סבלי ים
כל הלילה טלטלה הרוח את אוהלינו.
השכּמנוּ לעבודת הנמל. עוד חושך. אַך לרכבת נשארו רק 15 דקות. מהר, נמריץ צעד. תוך כדי הליכה מסתדרים זוּגות וקול נקישת נעלי העבודה בכביש האַספלט מדגיש את קצב צעדינוּ. עונת הגשמים קפצה עלינו בלא עת, טרם הספקנוּ להצטייד במלבוּשי חורף ואָנוּ לרוב צעירים בארץ – חשבנוּ בשמחה לקבל את ימי הגשמים לאחר ימי החום והנה הפך יום השמחה לסבל…
בשעה שש בבוקר מתרוקנת קרית־חיים מפּועליה. לעומת זה מלאָה היא הרכבת הנחפּזת לחיפה. את „דרך המלכים“ , בה אַתה ממהר לנמל, ממלאים פועלים הנוהרים לעבודה. גם „מקורביך“ – שמעבר להים – החורנים: יחפים, לבוּשי שקים, מלוּכלכים, עובדים את עבודתם תוך שירה מתמדת. ליד שער הנמל דוחק גדול. מקלות המשטרה נופלים על ראשי החורנים, אַך הם אינם נרתעים. תוך הורדת ראש מתקרב החורני – הוא מוּכן למכה… מתקדם. מעבר מזה של השער תעמוד דומם למראה „השוּרות היושבות“. החורני אינו נוגע באדמה, הוא סומך בישיבה על רגליו – שוּרות, שוּרות וביניהן שוב משגיחים עם מקלות… אין זמן להסתכל. מאן דהוא מנבא, כי בשעת חירוּם יכסוּנוּ אלפי החורנים פּשוט בשקיהם…
נפתחה דלת הקרון. לפנינו חומת תיבות. לפרוק! מה תכאב הכתף הסוחבת תיבות תפּוּחי־זהב, מה רב משקל הפּרי הזה! יש וכל שרירי גוּפך יתמתחוּ בהרימם תיבה. ימים ראשונים לעבודתנוּ. טרם נדע אם האמנוּת שבה, אַך ברור לנו, כי עלינו להסתגל בכל מחיר, למרות הקשיים והסבל. אָנוּ עובדים. אָנוּ ממלאים קרוניות, דחיפה, היא נוסעת, חדשה ממלאָה את מקומה.
„אַחת־שתים“!
חבריה! עוד מספּר קרוניות, ונגמור!
תוספת אומץ שופעות מלים פּשוּטות אלה; הזיעה ניגרת מעל פּנינוּ והקרון גמוּר! ובמידה, שרבו הקרונות הגמורים, אופסים הכוחות. ולפתע פּולחת את הכרתך המחשבה: היינוּ לסבּלים! סבלי נמל…
שעת מנוּחה.
נשב על הרצפּה הקרה, נפתח המזוודות, נשכח את השעות עברו; כל הפּנים קורנות, נטעם מן הקפה הקר, נתחיל בהלצות למיניהן.
טובה שעת נופש משוּתפת זו. קר. לא הרגשנוּ בקור בשעת העבודה, עתה חודר הוא מבעד לבגדי העבודה לגוּף – אָנוּ מתכווצים, מצטופפים, טוב הוא חום חברים לעבודה. הסביבה, החדש בה, מושך, כאבן שואבת. נעמוד דוּמם ונסתכל במימי הים הזועפים, כחוּלים־ירוקים. חדשים אָנוּ פּה – עכבּרי יבּשה צעירים… היש בינינוּ, אשר ראוּ ים לפני עליתם לארץ? ועתה – רק ים סביב, ים – נותן לחם.
קו קרונות חדש הגיע. אָנוּ נחפּזים, כובשים קרוניות, מגישים לאניה. אלפים רבים של תיבות עובדים את ידינו. רד היום, אורות החשמל נדלקוּ בנמל ויפזרו את החשכה, אָנוּ לא הרגשנוּ בדבר. ידענו – כל תיבה זהו מיל, כל קרון 50 מא"י לאָדם. ובקרית–חיים עומדים אהלינו השחים, זה רק התחלנוּ במפעל… ושם בפולין מחכים חברים, עיניהם צופיות, עוקבות אחרינו. במכתבם האַחרון כתבוּ: עברתם לחיי קיבוץ עצמאי, אָנוּ עוקבים בחרדה אַחרי צעדיכם הראשונים. הקימו את הקיבוץ!
אָנוּ מקימים. כובשים עמדות מפתח – נכתוב להם.
קשים ימי עבודה ראשונים, אין גבוּל לשעות עמל ארוּכות.
בדרכנוּ הבית מנסה מאן־דהוא לקשור שיחה, אַך היא גוֹועת באבּה – קשה להתווכח. יצאנו בעוד חושך. חזרנוּ – כבר חושך. למחרת בעוד חושך נקום ונדוד ב„דרך המלכים“, תחנת הרכבת, רחוב הנמל…
אָנוּ מקימים! – נכתוב להם.
זלמן
קיבוץ „עמל“.
"דבר", שנה שלוש-עשרה, מס' 3674, 10 ביוני 1937, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 