י. טבריני / הצוללת – 5 בינואר 1942

י. טבריני

מערכת הצי

הצוללת

הצוללת – כלי שייט העשוי לשקוע במעמקי הים ולעבור מתחת למים מרחקים גדולים – נחשבת לבת־הזקונים של הצי. היא פרי אמצאה גאונית, שבסיסה המדעי מפליא בפשטותו, כהרבה תגליות גאוניות אחרות. הצוללת שוקעת בים מחמת הדוודים המתמלאים מים. בעזרת אוויר לחוץ מוציאים את המים מהדוודים והצוללת מתרוממת שוב על פני השטח העליון. עיקרון פשוט ומובן אף לאלו, שלא עסקו הרבה בלימודי הטבע. אמצאת הצוללת, שבעזרתה עושה האדם דרכו בתוך מצולות הים, הפליאה את דמיונם של בני אדם לא פחות מאמצאת האווירון בו מתרומם האדם לגבהי מרומים.

הצוללת יש לה כמה דוודים בעלי דפנות חזקים העומדים בפני לחץ המים. מהם מתמלאים מים בשלימותם, מהם – בחלקם תפוסים מים ובחלקם אוויר. האוויר והמים שבדוודים מכוונים את המשקל העצמי של הצוללת. במשקל זה תלוי עומק צלילתה של הצוללת. הכול לפי הצורך. להעמיק שקיעתה במים מוסיפים מים בדוודים. להחזיק את הצוללת קרוב יותר לשטח פני המים מרבים את האוויר.

כל דוד נמצא במגע עם מי הים. בקרקעיתו של הדוד יש שסתום לכניסת המים ויציאתם. למעלה יש שסתום שני למוצא האוויר. לדוודים מחוברים צינורות, דרכם נכנס האוויר פנימה. במשאבות אוויר אפשר להגביר את לחץ האוויר שבדודים ולגרש את המים מהם עד גמירה.

בזמן שהצוללת שטה על פני המים מותר להשאיר את השסתומים התחתיים פתוחים אם השסתומים להוצאת האוויר סגורים, שכן האוויר שבפנים הדוד, שאין לו כל מוצא, לא יתן למי הים לחדור לתוך הדוד, אלא במידה מועטת מאוד, כבפעמון האמודאים, והצוללת לא תשקע. דבר זה חשוב בשביל הגברת מהירותה של הצלילה. אם על הצוללת לצלול אין פותחים אלא את השסתומים למוצא האוויר והמים מתחילים באים ושוטפים מלמטה דרך השסתומים שבקרקעית הדוד הפתוחים. המים זורמים מאליהם, מבלי כל צורך לשאבם במשאבות מיוחדות. הם ממלאים את הדודים ומורידים בכבדם את הצוללת לתוך נבכי הים. בעומק הדרוש סוגרים את השסתומים העליונים והצוללת מפסיקה ירידתה. למהירות הצוללת יש ערך רב, בה תלוי לפעמים, אם יעלה בידי הצוללת להתחמק מפני התקפת אוייב, שהיא צפויה לה, או יד השונא תשיגנה. בימינו השיגו הישגים חשובים בנידון זה והצוללות שוקעות במשך דקה או שתים.

בזמן שהצוללת נמצאת במעמקים, מקום שם קרני השמש אינן חודרות, רואים המלחים את הנעשה ממעל על פני הים בעזרת מכשיר מיוחד הנקרא „פריסקופ“ – צירוף מלים יווניות, שפירושן צופה מסביב. מכשיר אופטי זה עשוי בצורת צינור ארוך מצוייד בעדשות, מנסרות ובלשכה שחורה, שמשתמש בה הצלם. במכשירים דומים משתמשים גם במלחמת חפירות, כדי לראות את המתרחש בשטח המשתרע מעל ראשי החיילים הנמצאים במחילות. הפריסקופ ארכו מגיע עד 40–30 רגל וקוטרו הוא 9 ס"מ בערך, החלק העליון שעל פני המים קטן יותר וקוטרו מחמשה עד שבעה ס"מ. ה„פריסקופ“ יכול להסתובב ולעבור ממצב אופקי עד למצב מאונך. כרגיל משקף ה„פריסקופ“ מראות אפקיים בלבד של הדברים המופיעים על פני שטחם העליון של מי הים. אולם בימי מלחמת האוויר נולד הצורך להסתכל בנעשה בכל החלל המשתרע מן המים עד לשמים. לשם כך נקבעו ב„פריסקופ“ עדשות המשקפות מראות מאונכים.

ה„פריסקופ“ הוא החלק היחידי הצף על פני המים גם בשעה שהצוללת צללה למטה. עין בוחנת של אוייב תגלה על ידי ה„פריסקופ“ המבצבץ מתוך המים את מקום הימצאו של המחבל התת־ימי, המסתתר במצולות ים. מובן, שהצוללת יכולה להשקיע גם את ה„פריסקופ“ בתוך המים, אלא שאז לא יראו בספינה את הנעשה ממעל. בזמננו ישנים אמצעים משוכללי ומדוייקים אחרים כדי לקבוע את מקומה של הצוללת. בעזרת אפרכסת ומכשירים קולטי רעש. כשהצוללת מונחת על קרקע הים ללא כל תנועה ומכונותיה מושתקות קשה לגלותה.

דברי ימיה של הצוללת אינם כל כך קצרים כמו שמקובל. עוד בראשית המאה השבע עשרה נעשו נסיונות להשיט כלי־שייט מתחת המים. הולאנדי אחד, קורנליוס פון דריבול, שנמצא בשירותו של י'מס הראשון מלך אנגליה, בנה בשנת 1620 סירה סגורה וחסונה בפני חדירת המים, שהיתה יכולה לצלול בעומק 15–12 רגל. היא היתה מונעת בשנים־עשר משוטים ויכלה להימצא במים כמה שעות. במאה האמורה נעשו עוד כמה נסיונות בנידון זה. במאה השמונה עשרה המשיכו בחיפושים ובנסיונות ליצירת צוללת משוכללת. בשנת 1776 השתמשו בפעם הראשונה בתולדות מלחמת הים בספינה שטה מתחת לפני המים לשם מטרות צבאיות. הימים ההם היו ימי מלחמת השחרור של ארצות הברית ואמריקאני אחד, דוד בושניל, ניסה בעזרת צוללת שבנה לטבע אניית מלחמה אנגלית, שעגנה על יד ניו יורק. הנסיון לא הצליח. בשנת 1864, בימי מלחמת האזרחים בארצות הברית, טובעה האניה „הוזיטוניק“, ששמה מצור על נמל טשארלסטון, שבמדינת קארוליינה הדרומית, על חוף האוקיינוס האטלאנטי, על ידי צוללת. טביעת „הוזיטוניק“ היא האבדה הראשונה של אניית מלחמה, שנגרמה על ידי צוללת.

בסוף המאה התשע־עשרה נשתכללה ונשתפרה הצוללת עד שמפקדי הציים התחילו ליתן עין בה יותר ויותר. בצרפת נגמרה בניית הצוללת הראשונה, שסופחה לצי בשנת 1888. בית־קיבולה של ז היה 30 טון והיא הונעה בכוח החשמל. בשנת 1893 סופחה לצי הצרפתי צוללת שניה גדולה בהרבה מהראשונה. בית־קיבולה הגיע עד 270 טון. עם הצלחת הנסיון החדש התחילו בבנין צוללות בכמה מדינות ביתר שאת. בבריטניה התחילו מראשית המאה הזאת לדאוג, שיימצאו בידי הצי הבריטי האדיר כמה צוללות.

הגרמנים גמרו את בנייתן של שתי הצוללות הראשונות בשנת 1890. אולם לא התייחסו לסוג חדש זה של אניית־מלחמה ביחס רציני. משנת 1906 ואילך נשתנה היחס האדיש לצוללת וממשלת ברלין תיכנה בנייה מאומצת של צוללות. הגרמנים הכירו בעובדה, שציים לא יוכל להתחרות עם הצי האנגלי והם לא יוכלו לעמוד בים נגד אנגליה במלחמת תנופה וגלויה פנים אל פנים. הצוללת, הנסתרת מן העין בתוך נבכי האוקיינוס, תהווה מכשול רציני לתחבורה הימית האנגלית. במשך הזמן התברר, שהפריזו בסכנת הצוללות. גרמניה לא הצליחה לשים בעזרתן מצור על אנגליה בימי המלחמה העולמית הראשונה וגם לא בשנתיים ורבע של המלחמה הזאת. שיירות גדולות של ספינות מסחר חצו את הימים והביאו מכל טוב העולם לאיי בריטניה במשך כל ימי המלחמה הקודמת וכן במאבק של ימינו. עם אמצאתם של מכשירים אקוסטיים משוכללים ומדוייקים לגילוי צוללות, ירד מסך המסתורין, שעטף את הצוללות. קליעתן של פצצות העומק נעשתה מדוייקת יותר ואניות המלחמה האנגליות חבלו קשות בצוללות הגרמניות בימי המלחמה העולמית הראשונה, כשם שהספיקו כבר להשמיד מספר הגון של צוללות הציר במלחמת העולם שבימינו.

מחבל חדש ויעיל גם בימינו על הצוללת – המטוס הימי. הצוללת המשחרת לטרף אינה יכולה לצלול לעומק העולה על ארכו של ה„פריסקופ“. כשהיא שטה סמוך לפני שטח המים קל ביותר לקבוע את מקומה מן האוויר. מפציצים מרחיקי טוס בולשים את האוקיינוסים ובמהירות מרובה הם עוברים מרחקים גדולים. אניות־המשחית בהשתתפות עם האווירון הקהו במידה מרובה את עוקצה של הצוללת.

הנשק העיקרי של הצוללת הוא הטורפידו. רוברט פולטון, אבי אניית הקיטור, המציא את כלי המשחית הנורא הזה. בשנת 1805 הציג פולטון אמצעי להרוס אניה על ידי התפוצצות מטען אבק שריפה בגוף האונייה שמתחת למים. פצצה תת־מימית זו נקראה בשם טורפידו. הקושי להביא את הטורפידו במגע עם האניה, שאותה בוחרים למטרת ההפצצה, עיכב את התפתחותו של הנשק הימי המסוכן לזמן רב. נעשו נסיונות לשלוח את הטורפידו בזרם המים, אולם אין זו דרך בטוחה ביותר. כל הנסיונות הראשונים לא הוכתרו בהצלחה והפכו את הטורפידו מוקש ימי המתפוצץ כשהאניה נתקלת בו או באחד מזיזיו. נשק זה יעיל אם מפזרים אותו בקרבת הנמלים של האוייב. בדרך כלל כוחו של מוקש מוגבל. שכן אין לכסות במוקשים את מרחבי האוקיינוסים. לבסוף חיפשו ומצאו דרך לזרוק את הטורפידו למרחק מסויים ולמטרה מסויימת. הטורפידו, או לפי שמו העברי מקלע, נזרק מתוך צינור הנמצא בספינה בחלק השקוע במים. המקלע מכוון לקלוע בעומק קבוע מראש וכוח המניע שלו הוא אוויר לחוץ. את דרכו עושה הטורפידו בתוך המים. כדי למנוע לחץ המים על המקלע העשוי לגרום לשינוי מהלכו נזרק מן האנייה סינר פלדה או „כף“ באורך הטורפידו סמוך לזריקתו. „כף“ זו „סוללת“ את הדרך בפני המקלע ומעלה את דיוק כיוונו.

המקלע הוא נשק יקר עד מאוד. טורפידו אחד עולה בערך 3000 לא"י כמחצית שוויו של אווירון. האורך המקובל של מקלע בצי האנגלי הוא 21 אינטש ומשקלו 2 טונים. מהירותו במרחק של 5–4 ק"מ מגיע ל־50 קשרים. עם גדול המרחק מתקטנת מהירותו. במרחק של 10 ק"מ למשל, מגיע מהירותו ל־30 קשרים. חסרון גדול יש למקלע, שכיוון מהלכו במים נראה ברור על ידי הקצף, שהוא מעלה סביבו. הואיל ומהירותו של המקלע אינה כמהירות החץ, יכולות האניות להתחמק מפגיעתו.

קשה לקבוע את מספר הצוללות שבידי מעצמות הים אפילו באומד. כלי־שייט אלו אפשר ליצור במהירות בהשוואה לשאר אניות המלחמה. במיוחד קל ליצור את הצוללות הקטנות. מיניסטריון החוץ הבריטי פירסם לא כבר כמה פרטים מעניינים על הצוללות הזעירות שבידי היאפאנים, שאחת מהן נתפסה בשעת התקפה על נמל הפנינים שבאי אוהו השייך לקבוצת איי האוואי. צוללות אלו פועלות מ„אניה אם“. הן כל כך קטנות, שאפשר להעמיסן על סיפונה של ספינה גדולה ולהורידן הימה כדרך שמורידים סירת הצלה. ארכה של צוללת זו הוא 14 מטר וה„פריסקופ“ שלה מתרומם בגובה של מטר וחצי. טווח פעולתה הוא 160 ק"מ בערך ומהירותה מעטה. הן מונעות בכוח סוללות חשמל. צוללת כזו נושאת שני מקלעים והיא נהוגה על ידי שני אנשים – קצין ומלח. הללו מוכנים לכל מעשה יאוש, אף להקריב את עצמם ובלבד שימלאו תפקידם. בצוללת שנתפסה נמצאה פצצה עזת־נפץ בת 150 ק"ג המסוגלת לגרום הריסת אנייה, או מיתקני נמל, או התאבדות עצמית בשעת הצורך. מחמת ההקרבה העצמית של אנשי הצוללת ניתן לה השם „צוללת חאראקירי“.

מובן שלא כל הצוללות החדשות זעירות הן. נעשו נסיונות בכיוון הפוך, להגדיל את בית קיבולה של הצוללת כדי שתוכל לעבור מרחקים גדולים מבלי שתצטרך לשוב לבסיסה ולהצטייד שוב בחמרי דלק ושאר הדברים הנחוצים. ישנן צוללות, שבמהירות של 8 קשרים לשעה, כשהן נתונות בתוך עמקי הים, תוכלנה לעבור דרך של 1800 מיל. על־פני השטח הן שטות במהירות של 24 קשרים. בית־קיבולן הוא 800–600 טון. וישנן גדולות יותר. הצוללות הגדולות  מצויידות בתותחים הפועלים בזמן שהן נמצאות על פני המים. יש מהן, שהותאמו להנחת מוקשים. אחדות מן הצוללות הגדולות נושאות על גבן אווירוני־ים קטנים. צוללות אלו יכולות לפעול הרחק מבסיסיהן והן מהוות מכשול רציני לספינות האוייב. אולם מצד שני הצוללות הגדולות נוחות להיפגע ואף הן זקוקות לשמירה מעולה. צוללות בידי צי חזק, עשויות לסכן חמורות את התחבורה הימית של האויב.


"הצֹפה", שנה חמישית, מס' 1222, 5 בינואר 1942, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.