פרטים מאסון ה„טיטניק“ – 16 במאי 1912

טביעת ה"טיטניק", ציור מאת Willy Stöwer, 1912. מקור: ויקישיתוף

פרטים מאסון התיטניק

מספורי הנצולים.

אשתו של הנרי הריס, המשחק היהודי המפורסם אשר נטבע עם ה„תיתניק“, ספרה אדות הרגעים האחרונים של האניה כדברים האלה:

אנו היינו בסלון בעת שנתנה הפקודה לכל הנוסעים לחגר את חגורות-ההצלה ולעלות על הספון. פקודה זו נתנה רגעים אחדים אחרי שהתנגשה האניה בהר-הקרח, אך על דעת שום איש מאתנו לא עלתה כל דאגה על אדות רציניות המעמד, וגם כשחגרנו את החגורות לא האמנו כי המעמד מסוכן.

על הספון מצאנו קבוצות קבוצות של משוחחים אשר עמדו והתלוצצו והתבדחו. אולם בראותנו את סירות-ההצלה מורדות אל הים אז החלונו להבין שאין המעמד משמח.

על-ידי היו הוכוחים בין המלחים ואשת אסתור אשר בקשוה לרדת והיא לא רצתה להפרד מבעלה, ואז ירדתי אנכי אל הסירה אחרי אשר הבטיחני בעלי לרדת בסירה אחרת.

וכשהתרחקה הסירה ראיתי את בעלי שעמד ביחד עם אסתור. בעלי שלח אלי מרחוק נשיקות-הפרידה.

שעות מספר ישבנו על הסירה וקפאנו מקור עד אשר ראינו מרחוק את „קרפטיה“ הבאה להצילנו. חבלים נזרקו ממנה לסירותינו וקשרו אותן ומשכון ל„הקרפטיה“.

וזהו מה שספר גרשון כהן, בן תשע עשרה, שנצול והוא נמצא בהכנסת האורחים בניויורק:

אני ישנתי. פתאום הרגשתי את קול הרעש של התנגשות האניה. אך הרגעתי את עצמי  והתהפכתי אל הצד השני בחפצי להרדם שנית. השכנים העירוני. מהרתי אל הספון שם מצאתי רגבי קרח שנתפוררו מן ההר. ראיתי סכנה. הספקתי לחטף חגורת-הצלה וקפצתי הימה. רגעים מספר לא ידעתי מה אתי ואיפו אני, ונתפכחתי כאשר נתפשתי וטולטלתי אל סירה אחת וצוו לי לעבד במשוט.

פיליפ זני הנמצא גם הוא בהכנסת האורחים ספר:

כאשר קראו: „נשים ולא גברים!“ – עזרתי למלח אחד להוריד אל הסירה אשה מתעלפת. עלי היה לשוב בחזרה, אולם תחת לעשות זאת, החבאתי את עצמי תחת אחד הספסלים.

כשכבר הפליגה הסירה שמעתי מדברים אדות חסרון בגבר להחזיק במשוט, אז הגיחותי ממחבאי. המלח החל לדרש ממני חשבון על התחבאי פה, אך הנשים הפצירו בו להרפות ממני. תפשתי משוט ואעזר להרחיק את הסירה ממקום האסון.

הנשיא של החברה „והיט שטר לין“, שנצל בסירות ההצלה, עמד לפני בית המשפט בושינגטון ושמה נחקר בחקירות שונות. הוא נשאל ראשית, אם אמת הדבר שרצתה החברה לעשות נסיעה מהירה יוצאת מן הכלל? את זה הכחיש בעובדה זו שכל הדרך לא עשתה האניה אפילו את המהירות הרגלה. על השאלה אם הוא ירד לסירה ראשון מכל הנוסעים הוכיח כי הוא ירד בסירה האחרונה. שאלו אותו גם אם נכון הוא הדבר שהיה די זמן והיו יכולים להציל את הנוסעים כלם אם היו סירות-הצלה במספר מספיק? אך על שאלה זו לא רצה לתת תשובה.

הפקיד של התלגרף ספר: בערב, לפני האסון, נתקלקלה המכונה של התלגרף. בחריצות ושקידה נמרצה ובלתי רגילה עבדנו בתקון המכונה. ולולא זאת, או לוא אחרנו מעט בתקון, כי אז לא היה במה להודיע את דבר האסון וגם קצת ההצלה לא היתה באה.

כל הזמן עמדנו בחליפת דברים עם הספינה „כרפטיה“. אנחנו ספרנו לה על המעמד של הרגע וממנה קבלנו ידיעות על מספר הפרסאות אשר עשתה כרפתיה בו ברגע.

הדבורים האחרונים שנתנו לכרפתיה היה: „המכונה התלגרפית הולכת ונחלשת. המים כבר חדרו אל מקום המכונות המוליכות את הספינה. הכחות החשמליים פוסקים“.

וזה מראה האניה מהסירה: עשן ונצוצות מלאו את כל סביבתה, אבל נוראה היתה נגינתה של התזמרת שצללה ביחד עם האניה. הקולות האלו נשמעו כמו מתוך מחנק כשכבר היתה האניה בתוך המים.

סירתנו הלכה דרכה וחצתה לא את המים כי אם – את מאות הגופות המפרפרים והמתאבקים.

כל אלה שעוד היה להם כח נתקרבו אל הסירה. ויתחננו לאספם אך לא שמו אליהם לב. הסירה היתה מלאה יותר מדי.

היסורים היו נוראים. הקור דקר בבשר. עד שהגיעה סירתנו „להכרפטיה“ מת אחד הנוסעים. זה היה פיליקס, חברי בעבודת התלגרף, אך כל זמן נסיעתנו בסירה לא נודענו איש לאחיו כי כל אחד היה שקוע במכאוביו. אל הכרפתיה העלו אותי המלחים ואני אבדתי את הרגשתי עד אחרי עבור זמן רב שאז נודע לי כי רגלי מהודקות בגבס. הנוסעים דרכו על רגלי בעת שכבי בסירה, וישברון.

דר' מגנס הכין את עצמו לנסוע גם הוא בתיתניק על-פי עצת בן-לויתו נתן שטרויס.

ברומא נפרד דר מגנוס משטרויס אשר הלך אל הכנסיה בדבר חקירת חכמת החידקים. שטרויס דבר כל הזמן על לבו של דר מגנס לנסע ב„תיתניק“ שבה תהיה לו הדרך מלאה ענג בחברותו הנעימה של אחיו איזידור שטרויס, רק שהיה צריך למהר ללונדון. אולם הגברת מגנס עמדה בכל תוקף על דעתה לבלי למהר. דר' מגנס שמע לקולה ובזכותה נצלו.

את הידיעה על אדות אסונה של „תיתניק“ כבר קבל מגנס בהיותו בדרך על הספינה „מוריטניה“. להספינה הגיעה הידיעה תיכף ומיד, אך רב-החובלים העלים את הדבר מאת הנוסעים שני ימים.

באותה שעה שקרה האסון ל„התיתניק“ ארע מקרה גם באניה מורטניה שנסע בה ד"ר מגנס: אחד הנוסעים מהמחלקה הראשונה שלח יד בנפשו על-ידי התנפלו אל הים. רב-החובלים העמיד מיד את הספינה וצוה להוריד סירת-הצלה להעלות א האיש, חי או מת, כי כן מצוים החקים האנגלים אולם הורדת הסירה ארכה יותר מדי ובעת שכבר לא היה לקוות להצלת האיש נרעשו הלבבות מדבר שני: החבלים שבהן הורדה הסירה היו רקובות ונתקו, ועד שהצליחו להעלות את הסירה עם אנשיה היו כל הלבבות נוקפים מדאגה ופחד.


"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 176, 16 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.