מסע ותיור
מדור לעניני נסיעה, תיירות, טיול, תחבורת וקשרי משא-ומתן בין הארץ וחו"ל (מופיע אחת לחודש בהנהלתו של מר צ. י. קלצל)
שיחות על גבי ספונה של „תל-אביב“
כעבור עשר או עשרים שנה נחייך אולי על עצמנו, אך כיום נודה ולא נבוש, שלבנו דפק בשעה שראינו בנמל חיפה את „תל-אביב“ מקושטת דגלים, ועל צלע האניה קראנו את המלה „תל אביב“ באותיות עבריות. השתתפו בחגיגת החנוכה אנשים, שבכל מקום אחר ודאי היו מרגישים כמה מחוסר טעם הוא להצטלם בתוך טבעת הצלה; אך כאן הצטלמו בחפץ לב, כי גם מעל טבעות ההצלה נוצץ באותיות עבריות השם „תל אביב“. היתה להם הרגשה נכונה, שאניה זו וטבעות אלו הן משהו חדש מעיקרו: רצועה שטה של ארץ ישראל, קורטוב של חלוציות על פני הים. הבה נקוה, שלא רק בצלום ובתוך מנוחת הנמל איוו האנשים להתאחד עם חלוציות עברית זו, אלא כשתבוא הזדמנות לידם ירצו גם לנסוע באניה זו שלנו.
כי ככל החלוצים לא תהיה גם דרכה של „תל אביב“ סוגה בשושנים. עליה לעמוד בפני מתחרים גדולים וחזקים ממנה, מתחרים שמאחורי גבם עומדים שלטון הממון והפריסטיז'ה הפוליטית של מדינות אדירות. ב„תל אביב“ מושקע לא רק סכום גדול של הון יהודי אלא גם בטחון רב בעם ישראל. בנו תלוי הדבר, אם אניה זו של „החברה הארצישראלית לספנות“ תהיה באמת „האניה העברית“, שעליה אנו חולמים, אם „תל אביב“ שעל-פני-המים תרכוש לה בקרוב באמת משהו מן הערך, שהעיר אשר נתנה לה את שמה מהווה בשביל העם העברי.
שיחה עם נוסע
בשעת סעודה של שמחה, מתוך מצב רוח מרומם, קשה לבוא לידי רשמים בלתי משוחדים. התייחדנו, איפוא, בקרן זוית בעולם העישון, עם נוסע שעבר את הדרך מגינואה לחיפה באניה זו. בררנו את האיש בקפדנות יתירה: אדם זה סילק בשלימות את דמי הנסיעה, הוא אינו ציוני והוא יודע ומכיר הרבה אניות אחרות. מידת שיפוטו אינה פגומה איפוא על-ידי התלהבות יתירה, והוא יודע להבחין ולהשוות. ואיש זה סח לנו:
„חשתי את עצמי באניה זו טוב מאד. יתרונותיה עולים במידה מרובה על לקוייה המעטים, שהיו מורגשים בשעת נסיעתה הראשונה ושאפשר לתקנם בנקל. בעיני מצא חן מאד הטפוס של אניה, שבה רק מחלקה אחת יחידה. אין בה הבדלי מחלקות! האחד יושב בתא יקר יותר, השני בתא זול יותר, אך הספון, אולם-האוכל ויתר האולמים שווים לכל. „תל אביב“ אינה אנית-מותרות, אבל היא אניה חדישה ונוחה, והיא מצויידת בשופרא דשופרא. העובדה שהיהודים אשר נסעו את נסיעתה הראשונה היו כל הזמן בגילופין, – אינה אולי דבר גדול ביותר. אך יכול אני להבטיחך, שגם הנוסעים הלא-יהודים היו מרוצים, ורושם חזק נתרשמו כשראו את אחיהם לנסיעה היהודים מרגישים את עצמם ב„תל אביב“ כמו „בביתם“.
שיחה עם קצין יהודי של האניה
מצאנו את מר רוזנטאל, הקצין הראשי של „תל אביב“, במקומו: על דוכן המפקדה. באמצעות הרמקול מסר את פקודותיו למלחים, שעבדו על יד שלשלאות העוגן. כי מיד אחרי החגיגה נצטרכה „תל אביב“ להחליף את מקומה היקר ליד הרציף במקום הזול ביותר בתוך הנמל. וכאשר נחה שם, מותקנת ומבוטחת, ישבנו בתא הזעיר והשופע נחת, מקום שממנו רק מרחק של קפיצה אל הגשר.
כשמר רוזנטאל ישמיע בקרוב את פקודותיו בעברית, לא יוכל להבליע את הבת-קול של עיר מולדתו ברימרהאפן, קול יורדי-הים, בני הארץ הצפונית ההיא.
כל מי שגדל שם – הסביר איש שיחי – קשה לו מאד לא להיות יורד-ים. מספר לא קטן מבני משפחתי הם ספנים, רובם אמנם נעשו מהנדסים-מכונאים. בהיותי כבן 14 שנה ירדתי לים, נער הייתי באניה, כיאה למי שעתיד להיות ספן לכל הלכותיו. וכיום יש לי ילד בן שלוש-עשרה שנה, והוא ניצב כל היום על גג ביתנו בחיפה ונשקף אל האניות שם במרחקים. לא עוד יעלה בידי להחזיק אותו ימים רבים בין כתלי הבית, עוד מעט ויפרוץ גם הוא…“.
„התקחהו אליך, ל„תל אביב“?
מר רוזנטאל נושא את שתי ידיו לאות מחאה נמרצת: „חס ושלום, לא ולא! שוויליות-ים צריכים להיות מרוחקים מרחק רב ממשפחתם. אם רוצה בני דווקא להיות יורד-ים, עליו לעבור כמה פעמים סביב העולם, קודם שארשה לו להתייצב שוב לפני. טריאסט–חיפה–טריאסט, תמיד הלוך ושוב – איל זה בית הספר המתאים לשוויליא דימא“.
„ואתה בעצמך ודאי לא העלית מעולם על דעתך שתהיה בזמן מן הזמנים קברניט לאניה עברית…?“
מר רוזנטאל מחייך: „טעות גדולה אתה טועה. אין לי כשרון גדול לחלום חלומות, אך בשעה שהייתי חולם – ראיתי את עצמי בחלומי באניה עברית. שאל נא במשרדה של ההסתדרות הציונית ברחוב „גרייט-רוסל“ בלונדון. עד לידי יאוש הטרדתי את הפקידים שם בהצעותי על ספנות מסחרית יהודית – כבר בשנת 1925. הייתי כותב וכותב ומריץ אגרות ותזכירים – תודה לאל, שאין עוד צורך באלה…!“
„וכי סבור אתה, שימצאו צעירים יהודים במספר מספיק למקצוע הספנות?“
מר רוזנטאל מתרגז: „מפני מה בעצם שואלים כל כך הרבה אנשים כאן אותה שאלה הדיוטית? אולי ידוע לך, שהגעתי הנה באניה „עתיד“, בסירה זעירה זו, שבית-קבולה שבע מאות טונות. כל אנשי האניה היו יהודים ואומר אני לך, אדוני הנכבד, היו אלה אנשי ים, שאינם נופלים בערכם מכל ספן נכרי באניה גרמנית או אנגלית. היו אלה בחורי חמד – מקצתם הם אתי בזה. וכלום לא ראית את צעירי העמק, אותם שבקרונו היום כאן? אומר אני לך: אם רק נקרא – ויבואו אלינו אנשי-ים יהודים יקירים, יותר מן המספר הדרוש לנו. יודע אני את מה שאני מדבר: בעוד כמה שנים יהיה מחנה גדול של ספנים מכל הדרגות, ספנים שיוכלו לעמוד בפני כל אנשי שבעת הימים. הספנות היא מקצוע נאה, אדוני הנכבד, ועוד מעט תהיה מקצוע יהודי נאה…!“
*
„וכמה גדול חלקם של העובדים העבריים ב„תל-אביב“? – שאלנו את מר הירשקוביץ, בא-כחו של „קו ארנולד ברנשטיין“ בחיפה.
„כיום יש לנו באניה: שני קציני-ים יהודים, שני מלחים ראשיים יהודים, ארבעה מלחים יהודים, מהנדס-מכונאי יהודי אחד, עשרים וחמשה שוויליות-ים יהודים. מלבדם יש עוד יהודים: רופא-האניה, סגן-הרופא, האחות הרחמניה, חברי התזמורת והעובדים במטבח“.
„מר ארנולד בנרשטיין אמר בנאום החגיגה שבדעתו לחנך באופן שיטתי יורדי-ים יהודים. כלום יש בדעתו לעשות את „תל אביב“ מין „אנית-לימוד“ עברית?
„לא זהו תפקידה, כי לכך אינה מוכשרה ביותר. לשם השתלמות ימית חשוב, שהצעירים יכירו את הים במקומות שונים, ולא ישובו תמיד אחרי כמה שבועות הביתה אל אמא. גם לא נכון יהיה לעשות את הצעירים הרוצים ללמוד ספנות לכעין „גבורים“. דבר זה אינו בא בחשבון כלל וכלל. הספנות היא מקצוע רגיל ככל מקצוע אחר. יורד-ים המרגיש עצמו „גבור“ מוכיח בזה שאין הוא יורד-ים“.
„כיצד חושב איפוא מר ברנשטיין לחנך את הצעירים?“
„ודאי ידוע לך, שכמה אניות של „הקו ארנולד ברנשטיין“ מהלכות בין נמלים שבצפון אירופה ובין אמריקה. מלבד זה רכש לו עכשיו את „קו הכוכב האדום“ (ריד סטאר ליין) בצרוף אניות גדולות אחדות. דבר זה נותן אפשרות גדולה בערך לצעירים יהודים לחנכם חנוך ימי יסודי“.
„בני כמה שנים יהיו תלמידים אלו?“
„יתחילו בשנת הארבע-עשרה, לכל היותר בחמש-עשרה. נבור בקפדנות יתרה, כי ברצוננו לגדל דור של ספנים עבריים שלא יפגרו גם אחרי טובי חבריהם בני עמים אחרים. ובדעתנו לחנך את שני הסוגים: ימאים ומכונאים“.
„והרי לשם כך נחוצה גם השכלה עיונית של בית-ספר!“
„ודאי. אך בזה לא יהיה חוסר. את הצעירים שיהיו מוכשרים להשכלה כזו נשלח לבתי ספר לים ולמכונאות-ספנית באנגליה. מר ברנשטיין התמסר בכל לבו לתכנית זו. הוא בעל אניות מנוסה, וידוע לו שאין ליצור ספנות לאומית רק על-ידי זה שקונים אניות וכותבים עליהם שם עברי. אם היהודים רוצים לצאת אל הים עליהם לכבשו כשם שהם כובשים את קרקע המולדת: בעבודה עצמית. דבר זה מצריך לימוד, והלימוד יכול להיות רק באניה עצמה. „קו ברנשטיין“ יחשוב את הדבר לכבוד לו – לחנך את ראשוני הימאים העבריים. לדעתו משרת הוא בזה את עם ישראל שרות חשוב“.
„בלי כל ספק! יש להניח, שגם כאן בארץ-ישראל אפשר לעשות משהו לטובת המטרה הזאת. מה היית מציע בנידון זה?“
„הנה מה שאפשר לעשות בארץ-ישראל: למלא את לבות הנוער העברי התלהבות לים. ואי אפשר לעשות זאת רק בדבורים נאים על הים – בני-ים ממעטים בכלל בדבור – אלא על-ידי הוצאת הצעירים אל פני הים. אין זה דבר גדול כל-כך. יש סירות בתל אביב וכאן בחיפה, כדי ללמדם את תורת המשוט והמפרש. לימוד שחיה, מעט תורת האויר, קריאת המצפן, מתן אותות במורס, מתן סימנים בנס – כל אלה הם דברים הקרובים מאד ללב כל נער הוגן, ואין הם כרוכים בהוצאות מרובות. ויש לקוות, שיש כבר כמה ספורים לנוער על הים ועל הספנות, שבהם ימצאו הנערים חפץ. מובן הדבר, שמישהו צריך להטיל על עצמו ענין זה – אדם שיהא נלהב גם הוא עצמו לדבר, שידע פרק בהלכות אלה ובידו להשליט משמעת.“
בשעה שטורים אלה יתפרסמו שטה שוב האניה „תל אביב“ על פני הים התיכון. האניה העברית הראשונה! עלינו לדאוג שבקרוב לא תהא זו היחידה.
צ. י. קלצל
"הארץ", שנה י"ח, מס' 4751, 4 במרץ 1935, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 