פנקס חיפני
ידידי החותרים בנמל חיפה
נמל זה של חיפה אינו רק מעגן לאניות – יש בו גם פינה ספורטיבית. היא נמצאת בקצה המערבי, לא רחוק מבית החולים הממשלתי – ודאי אינה ידועה לקהל הרחב. שם הוקם לפני שנים צריף ארוך ולא מפואר ביותר מחולק לכמה חדרים – בית הסירות לאגודות השונות העושות בשיט ובחתירה. בקרבת המקום מספנה קטנה של „זבולון“, בית המלאכה של „עוגן“ הנשרף, שעתה מקימים אותו מחדש, סירות שהעלוהן על היבשה – אכן, רושם „נמלי“ אבל יחד עם זה גם רושם של עזובה. לא היה הזמן ולא היה הכסף, להשקעות הראויות לשמן. בשני „רציפים“ צרים בנויים עץ מגלישים הספורטאים את סירותיהם המימה, לא רחב גם הריוח במים – אך הוא מספיק להפלגה. כל זה אינו עוכר את ידידי החותרים. בחורים חסונים הנך רואה בתרגיליהם המסייעים למלאכתם. שכניהם, פלוגה של „הפועל“ והאגף המקצועי של „זבולון“, אף הם אינם טומנים את ידיהם בצלחת. אתה מתפעל מהצעירים: ואולי יש לומר: נערים העושים באון ומרץ כדי להגליש את סירותיהם הכבדות הרחבות אל המים, ואף נערות עושות במלאכה וסוחבות סירות רחבות, שכן למלאכת המלח מופנות העינים ולקראתה מכשירים את עצמם בני הנעורים. אמנם יש ביניהם, שגילם רך מדי בשביל עמל קשה זה, בסירות הכבדות, אשר ארכן כחמשה וחצי ורחבן כמעט שני מטרים. אבל לא לעצם המקצועיות של המלחים נתכוונו עתה, אלא לחתירה הספורטאית: זהו פרק לחוד – ופרק יפה, מלהיב לבו של צעיר וגם של צעירה. מי שלא ראה אי־פעם חבר חותרים בסירה הצרה והארוכה (רחבה כ־80 סנטימטר, ופחות מזה וארכה כ־8 מטרים או אף למעלה מזה) כפופים על משוטיהם, גופיהם נמתחים, מתרוממים ומתכופפים בקצב אחד, כאילו מכוונם איזה חבל בלתי נראה – לא ראה מימיו גופים ממושמעים כהלכה.
לספורט החתירה יש כידוע רבבות חובבים באנגליה – בארץ הוא עדיין בחיתוליו. ציוני גרמניה הנהיגו את החתירה הספורטיבית כאן, כי חביבה היתה על מספר גדול של צעירים פעילים; הם איחדו את רעיון החינוך הגופני של הנוער העברי בגולה עם טיפוח רגשות של אחווה לאומית, כי אין לך דבר המקשר יותר מחתירה משותפת במשך שעות. לא בכדי קובעת המימרה האנגלית רבת המשמעות: „אנחנו בסירה אחת“, ברצותה לציין את גורלם השווה של רבים. הרגשה שלבני עם אחד פעמה בלב החותרים העברים בארץ אשכנז; אחרי שעות של פרך בסירה נחו הבחורים מתחת לעצים ביער גרמני, הוציאו ספר עברי והגו בו. נפשם נמשכה לארץ ישראל.
על בית הסירות של „עבריה“ בסביבת ברלין התנופף, כל עוד היה אפשרי הדבר, הדגל תכלת־לבן. בשנות הצרה היה הבית למקלט. כשכלו כל הקיצין, הצליחו להציל את הסירות של האגודות בהמבורג וברלין, למען החיאת החתירה בארץ. זאת היא התחלה קשה כמו כל ההתחלות, והנסיון הראשון להקים בית סירות, יותר נכון צריף, על יד הקישון נכשל; ב־1936 הפריחה הסופה את הצריף כולו על הסירות שבו ושוב הפילתו ארצה וגרמה נזק רב. ב־1939 התישבו החותרים, כחלק של „זבולון“, בנמל. צנועה מאד פינתם בצריף הספורטאים, לא רבות סירותיהם, ארבע רביעיות ואחת שמינית. כשמונים מספר החברים, ביניהם גם כעשרים בחורות. כי אף בשביל בחורה מבוגרת אין לך ספורט נאה יותר מחתירה ספורטיבית למען פיתוח הגוף וגמישותו. חתירה כזאת אינה, כמו חתירת מלחים מכוונת לזרועות בלבד המניעות את הסירה, אלא לגוף כולו, לשרירים רבים של השוקיים והרגלים.
לא קל כיום להחזיק סירות חתירה – בפרט שחידושן הדרוש כעת מצריך סכומים ניכרים, וידידי הספורט באנגליה ובארץ יידרשו לעשות טובת הענין. הפעולות עצמן, תיקון הסירות וההתאמנות נעשות על ידי חובבים, חותרים ותיקים. הנוער המתאמן עתה בחתירה, אינו כבר, כמובן ממילא, אותו נוער שעסק בכך בחוץ־לארץ; בני עולים וילידי הארץ למדו חיש מהר לחבב את מלאכת החתירה. ובתקופת ה„טריינינג“ הם משתדלים ברב מאמץ – בפיקוח רפואי כהלכה – להכין את עצמם לשיא של השג. חתירה דרוכה ומאומנת, בוזקת בנתיבי המים ומרהיבה את העינים. והתחרות ה„ראגאטה“ תוכיח. היא תיערך פעם בשנה בין אגודות החתירה בארץ, עד כה בחיפה ובתל אביב, ובאביב הבא, כפי שמקווים, תתקיים בטבריה. לא רק הכוח, ויש אומרים: לא בעיקר הכוח, של הצוות בסירה מכריע במירוץ, אלא ה„כיצד“ של המלאכה, הטכניקה המעולה והמעודנת, ההתאמה ההדדית.
לא מעטים הם המכשולים היום בעשית נפשות לספורט הנאה הזה. מלבד הקשיים הנזכרים, אין גם הבנה רבה מצד שלטונות הנמל, שאינם ממהרים ביותר לתת את הרשיונות הדרושים לכניסה לנמל. במזג האויר הטוב של הקיץ אפשר להפליג מהנמל בסירות אל המפרץ עד לקישון וגם רחוק יותר. אבל המקום הנאה ביותר לספורט זה היא הכנרת, רחבת הידים והדורת החופים. תפקיד לא קטן הוא, ליצור בטבריה את התנאים לאיכסון לא־יקר של ספורטאים, אך יחד עם זה ברור: מרכז ספורטיבי היה מוסיף הרבה גם לעיר כולה.
ח. אבנץ
"הארץ", שנה כ"ט, מס' 8334, 30 בינואר 1947, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.