„התקוה“ באניה „תל-אביב“

ב־3 בדיוק נמרץ הפליגה האניה. קריאות „שלום“ פרצו מפי הנוסעים ומפי המלוים, מטפחות הונפו לאות ברכה, פסוקים ושברי פסוקים רחפו באויר להזכיר, לקרב, לדחות את רגע הפרידה. פתאום הושלך הס. כל תנועה נפסקה, הדיבר קפא על השפתיים והנוסעים והמלוים גם יחד התיצבו עמידת כבוד מתוך שקט ודממה: תזמורת האניה „תל אביב“ השמיעה את צלילי „התקוה“. ספוק רב היה בהרגשה, שעדיין לא נפסק הקשר החצוני עם הארץ ושגם לאחר ההפלגה הננו נמצאים בגבולות הארץ המתרחבים על הים…

– – –

באחד הערבים סודר נשף לטובת הקרן הקיימת לישראל. בתכניות היו הקראות, נגינת מוסיקה עברית על ידי התזמורת של האניה והרצאה על „הפרובלמטיקה של המוסיקה העברית“. הנשף נסתיים בשירת „התקוה“ בהשתתפות כל הקהל. לאחר שרוב האורחים עזבו את אולם הקונצרט נתבקשתי על ידי אחדים מיהודי גרמניה להישאר אתם רגעים מספר ולעזור להם בצרתם: כבר פעמים רבות שמעו את „התקוה“ אבל עד עכשיו לא הצליחו לחדור לתוכן המלים. אולי אוכל לתרגם את המלים, את „התקוה“?

– – –

בין הנוסעים היו גם התלמידים מגרמניה אשר זכו בעד החבור המוצלח על נושא ארצישראלי בפרס מאת החברה הארצישראלית לספנות עברית: בקור בארץ ישראל. ביום האחרון לנסיעה ברך אחד התלמידים את הנהלת האניה והודה על המתנה הנאה הגושרת בין הארץ והגולה. לאחר גמרו את ברכתו פתחו התלמידים בשירת „התקוה“. באולם קמה תנועה. אחדים מהנוסעים קמו להצטרף לשירה. על ידי התישבה גברת נכבדה מגרמניה שעשתה בארץ כחודש ימים. בראותה את התנועה באולם פתחה אלי בשאלה: „מהו השיר בפי התלמידים?“.

מנשה רבינוביץ

---

"דבר", שנה אחת עשרה, מס' 3324 (תוספת ערב), 14 באפריל 1936, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.