הכינוס השט
מה הניע את אנשי „הליגה הימית“ לערוך את כינוסם הראשון על פני גלי הים? האם הבריחה מפני היבשה? הרצון להתיחד עם עצמם, כשאין שאונם של „אנשי היבשה“ מפריעם? ואולי בקשו על ידי כך להודיע על אהבתם העזה לים?
מסדרי הכינוס לא גילו את הטעמים להחלטתם זו, אולם מראשית הכינוס ועד סופו, נראה בעליל, כי הים שימש סמל מצוין לכינוסם של בעל שאיפה מתהווה, בעלי תשוקה, שערטילאותה מרובה על הלבוש הנראה לעין.
משחק הגלים הללו; תנודותיה הקלות של ספינת „הר ציון“; נצנוצי שמש בחלקת הים התכול; האורות הרומזים בחשכת ליל אין כמוהם לסמל את המתרחש על סיפונה של אוניה, בהתכנס מתי מעט להביע איש לרעהו מרחשי לבו ומעוף דמיונו שכוחו בהפלגה ובניתוק עצמו מעל הקרקע המוצק המשים כבלים ומשעבד לחוקים קשים. לפעמים טוב ואפילו נחוץ לרחף בין שמים וים, לחלום על החוף מבלי לראותו בבהירותו, אלא כמבעד לצעיף הערפל, כאותן כבעות החוף, שנראו מעל סיפון הספינה לוטים ורומזים, קרובים ורחוקים כאחד.
*
ספנות עברית, עצמאות ימית – הרים גבוהים, שיאי-שחקים לעם עני, שכברת היבשת שכבש לו בשנות דורות עודנה כה רכיכה ומתנודדת. כיבושו של שעל אחד בים שקול כנגד כיבוש חלקה גדולה ושמנה ביבשה מצד המאמץ הגדול הנדרש לכיבוש זה. רבואות פונטים סכומים פעוטים הם במרחבי-ים, מחיר ספינה קטנה אחת. ובכן מאין יבוא עזרנו בים?
הונם של ישראל המפוזר והמפורד על פני כל חלקי תבל חלק לו ונחלה גם על פני מים רבים ואדירים. יש בתבל רבה בעלי ספינות יהודים ויותר מזה בעלי הון עצום המושקע בעסקי ספינות של אחרים. המהם ניבנה? הלהם תיעגן הספנות העברית? היה היתה לנו ספינת „תל-אביב“ ובהגיע לה שעת משבר עסקי, לא נחלצה ממנו. הון יהודי לא חש לעזרתה. הון יהודי לא בא לרשת את מקום בעלי הראשונים היהודים. „תל-אביב“ אבדה בשבילנו. היא נמכרה בעיקולה לבעלים ביפאן. בנמל חיפה היא עומדת עתה מרוחקה ושוממה מחכה לחורבנה, מיועדת לכור ההיתוך אי-שם במספנה ביפאן. מעל סיפונה של „הר-ציון“, בעגנה בנמל חיפה הייתי צופה ומסתכל בה מרחוק, חוקר ושואל את איש-שיחי, בעל ספינת-משא קטנה, לפשר הדבר, לסיבת סופה המר של „תל-אביב“ ובפיו תשובה אחת: זה לא עסק קל, דרוש הון גדול. הנה גם אני הייתי זקוק לכסף בשביל התקנת ספינתי, והרבה עמלתי והרבה טרחתי עד שנמצא לי בבנקים זרים בקונסטנצה.
כן, המעט מן המעט שיש לנו בחופי ים התיכון: אילו ספינות-משא (ספינות „עתיד“ ו„חנה“) לא כולו משלנו הוא, שהרי מושקע בו מחוץ להון הבעלים היהודים הון בנקים איטלקיים ורומניים, ומי יעמוד להן לספינות האלה בשעת דחקן, מי יצילן מידי נושים זרים וקשים?
אגב, נודע לי כי הסתדרות העובדים העברים ניסתה להטות שכם-מעט להצלת „תל-אביב“. באחד מצינורותיה השקיעה בה כמה אלפים פונטים, השקיעה והפסידה.
הוי, הים הגדול הזה מה מועטים אמצעינו ומה דלים כוחותינו לנוכח רחבו האדיר והבולע. יותר מקריעת ים-סוף כאן – קריעת הים הגדול!
ואף-על-פי-כן „הליגה הימית העברית“ אומרת לעשות דבר-מה: מי יודע? אולי, העם הדל הזה, העם בהמוניו, שעמד לנו ביבשה, בשעה שהיזמה הפרטית רחקה מאתנו – אולי יתעורר ויעבוד בפרוטותיו לפני אילי ההון הבינוני והגדול. „הליגה הימית העברית“ חולמת את החלום הזה.
*
„יורדי ים“, עובדי-ים – מי יגדל לנו את אלה? אותו האלף הראשון שזכינו לו בשנה האחרונה בתל-אביב ובחיפה, על שפת הים הם עובדים. הם רק מריחים את ריח הים. פרשה בפני עצמה היא העבודה בים ממש. אותו הכלל הגדול השולט ביבשה: אין מעשה עברי בלי עבודה עברית, כלל זה כוחו יפה, כמובן גם בים. מה ערך לספינה עברית, אם הכוחות המניעים והמשמשים אותה לא יהיו עברים? אכן, ספינת „הר-ציון“ מתקדמת והולכת לקראת מילויה של המגמה הזאת. היא הראתה לכינוס גם קצין וגם רב חובל עברים מלבד עובדי הדרגות הנמוכות שיהודים הם. אך מעט מספרם של העובדים האלה לעומת הנחוץ כדי שנכבוש חבל קטן בים שלנו.
*
תפארתנו בים הגדול לפנים, שסופרה באהבה בפי פרופ' נחוץ סלושץ', עשויה רק להגביר את תשוקתנו, להוסיף אמונה במעשה ידינו. אולם את מקום המעשה לא יחליפו. כאן נרחב הכר לליגה הימית, כאן תפקיד הניתן להעשות מיד. ארגוני נוער ספורטיביים, „הפועל“, „זבולון“ כבר זרעו גרעינים, כבר שלחו פירורים על פני המים והם ראויים לטיפוח. אל נכון לקטנות, אף אם ננסה ללכת בגדולות. יפה אמר מי שאמר – גם ראשיתה של תנועת-האם, של התנועה הציונית – נעוצה ב„חובבות“.
„חבל ימי לישראל“ הוא השם העברי הנאה שזכה בו הכינוס הראשון של הליגה הימית, ובין שפע גווניה של מלת „חבל“ זו יש גם „חבלי לידה“, המחייבים טיפוח זעיר וזהיר.
*
קשים חייו של עובד הים בנמל תל-אביב ובחיפה. שבעתיים יקשו חייו של עובד הספינה. כאן שולט משטר צבאי, – הכל בפקודה נחתך. כאן שוררת מסורת איומה כלפי העובד, עליו להאבק לא רק בכוחות האיתנים שבידי שמים, אלא בתאבון רכושני זולל וקשיח-לב, שהעלה עובש וחלודה מקודשה בקדושת דורות. ובשעה שעל סיפון האניה הסתיים הכינוס תוך רוממות הרוח, שפך שיחו בירכתי האניה אחד מעובדיה הנמוכים.
החופש מעט, המשכורת זעומה (3 לא"י לחודש עתה, לפי כן 2,5 לא"י) והאוכל דל ורזה. מדי פעם הפנה ראשו לצדדין כחושש להיות נתפס בקלקלתו. אמנם, אסור למלצר להמצא על הסיפון יחד עם הנוסעים, עבירה היא על חוקי הספינה, אסור לו להתערב עם הנוסיעם. מקומו מסויים ומגודר. ובהיות הברכה שורה בעסקי הספינה, היינו כרבות הנוסעים, נלקחת מהעובד הנמוך גם פינתו הצרה ואין לו מנוחה אחרי העבודה המפרכת. ואם תתאונן הרבה בהתקרב האניה לחוף תקבל הודעת פיטורין ופיצוי של חצי יום עבודה – וחסל.
בדברי אחד ממארגני הכינוס, החבר רמז, נשמע הדה של קינת העובד. „עובד עברי לא ישלים בעבדות, הוא ישאף אל על, הוא לא יאבה היות „בּורלאק“. הדברים נאמרו באזני בעל הספינה והוא חייב לשמוע אותם שמוע היטב, שהרי גם הוא מבקש שאנחנו, קהל הנוסעים העברי, נשמע ונסע בספינה עברית, הרי גם הוא מבקש עזר וסעד.
קל
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3677, 14 ביוני 1937, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 