גורביץ, סלושץ, קמינקא / תרבות המים בא"י – 1 במאי 1919

תרבות המים בא"י.*)

*) מחובר על ידי המהנדס ד"ר גורביץ וחבריו, הד"ר סלושץ והמהנדס קמינקא, שיסדו את הועידה „לתחית תרבות המים (ים נהר וחפים) העברית בא"י.

1. הישוב המימי.

המצב הגיאוגרפי של ארצנו העשירה במים, בימים פנימיים וחיצוניים ובנהרות, קובע מאליו את צורתו של הישוב שיהא לא רק חקלאי בלבד, אלא גם חפי, כלומר ישוב המתפרנס מהמים ותוצאותיהם ובעיקר ע"י ספנות ודיוג – ובכל זאת, כמה פרימיטיביים הם עדין גם שני המקצועות הללו בארצנו.

הספנות, – מי מאתנו אינו זוכר, למשל, את יום עלותו מהאניה לחף יפו? במשך הרגעים המעטים של ההעברה בסירה, מהאניה אל החוף, הן סבלו לפעמים הרבה יותר מאשר במשך כל ימי הנסיעה באניה גופה. הרבה מהעולים אבדו בשעה זו את כספם וצרור חפציהם, ואחרים זכו גם לטבילה קרה בים, ובכלל היו נתונים כלם בידי הספן הגס, שהיה מתעולל ומתעמר בנוסע ובפרט בנוסעת. מפני חסר דרכים מתוקנות זקוקים היינו לעבור באניה ממקום למקום גם בפנים הארץ, – מחיפה ליפו, למשל, – ושוב היינו נתונים בירידה ועליה בידי אותו הספן, הזכור לנו עוד מימי העליה הראשונה; והרבה, הרבה היו מוחים מפני כך על הנסיעה המהירה והנוחה שבספינה ובחרו להטלטל ימים ולילות באיזו עגלה שהיא, ובלבד שלא יבואו לידי חבוט⸗הים; ואם כי הועדים שלנו היו משתדלים בשנים האחרונות להקל על הנוסעים ע"י מנוי פקידים מיוחדים, שהיו יורדים לכל אניה הבאה, – אולם למרות כל אלה, לא השתנה המצב בהרבה לטובה, כידוע. גם בים הכנרת הנחמד כמה מאוסה ולא נוחה הנסיעה בו, ובימות החרף הרי גם די⸗מסוכנת היא.

כך הוא המצב בספנות.

והדיוג שבארצנו – מי מאתנו אינו יודע את החסרון והיוקר של הדגים גם בערי החוף? הדיוג אצלנו תלוי כלו במזג האויר ובמצב העבודה המשונה. חפינו בים התיכון המה שטוחים מאד וצריך איפוא להרחיק לתוך הים ולצוד משם, מה שאי אפשר לו לדיג הערבי, מחוסר סירה גדולה בעלת מכונה. ולפיכך יש שיעברו ימים וגם שבועות וכל דג לא יראה ולא ימצא גם בערי החוף. ובפנים הארץ יש עוד מקומות, שתושביהם כמעט לא ראו מעודם צורת דג חי. וחפי ים התיכון הרי עשירים הם בדגים: שם עוברים לפרקים גם דגי הקומבלר (פ'לונדרן) ובקרבת נחל השורק באים בכל שנה בימי האביב שירות של סרדינים המתאימים לעשית קונסרבים. וכמה מוזר הדבר שבשוקנו אנו, במקום השמן והדגה, משלמים אנו ביוקר בעד דג מלוח או מעושן או בעד קופסת קונסרבים הבאה מרחוק.

יוקר הבשר, הבא לרגלי התמעטות הבהמה בזמן המלחמה מפנה מקום רחב לשמוש בדגה.

וארצנו שוכנת לאורך חוף הים, ונהרות עוברים בה לארכה ולרחבה: בכל זאת המחיר הבינוני של הדגה אפילו בערי החוף שלנו עולה על המחיר הבינוני שבערי יבשת אירופה, למרות זה שהפועל היומי מקבל משכרת דלה והדגה הנה רבה בים ובנהר.

הדרישה לדגה היא גדולה פה בארץ ואפילו תושבי הארץ הערבים, המעטים מאד באכילת בשר, מחפשים תמיד אחרי הדגה: האקלים של ארצנו החם מתאים יותר למזון הדג מאשר למזון הבשר.

בסדור מתאים של הדיגה בארץ אפשר היה להשפיע על השוק ולהוריד את השער עד לאפשר גם לפועל את השמוש במזון דגים.

מה היא הדרך שתביא למטרה זו?

שיטות ומכשירים מודרנים, שתאפשרנה דיגה במדה רבה, יורידו את השער מבלי להזיק לעניני הדיגים, אלא להפך הם ישפיעו לטובתו, כי כמות גדולות במחיר נמוך יכלות להתחרות בהצלחה בכמיות קטנות במחיר גבוה.

השיטות והמכשירים הישנים דורשים עבודה מרבה בעבור תוצאות קטנות הערך, מה שמפקיע את השער, ולכן נמכרת הדגה במחירים גבוהים מאלה שקבעה הממשלה.

והרינו כ"כ זקוקים שירד מחיר הדגה, ביחוד כעת, בעמדנו על מפתן האמגרציה של המונים גדולים.

דאגת סדור האמגרציה מעמידה גם היא את שאלת הדגה במקום הראשון.

והנה, בשעת המלחמה הנוכחית, משהכיר הצבא הגרמני בעשר הדגה של ארצנו, נכנסו בהתקשרות עם קבלנים [י]הודים לעשית דגים מלוחים ומעושנים; ואפשר להודות כי תעשיה זו הצליחה ברבה. עובדה קטנה היא זו, אבל אי אפשר שלא תביאנו לידי מחשבה רבה. הנה זה כארבעים שנה שאנו עוסקים בישוב ארצנו, ומדוע לא הסחנו את דעתנו עד עכשו ממימיה? כיצד שכחנו, בשובנו להיות כאבותינו, עם אשר „לחוף ימים ישכון“ ולא „זכרנו את הדגה“, אנו עם הלויתן? והדגה הלא מקור מחיה היא לעמים רבים גם בימינו, ולמשל יהיה העם הפולני, שהתפרנס זמן רב אחרי כבוש פולניה ע"י הגרמנים כמעט אך ורק ע"י הדגה בויכסל. ביחוד כדאי לזכור את העם הנורבגי, (יוצר הספרות היפה המודרנית על הים ועל בניו), השואב מהים את מזונו הגופני והרוחני גם יחד. – ומימי ארצנו כלום אינם מסוגלים לפרנס עם שלם במקצועות שונים? ים המלח וחפיו לבד יכולים להעסיק אלפי ידים, האספלט, הקוֹרנליט (בשביל זבל), הברום, והעבודה והתעשיה של יתר מיני המלח השונים, הנמצאים בו ובקרבתו, הרי כדאים המה לפרק בפני עצמו בספר העבודה שלנו. וציד הספוגים ותעשית הצדף, שעד היום מונופולין גמור הם בידי הערבי הנוצרי שבסוריה, כלום אינם כדאים לתשומת⸗לב⸗שהיא?

וכשאנו חוקרים ודורשים לדעת, אם נעשה איזה נסיון מצדנו לעבודת המים, אין אנו מוצאים אלא נסיון אחד ויחיד של יהודי רוסי (ה' חפץ), שהתחיל בעשון ובמלוח של דגים בחיפה ע"י פועל רוסי. נסיון שלא עלה, מפני שהמומחה הרוסי עזב ויצא את הארץ בטרם שהספיק להכיר את הדגים המקומיים ולהסתגל אליהם, וגם הספקת הדגה החיה ע"י הדיג הערבי היתה שלא בסדר, מקושי החבור שבין הכנרת וחיפה. ואמנם – צריך להודות שבימי ממשלת התורכים כמעט שאי אפשר היה לעשות „נסיונות“ בארץ; אבל בכל זאת הרי עשינו כאלה בעבודת האדמה, ולמה זה לא נסינו את כחנו גם בעבודת הים? יאמרו: הגלות הרחיקה אותנו מן הים והנהר; אבל הגלות הרי הפרישה אותנו גם מהטבע החקלאי, ובכל זאת הרי התקרבנו לזה בארץ. ולא עוד, אלא שעבודת המים סוף סוף הרי מעסיקה יחידים מאחינו גם בארצות הגולה: דיגים יהודים, בעלי אניות יש ברוסיה ו„עושי מלאכה במים רבים“ נמצאים ביחוד בין אחינו הקרובים יושבי סלוניקוֹ. ולמה נשכחה ממנו עבודה זו בא"י?

אולם לא לבקש את הסבה לשכחה זו מגמתנו פה, אלא להזכיר את הנשכר, כי בא מועד.

כי הנה נגאלה הארץ מהמועקה התורקית, נגאלה היבשה ואתה גם הים והנהר, וחלום של חיים חדשים ואינסטנסיביים הולך ומתרקם, ומיד זכינו להפתעה נעימה על אדות יסוד חברת אניות יהודית, בהון יסודי גדול ברוסיה, ושמועות משמועות שונות באות גם על אדות הכנות ליסוד חברות דומות לזו במקומות אחרים. אין זאת כי האינסטינקט הבריא, שנשמר עוד בחלק מעמנו, הוא המורה לנו, כי לא רק מן היבשה, כי אם גם מן הים תבוא תחיתנו.

כן! עלינו לשוב אל הים והנהר. אנו צריכים לכונן ישובנו גם על המים ולהשתמש בכחם ובעשרם, כי רב הוא. ולא עוד אלא שישוב המים אינו דורש גם הוצאות כ"כ מרובות כישוב הקרקעי, כי כל מושב מֵיְמי מראשית הוסדו מתחיל מיד גם להכניס. וכדאי לשים לב, כי אותן המטרות, ששמנו לנו בישוב הקרקעי, ישנן גם בישוב המימי: הבראת צנורות הכלכלה הלאומיים והבאת הגזע הלאומי ע"י העבודה בחיק הטבע. העבודה בים מלבד שהיא מפתחת את שרירי העובד, כמו אחותה, העבודה החקלאית, נותנת גם אמץ ובטחון לב ע"י מלחמה תמידית וקשה בטבע הפראי. וכבר יש לנו דוגמא מזה; כי מי שראה את היהודי הספרדי מסלוניקו, אשר, בנגוד גמור לאחיו העירונים שביתר ערי תורקיה הישנה, התפתח בגופו וברוחו וזכה לשכלל גזעו עד שאין להכיר בו את הטיפוס הגלותי – הוא יוכל להבין מה הים עושה. וכדאי להזכיר כאן כי הספן, היהודי מסלוניקו הוא הוא שעמד באמץ רוחו גם בראש תנועת השחרור בתורקיה, לפרק עלו של עבדול⸗חמיד וסריסיו, בהתחלת המאה האחרונה.

יהודי⸗הים בא"י – טפוס חדש יהיה לנו, העתיד להשביח את גזענו בהרבה.

אולם בגשתנו ליסוד הישוב החדש הזה, ישוב המים, אנו צריכים להזכיר, שלא נגיע שוב לכל אותם הנגודים שהישוב החקלאי זכה למו, מפני שלא הקדים להכין פועל עברי הראוי לו, והריהו הולך ונעשה עדין עפ"י רוב בידי זרים. אל נא ניצור לכתחילה מצב אי⸗נורמלי כזה גם בעבודת המים. חברות יהודים לאניות נוסדות, ועלינו להתחיל מיד גם ביצירת הפועל היהודי, „עובד המים“. אניות העברים בשביל העם העברי תבנינה, ועלינו להכשיר את העם בשביל אניותיו, לבל יהפך ישובו לזרים ואניותיו לנכרים, לכשתעשה מלאכתנו רק ע"י אחרים בלבד.

2. אגדת המים

עבודת המים האמורה מסתעפת לסעיפים שונים, ומהם 1) הטכני – בנין סירות⸗דיגה, סירות⸗מסחר, סירות⸗טיול, החזקת סירות ותקונן וכו', 2) הטכני⸗באלוגי – דיגה וציד ספוגים, גדול מיני דגים ומלוחם והכנת קונסרבים, הכשרת שירי הדגה ופסלתה ועשבי⸗הים והנהר לזבול גנה ושדה וכו', 3) הטכני⸗מעשי – הכנת ספנים, מלחים וכו', 4) המסחרי – יצירת שוק פנימי וחיצוני לתעשית⸗הים, 5) התיאוריטי, – הפצת ידיעות הים, חקירות החפים, יסוד בתי ספר ימיים וכו'.

לשם תחית תרבות המים (הים, הנהר והחפים) העברית בא"י על ידי הלאמת הרכוש הטבעי והכשרת עבודה לאומית מתאימה נוסדת „אגודת⸗המים“.

עבודת האגדה היא גם חמרית וגם רוחנית. ועם גידולה והתרחבותה של האגדה יכולה גם העבודה להתגדל ולהתרחב לאין סוף.

העבודה החמרית יכולה להיות של יסוד חוות ומושבות ים ונהר, בנין נמלים בחפים, יסוד אגדות מסחר למכירת דגים ולתעשית מים בכלל, נצול המעינות המינרלים והחמים שבארץ, נצול מפלי⸗מים השונים להמצאת כח מניע, נצול העושר המינרלי, שבמימי ארצנו, סקול הנהרות והעמקתם לשם סלילת דרכים מימיות בפנים הארץ, סדור ברכות הים והנהר לשם גדול דגים וספוגים, השבחת הדגה, האקלמת מיני דגים זרים (גם זוללי הטפילים של הקדחת), תעשית קונסרבים, תעשית שמן דגים, תעשית צדף, שמוש בתוצאות הים לשם הכשרתן לעבודה חקלאית ועוד.

והעבודה הרוחנית, החנוכית-מדעית, גם היא כר נרחב לפניה, שאפקיו רחבים, כגון ספרית⸗ים ועתון מתאים פיריודי, יסוד בתי⸗ספר ימיים, סדור טיולים מדעים בים, סדור אקבריא בבתי הספר ובגנים, סדור אקבריון מרכזי לאומי, תערוכות וקונפרנציות לשאלות תרבות המים, תעמולה בא"י וחוצה לה בעבור התעשיה המתאימה, יסוד אגדות ספורט בים, קביעת פרסים, משלחת צעירים לשם התמחות לחו"ל, סדור עלית „חלוץ המים“ לא"י ועוד.

יד ביד את הדרישה להלאמת הקרקע ואצרות הטבע צריכה לעמוד גם הדרישה להלאמת המים (הים, הנהר והחפים) ותעשיתם.

אולם בה בשעה שעל שדה החקלאות אנו עומדים לפני העובדה, שמתקימים משקים פרטים על יסוד נצול זרים, תעשית המים עדין קרקע בתולה היא, שטרם נגעה בה הספיקולציה הפרטית, ובנקל אפשר יהיה מראש והתחלה לפתח ענף הכלכלה הלאומית החשוב הזה על יסודות של עבודה עצמית.

כדי להבטיח את אפיו הלאומי של תרבות המים עושים להם האיניציאטורים של הרעיון הזה לחובה, להעמיד את כל עבודתם תחת הקונטרולה של המוסדות הלאומיים, ולשם זה הזמינו להנהלה העליונה המצומצמת של כל העבודות את באי כח הקרן הקימת וקופת הפועלים בא"י.

האיניציאטורים מכירים, כי כל מוסדות האגדה: אנית למוד, בית ספר ימי, אקבריום וכו' המה קניני הלאום; האגדה אינה עוסקת בספיקולציה פרטית; היא מעמידה את עצמה ברשות החברה הציוניות וההסתדרות המרכזית הארצי-ישראלית; להם היא אחראית, להם, נותנת דין וחשבון, להם זכות הבקרת; לרשותם עובר רכוש האגדה כשהיא חדלה מהתקים.

השתתפות כל אחד ואחד במעשה ובכסף רצויה היא ומתקבלת בתודה, אבל המוסדות שיוצרו שייכים לעם כלו.

בתור חבר לאגדה מתקבל, כל מי שמשתתף למעשה להפרחת תרבות המים הן באופן ישר (דיג, ספן וכו'), הן ברכוש, הן באיזה אפן אחר.

3. חוות⸗מים.

רחבה הפרוגרמה, אך האגדה מתחילה, כמובן, בנסיונות לא גדולים. ראשית כל היא רוצה לארגן קבוצות דיגה וספנות בחפי א"י, ובכדי להכשיר אנשים לעבודת המים באופן מודרני ובמכשירים חדישים, נוסדה חות⸗מים, שתשמש בתור תחנת למוד ודוגמא למושבות ים ונהר. חוה זו, אפשר לקוות, תוכל להגיע לעמידה בכח עצמה וברשותה היא בזמן יותר קרוב משל מושבה חקלאית, הדורשת שנים של הכשרה כדי מתן פרי. חוה זו, כשתסודר על בסיס אקונומי מוצק, תוכל להשתכלל באופן אקסטנסיבי ואנטנסיבי ולקבל על עצמה לשלם את הכספים שישקיעו ביסודה.

מקום לחוה זו, מתאים באופן מספיק טנטורה העזובה, שיש בה גם בנינים גדולים ופנוים. המקום הוא על שפת הים התיכון בקרבת זכרון⸗יעקב, ומהיום שנסגר בית⸗החרשת, שנסה הברון רוטשילד ליסד שם – הוא נעזב לגמרי מאין יושב.

המקום הזה הנהו בקרבת חיפה, ששם יבנה הנמל הגדול;

המקום הזה הנהו באמצע הדרך בין הגליל ליהודה;

המקום הזה הנהו בעל נמלים קטנים, טבעים ושקטים הנחוצים והמספקים בשביל סירות החוה.

הרכבת טול⸗כרם⸗חיפה עוברת את המקום (תחנת טנטורה).

בבתים והמרתפים העזובים אפשר להשתמש לצרכי החוה.

בקרקע אפשר להשתמש לצרכי הגנה של המשק החקלאי, העוזר ע"י החוה.

(סעיף מקביל לחוה זו צריך להוסד על חוף הכנרת בקרבת שפך הירדן, בכדי לעסוק שם גם בדיוג, בגדול, בהפראה ובכבוש דגים של מים מתוקים (בכנרת יש מיני דגים, ,שאין בשום מקום, ובכלל דגי הכנרת הם מאותם המינים כדגי הנילוס). החבור התמידי בין שני המקומות האלה יהיה עד כמה שאפשר ע"י הרכבת מבין סמך וחיפה ומשם לטנטורה בסירות או ע"י הרכבת האנגלית החדשה. ולמען הבטיח גם חבור תמידי, שאינו תלוי בשעות ידועות, צריך לרכוש שני אוטמובילים. מקרים, בכדי לשמור על הדגה מקלקלול ע"י החום בשעת העברה).

החוה הדוגמתית של שתי קבוצות היא: קבוצה מסדרת וקבוצה מתלמדת.

הקבוצה המסדרת היא מרכבת משמנה מורים ומנהלי⸗עבודה מומחים למקצעותיהם, ואלה הם: א) מנהל כללי, המפקד על החוה ומסחרה; ב) ביולוג, בשביל למוד טבעי הדגים והעוסק בגדולם בברכות מלאכותיות, בהפראתם הטבעית והמלאכותית. בהשבחת המינים, בסדור אקבריום וכו'; ג) מורה⸗מלאכות⸗המים: הדיגה בסירות וע"י רשתות, הספנות הדרושה לזאת, ארג יד של רשתות, השמוש במפרשים וכו'; ד) מהנדס לבנין ותקון הסירות (מוטוריות וקיטוריות), המשאבות, בית החרושת ליתר המכונות הדרושות וכו'; ה) מנהל העבודות החקלאיות שבחוה: עבודת השדה הגנה, הרפת והלול – הכל בהתאם לישוב ימי–ההכשרה והשמוש שלזבל דגים וכו'; ו) כובש, ממלח ומעשן דגים וכו'; ז) נגר למלאכות הנגרות של הסירות והמשוטים; ח) אמן לתעשית הצדפים, כגון מסגרות לתיבות טואלט מצופות צדף וכו'. – לשמונת המורים והמנהלים הללו יצטרפו מורים⸗עוזרים ממדרגה שניה, פועלים שבבית החרשת, מנהל חשבונות, חובש (גם הוא רוקח) ופועלים חקלאים אחדים העוסקים אצל החוה בהספקת הצרכים הפנימיים שלה, מן הגנה, המחלבה וכו' ומפועלים זמניים בשעת רבוי העבודה.

הפועלים הטכנים, שתחת הנהלת המהנדס, וקבוצת המתלמדים היא של הדיגים, הספנים והעוסקים בכל יתר מיני עבודות המים; הללו לומדים את מקצעות הים והנהר השונים, בחלופים לפרקים, בכדי שכל אחד ואחד ילמד את כל מקצעות העבודה. ובימים הפנויים יוכלו החברים לעסק בבית בהכנת רשתות, בעבודת הצדפים וכו' וגם בגנה, במחלבה וכדומה, ואז גם אפשר יהיה להקציע זמן לקורסים תיאורטיים.

אלה הם אנשי העבודה, והנה גם הערות אחדות לעניני העבודה: החקלאות אצל החוה חשובה מאד בשביל הספקת הצרכים הפנימיים שלה. היבוש של הדגים ועבודם משאיר אחריו זבל רב. הזבל האורגני הזה הנהו טוב עד מאד בשביל השדה והגנה ויכול להיות גם למרעה יפה לבהמה הדרושה למחלבה; וחושבים, שלכל חבר מחברי החוה תנתן גם חלקת אדמה קטנה (עד 5 דונם בערך), באפן שהמשק הפנימי ימציא לו לעצמו את הירקות, פרי הגנה (בהשקאה) ותעשית המחלבה, הבהמות והעופות הנחוצים לו, ובמדה אפשרית אולי גם את הלחם הנחוץ.

שמן ומלח יש בא"י בכמות מספיקה ומחירם קטן, ביחס למחיר הקונסרבים הכבושים וקופסאות לקונסרבים, – במשך הזמן תרחש החוה גם מכונות לעשית קופסאות אלו, אך בזמן הראשון יביא קופסאות מוכנות, שתסגרנה שם ע"י בעל מלאכה מיוחד לכך.

הברכות שונות הן, גם בגדלן גם בעמקן. הכל לפי הדגה וטיב האדמה והן נמצאות בקשר⸗תמידי, ע"י פתיחה וסגירה, עם הים או הנהר. ותועלת הברכות היא שונה מאד; שם הדג יוכל להתפתח באופן רצוי (ע"י אכילה ושמירה) ושם הוא נמצא תמיד מוכן למכירה. ובה, בברכה, אפשרית ההפראה המלאכותית ע"י טכניקה קלה: מערבבים את החמר המפריא של הזכר והנקבה ומשיגים דור ולדות של 90% בו בזמן אשר ההפראה הטבעית של הדגה אינה נותנת יותרת מ⸗40%–50%, כי הרבה ביצים הולכות לאבוד. בברכות סגורות מגדלים דגים, שמתכלכלים רק מצנורות מים, ואלה מאפשרות את הגדול גם במקומות רחוקים מים או מנהר.

אולי אפשר יהיה לעסוק בנסיונות של גדול ספוגים בברכות מלאכותיות אצל הים.

בין המינים הסוריים מצטין ביותר המין הנקרא spongia molessima בעל רפוטציה עולמית.

הערבים עוסקים בציד הספוגים באופן פרימיטיבי: הם משליכים את עצמם לתוך המים בקשרם אבן אל גופם, צוללים על הקרקע, חוטפים את הספוג ושבים אל פני המים; בחטיפה הפזיזה הזו הם גורמים לקלקול הפרי. בשיטות ובמכשירים המודרנים אפשר להגיע לעומק יותר גדול כמו כן להשאר במים זמן יותר ארוך עד כדי לאסוף את הפרי באופן יותר פרודוקטיבי ומושלם.

אפשר לנסות גם בפרודוקציה ע"י ברכות מלאכותיות ולסדר צידה שטתית, כמו שנסו בטוניס, למשל.

החוה הדוגמתית וכמו כן המושבות האחרות, שתוסדנה אח"כ, תיסדנה להן חנות⸗משותפת למכור הדגים וחברת⸗מסחר מרכזית, שתדאג ליצור ולהחזיק שוק פנימי וחיצוני לתעשית מימינו. חברה כזו תהיה קרובה באופיה לחברת ה„כרמל“ וה„פרדס“, והיא תתענין גם בסדור התערוכות בארץ פנימה וחוצה לה.

עכשיו עומדת עוד לפנינו שאלת האנשים, מי ומי המסדרים?

בארצנו קשה למצא את האנשים המומחים לנהל ולהורות בחוה זו. לכן מוכרחים יהיו או להזמין בחו"ל את המומחים הנחוצים לדבר, או לבחר כאן באנשים הקרובים בכלל למקצועות הדרושים לחוה זו ולשלחם לחו"ל, למקומות המתאימים, בכדי להשתלם שם ולהתמחות כל אחד במקצועו. לשתי הדרכים האלו, – אם לסגל את המומחה שבחו"ל לידיעת הארץ וטבעה, השפה והאנשים וכו' או אם לשכלל את ידיעות המקצוע באנשים מא"י, שישולחו לחו"ל – דרוש זמן.

והנה, דעת מנהלי הישוב עד עתה היתה רק בעד הבאת מומחים מחו"ל, דרך, שמטעמים רבים וידועים, עפ"ר לא הצליחה עד הנה. עכשיו אולי כדאי היה לנסות את הדרך השניה, דהיינו, להשתדל לפתח מומחים מבעלי המקצועות היושבים בארץ ולשלחם לחו"ל לשם התמחות.

בכל אופן, המומחים, לכשיגשו לעבודה ויבחרו בנגרים, במסגרים, בנפח, ובעוזרים שלהם וכו' ובפועלים החקלאים ויתחילו בהכנת החוה והמשק העוזר, – אז, רק אז הם מתחילים לאסוף את המתלמדים. בתור מתלמד יוכל להתקבל כל צעיר בגיל המתאים, היודע עברית וחשבון בפרוגרמה של בית ספר עממי, בריא בגופו וברוחו, הרוצה להתמחות בעבודות המים, בחקלאות או בחרשת. לכשימצא לנחוץ, אפשר יהיה להזמין מסלוניקו גם ספנים ודיגים יהודים, ביחוד בזמן הראשון. בעיר זו, כאמור, עוסקים היהודים זה מזמן בעבודות הים והמה נחשבים לטובי אנשי הים. ואפשר היה לסדר גם הגירה קבועה משם לא"י.

אחרי שלש שנים עבודה בקירוב, עוזבים הפועלים, שהתמחו בעבודה ושיכולים כבר לעבוד על דעת עצמם, את החוה: מקבלים סירות, בית ואדמה על חוף הים וגם כל יתר האמצעים לתשלומים לשעורין ומיסדים מושבות דיגים קואופרטיביות חדשות עם ברכות וחניות⸗משותפות וכו', העומדות ברשות עצמן, על חפי הימים והנהרות – ובמקומם מתקבלים על החוה מתלמדים חדשים. לכשתגדל ההגירה אל הארץ, יוכלו להעסיק במושבות הים הרבה מאחינו הבאים מחו"ל – והמה „חלוץ הים“ יהיו לנו.

א. אניות⸗למוד.

ארץ ישראל, בתור מטרה לעליה דתית ומדעית, משכה אליה מדי שנה מאות אלפים תירים יהודים, נוצרים ומשלמים (לאחרונים ארצנו משמשת גם בתור תחנה בדרכם לערי הקדש מיקה ומידינה).

אין יסוד לשער, כי התנועה הזו תחלש אחרי המלחמה, – להפך, תנאי הארץ החדשים יסירו מדרך הנוסעים מעצורים רבים ויקלו עליהם את בקור המקומות, שקשה, או כמעט אי אפשר היה להגיע אליהם.

ומה שנוגע למסחר, הרי ארץ⸗ישראל, שהיא פתח מארופה לאסיה, תשמש בתור המחסן הגדול בחלוף הסחורה הבין⸗לאומית שבין המזרח והמערב.

אלה המה הגורמים הכללים, המעמידים במדרגה חשובה את תנועת האניות בחפי ארצנו ולאלה נוספים גם גורמים יהודים ספיציפים: ארץ⸗ישראל בתור מקלט לאומי לעמנו תמשך אליה הגירה של מיליוני יהודים מכל ארצות העולם.

תפקיד היהודי בתור סוחר, מְתַוך, יהיה ביותר בולט במסחר הבין לאומי הנ"ל. ובכלל, עמנו, המפוזר בהרבה מרכזים, יותר זקוק לתנועה מעם אחר, מרוּכז, בעל מטרופוליה אחת.

לא לחנם אמרו, כי קשה לקבוע היכן הוא רוב היהודים, הבמצב של ישיבת קבע ואם במצב של תנועה.

לפני המלחמה הגיע עד 5000 מספר הנפשות, שהתפרנסו מחפי ארצנו. הכנסות ההובלה הרבות משתמטות מידינו, ועלינו איפוא לרכש, את עמדתנו הראויה לנו בענף זה.

תקון האניות לפני המלחמה כמעט שלא תפש שום מקום בארץ, מפני שהנמלים לא היו מסודרים. אולם יחד את בנין הנמלים הטובים יהיה מקום לתקון אניות. בפרט שהנמל בחיפה עתיד להיות ענקי, שם בודאי יהיה גם מקום לבנין אניות.

חפי ארצנו הצטינו כבר בימי קדם (צור, צידון, פלשת ועוד) באניותיהם ובהובלה, כפי שידוע מדברי הימים. עלינו לחדש את ימיהם כקדם. אנו צריכים מיד לגשת לפתח את מקצוע המלחות במובן הרחב של המלה ובתור המשך טבעי לחות⸗המים אנו זקוקים לאנית⸗למוד.

(בתור השלמה לחבר המורים של החוה הנ"ל יהיה דרוש קפיטן לנהל את האניה ולהורות את תורת הנבטיקה).

5. בית הספר הימי.

החוה הדוגמתית והאניה הנ"ל גם יחד מכינים פועלי⸗ים עברים בא"י. אבל אנו מוכרחים להעמיד את עבודתנו על בסיס מדעי בהתאם לתנאי הארץ המיוחדים, לשכלל את העבודה ע"י חקירות מתאימות ולעמוד תמיד על הגבה הדרוש של הטכניקה המודרנית.

יחד את העבודה המעשית צריכים אנו לחבר עובדים בתיאוריה, אי לזאת עלינו ליסד בית⸗ספר ימי בזמן אחד עם פתיחת העבודה בחוה ועל האניה.

בית הספר הימי ישלים בתיאוריה את המעשה בחוה ועל האניה.

בית הספר יהיה מקצועי, והמדעים הביולגיים, הטבעים, המתימטיים, הגיאורפיים וכו' ילמדו בצביון ימי, בתשומת לב מיוחדת לתרבות המים.

מטרת בית הספר לא תהיה רק להוציא לעולם בעלי תעודות, אלא להכשיר צעירים, שיוכלו להועיל בתחית תרבות המים.


"ארץ ישראל" (ורשה), שנה ראשונה, מס' 2, 1 במאי 1919, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.