העיר חיפה שמשה אבן השואבת למעצמות האימפריאליסטיות בעשרות השנים האחרונות לקיום האימפריה העותומאנית. אחרי ירושלים היתה חיפה העיר השניה להתגוששות הבין-לאומית על א"י. במידה שצרפת ורוסיה שאפו לירושלים בעיקר, שאפו שתי המעצמות האימפריאליסטיות הראשיות – אנגליה וגרמניה – להתבצר בחיפה, כי עיני שתיהן היו מכוונות הלאה, מזרחה, אל בגדאד, מוצול, המפרץ הפרסי, הודו. מכאן בנין מסילת הברזל מחיפה עד דמשק ע"י חברה אנגלית ויסוד מושבות גרמניות בחיפה ובסביבה.
בהתחרות זו בין אנגליה וגרמניה ביחס לחיפה היתה יד גרמניה על העליונה בימי עבד אל חמיד. גרמניה היא שעודדה וטיפחה בסולטאן, השואף לגדולות, את רעיונותיו הפאן-איסלאמיים. וכצעד יסודי לכך, דרשה גרמניה מהסולטאן לפתח את רשת מסילות הברזל. על רקע זה נוצרה התכנית של המסילה החג'אזית וענפיה בא"י, להגברת שלטון התורכי על הערבים. בספטמבר שנת 1900 הוחל בבנין המסילה החג'אזית ב-1903 נפתח הקו אדרעי–רבת עמון ואח"כ מאדרעי לחיפה. זו היתה תקופת הפריחה הראשונה של חיפה כעיר נמל, כי דרכה הובא חלק גדול מכל החמרים, ששימשו לבנין המסילה החג'אזית. תנועת האניות היתה בשנים האלה גדולה מאד, ללא השואה עם השנים הקודמות. וביחוד היתה זו תקופת התבססות והתבצרות לגרמנים שבחיפה, כי הגרמנים לקחו חלק פעיל מאד בהספקת החמרים, בעבודה ובכל מה שהיה קשור עם המסילה. ע"י קשירת חיפה במסילה עם אדרעי, נפתח לפני חיפה שוק גדול, ביחוד חורן ודמשק. הפעולה של הסולטאן, בהדרכת הגרמנים היתה תקיפה וזריזה מאד, והחברה האנגלית של המסילה חיפה-דמשק נאלצה למכור את זכיונה לממשלה התורכית. למטרת המסילה החג'אזית נאספו בארצות מוסלמיות רבות 750 אלף לירות תורכיות (17 מיליון פרנק) והוטלו מסים שונים, שהבטיחו לאוצר הממשלה הכנסה שנתית של 250 אלף לירות תורכיות. חלק של הכסף הזה עבר בצורות שונות דרך חיפה. הסולטאן החל לחשוב על השלמת מפעל המסילה בבנין נמל טוב, חדיש, בחיפה. הנמל הזה היה צריך להיות הנמל המוסלמי, כי גבו – המסילה החג'אזית. הסולטאן ואתו בן בריתו, וילהלם, לא סמכו על נמל בירות ולא ראו בו מוצא ימי טבעי לדמשק המוסלמית וליתר האיזורים הערבים שהיו נזקקים לנמל בים התיכון. ההשפעה הצרפתית בלבנון, הרחיקה את בירות מהתכניות האסטראטגיות הגדולות של עבד אל חמיד. חיפה נמצאה גם נוחה יותר משום שכנותה למרכזי הערבים והאיסלאם. לפי פקודת עבד אל חמיד הוכנה תכנית מפורטת של בנין הנמל, אולם המהפכה של התורכים הצעירים שמה קץ לחלומו זה של עבד אל חמיד. באבגוסט 1908, כלומר זמן קצר לפני המהפכה, הגיעה הרכבת הראשונה של המסילה החג'אזית עד מדינה, במרחק 1320 ק"מ מדמשק. אולם המהפכה הפסיקה את אוסף התרומות בארצות המוסלמיות, וע"י זה נפסקה העבודה והקו עד מכה וג'דה לא נבנה. גרמניה, שהשפעתה היתה מכרעת גם בתורכיה הצעירה, נפנתה בכל מאודה אל המסילה הבגדאדית, ובדרך זו חדלה התכנית של עבד אל חמיד על בנין הנמל בחיפה להיות אקטואלית.
מ. א.
"דבר", שנה תשיעית, מס' 2569, 31 באוקטובר 1933, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
לונדון, 7 מרץ (ר). – סיר בולטון אייריס-מונסל, הלורד הראשון של הימיה הבריטית, הציע במורשון את התקציב החדש לימיה, ואמר: „רוצים אנו בצי שיהוה סכנה רק למחריבי המסחר. אם לא תוכל הימיה הבריטית לפעול באופן הרגיל, הרי יהיה זה אסון לעולם כולו. אי אפשר להפחית עוד מתכנית־הבניה שלנו, אלא עלינו ללכת ולהוסיף על התכנית“.
וזיר הימיה אמר שתקציב זה הוא היותר נמוך משנת 1913; ההערכה לשנת 1932 היא 50 מיליון וחצי לי"ש, היינו הקטנה בארבעה מיליון וחצי לירות לעומת תקציב הימיה אשתקד.
בדברו על הקיצוצים, אמר וזיר הימיה, שבאביב זה לא יערכו כל תרגילים מאוחדים באוקיאנוס האטלנתי והים התיכון. התקציב הוקטן במידה כזאת, שאי אפשר להקטינו יותר אם אנגליה חפצה בימיה טובה. אי אפשר להקטין את הימיה בתחניות זרות רחוקות.
צי ים התיכון יוקטן באנית מלחמה אחת, אניה אחת נושאת אוירונים ופלוטילה אחת של אניות מחבלים, שתצורף לצי האוקיאנוס האטלנתי אשר יהיה מורכב מעשר אניות ראשיות. צי האוקיאנוס האטלנתי יקרא מכן ואילך בשם „הצי הביתי“.
עיקר הויכוחים במורשון הבריטי היה סביב הפחד מפני קיצוצים בימיה הבריטית ביחס לימיות של מעצמות אחרות. נואמים אחדים הדגישו שצרפת בונה אניות מחבלים הנחשבות לסוג הצלבניות לפי חוזה הימיה הלונדוני. נואמים אחרים טענו שבריטאניה הגדולה והקיסרות אינן בטוחות עוד, ואנגליה אין ביכלתה למלא את התחיבויותיה לשאר העמים בדבר שמירת השלום בעולם.
"דאר היום", שנה ארבע עשרה, מס' 153, 10 במרץ 1932, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ושינגטון. טופס החוזה בין ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן, בנוגע להגבלת הזיון הימי, הוגש ביום 1 לפברואר לפני הישיבה המלאה לאשור. הסעיפים של הפרק הראשון קובעים את מספר הטונים של האניות הראשיות שהממלכות יכולות להחזיק. אמריקה 500,650; אנגליה 580,450; צרפת תחזיק תשע אניות ראשיות במתכונת של 221,000 טון; איטליה, עשר אניות במתכונת של 182,000 טון; יפן, עשר אניות במתכונת של 301,000 טון. כל האניות הראשיות האחרות שנבנו או ההולכות ונבנות ע"י 5 הממלכות תמסרנה למשחית.
החלפת אניות ישנות בחדשות: ארצות הברית ובריטניה הגדולה כ"א 525,000 טון, צרפת ואיטליה כ"א 175,000; יפן 315,000.
סעיפים אחרים קובעים 35,000 טון מכסימום לכל אניה ראשית ושהתותחים שעל האניות לא יהיו יותר ממדת 16 אינטשות החלל.
מתכונת הטונים לאויריה: לארצות הברית ולבריטניה 185,00 כ"א. לצרפת ולאיטאליה 60,000 כ"א; ליפן 80,000.
השחתת האניות תוכל להעשות ע"י הטבעה בים או ע"י הסרת מגני המתכיות מעליהן. החוזה ישאר בתקפו עד שנת 1936. הממשלה שתרצה אח"כ לבטל אותו, צריכה להודיע על זאת שנתים קודם הזמן.
"הארץ", שנה ד', 9 בפברואר 1922, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
סירת המנוע החדשה שהגיעה השבוע בשביל משטרת החוף בארץ ישראל, ושהיא בת 19 קשרים עלתה ב-5000 לא"י. שמה סי-לייאוֹן (ארי-הים). היא מצוידת באלחוט ובזרקור ומכילה מקום לששה אנשים. מלבד סירה זו הוזמנו על ידי ממשלת ארץ ישראל באנגליה עוד 4 סירות מהירות. מהירות הסירות, הנמצאות עכשיו בשרות משטרת החוף, הוא משבעה עד תשעה קשרים לשעה.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6029, 9 ביוני 1939, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
סירת מניע מהירה מצוידת במכונות יריה תועמד לרשות משטרת החוף
סופרנו מודיע לנו, כי בזמן האחרון הגדילה משטרת החוף את מספר הסירות שלה בחופי הארץ. כן הוחלט להשתמש בשעת הצורך בסירתו של הרופא הממשלתי ביפו, ולהפוך מספר ניכר של סירות דיג לסירות המשטרה. בחיפה נמצאת סירת מוטור חדשה, שעוד לא הורדה לים. הביאה מגרמניה. הסירה היא בעלת מהירות גדולה והיא בנויה לפי דוגמת סירות המשטרה הימית באנגליה ואמריקה, עם שני מגדלים מיוחדים להקמת מכונות יריה ובעלת זרקור המאיר למרחק של 20 מילין.
"המשקיף", שנה ב', גליון 55, 13 באפריל 1939, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בזמן המפקד החגיגי של „זבולון“ מסר המדריך הראשי של האגודה, המהנדס ע. טובים, שתי מדליות מטעם האגודה לחבריה, מצילי טובעים. מדלית זהב קבל החניך יוסף לוי, שכבר הצטיין פעמיים בהצלת אנשים: פעם הציל מהמים את פקיד מחלקת העליה של הממשלה על יד אניה בתל אביב, ובפעם השניה נהג סירת מנוע ונהל את פעולות ההצלה של 6 ספנים מצריים, שעמדו לטבוע. ספינת מפרש של הספנים האלה נטרפה בים הסוער זמן מה לאחר הצלתם. את המדליה השניה קבל המדריך בן-יעקב שאף הוא השתתף בפעולת ההצלה הזו. 15 מחברי זבולון קבלו את התואר „מדריך“, הנותן את הרשות לפקד על סירות פתוחות וחצי פתוחות של האגודה בלי הגבלת מרחק. 4 איש קבלו את התואר של „סגן מדריך דרגה א'“, שנותנת את הרשות לפקד על סירות באורך [חסרה שורה] ים התיכון ו-4 איש קבלו את התואר של „סגני מדריך דרגא ב'“, שנותן את הרשות לנושאיו לפקד על סירות פתוחות וחצי פתוחות עד חיפה מצפון ועד עזה מדרום.
בזמן החגיגה הורדו המימה 2 סירות של האגודה – אחת מהסירות הנ"ל תרם המנהל של ללויד ימי א"י ה' ברקוביץ', והיא נקראת על שם יו"ר ההסתדרות הציונית הרומנית „ברנהרדט“, הסירה השניה – היא סירת דיג. זבולון תל-אביב ממשיכה את המסורת של „זבולון“ העולמית שחינכה כמה עשרות דייגים בגדיניה (נמצאים עכשיו בחלקם בארץ). הסירה תשמש לדיג של קבוצת חניכי זבולון מתל אביב.
גם „דגל ציון“ זכתה לסירה משלה. היא הראשונה שנבנתה במספנת „זבולון“ הנמצאת על חוף הירקון. עד עכשיו עסקו זבולונים רק בתיקון סירות. הסירה החדשה היא בעלת אורך של 8 מטר, בעלת 6 משוטים ו-3 מפרשים. היא תיקרא ע"ש „מוריס בגין“.
בשעת המפקד נאמו המהנדס טובים, שסיפר על התפתחותה של אגודת „זבולון“ הפועלת עכשיו בשטחים שונים של הימאות הא"י; ה' לנדאו, מרומניה, שנתן פרטים על יו"ר ההסתדרות הציונית ברומניה מר ברנהרדט ז"ל, והא' משה שלוש, שברך את חברי „דגל ציון“ בקשר עם רכישת הסירה החדשה לסקציה הימית של הארגון.
"הארץ", שנה כ"ג, מס' 6225, 28 בינואר 1940, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
"רחף", מפרשית המשא הממונעת הראשונה של חברת "נחשון". מקור: זאב הים, ספינות מספרות, 1968.
ד. רמז
פרקי „נחשון“
מעשי „נחשון“ קדמו ל„נחשון“. ההשקעות, עליהן יסופר בפרקים הבאים, נעשו ע"י מוסדות ההסתדרות בשנתיים-שלוש השנים האחרונות מתוך הכרת חשיבותן של ההתחלות הראשונות בעבודת הנמלים ובעבודת הים העברית. הן מצטרפות יחד לסך קרוב ל-20 אלף לירות. רובן רוכז לאחר מעשה ברשות „נחשון“. ההסתדרות, הן כגורם עיקרי, יוזם ומבצע, הן כשותף בעל-ערך, נתנה מכוחה למערכת מפעלים רחבה, המסתעפת לכמה ראשים.
א.
בנין נמל תל אביב
כיום, לאחר שנה ורבע של קיום נמל תל-אביב, כבר קשה לתאר לעצמנו את כל עומק החידוש שהיה בשעתו, לפני שנה ורבע, בפריקת סחורות בחוף תל-אביב. משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה דר בביתו במשך חמשים שנה וידע, כי הקיר לצד מערב שבביתו הוא קיר אטום – והנה הוא קם בבוקר אחד ומוצא לפניו פירצה בקיר, בצורת אשנב, ומתוך הפרצה נשקף לעיניו, כשהוא יושב בתוך ביתו ממש, הים הכחול. אין כל פלא, אם בטרם יושג הרשיון לפירוק סחורות בחוף תל-אביב – והוא ניתן להנהלת הסוכנות ביום 5 למאי 1936 – רבו הפקפוקים ועצמו הספקות. מי ילך להשקיע כספים ראשונים בחוף זה, אשר ספק יהיה נמל, ספק לא? היתה נחוצה קפיצה נחשונית. ועד תל-אביב לעניני נמל ותחבורה הציע להסתדרות להיות שותף להנהלת הסוכנות בקפיצה זו – וההסתדרות נענתה לדבר. הסכום הראשון של 5000 לירות להוצאות ראשונות להתקנת חוף תל-אביב לפריקה הוקצב על ידי הנהלת הסוכנות ועל ידי מוסדות ההסתדרות.
לכשנוסד „נחשון“, נמסרו לו ההשקעות הללו, אשר תעמודנה כעדות כבוד להתנדבותם החלוצית של מוסדות ההסתדרות לנמל תל אביב. הננו להעתיק כאן את שני המכתבים דלקמן המטפלים בענין זה:
(1.)
ועד תל אביב לעניני נמל ותחבורה
הועד הפועל רחוב הגדוד העברית 2
תל-אביב, 11.5.36
„כבוד הועד הפועל, הסתדרות העובדים, תל אביב. בהמשך לשיחתו של מר פ. ריקליס עם חברכם מר דוד רמז, בדבר השתתפותכם בהון המניות של חברת הזכיין שתוצר אחרי שנקבל את רשיון הממשלה להקמת המזח בת"א הננו מצרפים בזה, בהתאם להבטחתנו, העתק התזכיר של ועדת המזח בענין זה.
הועד הפועל סבור, כי את חמשת אלפים הלירות א"י שהוקצו למוסדות הלאומיים יקבלו עליהם הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים.
אני רוצה לקוות כי תכירו כמונו בחשיבותו של המפעל מכל הבחינות ותודיעונו בחוזר על מדת השתתפותכם בו.
בכבוד רב (–) א. ז. הופין
(2.)
17 ליוני 1936.
לכבוד הסתדרות העובדים בארץ ישראל
תל-אביב,
א. נ.,
בשם ועד הנאמנים של אוצר מפעלי ים באנו בזה להודיע לכם את הדברים האלה.
ידוע לכם כי הנאמנים מקבלים כספים מהצבור על מנת לייסד חברה וחלף הכספים הללו הם ימסרו למשתתפים מניות בחברה שתוסד.
אתם קבלתם עליכם להשתתף בסכום של 2.500 לא"י.
אנחנו נפנה אליכם בתקופות שונות במשך השבועות הבאים בבקשות להכניס כספים, וכל סכום השתתפותכם צריך להיות בידי הנאמנים עד 15 ליולי ש. ז.
הובן היה בינינו בעת שהתחלנו בעבודתנו כי בחלק ידוע מכספי השתתפותכם נוכל להשתמש בשביל פעולותינו הנוכחיות על חוף תל-אביב. והיה אם תוסד החברה אזי יחשבו הכספים הללו כחלק מסכום השתתפותכם ואתם תקבלו כנגדם מניות בחברה, ואם לא תוסד החברה אזי הכסף אבוד ואין טענות אלינו.
עכשיו הוברר כי בכל אופן תוסד החברה. אנו נמצאים כבר באמצע פעולות היסוד ואנו מאשרים לכם איפוא בזה כי כל הכספים שנקבל מכם יכנסו אלינו על חשבון השתתפותכם בהון החברה ועלינו למסור לידיכם כנגדם מניות בחברה.
בכבוד רב,
בשם הנאמנים ליסוד החברה „אוצר מפעלי ים בע"מ“
(–) נשיא – א. ז. הופין; (–) גזבר – מ. גריידינגר.
* * *
עם התקדמות מלאכת נמל ת"א הוזמן הישוב ומוסדותיו להגדיל את הון המניות של אוצר מפעלי ים לשם הרחבת המעגן. הרצון להיענות לתביעה זו בעין יפה היה אחד המניעים להחשת הקמת חברת הים של ההסתדרות. שלשה מוסדות הסתדרותיים חתמו על 8.000 מניות של „אוצר מפעלי ים“. מהם רוכזו כבר 4.000 בידי „נחשון“. למותר הוא להגיד, כי השקעות אלה של מוסדות ההסתדרות בנמל תל אביב, הן מחוץ לחתימת חברי ההסתדרות על רבבות מניות של „אוצר מפעלי ים“.
ב.
פריקה וטעינה בנמל תל אביב
שלשה הם הסוגים העיקריים בעבודת הפריקה והטעינה: סבלות, ספנות, סוורות. בנמל תל-אביב – להבדיל מנמלי יפו וחיפה – אין משק העבודה עשוי רשויות-רשויות, כי אם רשות צבורית אחת – חב' „פריקה“. בח' זו משתתפים: „אוצר מפעלי ים (40%), ההסתדרות (20%), „פרדס“ (20%) ו„סמל“ (20%). שאלות המשק של נמל תל אביב אינן שאלות קלות. התחרות נמל יפו קובעת לנמל תל-אביב את התחום לגבי שכר הפריקה והטעינה הנדרש מהסוחר והסוכן. בתחום תעריף יפו על „פריקה“ לנהל את משקה בעבודה עברית מלאה, בעת אשר נמל יפו כולו ערבי, וזאת אומרת כולו בזול. נוסף על כך, נדרש משק „פריקה“ לתת רוַח מסוים לנמל תל אביב, באשר לפי שעה נוטלת ממשלת ארץ ישראל את כל ההכנסות ממסי הנמל לעצמה ואינה מעניקה מהן כלום לנמל תל-אביב. עמדה זו מצד הממשלה, כפי שמאמינים כולם, אינה בת קיימא ומן ההכרח הוא שתשתנה. אפס לפי שעה כך הוא המצב. התחרות יפו מצד אחד ומציאות נמל מבלי מס אניות, אלה הם תנאים חיצוניים חמורים למדי. על תנאים אלה יש להוסיף את הקושי המיוחד של השנה הראשונה, כשנעשו בכרך אחד גם עבודת הפריקה והטעינה, גם מלאכת חפירת המעגן ובנין קירותיו ורציפיו. וגם בסוף השנה הראשונה עדיין המעגן מצומצם במדותיו. כל אלה הגדילו במידה יוצאת מהכלל את הקשיים בהנהלת המשק הצעיר.
במשך התקופה הראשונה נאלצה „פריקה“ לערוב לפועליה על מינימום מסוים לחודש, כי עדיין חסרה הקביעות בביקורי האניות ובכמות הסחורות הנפרקות והנטענות. לדעת כל המצויים בנמל תל אביב עשו פועלי הנמל חיל רב בהתמחותם. על עבודת הספנים בנמל תל אביב יש עדות רשמית, כי הם התקדמו במקצועם עד כדי להיות אחראים להובלת נוסעים. מאות עובדי נמל תל אביב הולכים ונעשים חטיבה של נמלנים עבריים. ובמדה שהם משתלמים במלאכתם, הם מעפילים לדרגת חיים אנושית. בעובדה זו של התמחות העובדים והשבחת תנאי עבודתם, יכולה חברת „פריקה“ לראות את עיקר הריוח שלה בתקופה זו. אך אין „פריקה“ יכולה לוַתר גם על קבלת ריוח בפועל – והיא צריכה להביא את סידורי העבודה למדרגת שכלול, אשר תרשה לה את זאת. אם ב-15 החדשים הראשונים לקיומה שכרה יצא בהפסדה, הרי יש מקום להניח, כי עם שכלול העבודה והשלמת מלאכת המעגן, יוכל המשק שלה להביא גם פרי מסוים לכספים המושקעים בו. לפי החוזה עם אוצר מפעלי ים יוקדשו 80% מן הריוַח הנקי ל„אוצר“ ורק 20% יחולקו לבעלי המניות של „פריקה“.
הון המניות של „פריקה“ היה מלכתחילה עשרת אלפים לירות. עכשיו החליטו להכפילו. מזה יהיה ברשות „נחשון“ סך ארבעת אלפים לירות.
פועלים סלוניקאים ופועלים אשכנזים, ובכלל פלוגה של הקבוץ המאוחד, חברו יחד בעבודת „פריקה“.
ההכנסה שהביא משק נמל תל אביב לעיר בשמונה עשרה חדשי קיומו הראשונים נערכה לסך ארבעים אלף לירות, סכום זה נכנס, רובו ככולו, דרך „פריקה“.
ג.
המספנה בנמל תל אביב
כל המבקר בנמל תל-אביב – אַל נא יסיים את ביקורו מבלי שייכנס לצריף המספנה, הנטוע על שפת המעגן. כאן – נבנות בידי פועלים עברים סירות ודוברות לעבודת הים. צריף זה אף הוא מנכסי „פריקה“, אולם לנכס זה לא פללו כלל בשנה הראשונה. המספנה לא היתה כלולה מראש בתכנית, היא הופיעה מתוך המציאות כאפתעה. נתגלו בחורים היודעים פרק במלאכת בנין סירות, בצלאליים ימיים אשר מלאם אלהים רוח חכמה. הנה האחד, עלם רך מקהל עדת ישראל בבולגריה, חניך בית ספר „חברת כל ישראל חברים“, עושה במלאכה ומנצח עליה. הנה בחורות עוסקות בקנבוס, המשמש סתימה בין לוח ללוח. אתה מתבונן בשלדה הסירה. יש מצלעותיה עשויות מעצי אקליפטוס מחדרה. הצלעות האדומות – הן-הן מהאקליפטוס. חללי הקדחת מביצות חדרה, הלא תדובבנה עצמותיכם בקבר.
וכבר הורדו הימה כעשר סירות עשויות במספנה של „פריקה“ וחמש דוברות. בונים בקצב מוגבר – לקראת הציוד החרפי.
הסירה האחת – לפי המידות המקובלות בתנאים הנוכחים של המעגן – עולה לערך 150 לא"י, והדוברה האחת – לערך 250 לא"י.
אף זו התחלה.
ד.
כיבושי הסבּלוּת בנמל חיפה
מראשית העליה השלישית נעשו על ידי ההסתדרות מאמצים לחדור לעבודות נמל חיפה. בשנת 1920 הלכה קבוצת חלוצים לחדור לעבודות נמל חיפה. בשנת 1920 הלכה קבוצת חלוצים בת 30 איש לעבוד בסבּלוּת הנמל. הם לא הצליחו לכבוש להם מקום ראוי. עבודתם צומצמה בפריקת סוג אחד של סחורה: חמרי בנין. עלה הדבר להשפיע על סוחרי חמרי בנין, כי יעסיקו סבלים עברים, מה שאין כן בכל יתר הסחורות. בסבלות הרשמית, הנעשית על חשבון בית המכס, לא ניתנה לסבלים העברים כל דריסת רגל אפילו בחמרי בנין.
מי מבני הארצות הסמוכות לארץ ישראל לא עבד בנמל חיפה במשך השנים הללו? סודנים, מצרים, סורים, חורנים – רק לא יהודים!
בשנת 1933 נעשה שוב על ידי ההסתדרות מאמץ מיוחד להכנסת פועלים עברים לעבודות נמל חיפה. שליח ההסתדרות הלך לסלוניקי והעלה משם מאתים משפחות של פועלי נמל מובהקים. סלוניקי היתה ידועה בזמנה כנמל יהודי והפועלים היהודים שלטו בנמל זה עד סוף מלחמת העולם שליטה מלאה. נמל סלוניקי היה שובת ממלאכה בשבת כנמל תל אביב היום. הפועלים הסלוניקאים חדרו, בכוח יכלתם ומומחיותם, לכל פינות הנמל: לא היתה עבודה אשר כבדה מהם. טיב עבודתם עלה לאין ערוך על זה של הפועלים הערבים. הופעת הסלוניקאים בנמל חיפה גזלה מפקידי הנמל את הנימוק כי הפועל העברי אינו מסוגל לשאת משאות כבדים על גבו. טענה זו נפלה ובטלה. וסוף סוף עלה בידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית להשפיע על הממשלה לקבל 20 פועלים יהודים (בין 600–800 ערבים) לעבודה בבית המכס. אפס, גם נסיון זה נכשל, שכן כל העבודה היתה מרוכזת בידי קבלן ערבי מנצל והשכר המינימלי שהובטח חגיגית על ידי מנהל המכס לפועלים העברים לא קוּים על ידי הקבלן. הפועלים העברים נאלצו לעזוב את העבודה, כי לא יכלו להתקיים בשכר שנתן הקבלן הערבי – ½5 לא"י לחודש. אבל בינתיים נתחנכו בעזרתם והדרכתם של המומחים הסלוניקאים פועלים רבים במלאכת הנמל. מספר מסוים מהם חדר למלאכת הסוורות וכבש לו מקום בעמדת מפתח זו. כן נתבצר מקום לפועלים סלוניקאים ואשכנזים בסבלות של משאות כבדים ומספר פועלי הנמל היהודים עלה מעשרות אחדות בשנת 1933 עד 250 בקיץ שנת 1935. בשנת המאורעות 1936 הגיע מספר פועלי הנמל היהודים בחיפה בקיץ עד 500–600 ובחורף 1200. אך העבודה הממשלתית בנמל עדיין נשארה סגורה בפניהם. לסבלוּת בית המכס לא חדר אף פועל יהודי אחד.
לא השלמנו. המשכנו בתביעתנו והגברנוּה. המחלקה המדינית של הסוכנות תמכה בנו בתוקף, אולם רק מאורעות 1926 הם הם שאילצוּ את הממשלה למסור לנו חלק מסוּיים בעבודת בית המכס.
„סולל בונה“ קיבל עליו את סידורי העבודה. דרושה היתה השקעת אלפים אחדים לא"י ברכישת כלים והתקנתם. נרכשו שני טרקטורים וחמשים קרוניות. בזמנים הראשונים היתה העבודה קשה ביותר ושׂכרה זעום עד מאד. הנהלת הסוכנות וקרן חוסר עבודה השתתפו עם „סולל בונה“ בהפסדים הראשונים. כעת התוצאות הוטבו. בסבלוּת הממשלתית הזאת עובדים כעת 150–200 פועלים עברים מתוך מספר כללי של 600–700 בקיץ ובעונת החורף עד 1200.
ה.
קבוצת ספנים בנמל חיפה
בשנת 1935 – עצם שנת הגיאוּת בארץ – החליטה קבוצה קטנה של חברים להתמסר לספנות בנמל חיפה. היתה לפניהם הזדמנות לרכוש להם סירות מספר – על רשיונותיהם – בתוך נמל חיפה, על יסוד חוזה עם שותף ערבי, אחד מבעלי-הסירות הותיקים בנמל חיפה. מוסדות ההסתדרות עזרו לקבוצת החברים להאָחז בהזדמנות זו. ברשות השותפות היהודית-הערבית נמצאות 9 סירות מניע. לפי החוזה, רשאית קבוצת הספנים שלנו – „עוגן“ – לרכוש לה עד מחצית הסירות והרשיונות של החברה המשותפת. כיום ישנו ברשות ספני „עוגן“ רק שליש אחד מהרכוש המשותף, היינו 3 סירות מניע. ספני „עוגן“ עובדים בקבלת פני האניות – אלו שאינן עוגנות אל הרציף – לשם הובלת הנוסעים ומטענם וכן בשירות אניות הנפט של חברת „של“, בשירות אוירוני הים של חברת „אלא ליטוריה“ ועוד. הון הקבוצה 1625 לא"י, מזה השקעת החברים עצמם 500 לא"י, הלואַת מוסדות אחדים של ההסתדרות 875 לא"י ושל הסוכנות היהודית 250 לא"י. המאזן של חברת „עוגן“ הוא לסוף 1936: הכנסות 2041, הוצאות 1883, ריוח 188 לא"י. הספנים משׂתכּרים לחודש 13 לא"י, וּמסלקים מזה בשיעוּרים קטנים את ההלואות שניתנו מצד המוסדות.
ו.
ספינה להובלה חופית ולהכשרת מלחים
„נחשון“ רכש ספינת מפרשים, בת 2 תרנים, מצוּידת במניע – „רחף“. בית קיבוּלה של הספינה הוא 170 טון משׂא. המניע – 120 כוח סוּס. אחרי רכישתה הותקנו בה שני תאים – אחד לרב החובל ואחד למלחים. כן הוּתקן בה גם אור חשמל ומניע קטן למדלה.
„רחף“ נושאת את הדגל הימי הארצישראלי ודגל חברת „נחשון“. זה האחרון הוא דגל אדום ובאמצעיתו פּס לבן ושבעה כוכבים זרוּעים בפס הלבן. הרצל כתב במדינת היהודים ביחס לדגל העברי הלאומי: „היריעה הלבנה היא סמל החיים החדשים הטהורים, הכוכבים הם שבע השעות של יום עבודתנו. בסימן העבודה הולכים היהודים לארץ החדשה“.
„רחף“ נועדה לנסיעות לאורך החופים הקרובים. היא עשתה עד היום תשע עשרה נסיעות בין ארץ-ישראל, סוּריה, מצרים וקפריסין.
הספינה עומדת תחת פיקוּחו של רב חובל עברי, אשר רכש לו את זכוּתו ותארו כרב חובל בגרמניה. הוא עצמו עובד כבר בים ובאניות גדולות וקטנות יותר מ-20 שנה. הספינה היא בית לימוד יפה למלחים צעירים. בספינה לומדים כל יסודות עבודת הים, גם סוורות, גם טעינה ופריקה וגם ראשית ידיעה עיוּנית הכרחית לכל מלח. ספינות של מפרשׂים ומניע, מעין „רחף“, הן בבחינת „כלים ישנים“, אבל ערכן בתור ספינות הכשרה הולך ועולה. יש ארצות המכניסות עכשיו מחדש ספינות מסוּג זה לשיטת ההכשרה הימית הממלכתית.
ז.
דיג
חוף ארץ-ישראל משתרע באורך של 190 ק"מ בערך ונוסף לו ים כנרת שהתפרסם בימי קדם כאחד ממקורות הדיג העשירים. שני אלה – ואין צריך לאמר: ים חולה – עודם מחכים לדייגים מומחים.
הדיג הוא אחד המקצועות הותיקים של יהודי ארץ-ישראל. לא רק מתאורי יוספוס פלויוס למדים אנו על מציאות כפים פורחים של דייגים יהודים על חוּפי ים הכנרת וחופי ים-התיכון. השרשרת כמעט שלא נקרעה מדורי דורות.
תצרוכת הדגים השנתית של תושבי ארץ-ישראל נאמדת בערכה הכספי ב-250.000 לא"י המתחלק כדלקמן: 70.000 לא"י דגים חיים ממקורות הארץ; 170.000 לא"י אימפורט מארצות חוץ, הכוללים אף הם כ-70.000 לא"י דגים חיים והשאר דגים כבושים.
הערבים עושים את מלאכת הדיג בשיטות פשוטות ביותר ועוסקים אך ורק בדיג חופי. בשנים האחרונות באו לימה של ארץ-ישראל לדייגים איטלקים והם היו כמעט הדייגים היחידים שעבדו במים עמוקים. הדיג העברי כמעט שחדל בתור גורם בר-ערך, לאחר שנכשלו בשנים האחרונות כמה נסיונות ארעיים. בשנה האחרונה נעשו על ידי הסוכנות היהודית וההסתדרות התחלות לחידוש הדיג העברי במפרץ חיפה ובכנרת.
ספינת הדיג „סנפיר“, שנרכשה ע"י „נחשון“ בהשתתפות הסוכנות היהודית, הוכיחה במשך חדשי עבודתה הראשונים, כי חלוצים יהודים יכולים להתקיים בעבודת הדיג.
פיתוח הדיג מחייב – מלבד הציוד לעצם הדיג – הקמת כפי דייגים. בכפרים אלה בני-הבית עוסקים – מחוץ למשק החקלאי – גם בסריגת רשתות, תיקון מפרשים, כבישת דגים וכו'. בארצות השוכנות לחוף הים חיים הדייגים בדרך כלל בכפרים – והדיג משולב בחקלאות. שילוב זה על אחת כמה וכמה שהוא חשוב לנו. בעזרת מחלקת העבודה של הנהלת הסוכנות היהודית וקרן חוסר עבודה עלו פלוגות היםראשונות על אדמת קרן הקיימת במפרץ חיפה.
ח.
אלו הן ההתחלות
דלות, דלות מאד הן ההתחלות. אבל הן התחלות פועליות – ועקשנותן בתוכן.
לא זו הפעם הראשונה הולך הפועל בארץ לכבוש לו שטחי יגיעה לא ידעם מקודם. לפני דור אחד היתה לנו החקלאות בכלל – וזו הארצישראלית בפרט – כספר החתום. והנה נכבשה החקלאות לפנינו וקם האדם העברי עובד אדמתו, זה הפלח הנאור ביותר בכל המזרח, והמצליח ביותר במקצועות הרפת, הלול והירק. הכיבוש הגדול השני היה הבנין. אף מקצוע נרחב זה היה זר לעולה העברי. במשך 15 שנים הצלחנו להקים לגיון של בנאים מומחים, אשר לא נבצר מהם לבצע כל מלאכת בנין ברום ובעומק והם משמשים מופת גם לעם השכן בסוגי הבניה החדשים, כמו בטון מזוין ועוד. עתה אנו שולחים מבטנו אל הים ורצוננו לקנות לנו עמדה ראויה בתנועה הימית אל הארץ וממנה.
בתורת ארץ נבנית ומתישבת, המביאה אליה מן החוץ גם את המתישב, גם את אמצעי התוצרת לצרכי הבנין, קיימים בארץ ישראל גורמים מיוחדים, העלולים לפרנס משק ימי עברי רב-פנים. אך עדיין לא הושם לב כראוי לצרף גורמים אלה צירוף נאות, תכליתי, כדי להחזיר לנו חלק מן הברכה המתבזבזת.
ככה עומדת לפנינו גם בעית הובלת תפוחי הזהב ועדיין לא נוסה אליה כל פתרון עצמאי. כמויות פרי הדר המיועדות למרחקים הולכות וגדלות משנה לשנה. הדוחק באניות להובלת ההדר עלול לשעבד את פרי המונופולין שלנו למחירי הובלה מופקעים. ויש סימנים ממשיים לחשש הזה. כאן שמורה לימאות העברית בעיה מקורית לפתרה. ויש הרגשה כי ההכרה בהכרח פתרון עצמאי – לו גם במידה חלקית – מעמיקה והולכת.
ימאות עברית פירושה לגבי הפועל העברי לא דגל עברי בלבד, לא שם עברי בלבד, כי אם – מעל לכל – עובד עברי, מגורף הפחמים בירכתי האניה ועד רב החובל.
היש להאמין, כי ימאות עברית כזו, הנאמנה לעבודה עברית, תחזיק מעמד ותביא פרי למשקיעים בה את כספם? „נחשון“ מאמין בתשובה חיובית לשאלה זו. אמנם, אין כאן דרך לרוָחים קלים. הקמת משק ימי עברי לא תבוא בלי נפתולים משקיים רבים. דרושים מאמצים חלוציים וחתירה עקשנית – וסוף הכבוד לבוא.
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3805, 30 בנובמבר 1937, עמ' 31. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
האגרת של פועלי הנמל ביפו אל הנציב העליון כנגד פתיחת הנמל בתל-אביב להורדת נוסעים אינה התעודה הראשונה ממין זה. לפני חצי שנה בערך, בשעה שהנציב העליון הודיע בפעם הראשונה – באבגוּסט 1937 – שיש בדעתה של הממשלה להרשות לנמל תל-אביב לשמש גם לשם הורדת נוסעים, עמדו ראשי הספּנים ובעלי-הסירות המעבירים נוסעים בנמל יפו ושלחוּ אגרת מעין זו אל ראש הועד הערבי העליון שעדיין היה מושל בכיפה באותה שעה.
אין כאן שום ספק שאגרת זו הראשונה נשלחה על פּי כתובת מתאימה הרבה יותר מן השניה, לפי שאגרת זו – אם נהא מסיחים את דעתנוּ מצוּרתה הכתוּבה בלשון-הכנעה כביכול וממליצות-החובה על דבר סכנת השליטה היהודית, מן הציוּרים התמימים על החוּקים הבינלאוּמיים האוסרים לייסד נמל שני ומן התביעה לדין את הממשלה וכיוצא באלו – יש בה לא פּחות ולא יותר משום האשמה גלוּיה כנגד המוּפתי והועד הערבי העליון. פּירוּשה האמיתי של האגרת הוא פשוּט בתכלית: אָנוּ – ויחד עמנוּ במידה יתירה כל יפו כוּלה – נתפּרנסנוּ בשפע מן העליה היהודית. עם פּרוץ המאורעות, שאתם יצרתם אותם, ובפרט ענין השביתה, שהשקעתם אותנוּ בתוכה, הרי סתמתם על ידי כך את מעין-הפּרנסה שלנו. ובכן מי הוא אחראי לגורלנוּ, אם לא אתם? ומי מחוּייב לנסות להצילנוּ, אם לא אתם? ואין במשמעה של הצלה זו, אלא להחזיר את המצב ליושנו, שנוּכל גם להבא להוריד את הנוסעים היהודים בנמל שלנו.
וגם אגרת זו אינה התגוּבה הראשונה של בני יפו הנוגעים בדבר על הנמל של תל-אָביב. עוד במאי של שנת 1936, בשעה שהממשלה התירה לפרוק סחורות מסוּיימות בחוף תל-אָביב, הרגישו שדבר זה עלוּל להיות לסכנה רצינית בשבילם ומיד פּנוּ בקריאַת עזרה אל הועד הערבי העליון ושלחוּ מחאות אל הממשלה. מנהיגי הערבים הרגיעו אותם בדברי תנחוּמין והודיעוּ בבטחון גמוּר, שתל-אָביב לא תזכה לנמל. מהתחלה זו לא יצמח לעולם ענין של ממש. בדרך זו כתבה העתונוּת הערבית כל הזמן על „הנמלמל“, על „צעצוּע-הילדים“ וכיוצא בזה. מצד הממשלה היה בנידון זה כנראה מעין שיתוּף עם ועד השביתה הערבי, וגם מפּיה שמעוּ ספּני יפו ובעלי הסירות הנפחדים במין רמז, שמקום הפּריקה בתל-אָביב אינו אלא אַרעי ומוצא לפי-שעה, ואך תשקוט הארץ, תשוּב יפו לכבודה הראשון. ידוע הוא בכמה מתינוּת ובכמה ערבוּיות החליטה הממשלה לפסוע את הפּסיעה הראשונה מחמת המצב הקשה לבלי נשוא, ומתוך הלחץ הגדול של הסוכנוּת היהודית וכל הישוּב כוּלו. עד כמה מביטים עדיין בספירות הגבוהות של הממשלה בעין רעה על ענין נמל תל-אביב, מעיד אופן דיבוּרה של הממשלה בדין וחשבון שלה אל ועדת המנדטים לשנת 1936 (אין לערבבו בדין וחשבון של הועדה הממלכתית). אמת, במקומות אחדים מדובר במידת-מה של אובּייקטיביות, שהרשיון לפרוק סחורות מסוּיימות והקמת הבסיס ניתן מפּני השביתה של נמל יפו. וכן נמסרוּ שם דברים על ההתאמצוּת הכספּית של הישוב וההתקדמוּת שכבר הוּשגה. ואילו במקום המכריע ביותר, בפרק המדבר על המאורעות (המצטיין בכלל מגמה להציג את היהודים בתפקיד חייבים במידה דומה, אם לא למעלה מזה, אל הערבים), מסוּפר:
„בשטח יפו – תל-אָביב גדלה, כניכר, המתיחוּת הבינלאוּמית משעה שניתנה במאי אפשרוּת פּריקה בחוף תל-אָביב ואחר כך על המזח החדש. מחאות מרות נשמעוּ מפּי הספּנים הערבים של נמל יפו, שראוּ את התפּתחוּת זו כמין התקפה ישרה (טשלנדז')“.
בכמה חריצוּת נתחלפוּ כאן הסיבה והתוצאה, התוקפים והנתקפים!
ביחס כזה ודאי שאין חידוש בדבר, שבדין וחשבון על האימפּורט והאכספּורט נזכרות בכלל רק חיפה ויפו. תל-אביב אינה זוכה אפילו לציוּן שמה בלבד, אף-על-פּי שבזמן פּרסוּם הדין וחשבון כבר עברו דרך נמל תל-אָביב הרבה עשרות אלפים טונות של סחורה.
לכאורה הרי טבעי הוא שנמל תל-אָביב הצעיר הוא פּשוט כקוץ בעיני מוסדות-ממשלה מסוּיימים. מפּני שאילו לא התייחסה הממשלה בשלילה גמוּרה אל הדרישה בדבר קביעת חלק של עבודה עברית בנמל יפו, אפשר הדבר שכל מה שנתרחש בשנת 1936 היו לו פנים אחרות לגמרי.
ימים ושנים דרשוּ הנהלת הסוכנוּת היהודית וההסתדרות לשים קץ למצב הבלתי נשוא, שבשני הנמלים של הארץ, שהגיעו לבנינם והתפּתחוּתם אך ורק בשל העליה היהודית, הכנסות המכס היהודי והאימפּורט והאכספּורט של סחורות היהודים, מכל מקום הרי כל העבודה היא מונופּולין בידי הערבים, והפּועל היהודי אין לו דריסת הרגל שם. בתוך הנימוּקים לפתיחת הנמלים בפני הפּועל היהודי, ציינוּ, אגב, הרבה פּעמים את הסכנות המדיניות הצפוּיות ממצב זה, שהנמלים נמצאים אך ורק בידי שלטונם של הערבים. אבל כל הטענות לא הועילו כלוּם. עוד זמן מועט קודם פּרוץ המאורעות הודיעה הממשלה לסוכנוּת היהודית, ש„לפי שעה“ אינה יכולה לפתוח פּתח לפועל היהודי בשום ענף של עבודת הנמל ביפו, מפּני – שעלוּל הדבר להביא לידי מהוּמות בנמל. מוּכנה היא, כך הכריזה, לשוּב אל הענין הזה כעבור שנה. בנוגע לחיפה מוּכנה היא ליתן הנחות פּעוּטות ובלתי חשוּבות.
אבל כבר באותו זמן היה הבדל גדול בין חיפה ליפו. בחיפה עלה בידינו להכניס מספּר גדול של יהודים בעבודות פּרטיות, בלי עזרת הממשלה ואילו יפו נשארה לפי רצונה של הממשלה נקיה מיהודים. ולפיכך בשעת התחלת המאורעות נפסקה העבודה בנמל יפו מאליה, בה בשעה שנמל חיפה עבד כל הזמן חוּץ מימים ספוּרים באבגוּסט 1936. ואחת מן הסיבות העיקריות, אם לא הסיבה היסודית, של ההבדל שבין יפו לחיפה, היא העוּבדה, שבחיפה היוּ פּועלי-נמל יהודים, שהיה בכוחם לנהל את העבודה, על כל פּנים בחלקה, אילו ניסוּ הפּועלים הערבים להפסיק את עבודתם, ולא עוד אלא שמאות פּועלים נוספים היוּ מוּכנים ומזוּמנים לעבודה בנמל בשעת הצורך.
בחוּגי הממשלה אין שומעים ברצון את הדיבור על עוּבדות אלו. בדין וחשבון של הממשלה לשנת 1936 לא בא זכרן. לפי שהן מביאות מאליהן לידי מסקנה, שאילו היה גם בנמל יפו מספּר ניכר של פּועלים יהודים, ייתכן שלא התחילה השביתה כל עיקר, או היתה פּוסקת במהרה. והוא הדין להיפך, אילו לא היו בחיפה פּועלי נמל יהודים, אפשר שהיתה השביתה מקיפה גם את הנמל הזה והועד הערבי העליון היה משיג את מטרתו, לנתק את הארץ מן העולם הגדול, ובראש וראשונה לנתק את הישוב היהודי מכל העולם החיצוני, להרעיבו והעיקר להפסיק את העליה בפועל ממש. חוּגי הממשלה נוטים יותר, לייחס את הזכוּת הזאת לעצמם, שבנמל חיפה לא נגעה כמעט השביתה. ואין לכחד שהנהלת הנמל וכוחות הצבא עשוּ הרבה, כדי להרחיק את השביתה. אבל כאן יש לשאול מפּני מה עשוּ כך בחיפה ולא ביפו? מפּני מה לא הרהיבה הממשלה כל הזמן לפתוח את נמל יפו בכוח?
וכך חשים חוּגי-ממשלה אלו, שלא אחדים אלא הם עצמם, הביאו לידי המצב השורר עכשיו, מתוך שנהגוּ שנים רבות בפוליטיקה של עוול כלפּי הישוב היהודי. ומן הסתם היו רוצים לסבב עכשיו את הגלגל אחורנית, אלא שלא קל הוא הדבר. לפי שעה נעשתה תל-אָביב לעוּבדה חיה. וברצונה או בעל כרחה מחוּייבת הממשלה להשלים עם העוּבדות, הגם בלי חשק ולאחר שיקוּל דעת מרוּבה, ולהרחיב את האפשרוּיות החוּקיות של תל-אָביב. ועכשיו הגיע הדבר להתיר לא פּריקה וטעינה של סחורות בלבד אלא גם הורדת נוסעים.
הועדה הממלכתית מתנגדת לנמל מיוּחד בתל-אביב. ואף על פּי שהיא מכירה בחשיבוּת של „הנימוּק היהודי כנגד תלוּתה ביפו“, מכל מקם היא מציעה, שאם ייבנה נמל-ים שני, מוּטב שיהיה נמל משוּתף של יפו–תל-אָביב; לפי שאם תל-אביב תפּרד לגמרי „יהיה הדבר בלי ספק אָסון לפריחתה של יפו“. ואם תצא לפועל החלוּקה ויצירת שתי מדינות נבדלות, אז – ממליצה הועדה – מן הצורך שהנמל המשוּתף יתנהל על-ידי משרד-נמל משוּתף ערבי-יהודי בנשיאוּת בא-כוח של ממשלת המנדט.
וכך אָנוּ מגיעים למצב משוּנה. הועדה הממלכתית, הטוענת שהיא באָה לידי רעיון החלוּקה מתוך ההוכחה שאי אפשר בשוּם פנים שיתוּף של שלום בין הערבים והיהודים, הרי היא מגלה פּתאום דוקא כאן בנקוּדת-הפּגישה המתוּחה ביותר בין שני הכוחות המתנגדים זה לזה, במקום שבמשך 15 שנים נתרחשוּ שלוש פּעמים מאורעות-דמים, במקום שפּרצה השביתה בכל תקפּה לפני שנה – דוקא כאן רואָה הועדה אפשרוּת של שיתוּף, ודוקא כאן יכולה ממשלת המנדט (לאחר סיוּמו של המנדט!) לקבל על עצמה את התפקיד של מתווך וּמפשר. וכך נגזר כנראה מן השמים, שלא חיפה בלבד, אלא גם יפו – תל-אָביב תישאר, לאחר ייסוּדן של מדינות עצמאיות, בידי בריטניה הגדולה.
כדאי הדבר להזכיר בדרך אגב, שהרעיון בדבר נמל משוּתף כבר נשמע זמן מוּעט לפני סיוּם השביתה הערבית, והצד היהודי הודיע על נכונוּתו לישא וליתן בדבר, אם תבוא ההצעה מצד הערבים. אבל באותה שעה עדיין לא חשב איש על דבר ההמלצות המרחיקות לכת של הועדה הממלכתית.
איך שהוא: לפי שעה ראוּי לציין, שסוף כל סוף נשמעה לפחות מצד כוח חשוּב של החיים הכלכליים, מצד הערבים המעוּניינים ביותר, האמת הפּשוּטה, שלא רק „הדחיה הכלכלית“ של הערבים על ידי העליה היהודית, היא בדוּתא מגוּחכת, אלא אדרבא עצם קיוּמה של העיר, המשמשת קן מסוּכן של תעמוּלה נגד היהודים, תלוּי בעליה היהודית ואין עזרתה אלא בה.
האגרת של ספּני יפו אל הנציב העליון מקיים את הדבר בצוּרה בולטת ביותר. וכמובן אין עוּבדה זו משתנית על ידי זה, שבאותה אגרת שנעשה מצדם הנסיון הנואָש להציל ברגע האחרון את מצבם על ידי משיכת העליה בבואָה לארץ, הרי הם מכריזים שהעליה הזאת אינה אלא אָסון „הפּוגע בנוּ מפּני שהוא שולל פּרנסה מפּי טפּנוּ“. הסתירה הגלוּיה הזאת מציירת את השקר של כל ההסתה הערבית כנגד העליה היהודית והיא משמשת כעין מס הכרחי למשטר-הטרור השורר בישוב הערבי.
מצדנוּ אָנוּ יכולים רק להגיד, שרחוקים אָנוּ משמחה לאיד כלפּי ספּני יפו. הנבונים שבהם יודעים שהפּועל היהודי רצה תמיד בשיתוּף עמהם על יסוד השמירה על זכוּיות שניהם לעבודה ולחיים. אבל הפּועל היהודי וכל הישוב היהודי לא ישוּבוּ בשום פּנים אל המצב שלפני המאורעות. נמל תל-אָביב הוא עוּבדה וגידוּלו הוא דבר שאין למנעו, וכל המפריע גידוּל זה דינו כשלון גמוּר מלכתחילה. אין זאת אומרת שאפשרוּת ההתפּייסוּת נפסקה לחלוּטין. להיפך, דבר זה נתוּן במידה יתירה בידי המוני העובדים והפּועלים הערבים, שיכולים הם להביא לידי שיתוּף כלכלי וחברתי עם העם היהודי, אם ישתחררוּ מן הכוחות הריאקציוניים המפיחים בתוך העם הערבי את השנאה והמלחמה נגד העליה היהודית והבנין היהודי. ורק במסגרת של הסכמה כללית ערבית-יהודית תמצא דרך של שיתוּף בין שני הנמלים השכנים תל-אָביב ויפו.
ב. לוקר
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3875, 20 בפברואר 1938, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אתמול נפתח בחיפה מוזיאון ליד בית יורדי ים, בו מרוכזים תוצגים מן ההיסטוריה של הימאות, טפוסי אניות, תכניות ומודלים של נמלים, ציוד וכו'. בין שאר התוצגים גם אוסף מעניין של בולים עם ציורי אניות ונמלים. את המוזיאון פתחו הא' והגב' מרקס מפעילי החבל הימי לישראל בקייפטאון.
מנהל המוזיאון הוא ד"ר י. זאבה והוא גם מנהל הספריה שממנה יצאו עד עתה שש ספריות נודדות לאניות עם מלחים יהודים.
מר מ. פומרוק מסר בהזדמנות זו כי בחיפה עלה מספר חברי החבל הימי מ-3900 ל-5700 במשך שנה אחת. הוא קרא לנוער העברי להצטרף לפלוגות הימיות של אגודות הספורט.
"המשקיף", שנה שמינית, מס' 2385, 27 בדצמבר 1946, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
