניס-אורחים בעל טעם עדין ונטיה אמנותית להשביע את רצון כל אחד לפי טעמו ונטיותיו.

בינתים לא הזניח את פיתוח העסק. ביזמתו נבנו האניות הראשונות המסודרות בהדור רב שלא היה דוגמתו קודם. אלה היו „ארמונות שטים“, ובהם בריכות-שחיה, מגרשי טניס ותאורה פנטסטית. הוא היה הראשון שיצר ענף מסעי הטיול בחבורה. תוצאות פעולתו ניכרו בהישגים הכספיים של החברה, שבשנת 1913 הראה המאזן שלה 63 מיליון ריוח נקי מהון יסודי בן 150 מיליון מרק.

באלין „חובב האנגלים“

בלי כל הגזמה אפשר לומר, כי למן השעה שסוכן-הגירה פעוט זה נכנס לעסקו של אביו, הצליח בכל מעשי ידיו. דבר זה לא בא כתוצאה מהמקרה העוור, כשמישהו נופל שלא מדעת לתוך מסבות מוצלחות ואחר-כך הוא נסחף בזרם המאורעות. ברוחו, במרצו, בכושר הארגוני ובכושר-הפעולה ללא-גבול השיג אלברט באלין את הכל – גם את שאינו ניתן להשיג. רבים היו המתעלים בכחות עצמם באותה תקופה בגרמניה, רבים הם היהודים שהשיגו קאריירה גדולה, אבל אף אחד מהם לא נעשה „ידידו של הקיסר“.

אולם ידידות זו לא היתה נקיה גם מצללים. כשהתחרה באלין באנגליה לא היתה מגמתו לדכאה, אבל שאר החוגים והאישים שהקיפו את הקיסר ובתוכם גם האדמירל טירפיץ, ראש צי-המלחמה, שאפו לדכא את אנגליה.

באלין ראה, שההתחרות בהגדלת הצי עתידה להביא לידי מלחמה, והזהיר את הקיסר מפני התוצאות. חפצו לא הצליח בידו, רק עורר נגדו חשדות מצד הקיסרית והחצרונים, שהוא „ידיד האנגלים“. בשנת 1913, ערב פרוץ הדליקה העולמית, הביא לבקור אל הקיסר את המדינאי האנגלי לורד הלדן לשם דיון ידידותי לסלוק גורמי המתיחות שבין שתי הארצות, – אבל… באלין היהודי ו„חובב האנגלים“ נחשד בנטיה להחליש את שאיפותיו של הקיסר לחוסן ימי.

עוד נסיון עשה באלין לשפור היחסים, כשהציג לפני הקיסר את סיר ארנסט קאסל, חכם-כלכלה אנגלי ממוצא גרמני. אילו שמע הקיסר להצעותיהם של אישים אלה, מי יודע אם לא היה מונע את פרוץ המלחמה העולמית. אבל הגורל רצה אחרת, ועצות באלין, הידיד הנאמן, ניתנו על אוזן לא-שומעת.

בימי המלחמה ראה באלין באבדן מפעל חייו. האניות נמלטו אל הנמלים ועגנו באפס מעשה או נפלו בידי האויב. באותו זמן רשם באלין בזכרונותיו:

„הנני עומד על פני חורבות. כל מה שיצרתי היה לאפס.“

אם כי במשך ארבע שנות המלחמה הורשה רק ארבע  פעמים להראות את פני הקיסר, והחסד הקיסרי הלך והצטנן, בכל זאת רצה לשרת את גרמניה, ולבקשתו של יהודי אחר, וולטר ראטנאו שנרצח אח"כ בידי בני-עולה, יצר מרכז לרכישת צרכי מזון וחמרים גלמיים מארצות-חוץ באמצעות המדינות הניטראליות. ב-21 בינואר 1915 פנה באגרת אל האדמירל קאפל והזהירו מפני התוצאות של מלחמת-צוללות בלתי-מוגבלת, – אך ללא הועיל. ב-5 בספטמבר 1918 טייל בפעם האחרונה עם הקיסר בגן-הארמון.

אז הציע לקיסר, בתמיכתם של לודנדורף וסטינס, לבקש דרכים לשלום עם אנגליה. הקיסר פטר את באלין בחיוך-חסד של בטול, וכעבור שני חדשים התפרץ העם הברליני בדרישת שלום ולחם, והקיסר הוכרח לנוס מארצו.

הטרגיות היהודית

ב-9 בנובמבר קבל באלין במשרדו ההמבורגי את הטלגרמה המבשרת את הכרזת הרפובליקה, ומיד הוציא ממגרת שולחנו את טבליות הוירונאל והרעיל את עצמו. אגרת-פרידה לא כתב, רק שתי המלים האחרונות, „הקיסר המסכן“, שהפליט ברגעי גויעתו, הן המבארות את סבת מעשהו. אולם דבר זה לא מנע את העתונים מהודיע בקצרה יומים לאחר המעשה, שהמנוח היה רגיל בבליעת סממנים מהממים, והפעם טעה ובלע מנה גדולה מהרגילה.

הוא תלה את אשמת קשי-העורף לא בקיסר, אלא ביועציו הפוליטיים והצבאיים. הקיסר היה בעיניו כשמש, אשר למרות העננים המעיבים אותו הוא נשאר מקור-האורה. ואור זה הכה את עיניו בסנוורים מראות נכוחה. אפילו את אשמת כבוש בלגיה לא יחס לא לקיסר אלא ליועציו. באחת משיחותיו עם ביטמאן-הולווג אמר באלין:

– ישים נא מר את ידו על מסלות-הברזל וישתדל ליצור קשרי כלכלה עם בלגיה, אבל יזהר נא מקחת אף שעל אחד  מאדמת בלגיה  ומהוריד את מלכה מעל כסאו. הנני בטוח, שאני מכוון בדברי אלה גם לדעת הקיסר…

מנין באה לבאלין עורון זה כלפי הקיסר? לא יקשה להבין, כי היה זה רגש-התודה של יהודי אביון, סוכן-הגירה פעוט, אשר לאור שמש החסד הקיסרי נתעלה להיות ראש הספנות בגרמניה ובעולם. אף רגע לא שכח, מה היתה לו ידידות-הקיסר, שלא השתמש בה לתועלתו הפרטית, רק הקדיש את כל פעולת חייו לרעיון הגדול של הגברת החוסן הגרמני על פני המים. כי יהודי היה באלין כל ימי חייו, יהודי בחיצוניותו, בקלסתר פניו ובמבטו הקורן חכמה; יהודי היה גם בסגולות נפשו: בטוב-לבו, ברגישותו, בהומור ובחוזק הרצון המתגבר על כל המעצורים.

אבל הוא היה גם איש הים, שפניו נשתזפו מנסיעותיו הרבות. והמוסר של איש-ים מחייב, שהקברניט יהיה האחרון לעזיבת האניה הטרופה – או יטבע עמה. הבריחה בת-המורך היתה זרה לבאלין ולרוחו. באחת מאגרותיו הוא כותב לביטמאן-הולויג, לאמר:

– „אם מותר לומר כך, יכולתני להגיד, שבעמל כל חיי יצרתי דבר-מה בעל ערך כביר לגרמניה, ועתה בא מר וחבריו והורסים את בניני. אני – רק דוגמה אחת, כי תוצאות אלה של המלחמה פגעו בכל העם הגרמני“..

אלברט באלין לא רצה לחיות בין החרבות. כספן אמתי רצה לטבוע עם אנית העם הגרמני – אם כי חבב את החיים. באחת השיחות אמר לו הקנצלר בטמאן-הולוויג, שהיה בוחר להיות בין המתים. השיב לו באלין באניקדוטה ימית ידועה. מעשה במלח שהביע משאלה כזו בפני הקברניט, וזה השיב לו:

– עצל! ארור! רצונך לשכב כל היום בארון ולא לעבוד?

באלין הרגיש, שלאחר אבדן המלחמה וחרבן הקיסרות אין תכלית לפעולתו: – כבר מותר לו לשכב כל היום בארון…

---

"הבֹקר", שנה ראשונה, מס' 35, 20 בנובמבר 1935, עמ' 3; מס' 36, 21 בנובמבר 1935, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.