בית יורדי הים לידי ישראל – 26 ביולי 1948

בחזית ובעורף

בית יורדי הים – לידי ישראל!

ימאי כל העולם, בעגון ספינתם בנמל חיפה, ידעו את הכתובת: בית יורדי־הים שברחוב המלכים. שם מצאו נופש, מגורים, לינה ושעשועים, ללא ניצול וללא מחירים מופרזים. להלכה היה הבית פתוח לימאי כל הארצות, אולם למעשה לא מצא בו הימאי העברי בית כאשר ביקש. זר היה שם ומוזר. יש וסבל גם עלבונות – מכל מקום לא היתה אוירה זו לפי רוחו. וכשם שלא הלך בדרך הגויים, חבריו למקצוע, בענין השיכרות וההרפתקנות הזולה בנמלי העולם, – כך ביקש גם כאן, במולדת סביבה אחרת ושעות בידור אחרות, קרובות יותר לרוחו.

עם הפינוי הבריטי נשאר בית יורדי הים, על חדרי מגוריו ואולמיו ריק ושומם. אולם מפאת מצב החירום, והקרבות שהתנהלו בעיר התחתית, וביחוד במבואות הנמל הסמוכים לבית – לא היתה השעה נוחה לטיפול בענינו. אולם עתה, עם שחרור העיר כולה וסביבתה עומד המוסד למצוא את תיקונו.

לשעבר – מועדון לשנאת ישראל

בית יורדי הים בחיפה היה מוסד בריטי שעמד בפיקוחם של שלטונות הצי הבריטי. כלפי חוץ, לא נבדל במאומה ממוסדות מסוג זה ברחבי העולם. אולם אלה שידעו את המתרחש בו, גילו כי הוא משמש מקום אידיאלי להפצת שנאת ישראל. הנה היו באים אנשי צי מכל חלקי העולם, ומנגנון התעמולה הבריטי ידע לנצל פינה זו לשם „הסברת“ בעיות ארץ ישראל. הסברה זו נעשתה לפי מתכונת מיטב המסורת הבריטית, וימאי גוי, שבילה כאן את חופשתו, למד „תורה“ הרבה. למד לדעת, כי הערבים הם אצילים מסכנים ורודפי שלום, ואילו אנו – קומוניסטים אימפריאליסטיים אנו, ומגמתנו לכבוש את „המזרח התיכון כולו“ ולהפיץ בו את „רעל הבולשביזם“.

עתה עומד המוסד לעבור לרשות ישראל. בענין זה מטפל החבל הימי לישראל. אלא שדרושה לשם כך הסכמתם הפורמלית של השלטונות הבריטיים. וכיוון שלא נותר בארץ – באורח רשמי – אלא אחד מנציגיהם, הקונסול הבריטי, ויש לחשוש שהלה לא יזדרז לתת את הסכמתו לכך, ייתכן כי יהיה הכרח לפנות בענין זה אל השלטונות המרכזיים בלונדון. מכל מקום מן הראוי לגאול את המוסד משממתו. ולא גם על ידי יצירת עובדה קיימת. כי בידינו להפוך אותו לפינת מרגוע ותרבות לימאי כל העולם, ובמיוחד לימאי העברי. וטוב, כי יחד עם הנוחות והאוירה התרבותית אשר מהן ייהנה כאן הימאי הגוי – יקבל, בתורת תוספת, גם הסבר משלנו, יותר אמיתי, עובדתי ושלם מזה שקיבל מפי נציגי ממשלת המנדט.

אבנר לוי


"ידיעות מעריב", 26 ביולי 1948, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.