הדים
דייגים עבריים
בכינוס הדייגים העבריים שהתקיים בחיפה בשבת שעברה, לא הזכירו את יוזמיו הראשונים של מפעל זה – את בית"ר, אשר הקימה עוד לפני שנים את בית הספר הראשון לדייגים עבריים בציוויטבקיה שבאיטליה. אין פלא, משום שאפילו בחגיגות הגדודים אין מזכירים את זאב ז'בוטינסקי יוצרם. הרי כינוס הדייגים הזה נערך על ידי „ההסתדרות“ בחסותה של הסוכנות.
אבל אנו גאים שההתחלה להכנסת מקצוע הדייגות בארץ ישראל נעשתה על ידי תלמידיו של ז'בוטינסקי. הנוער הבית"רי היה הראשון שהביא לרחוב את רעיון כיבוש הים העברי, ורודי-הגל הראשונים במולדת המחודשת היו צעירים לאומיים. עוד לפני שנים ארוכות נשמעו מעל במה של תנועת ז'בוטינסקי הרעיונות על חידוש המסורת הימית של הגזע העברי העתיק. שם דובר על האפשרויות הכלכליות הענקיות הגלומות בניצול הים, שעם ישראל ישכון על חופיו. הודגשה התכיפות באימונם של מלחים עבריים וביצירת חברות לאניות עבריות, כדי שבני ישראל עצמם יזכו להעלות את אחיהם מן הגולה למולדת, המחכה להם. באותות ובמספרים צויין בכינוסי בית"ר העולמיים, כי חברות זרות, ואף עוינות את מפעל התחיה שלנו, צוברות מיליונים מהעברת מהגרים לארץ-ישראל, ושם עמדו על הצורך שאמצעי-תחבורה חשוב זה יימצא בידינו עצמנו.
כשנגשו ז'בוטינסקי ותלמידיו לממש את הרעיון הזה ונפתח בית ספר ימי ונרכשה אנית לימודים, הובנה באותה שעה חשיבותו של מקצוע הדיוג העברי והמחלקה הימית של בית"ר רכשה עוד בשנת 1936 סירות-דיוג ובבית הספר הימי שלה נפתחה סקציה לדייגות. כי המורה שראה בחזונו את עתיד המולדת וקבע את דרכי התפתחותה – הדגיש את ערכם של רודים בגלים, אשר יוציאו דגים מן הים, יספקו מצרך חיוני של מזון לאוכלוסין ויקיימו מקור פרנסה למשפחות רבות. בדברו על האפשרויות לקליטת אוכלוסיה גדולה בארץ ישראל, הדגיש ז'בוטינסקי תמיד את הסיכויים הבלתי מוגבלים אשר יפתחו להמוני נוער עברי מניצול מרחבי הים ואוצרותיו, והוא היפנה את תלמידיו להתאמן במקצוע זה, ובו היו הבית"רים חלוצים.
אנו שמחים, שעוד אחד מחזונותיו של זאב ז'בוטינסקי נתגשם וכבר זכינו למעמד של דייגים עבריים במולדת. ולבנו סמוך ובטוח, שכשם שהמציאות חייבה את חלוצי האומה להגשים הרבה מתורות ז'בוטינסקי מרצון או מאונס הפכו לנכסי צאן ברזל של העם העברי כולו – אם כי במאוחר – כן תיעשה דרכו לדרך הנוער והאומה על כל זרמיהם ומפלגותיהם.
מזכיר נשכחות
"המשקיף", שנה חמישית, מס' 1411, 2 בינואר 1944, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.