ג. בוייבסקי
מה קרה ל„שרה א'“
(מכתבים מן הספינה)
– מיוחד ל„הארץ“ –
א. מה קרה לספינה בטוניס?
כ"ב בינואר, 38 אורוזי, סארדיניה.
… שמים אפורים, הרים אפורים, גלים אפורים, – ורק דבשותיהם לבנות. ונוסף על כל אלה – רוח צפונית, רוח תזוזית, שמפניה בקשנו סתרה במקום הזה. הזכינו להסתתר? בשום מפה לא סומנה אורוזי כתחנת מעגן, ורק במגילת־ספר של ארחות־ימים, מגילה עתיקת יומין ומרוטת דפים, בערך מן המאה הט"ז, שנחפרה ממטמונים בארכיון הספנות במאמציהם של חובבי עתיקות, רק בה מוזכר לאמור בדרך אגב, כי „בעת צרה גדולה יכולים עוברי ארחות ימים למצוא מאחורי כף אורוזי סתרה מסופות צפון“. ואכן, הצרה היתה גדולה ביותר: המניעים היו רפים מכדי להאבק עם הזרם והרוח. הספינה חדלה לציית להגה. ולילך עקלקלות ליד חופי סרדיניה הצפונית, בתוך תסבוכת השוניות והאיים, – כמעט שלא היתה כל אפשרות. והסתתרנו בעוד מועד. בקצה לשון-החוף המסולעת, שמאחוריה אנו עוגנים, רותח הים כדוּד השטן, ובהסתער הנחשול – שקוואל בלעז – (במשך עמידתי על המשמר מניתי את הנחשולים: עשרים במספר!) מתמתחת שרשרת העוגן והומה כמיתר, והספינה נואקת תחנונים… ובכל זאת, עברנו שליש הדרך עד מארסיליה! (שליש מטוניס, כמובן, ולאל מארץ ישראל). והיא הצלחה רבה, אם נזכור, כי בין האי זאמברא והכף הדרומי של סארדיניה – מרחק של מאה וחמשים מיל באותה חלקת ים התיכון, המכונה בשם כלעולמי „מולדת הסופות“, כמובן, עברנו „באנחות“, אך המחיר ששלמנו לא היה יקר ביותר: „רק“ שני מפרשי-שליש נתקרעו…
גם הפלגתנו, אפשר לומר, היתה בשעתה: חלק מן העתונות הערבית בטוניס הניפה כידונותיה כנגדנו. ובסופה של תעמולה זו היה מעשה: בלילה בלתי נפלא ביותר פרמו אלמונים שנים מעבותות ההגה, והענין עלול היה להסב ל„שרה א'“ הרפתקאה עגומה מאד, אילמלא תחבולה טכנית אחת, ש„האויב“ לא יכול לשערה בשום פנים, משום שאת הכנתה, על כל צרה שלא תבוא, ידע רק איש אחד בספינה. מכל מקום, שפקעו העבותות הפרומים מלחץ הרוח, וספינתנו נשאה כחץ מקשת אל מול ה„שוודי“ שעמד בקרבתנו, הוכרחו בעלי המזימה, שישבו אי-שם, במארב, וצפו לפורענות שהכינוה במו ידיהם, תחילה לפעור את פיותיהם מרב תמהון, ואחר כך, משהבינו את פשר הדבר, להפטיר גדופי-גדופין בפחי-נפש. כי תחת להתנגש ב„שוודי“ נשאה לה „שרה“ בשיוט קושט כחץ במרחק כמה אמות ממנו, שטחה מפרשיה ברוח והתנדנדה נדנוד שאנן על עגנה. וכל זה – בכל שום תמרונים כלל, שלא היתה שהות לעשותם גם אילו רצינו בכך. בעצם, הרי זו תחרות נעימה למדי, קנאת ספנות המרבה חכמה טכנית, כמין דו-קרב של בקיאות ורגילות בחכמת יורדי אניות. אך לא לשם האבקות עם מישהו באנו לכאן. ומה גם, שלא היתה זו אפילו „מלחמת יהודם וערבים“, כפי שאפשר היה לשער על פי ההשגות הארצישראליות, אלא מלחמת שני „דסתורים“, הישן והחדש, דהיינו: שתי מפלגות ערביות בינן לבין עצמן.
לכאורה: מה ענין מפלגות ערביות אצל ספינת-למודית יהודית, וביחוד ספינה באה ממרחקים לחנית-ארעי? הרי נשול עבודה אין כאן ולא יתכן שיהיה. ספינה אורחת, שלא תוסיף לעולם לבוא לכאן, אלא מתעתדת להיטלטל למעלה משנה על פני האטלנטיקה, שאין בה לא ערבים ולא דוברי ערבית. ובאמת, אין ליושבי טוניס שום טינה עלינו. אלא שלא כארץ-ישראל טוניס, והקונצפציה של ערביי המקום סבוכה יותר מזו של הערביים שלנו. דיינו אם נדע, כי בארץ זו, שיש בה אוכלוסיה כבת שני מיליונים, מופיעים 36 עתונים ערביים. שלשים וששה , – לא פחות ולא יותר. אמנם, בחשבון זה כלולים כל כתבי העת שלהם, לרבות הז'ורנלים הספרותיים וכדו'… האין זה פלא? אך הנה עובדה מופלאה שבעתים: כתבי העת הערביים הללו, כולם מלבד ארבעה מהם, מופיעים בלשון הצרפתית. יש לכך סיבות, כסיבות שיגרמו לכך שכל תנועת „הסוואדשי“ בהודו, לרבות ההסתנפות הגאנדיסטית שבה, יצאה מבין כתלי הקולג'ים האנגלים. הטראגדיה הנצחית של האדם הלבן: תחילה מוכר הוא לאיש הצבעוני כלי-רובה, ואחר כך יורה בו הצבעוני מרובה זה. בית הספר רציני יותר מן הרובה, ומכבש-דפוס אחד שקול לפעמים כנגד אלף תותחים…
ובכן, מן הקולג'ים הצרפתיים יצאו העסקנים הפוליטיים של ערבי טוניס. אלה שזכו לקבל תוספת ליטוש ושכלול באוניברסיטה הפאריסית, או, למצער, בסורבונה, מודים, כי מידי האדם הלבן אפשר לקבל לא רק „רובה“ (כסמל), אלא עוד דברים רבים, כדי אחר כך להכות בהם את האדם הלבן מכה בוטחת ונצחת, אשר לא תחטיא המטרה. הם קבלו לקח מצוין מן היאפאנים, – ואינם נחפזים כדי להיות, – כעבור שלשה דורות – בעליה הוודאיים של אפריקה הצפונית, הרי הם עכשיו חסידי צרפת ובכלל ידידי האירופיים. ויש לומר לשבחם, כי על ארעיותה של ידידות זו הם מדברים בגלוי. והנה זה הוא „הדסתור החדש“. „הדסתור הישן“ שונא את האירופיים, מיחס משקל פוליטי מסוים לקוראן, לעדאת ו.. וכאן מתחיל, בעצם, הקוריוז הפוליטי. במערכה זו שבין הישן והחדש עלול כל דבר לשמש קלף-נצחון. והספינה „שרה“, ספינת למודים בדגל צרפת, היתה הפעם קלף-נצחון בידי הדסתור הישן. הסיבה היא, שהספינה היא יהודית, והיהודים בטוניס הם ידידי הביי. זוהי ידידות שיש לה מסורת רבת דורות. הביי (שמבחינה יורידית אינו אלא דמות תפאורנית, אך מאידך גיסא, סוף-סוף, אישיות מוכתרת וסמל העצמאות הטוניסית, ההתגשמות החיה של העדאת) הוא, בגדר הטבע, נקודה, שמסביבה מתרכזים כוחות הדסתור הישן. קיצורו של דבר: עתוני שני המחנות הפכונו כמעט לאנית מלחמה, למין צלבנית או מוקשנית, רחמנא ליצלן, של הריפובליקה היהודית, הידידותית או האויבת, הכל לפי השתייכותו המפלגתית של העתון המודיע. („ספינת הצי של הריפובליקה היהודית“… – „הלוואי והיה זה אמת“, כדברי אחד הפזמונות שהושרו בארץ-ישראל בתקופת הכבישים…). את הספינה כבד בבקור רשמי-למחצה ראש-המיניסטריון של הביי בלוית כל הפמליא שלו. תואר „ראש המיניסטריון“ ניתן לו מלאחר המלחמה. לפני כן היה התואר אוריינטאלי יותר: „הוויזיר הגדול“. והנה במקום סוס ערבי מסורתי, מכוסה טפטין מעשה רקמה של פז ואבריזין, היה לו… „מרצדס“. אנשי הפמליא שלו אף הם כמוהו לבושים סמוקינגים ממש, ובמקום צניף עם אבזם של אבן-חן, היתה לראשו מגבעת רגילה, אירופית. ו„הפרמייר“ עצמו, המכונה בשם מצלצל למדי שייך-אל-מדינא – הוא חניך האוניברסיטה הפאריסית ומה שמפתיע קצת – גם חניך הקונסבטוריון בפאריס: הוא מוסיקאי, מיסד הקונסבטוריון הטוניסי, ואומרים עליו, שהוא קומפוזיטור לא רע. ספק הוא, אם „וויזיר גדול“ כמוהו ראוי היה לשמש בן-לויה להארון אל ראשיד… אם כה ואם כה, שקלו לו למטרפסיה עתוני הדסתור החדש על ביקורו זה – „מנה אחת אפים“. העתונאים המקומיים אומרים, כי אילו נמנע מלבקר את הספינה, היו אותם העתונים מסיעת הדסתור החדש דנים אותו ברותחין לא פחות מזה. במשחק הפוליטי שבין הדסתורים כל קלף ראוי לשמוש. אלא שלא נעים הוא להיות קלף במשחק זה…
ארץ משונה: וויזירים גדולים לבושים סמוקינגים, והרב הראשי ב„שאנשיה“, גלימת-רקמתים, ו„גאנדורה“ האבילית, המופשלת הפשלה ציורית מאד מעל לכתף השמאלית, מכניס את אורחיו לטרקלין, שרצפתו רצפת פסיפסים, וכל רהיטיו הם שטיחים, כדי צבעונין ודלפקים קטנים בעלי שמונה צלעות, ומקריב את „הכיבוד“ בצלחות נחושת – אחת לעשרים איש. ובמקום כפות ומזלגות – חמש אצבעות היד. לא מחמת דלות בידואית, אלא מתוך בטול מעומקא דלבא למותרות נוסח אירופה. „אך כלים קלוקלים הםכל מה שהביאו בחורינו מצרפת: מלבוש שאינונוח ללובשו; רהיטים, שנוח לבעל הבית להושיב בהם את אורחיו, אם יש את נפשו שלא יאריכו בישיבה; מזלגות, כדי שהאורח ידקור בלשונו או ינקר בשניו ויחסוך מפיו מלאכול נתח מיותר; ותבשילים שכל האוכל אותם רעב שבעתיים“. אמנם, דברי קטרוג אלה על נוסח-אירופה לא מפי הרב הראשי שמעתי, אלא, מאחד היהודים הטוניסיים. אך מחשבה זו אחת היא לכל בני טוניס אלה. כלומר: המון העם, הזר עד היום להשפעות אירופה.
אותו יהודי לא היה, בעצם, בן טוניס, אלא תושב ג'ירבה, הלא הי עיירה יהודית נדחת בין הרי הארץ הרחוקים. ג'ירבה – עיר קטנה, שכולה יהודית. שלשת אלפים נפש בה. יהודים, שלא משו ממקומם משך ג' אלפים שנה. הם יושבים כאן „מחורבן בית ראשון“. וכולם עד אחד… „כהנים“.
– איך זה? כולם? כולם עד אחד? ואין יוצא מן הכלל?
– „כן. כולם! בלי יוצא מן הכלל! אפילו צאצאי הלויים אינם עוצרים כח לשבת כאן יותר משנה אחת.
– ומה הווה בסופם?
– הם מתים. אוירה של ג'ירבה אינו יפה להם.
– והערבים? או הצרפתים?
– הללו מתים מהר מאד. כעבור חצי שנה. ואפילו חודש. אין אוירו של ג'יברה יפה אלא לבני ג'יברה בלבד.
הסתכלתי באיש-שיחי, אי שצבעו צבע הקנמון, לבוש גאנדורה אפורה וגלימת-משי חכלילית-אפורה. מתחת לאבנט הרחב נשתרבבה קת של מאכלת, ארוכה וצרה, שומה בנדן של נחושת. גם שרטוטי פניו היו בדמות המאכלת: חותכים, צרים. ביחוד חתוך היה פיו, פיה יפה להפליא וצר מאד, שבקצותיו רפרף משהו מעין רמז לחיוך בשעה שדבר על אוירו של ג'ירבה… כן, יהודים כאלה יכולים לשבת בשלוה ג' אלפים שנה בפנה נדחת, מנותקת מכל העולם, באי בתוך הים המושלמי…
כחודש ימים שהינו בטוניס. הצטיידנו, איך-שהוא, בנפט ובמזונות, ובשעת צהרים אחת הפלגנו הלאה.
היה שקטון בים. מי האגם מסביב לתעלה היו כזהב ממש. ומעל לחלקתה הממורטה נתפתחו בעת שיוטנו סיעות סיעות של שקיטנות אפרפרות-ורודות ושל מגלנים תכולים, תרנגלות-המים, השטות צבורים צבורים, כל צבור כבן מאה גלגלות, לא הטריחו עצמן כלל לפרוח ממקום שיוטן, ורק נצטודדו בשופי והרחיקו מעט מן המפלצת הלבנה והבלתי מובנה, שהעיזה להטרידן ממנוחתן. וחסידות אפריקניות גמלוניות, בשמן האכזוטי מאראבו, הדומות כל כך לאוזי-השומן, פינגווינים בלעז, שגופן שחור, ומוכתם בכתמי הצהב, נפנפו אחרינו בכנפים נפנופים של רוגזה: „סעו לכם, סעו לכם לדרככם. ואל תבהילו את הדגה שלנו!“ נענענו להם בראשינו נענועים של ברכת פרידה הועדנו פנינו צפונה, על פני קרתחדתא, שהתנוססה שוב בהדר רוממות ממרחקים, על פני הגבעות הירוקות של סידי בן סעיד, המעוטרות טירות מאבריטניות מבני יחשו של הביי, על פני הרמות הירקרקות-כהות של אי זאמברה. לפנינו – „מולדת הסופות“, ומאחוריה סארדיניה.
(מכתב ב' יבוא).
"הארץ", שנה כ"א, מס' 5651, 25 בפברואר 1938, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 