מה שקדם ל„קדמה”
לפני שלשה חדשים הונפו דגלים לאומיים בנמל תל־אביב ונכבדי הישוב הוזמנו להשתתף בטקס ההיסטורי של קבלת פני האניה הראשונה של חברת הספנות הלאומית. כבר בנסיעת־הבתולים ארעו תקלות. האניה אחרה לבוא ובדרך חלו בה קלקולים. היא עמדה להסיע מכאן את חברי הועד הפועל הציוני לציריך, אולם ברגע האחרון היה הכרח להעביר את הנוסעים בדרך האויר, כי התברר שהאניה לא תוכל לצאת למסעה במועד המתאים. לבסוף, כשהאניה הפליגה באיחור, הגיעה בקושי רב חזרה לארץ אחרי תלאות מרובים בדרך והוכנסה לתיקונים יסודיים במספנה של „סולל בונה” בחיפה.
הזנחה וחוסר ידיעה
מומחים לעניני ים וספנות, שבדקו את עניני „קדמה” (במידה שניתן לבדוק) קובעים על יסוד עובדות שהיתה כאן הזנחה, חוסר ידיעה וגישה לא־רצינית לעסק כה גדול וכה אחראי – ומכאן הכשלון. אנשים שיצאו מעל דפי העתונות באשמות קשות נגד הנהלת „צים”, שהיא חברת הספנות הלאומית, קבלו תשובה פסקנית מאד מאת מנהל החברה: „אין חברתנו – נאמר בהודעה לעתונות – מוסד צבורי, כי אם חברה מסחרית.
ועל כן, טוען המנהל, אין לדרוש שהחברה תגלה את סודותיה.
ואנו נזכרים שרק לפני כמה חדשים נקרא הצבור להתלהב להקמת חברת ספנות לאומית, וקרן־היסוד הזדרזה אז לעשות קפיטל מן ההתלהבות, ושליחיה עברו מבית לבית למכור גלויות עם תמונת „קדמה” ההיסטורית. המותר עכשיו להגיד: זהו עסק מסחרי רגיל ואל לצבור להתערב בעניניו?…
השתיקה המעוררת דאגה
עסק מסחרי? – אבל בהבדל אחד: אם עסק מסחרי פרטי בסך ארבע מאות אלף לירות נידון לכשלון, הרי זה ענינם של המשקיעים הפרטיים. אבל אם יש כאן חלק לא קטן (הנשמר בסוד) של הון לאומי, ואם החברה קוראת לעצמה בפרסומיה „חברה לאומית לספנות” ובתור שכזאת תובעת לעצמה זכויות מיוחדות – רשאי הצבור לדעת מה קרה בפרשת „קדמה”.
אם קיים עכשיו מוסד לבקורת בהנהלת הסוכנות, על המוסד הזה לחקור בעזרת מומחים בסתרי הפרשה הזאת.
על כל פנים השתקת הדברים רק מחזקת את השמועות סביב פרשת „קדמה”. לא נכנס כאן לבירור הצד הטכני אם אמנם רכשו בסכום הגדול אניה טובה או לאו, אם תקנו אותה כראוי באנטוורפן ואם בכלל צריך היה לפנות אל המספנה ההיא. נפסח גם על פרשת הסכסוכים עם העובדים ב„קדמה” ועל הסבל שנגרם לנוסעים בגלל הקלקולים בפריג'ידיר ובאספקת המים באניה ובגלל תקלות אחרות שנגרמו ע"י אדמיניסטרציה בלתי־יעילה. על הענינים הטכניים הללו ידונו אנשי המקצוע בעלי הנסיון, אולם יש לפרשם „קדמה” צד צבורי, שעליו צריך לספר.
האמנם חלוציות?
מר בר־כוכבא מאירוביץ, – שהוא בסוכנות מומחה כל־בו לעניני ים ודיג ותעופה, ובנין ומשכנתאות ועבוד שורה של מקצועות, – הסביר, ש„כל ההתחלות קשות” וצריך להיות סבלניים, שהרי זהו כיבוש ענף חדש. האמנם נעשה כאן מפעל חלוצי? האם צריך היה לשלם מחיר יקר כל כך בעד הכשרתה של מחלקת הים בסוכנות היהודית לעסוק גם בעניני אניות? כלום אין בישוב מומחים ובעלי נסיון בענף הזה, שעברו עוד לפני יותר מ־10 שנים את חבלי הלידה בהקמת ספנות עברית ועברו כבר את התקופה הקשה של ההתחלות והכשלונות? האמנם היה צריך להתעלם מעשר שנות יזמה פרטית בספנות, כדי לתאר את רכישת „קדמה” כמעשה חלוצי, ובנימוק הזה להצדיק א הכשלונות?
בגילוי־דעת לעתונות טען מר ב. כ. מאירוביץ, כי לפני יסוד „צים” פנו אמנם לחברות הספנות הפרטיות, אלא שלא יכלו להגיע אתן לכלל הסכם מפני שהללו תבעו לעצמן זכויות־יתר והיה חשש שמילוי תביעה זו ישמש מכשול לגיוס „כספים גדולים ממקורות שונים”. העובדות, שעליהן מעידים אנשים שהשתתפו בשעתו באותו מו"מ, סותרות לחלוטין את הטענה הזאת. כוונה של שיתוף–אמת בין הסוכנות היהודית וחברות הספנות הפרטיות – הם טוענים – לא היתה מעולם ולהפך: היתה כוונה לשבור את היזמה הפרטית ע"י הקמת „חברה לאומית”.
על מזבח אי־השתוף עם הון פרטי
אפשר היה למצוא מבין חברות הספנות הפרטיות בארץ שותפים בתנאים נוחים בהרבה מאלה שהוענקו לחברה בריטית זרה, שהיא בעלת 50% ממניות „קדמה”, כך שכל רווחי „האניה הלאומית” העברית מחציתם עוברת באופן אוטומטי לחברה הזרה. אולם, כפי הנראה, היתה מחלקת הים של הסוכנות היהודית נאמנה לקו של אי־שיתוף עם חברות הספנות המקומית, קו שציין אותה מראשית פעולתה.
אלמלא הקו הזה לא היו מגיעים כלל לרעיון של הקמת „חברת ספנות לאומית”, שלפי עצם מהותה היא מתחרה בספנות הפרטית היהודית. יותר מזה: הקמת החברה הזאת עומדת בסתירה להחלטות הקונגרסים הציוניים. ב־1935, כשהקונגרס החליטו על הקמת מחלקת ים ליד הסוכנות היהודית, הגדיר בפירוש את תפקידה לעזור לחברות הספנות העבריות ולתת להן את כל הסיוע הצבורי והפוליטי (סובסידיות כספיות לא ביקשו כלל). ב־1937 שוב חזר הקונגרס על החלטה זו. אולם מחלקת הים לא עשתה דבר לקידום הספנות העברית הקיימת, וראשי חברות האניות הפרטיות טוענים אפילו, שהמחלקה הפריעה להם במאמציהם לבסס את הענף המשקי הזה.
תנאי מוסד לאומי…
רק במקרה אחד היה מגע בין מר מאירוביץ וחברות הספנות. הקונגרס, כאמור, דרש לעזור לחברות הפרטיות, אבל מר מאירוביץ פנה אליהן בהצעה שונה לגמרי – הצעה להקים „חברת ספנות לאומית”.
מר מאירוביץ, בגילוי הדעת שלו לעתונות, מוסר על מו"מ כזה בשנת 1943, אולם היה גם מו"מ קודם בשנת 1937. קונצרן גדול לאניות בהולנד היה מוכן אז להשתתף בסך 50,000 לא"י באחת מחברות הספנות העבריות הקיימות, בתנאי שגם הסוכנות היהודית תשקיע סכום מסוים באותה חברה. המשא־ומתן הזה נכשל, מפני שהסוכנות דרשה כתנאי מוקדם להשקעתה לחסל את החבר הפרטית הקיימת ולהקים חברה חדשה. היתה באותו זמן למחלקת הים של הסוכנות עוד הצעה אופיינית: להקים חברה ימית משותפת עם הקונצרן ההולנדי –בלי שיתוף עם החברה היהודית הפרטית…
כדאי לזכור עובדה זו כיום, כשאנו דנים על „חברה לאומית לספנות”, שבה משתתפת הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים וחברה אנגלית זרה. נראה שההישג העיקרי הפעם הוא שהצליחחו סוף סוף להקים חברת ספנות בלי חברה יהודית פרטית – ולשם התחרות בחברות הקיימות.
השקעת הון בלי זכויות הנהלה
המשא־ומתן על הקמת חברה לאומית לספנות בשנ 1934 היה כבר שלב שני. אז הגיעו הצדדים להסכם עקרוני ברוב השאלות ונשארה פתוחה רק שאלת הנהלת החברה. נציגי הסוכנות העמידו את השאלה כך, שעל החברה היה לתרץ מדוע רוצה החברה הפרטית לקבל חלק בהנהלת חברת האניות, שלתוכה היא מוזמנת להשקיע כספים. החברה הפרטית הסבירה, שהיא מחזיקה כספים של בעלי מניות, שלא הפקידו את כספם בידיה כדי שהיא תכנס לעסקים שאין להם כל דעה על אופן הנהלתם. יתר על כן: לא יתואר שעסקים מסחריים, הדרושים מומחיות מקצועית רבה, יתנהלו על ידי פקידי מנגנון שהורכב לפי חשבונות מפלגתיים־פוליטיים. ויצוין, כי דוקא אנשי הספנות הפרטית לא דרשו – בניגוד למה שהוסכם אחר־כך עם החברה הבריטית – זכות הצבעה של 50%. הם דרשו רק את זכותם בהתאם לחלקם בהון המניות. הם גם לא דרשו חוזה ל־15 שנה (כפי שהוסכם עם החברה הבריטית) והיו מוכנים להסתפק בשליש הזמן הזה, כלומר: חמש שנים. הם היו מוכנים לשותפות שווה עם ה„הסתדרות”, מתוך מתן זכויות־יתר לסוכנות היהודית. מבחינת האינטרס הפרטי של החברה היה זה בודאי ויתור מרחיק־לכת.
חתימה בהולה, בלילה
המשא־ומתן הופסק למשך כמה חדשים, ופעם, באופן דרמטי במקצת, בלילה, הוזעקו אנשי הספנות הפרטית לישיבה בירושלים ונדרשו לחתום בו במקום על נוסח של חוזה שהוכן על־ידי היועץ המשפטי של הסוכנות. הנוסח הזה הזכיר רק במעט את „ההסכם בנקודות העיקריות” שהושג קודם בעת שהמו"מ הופסק. לפי הנוסח החדש יכולה הסוכנות היהודית לפרק את השותפות לא רק כעבור חמש שנים, אל אפילו כעבור ששה חדשים לאחר הקמת „החברה הלאומית” המשותפת. אמנם סכנה כזאת היתה צפויה במדה שוה לשני השותפים של הסוכנות, אולם השותף האחד, ה„הסתדרות”, בודאי שלא היה צריך לחשוש מפני „גט” מצד הסוכנות היהודית שהשמאל שולט בה. מה שאין כן לגבי חברה פרטית לספנות, שגם לפני כן לא האירה לה הסוכנות את פניה, ובניגוד לכל החלטות הקונגרסים לא הגישה לה את הסעד הצבורי והפוליטי.
היו באותה הצעת־הסכם גם נקודות אחרות, שלמעשה דרשו מן החברה הפרטית ויתורים ללא כל הצדקה. בעוד שנדרש מצדה אמון בלתי מוגבל לסוכנות, הפגינה זו חשדות מרובים ביחס לחברה הפרטית.
כך נכשל המשא־ומתן עם אנשי הספנות היהודיים בארץ, עם אלה שבמשך עשר שנים לפני המלחמה – ללא כל עזרה מצד התנועה הציונית וחרף הפרעות – היו חלוצי הספנות העברית, השקיעו מאות אלפי לירות בפיתוח הענף הזה, העסיקו מאות יורדי־ים וקיימו שרותי נוסעים ומשאות ללא הרפתקאות בנוסח „קדמה”.
גלוי אחד של שיטה רעה
קל מאד, כמובן, להשיב כיום על דברי הבקורת: „זהו ענין מסחרי ולא ענין צבורי”. אנו טוענים את ההיפך, ואנו מדגישים, שלא רק הצד הטכני ברכישת האניה ובהנהלתה צריך לעמוד לדיון, אלא הצד הצבורי שבכל הפרשה הזאת. הצבור, שבשמו השקיעו מאות אלפי לירות באניה אחת, רשאי לדעת את האמת על האניה הזאת ועל מה שקדם לרכישתה.
הבקורת אינה צריכה להצטמצם בפרשת האניה הזאת בלבד, כי לפנינו שיטה רעה של הנהלת ענינים משקיים־ממלכתיים. היום המדובר בפרשה מדאיגה בעניני הים, ומחר, חוששנו, יהיה המדובר על פרשה דומה בעניני תעופה, שאף היא מתבשלת בימים אלה בחדרי מחלקת הים של הסוכנות באותן הקדרות שבהן בישלו את פרשת „קדמה”.
י. גרומן
"הבֹקר", שנה י"ג, מס' 3656, 9 בנובמבר 1947, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספריה הלאומית.
* יעקב גרומן היה עורך עתון "הבֹקר".
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 