„עלה על הרוח!“
רשמים ממשוט הערים מאת ז' פרחי
בשבת שעברה זינקו מנמל תל־אביב ארבע סירות מיפרש – שתיים של „הפועל“ תל־אביב, שתיים של „הפועל“ חיפה – בתחרות השייט הגדולה תל־אביב – חיפה. בכל סירה היו שישה עובדים ואחראי אחד. גילם – 14–16. רוח נגדית חזקה שנשבה מן הצפון מנעה מן הסירות להגיע למטרתן הסופית, אך עובדה זאת לא גרעה מערך התחרות.
ארבע סירות־מיפרש קטנות עומדות הכן מחוץ לנמל תל־אביב – המיפרשים מורמים, אך הסירות „כלואות“, כי העוגנים עדיין במים. הכול מצפים לאות־הזינוק שיינתן מספינת־הליווי „חיים ארלוזורוב“. השופטים והעתונאים על סיפון „ארלוזורוב“ מכוונים את השעונים: 5.30 אחרי־הצהריים. קול־שריקה חד מפלח את האוויר ואות־הזינוק ניתן. חבר־העובדים בסירות־המיפרש עושים את מלאכתם במלוא הקצב. ממהרים להסיט עוגן. הים אינו שקט ביותר. נושבת רוח צפונית, רוח נגדית. ראשונה מצליחה להיחלץ „מכלובה“ „ניסן סט“ וכציפור קלת־כנפיים תוקעת חרטומה במים הכחולים־ירוקים ומתרחקת חיש־מהר. אחת־אחת משתחררות משרשרותיהן גם יתר הסירות וטייסת הקרב חותרת פנימה ללב ים – „ווינגייט“, „חי"ל“, „ווייצמן“.
כעבור חצי־שעה נצטיירו, הרחק באופק במפוזר ארבעה משולשים לבנים. ואלו אנחנו תמהים – למה זה מעמיקות הן לשוט מערבה, והרי חיפה שוכנת בצפון. הימאים הוותיקים על סיפון „ארלוזורוב“ מחייכים ומסבירים: „הרוח נושבת בכיוון נגדי ומן הנמנע להתקדם בקו מקביל לחוף. לכן מעמיקות הסירות מערבה ולאחר מכן יפנו צפונה, כדי „לתפוס את הרוח בזווית“.
אנחנו ממשיכים את השיעור בשייט ימי ומנסים לנחש למי הסיכויים הגדולים ביותר להצליח. שניים הם הגורמים העיקריים הקובעים את ההצלחה – מזה מישקל הסירה, מיבנה, גודל וצורת מיפרשיה, ומזה – הידיעה והכשרון להיטיב לנצל את „מישחק הרוחות בים“. מהבחינה הראשונה כמעט שווים התנאים בארבע הסירות – והבחינה השנייה – זאת נראה בחיפה.
המשולשים הלבנים נעלמו מן האופק. עכשיו תורנו להפליג כאניית־קרב הבוטחת בעצמה, מפנה „ארלוזורוב“ את חרטומה מערבה.
„לוח הרוחות“
האם כל הזמן נשוט מול הרוח? ולמה, לכל הרוחות, נושבת הרוח דווקא מצפון ולא מדרום, כפי שנחוץ? מטר שאלות ניתך על חבר־העובדים. על ידי יושב מכונאי בעל עיניים חייכניות ומנסה לנחמני: אם הצפונית התחילה אחרי־הצהריים – סימן שתימשך עד חצות, אחר־כך תשתנה לצפונית־מזרחית ומחר, השכם בבוקר, תשוב כבר רוח דרומית. „לוח רוחות“ זה מצער אותנו לא במעט:
א) הוא מאריך את התחרות, כי הסירות נאלצות לשוט בזיגזאג, פעם מערבה ופעם צפונה; ב) כיוון שלשוט מול הרוח אין זה מן הדברים הנעימים ביותר, הרי שחלק מן המלווים היה כבר, בלשון הבוקסרים, כמעט „גרוגי“ – ערפל דק עמעם את המוח, וכמה שעות לאחר ההפלגה אנו „נוסעים כבר לריגה“, כלשון הימאים. חבר־העובדים, וותיקי הסקציה הימית של „הפועל“, מייעצים לך עצות מעצות שונות: עלה על הסיפון, חבר־עתונאי, כאן האוויר צח יותר וירווח לך; תאכל משהו, חבר־עתונאי, כך טוב יותר, אחרת תצטרך „להוציא את המרה“. ראשי כעופרת, אך את עצותיהם הנני משתדל להגשים.
השעה עשר בלילה. אור ירח מלא נשפך ככסף על פני המים. הגלים רודפים זה אחרי זה, כאילו גם הם בתחרות. פתאום קול מודיע: שתי סירות מימין! המרחק גדול מדי, כדי להבחין מי הן הסירות. סימני אור משני הצדדים: „ראינו אתכם“.
„ארלוזורוב“ חותרת קדימה. על סיפונה שוררת אווירת ימאים. שירי מלחים, בדיחות מלחים, סעודת מלחים. פתאום נשמעת הודעה שנייה: לפנינו סירה בודדת. מי זאת? כבר חצות ואנחנו מול חוף הרצליה. על המיפרש הגדול, כעל בד קולנוע, מסמן הפנס את האותות המוסכמים. כעבור זמן־מה מתברר לנו, שזאת סירת „חי"ל“, סימן ששתי האחרות הן „ווייצמן“ ו„ווינגייט“, כי „סט“ היתה הראשונה. ובכן, איפה „סט“?
במשך כל הלילה לא גילינו את עקבות „סט“. הרוח שינתה את כיוונה ונחלשה. המשמרת השנייה החליפה את הראשונה. נים־לא־נים אני שומע את ההגאי מספר על האנייה הנורבגית שהוא עובד בה כעת, על איטליה, על הרמוניקות וגיטארות בסיציליה. במשך כל הלילה לא פסקו הסיפורים: מלח זה היה בים סוף, וזה בכרתים וזה הפליג ב„ארלוזורוב“ ב־1939 ליוון, וזה חזר לא מכבר מפרס.
בשש בבוקר גילינו על־יד נתניה שתי סירות. ניגשנו לקרובה שבהן והתברר שזאת „ווייצמן“. החלה שיחה קצרה בינינו – „עתון בוקר“: הסירה לפנינו היא „חי"ל“ ואלו „ווינגייט“ שברה הגה בחצות וחבריה ירדו וודאי בהרצליה. אחד ממלחיה הצעירים של „ארלוזורוב“ מתחכם: „כשרק ראיתי אותה אתמול, אמרתי, שתשבור הגה.“ „אמרתי, אמרתי“ – משסעו וותיק בהלצה.
ובכן, לפי שעה התבררו שני דברים: „ש„הפועל“ תל־אביב הפסיד את הסיכוי לנצח בתחרות בין הסניפים, הואיל ואחת משתי סירותיו יצאה את התחרות, וכי עדיין יש לו סיכוי לזכות בתחרות האינידיבידואלית. היקשה על הניחושים נעלם אחד בלבד: „ניסן סט“ – אותה לא ראינו במשך כל הלילה, גם יתר הסירות לא ראוה. האם כה הרחיקה לשוט, או גם לה אירעה תקלה?
אנחנו רודפים אחרי הסירה „המעופפת“. השעה 10 בבוקר. הרוח שבה ומתגברת. „מה כיוון הרוח?“ – שואל אני את ההגאי. – „צפונית“. – „ומניין לך שצפונית דווקא?“ – „באפי הרגשתי“. „והרי לפי לוח־הרוחות שלך“ – פונה אני למכונאי – „היתה צריכה לנשוב עכשיו רוח דרומית“.
המכונאי, כדרכו, מחייך ועונה: „כן דיברת, אך הזקן שלמעלה איננו, כנראה, משלנו. לו היינו מתחילים את התחרות מחיפה, וודאי היתה נושבת עתה רוח דרומית“.
„אם התחילה הצפונית עוד מהבוקר, אז אחר־הצהריים תשרוק ויהיה שמח“ – סיכם את השיחה האחראי לתחרות, המדריך הימי הראשי של „הפועל“.
וכאשר אמר כן היה. כבר בשעות המוקדמות אחר־הצהריים התחילה הצפונית „לשרוק“ באמת. הגלים הארוכים נתקצרו – הגביהו והתחילו להתקיף את הסירות בזה אחר זה. עתה הגיעה „ארלוזורוב“ עד מול קיסריה. „יש לראות מה שלום הסירות“ – אמר האחראי וסיים את דבריו בפקודה: „לסיבוב היכון“. בשקט ובזריזות היפנה חבר־העובדים את המיפרשים בכיוון ההפוך.
אנו טסים עם הצפונית לצד נתניה. כעבור שעה פגשנו שוב את „חי"ל“. ספינתנו התקרבה. מפקד „ארלוזורוב“ מודיע: „על „סט“ איננו יודעים דבר. כנראה, אתם הראשונים. מה שלומכם?“ בעצם היתה השאלה מיותרת. הרי ראינום כיצד הריקו מסירתם את המים בפחים. התברר, שעסקו במלאכה זו כמה שעות. מחמת מכות הגלים החזקות התחילה הסירה לדלוף, ולא אחת כיסו הגלים את חרטומה. ובכל זאת מצא אחד הצעירים פנאי להתלוצץ: „שלומנו טוב, ומה שלום העתונאים?“ מפקד ההפלגה מודיע למפקד הסירה: „אם הרוח תתגבר וסירתכם תוסיף לדלוף, תעגנו בקיסריה. השמעת?“ „שמעתי!“
ובינתיים הרוח מתגברת. כעבור שעה ראינו את „חי"ל“ נכנסת לקיסריה. המשכנו לרדת בכיוון נתניה. ניגשנו ל„ווייצמן“. הרוח דחפה אותה מרחק הגון מהחוף, אך הסירה נשארה שלמה. השעה חמש אחר־הצהריים. הגלים הוסיפו והתקצרו, הוסיפו והגביהו. על סיפון „ארלוזורוב“ נערכה התייעצות קצרה. בגלל הסערה הצפונית הוחלט להפסיק את התחרות. בתמרון זריז ומסוכן ניגשה „ארלוזורוב“ בים הסוער עד כדי חמישה מטרים מ„ווייצמן“, יד מלח מאומנת העבירה אליהם חבל וכעבור כמה דקות היתה „ווייצמן“ קשורה אלינו. משכנו אותה צפונה לקיסריה והתרנו את החבל.
„עלה על הרוח“
לפני שהתרנוה נקבעו בינינו כמה סימנים מוסכמים – לכשתגיע לקיסריה ותרים את המיפרש הקדמי – סימן ש„סט“ איננה שם, ואם תרים מיפרש גדול, סימן שהיא נמצאת; שני מיפרשים – סימן שראו אותה עוברת“.
כעבור חצי שעה הודיע הצופה: „הרימו את „הקליבר“ !“ (המיפרש הקדמי).
„ובכן“ – ניתנה הפקודה – „עלינו למצוא אותה. חבריא, עלו על הרוח“. אחר־כך התברר לי, שלמשפט המוזר הזה תוכן ברור – לעלות על הרוח, פירושו, להקטין את הזווית בין כיוון נשיבת הרוח והסירה ובכן „עלינו על הרוח“, כדי להשיג את הרוח – את „ניסן סט“. כחץ נתקעה חרטומה של „ארלוזורוב“ בגלים שנשפכו על פני סיפונה המלוכסן. הצפונית שרקה במלוא החזה וכעבור זמן קצר, לערך, נעלם החוף מעינינו. הכוונה היתה להיכנס עמוק לתוך הים ואחר־כך לשוב ו„לתפוס את הרוח בזווית“ ולהופיע לפני עתלית. בחצות ראינו את אורות המיבצר העתיק, אך מ„סט“ אין אות.
למחרת בבוקר עם כניסתנו לנמל חיפה נודע לנו שסוף־סוף גילו את עקבותיה: „סט“ הספיקה לעגון בעתלית עוד אתמול אחר־הצהריים – 15 מילין לפני חברותיה בהתחרות.
אני הולך ברחובות עיר־הנמל ונדמה לי שהרחובות לא רחובות אלא גלים שנקרשו. לא אני מתקרב אל הבתים, אלא הבתים אלי. ניסיתי לסכם לעצמי את ההפלגה:
התחרות נפסקה, אך ההפלגה עלתה יפה. הרי בינינו לבין עצמנו ידענו שלא התחרות היא העיקר – עם רוח מסייעת אפשר להגיע מתל־אביב לחיפה במשך 8–10 שעות. אך לא זה היה העיקר. חשובה ממנה היתה ההתנהגות של הימאים הצעירים בים. כמוה כהתנהגות בקרב. לגבי האנשים האלה שעוד לא סיימו את חוק־לימודיהם, המסקנה היתה למעלה מכל פקפוק.
אני חושב: בשביל חלק מאתנו היה השייט מקור לתענוג, בשביל רבים יהיה מקור פרנסה. אך בשביל כולנו השליטה בים צריכה להיעשות מעין השקפת־עולם. בדרך האסוסציאציות נזכרתי בדברי צ'רצ'יל לאחר ימי דודנקירק: „מעולם לא היו כה רבים חייבים לכה מועטים“.
כלום אין גם אנו צריכים להתכונן לכך?
"על המשמר", שנה ב', מס' 231, 11 במאי 1944, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 