סירת המפרשים „זאב הים“ השייכת לצופי ים, שיצאה לסיור-למוד בחופי סוריה וקפריסין, הגיעה ביום ב', לאחר סערות קשות בדרך, בשלום מבירות לפאמאגוסטה שבקפריסין.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6051, 5 ביולי 1939, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
לרגל התגייסותו של רב-החובל זאב-הים לצי המלכותי, נערכה לכבודו מסבת פרידה בבית יורדי ים בחיפה מטעם החבל הימי לישראל. המסבה נפתחה ע"י מר ליבנזון. נפרדו מעל חתן המסבה במלים קצרות וקולעות הד"ר אהרוני – בשם בית-הספר הימי, הד"ר ווידרא, אינג' טובים (בשם „זבולון“), קצין הצי ליברמן, מר פומרוק ואחרים. הוקרא מברק שנתקבל ממר ב. כ. מאירוביץ. בין הנוכחים היה גם הרב הצבאי מר אפשטיין. בתשובתו העיר מר זאב-הים, כי „משיח לא יבוא רכוב על גבי חמור“ – לדעתו – „אלא יבוא באניה ולא משיח אחד בלבד, בלתי אם רבבות משיחים ולפיכך יש לדאוג כבר מעתה ליצירת חברת אניות עברית ועם זה לשאוף לגיוסם של 1000 אנשי צי נוספים עד הסתיו הבא“.
"הבֹקר", שנה ט', מס' 2288, 3 במאי 1943, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ה„פלשתין“ מודיע:
ב-12 למאי 1934 הפליגה מפורט-סעיד אנית-מפרשים בשם „מועזאז“, שהובילה 62 טונות של פחם למר קדישמן, סוחר בת"א, וגם כ-50 עולים ממצרים ומתימן, שבקשו להכנס לא"י בלי רשיון.
רב החובלים של האניה היה עבד-אל-לאטיף אל ראיבי. עמו עזרו בהסעת האניה עוד 5 מלחים.
ביום השבת העלתה „מועזאז“ כ-16 עולים בקרבת נבי רובין. אלה הצליחו להמלט מעיני המשטרה. ביום השני בלילה העלתה „מועזאז“ כ-28 עולים בקרבת החוף של תל-אביב, משטרת הרובע של מאנשיה הרגישה בכך והספיקה לאסור שמונה עולים. משטרת הנמל אסרה עוד 12 עולים, והשאר הצליחו להמלט לרחובות תל-אביב.
רב החובלים של האניה וחמשת מלחיו הושמו בבית הסוהר. סוכנה של חברת האניה, אחמד סוכר נסה לשחררם בערבות, אולם הממשלה דחתה את בקשתו. היום הובאו הנאסרים לחקירה בפני השופט הבריטי.
העולים היהודים שנתפסו הושמו גם הם בבית הסוהר. מראם ומצבם של עולים אלה אומלל מאד. בתוכם נמצאות גם 2 גברות. כלם מדברים ערבית שוטפת במבטא מצרי משוכלל.
"דאר היום", שנה ט"ז, מס' 203, 23 במאי 1934, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
[…]
הספינה העברית. – הודיעונו מיפו כי בשבוע הבא תפליג סוף סוף הספינה העברית שבה דברו כל-כך למחוז-חפצה בים התיכון. חגיגה נהדרה תערך לכבוד יום ההפלגה ואשת המושל הצבאי תרים את הדגל על התרן. בכלל עזר המושל הצבאי היפואי בכל לבו למיסדי חברת האניות העבריות. הספינה הראשונה תהיה טעונה סחורות ורוב מלחיה יהיו עברים.
"דאר היום", שנה ב', מס' 19, 30 באוקטובר 1919, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בקראי את רשימותיו החשובות של הח' בויאֶבסקי „בנהרות ובימים“ הוצאתי מגנזי רשימות כמה פרקים הקשורים עם הנסיונות הראשונים במקצוע זה.
עם כניסת האנגלים וההתעוררות הרבה לקראת מפעלים ויצירות, נמצאו כמה משוגעים גם לעניני הים. בקבלי ב-1919 על עצמי לנהל את מרכז העליה והעבודה שע"י „הפועל הצעיר“, התעוררה גם בי החולשה לפתח את עבודות הים ובעיקר בענף הדיוג. משולל כל ידיעות אלמנטריות בשטח הזה גיששתי זמן-רב באפלה ושמחתי מאד בהיוודע לי שקדמני כבר איש אחד בחולשה זו, ואשר הספיק לאגור כמה ידיעות חשובות בשטח זה.
האיש הזה הוא ד"ר מ. גורביץ. בחדרו היה ארון מיוחד עם צנצנות רבות ובהן חומר מענין מאד מדגי הים. וכן נמצאו תמיד על שולחנו כמה ספרים וחוברות על הדיוג בעולם בכלל ובים התיכון בפרט. ד"ר גורביץ זה הורני כמה דברים שהביאו לי אח"כ תועלת רבה בעבודתי. הוא לא ראה אז לעצמו תפקיד אחר בחייו אלא עניני הים. זה היה ראש שיחתו. נלהב היה האיש, מסור, ממש רומנטי בשטח זה. אבל באשר למעשים – היה פחות מעשי מאשר חולם וחוקר. ייתכן שלו נמסרו לידו האמצעים הדרושים היה מספיק לעשות כמה מעשים חשובים.
מתוך כל החקירות והברורים התברר שהקשיים הם עצומים, ולא בנקל נוכל להתגבר על המכשולים. חסרה ידיעה יסודית של מפת הדיוג בחופי ארץ ישראל, חוסר כל הכשרה והכנה מדעית.
חסרים דייגים יהודים. בים הכנרת עסקו בענף זה לפני המלחמה כשלושים דייגים יהודים, אבל עם עזיבת הארץ בראשית פרוץ המלחמה, נשארו מהם בודדים. ועם שחרור הארץ מהתורכים התלקטו הבודדים והיה מספרם – תשעה איש. אבל גם אלה ידעו את מלאכתם רק בים כנרת ולא הסתגלו בשום אופן לדיוג בים התיכון.
הגרים הבודדים שעבדו במקצוע זה בחוף ים התיכון לפני המלחמה – גם הם לא היו המומחים בה' הידיעה. אופן עבודתם היה פרימיטיבי, כדרך הדיוג הערבי, וגם הם עברו בינתיים למקצועות אחרים.
והנה עוד מכשול:
בימי שלטון התורכים היתה הממשלה מטילה מס החומש על הדיוג, כלומר קיבלה לעצמה מס 20 אחוז מהשלל. את גביית המס היתה מחכירה בצורת זכיון, ואלה החוכרים היו גונבים את המס מאת הדייגים בקפדנות רבה. החוכרים, כאנשים עשירים ובעלי הזכות היחידה על הדיוג הנהיגו שגם מכשירי הדיוג – הסירות וכו', יהיו בעיקר משלהם, ובעד השימוש בהם משלמים הדייגים שליש. החוכר היה, איפוא, מקבל מכל יבול הדגה 20 אחוז מס ממשלתי, 33 אחוז בעד השימוש במכשיריו, ז"א יחד, 53 אחוז. אבל בזה עוד לא נאמר די. בין הדייג והחוכר היו עוד חשבונות של „אַואַנסים“ תמידיים. והדייגים הבודדים היו מוכרחים למכור את שאר הדגה לחוכר במחירים מוזלים ע"ח החובות שלהם לחוכר.
מה נשאר, איפוא, לדייג העלוב מכל עבודתו המאומצת? כמעט מאומה.
בתנאים אלה היה מאד קשה להתחלה כל שהיא. הכל הבטיח אי-הצלחה ומפח-נפש. אבל מתוך שגעון הטבוע בנו בכל נסיונותינו בארץ, ואמונה בנצחון הסופי, התחלנו בטבריה בנסיון ראשון.
ע"י לשכת העבודה המקומית של „הפועל הצעיר“ במאמציו המרובים של הח' לבני (ציגל) נתאגדו תשעה הדייגים הספרדים המקומיים לעבודה קואופרטיבית, קבוצת דייגים ראשונה בארץ-ישראל. לאחר מו"מ רב הושגה הלואה מאת ועד הצירים בסכום 150 לירות לרכישת האינואֶנטאר. הדייגים הללו, אם כי לא היו חניכי חיים קיבוציים, אבל מתוך שעבודם בעבר לחוכר, לאינואֶנטאר, להלואות – ראו בחופש הפעולה והעבודה „גן-עדן“ ממש והתנהגו ביניהם לבין עצמם ביחסים טובים והיו מסורים לעבודה בהתלהבות. שנה שלימה התקיימה הקבוצה. הקשיים היו גם כאן מרובים מאד. חורף של סערות בלתי פוסקות הפריע לדיוג. גם מס החכירה בגבול 20 אחוז הכביד לא מעט, ועל כולם השפיע לרע יחסו של חוכר הכנרת שלא הרשה להם לדוג במקומות עשירים בדגים. את המקומות האלה היה מנצל בעצמו. להמשיך בתנאים אלה שנה שניה היה קשה מאד. נוכחנו שכל זמן שזכות החכירה תהיה בידי אחר – אין כל תקוה לדיוג היהודי בתנאים קבוצתיים עצמיים. נחוץ, איפוא, לתפוס את השור בקרניו, לחכור את הזכות היחידה לדיוג בים זה, ורק אז נוכל להרחיב באופן משוכלל וחפשי את הענף הזה.
התחלנו לטפל במרץ בחכירת הים. שיתפנו אלינו יהודי ספרדי צעיר מטבריה, בן למשפחה מיוחסת, בעלת קשרים גדולים. לו היו נהירין כל הדרכים לחכירה וכל החוקים התורכיים הקשורים בדבר. הוסכם למפרע שישמש אח"כ כפקיד אחראי בהנהלת החכירה. במשך שנים, שלושה חדשים התנהלה פעולה חרוצה, מרוכזת סודית. הושג חומר עשיר על החוכרים השונים במשך עשרות השנים האחרונות, התנאים השונים, הפרוצאֶדורות המקובלות בענינים אלה. הצלחנו סוף סוף והגענו לאותה הנקודה שמכאן ואילך ילך הכל לטובתנו.
אבל היינו זקוקים לכמה אלפים לירות במזומנים. לא מעט עסקנו גם בשטח זה ובאחרונה הצלחנו לגמור את המו"מ בכי טוב, אף הובטחה לנו הלואה על כל הסכום הדרוש.
בינתיים עובדה התכנית לכל פרטיה לקבוצת דייגים גדולה, בת כמה עשרות חברים. ביניהם תשעת הותיקים כיסוד והשאר – מתלמדים, חלוצים בעליה, חלוצים במקצוע.
התכנית כללה גם שכלולים טכניים רבים, קשרים מהירים עם הערים ע"י אבטומובילים מיוחדים, מכירה מסודרת בקיוסקים מיוחדים.
נעשתה עבודה מאומצת ורבת-מעוף במשך כמה חדשים. בטוחים שהחכירה נמסרת לידינו. ופתאום – הפתעה! ממשלת המנדט ברצותה להנהיג הקלות ושכלולים בענף הזה, ביטלה לחלוטין את המס הזה, וכל דייג חפשי, איפוא, לדוג כרצונו.
המעשה הזה מצד הממשלה כשהוא לעצמו, היה חשוב מאד לגבי הדייגים, ולו היתה כבר קבוצה קיימת ומשוכללת, היתה בלי ספק מתבססת במצב החדש, אבל הדייגים הבודדים מתוך צפיה לסידור קבוע, נכנסו בינתיים למקצועות אחרים. יחידים גם עזבו את טבריה. חלוצים שיתלהבו לרעיון זה לא הופיעו. הקמת הקבוצה מחדש נתקלה בקשיים מרובים והענין נדחה…
ממצרים בא ליפו יהודי אחד שהיה עוסק בכבישת דגים ומליחתם. רצונו היה לפתח את המקצוע גם כאן. הביא אתו סירות, מכשירים טובים וגם כשעשרים דייגים מצריים והתחילו לדוג בחוף יפו.
במפעל פרטי זה המעסיק מצריים, רצינו להוציא מתוק מעז. החל מו"מ רב בינינו ובינו בדבר קבלת כמה צעירים שיתמחו בענף זה. לאחר שבקושי הביע את הסכמתו לקבל לנסיון שנים, שלושה צעירים בהתחלה. לא מצאנו אף צעיר מתנדב שירצה להיכנס במקצוע זה. העליה השלישית היתה בראשית צמיחתה, ואלה הבודדים שכבר הגיעו, היו אמנם חלוצים אמיתיים, אבל – לחקלאות ורק לחקלאות.
ועוד אנו מטפלים ומבקשים את הבחורים הנחשונים הללו – בא החיסול למפעל פרטי זה.
יש מבארים את הסיבה בחוסר כספים ויש – סכסוכים בינו ובין המצריים. על כל פנים – היהודי הזה מיהר וחיסל את העסק וירד חזרה מצרימה.
אחרי אי-אלה נסיונות – נוכחנו שבלי בעלי מקצוע מומחים מדרגה ראשונה, לא נחדור בשום אופן למקצוע החשוב הזה. ביחוד בגדות ים התיכון.
החלטנו, איפוא, לדרוש במיוחד מסלוניקי דייג אחד או שנים – מומחים מהטובים ביותר.
דרושים היו כמה עשרות לירות כדי להביאם הנה. הכסף הושג. החל מו"מ עם ההסתדרות הציונית בסלוניקי שתעביר אלינו את הדייגים המומחים. המו"מ הזה נמשך כמה חדשים. ביאורים ושאלות נמשכו לאין סוף. באחרונה הגיע הנה משיח-הדגה, שלום אשכנזי, שכה צפינו אליו.
זה היה גבר גבוה, ענק, חסון, פנים אמיצים וטובים, כבן 50. הרושם היה מצויין. ונראה שהיה באמת מומחה ממדרגה ראשונה בענף הזה, אולם לאסוננו ולאסונו – לא יכולנו בשום אופן להבין איש את רעהו. שפתו – איספניולית ואינו מבין אף מלה בשפות המקומיות. כל המו"מ עתו היה באמצעות כמה ציונים סלוניקאים טובים ובעיקר באמצעות עלם ספרדי אחד שהיה המתרגם בינינו. לא תמיד היינו מוצאים את העלם הזה ולא תמיד הבין הוא את תוכן הצעותינו לאישורן.
בשביל שיתחיל בעבודה חיכה לשני בניו הדייגים הגבוהים והחסונים כמוהו שצריכים היו להגיע יחד עם המכשירים שלהם.
הבנים התעכבו בסלוניקי לרגל חובת-הצבא, והוא התבטל בינתיים כאן ללא מעשה וללא פרנסה.
באנו לידי אמצאה זו: נעביר ליפו שני דייגים מספרדי טבריה ושלשתם יתחילו בעבודה. ספרדי טבריה יתמחו בינתיים בים התיכון ואולי יעלה אח"כ לסדר יחד אתו קבוצה שלימה.
אולם גם בזאת לא הצלחנו. הספרדים הללו שחשבנו שמבינים הם איספניולית, היו כורדים. גם הם לא הבינו את שפתו. בדרכי ים התיכון לא היו בקיאים והתייחסו בפחד לדיוג רחוק משפת הים, ועל כולם: היות שהובטח להם משכורת לחדשים הראשונים – לא היו מעונינים יותר בעבודה. ככה עברו שנים, שלושה חדשים. הספרדים שבו לטבריה. אנו הפסדנו כמה עשרות לירות, ושלום אשכנזי התהלך מדוכא, זועף, מתבטל, וגם אינו יודע את התכנית למחר.
באחרונה באה הצעה מקבוצת הדייגים בעתלית שהסתדרה בינתיים, לקבלו אליהם. מאד שמחנו להצעה הזאת. לשניהם תועלת. הוא יעסוק במקצועו, יתקיים, והם ילמדו ממנו, אולם לא עברו הרבה ימים לעבודתו שם, הובא במצב מסוכן לביה"ח „הדסה“. חלה במלריה קשה, והרופאים אסרו עליו לשוב לעתלית. מחלתו נמשכה זמן רב ובקומו אי-אפשר היה להכירו: חיוור, חלש, מדוכא ומיואש.
באין מוצא, ובאין אמונה שישתנה המצב, החליט לעזוב את הארץ ולשוב לסלוניקי.
שובו אל הגולה השפיע לרע מאד עלחיו, עצמו, עלינו ועל ההסתדרות הציונית בסלוניקי. ועל הכל: שוב נשארנו בלי בעל מקצוע חשוב שעל ידו אפשר היה לדחוף את העגלה קדימה.
הח' בויאֶבסקי הקדיש אמנם את אחד הפרקים לעבודה זאת, אבל ברצוני להוסיף כמה שורות עליה.
בינינו ובין הקבוצה באוצאקוב היה מו"מ רב באמצעות „החלוץ“ הבלתי-לגלי ברוסיה הסוֹואֶטית.
התכנית, כדרך רוב התכניות, היתה יפה ונועזה. חלמנו על כפר-דייגים חקלאי גדול על שפת ים התיכון. בעלות הקבוצה ארצה, ניתנה לה תשומת לב מרובה. כותב הטורים האלה, יחד עם מר תשבי, גם הוא אחד מחסידי הענף הזה, עברו ובדקו כמה נקודות על שפת הים. התעכבנו בחפצי-בה, קיסריה. קביעת המקום לא רק לדיוג, אלא גם להתיישבות חקלאית, היה ענין תלוי במוסדות מיישבים כגון הקרן הקיימת, פיק"א. לא ביום ולא בשבוע אפשר היה להביאם לידי הסכמה לכך. נוסף לכך, היה צורך בחקירה יותר יסודית על טיב הדיוג בחוף זה או אחר. היתה גם הצעה על רכישת שטח בקרבת עזה, וכדי שלא לדחות את העבודה, החלטנו, איפוא, לסדרם באופן זמני בעכו, ובינתיים לדאוג לנקודה חקלאית קבועה שתתאים מכל הבחינות למפעל מורכב זה. ועוד דבר: כדי ליישב ולהקים כפר גדול נחוצים היו עוד מועמדים מתאימים, ואת אלה עמדנו ללקט כאן ושם ולצרפם לארגון זה.
אבל לא רצה הגורל. גם הקבוצה הזאת נכשלה ונפלה. עד כמה שידוע לי כאיש המטפל בקבוצה זו מראשיתה ועד סופה – היתה הקדחת הממאירה בעוכריה. לשם פרישת הרשתות ותיקונן שכרו דירה וחצר מרווחת מחוץ לעיר, בקרבת הביצות. היו ימים שכל אנשי הקבוצה היו שוכבים במיטותיהם ורועדים מקור וחום חליפות. ובינתיים, מרוב מחלות ובטלה, נכנסו לגרעונות, נחלשו, נפלו ברוחם. סעד חשוב לא בא. הם נלחמו כחלוצים אמיתיים נגד כל המכשולים, אבל באחרונה ידם היתה על התחתונה…
גם אני כה' בויאֶבסקי סבור „לאט לאט מתוך גישושים נרכש הים“…
מה שמוטל היה לנו לשלם בעד בערותנו במקצוע זה – שילמנו. הים פתוח. הדגה בשפע. הנסיונות שלנו מספיקים. לאחר פרוזדור הנסיונות, עלינו להיכנס לטרקלין ההצלחה, למפעלים קבועים ובעלי משקל ישובי-רב. והנני שוב בהצעה שלי: כפר-דייגים חקלאי על שפת-הים. כפר גדול על יסודות קואופרטיביים, מזויין בכל המכשירים החדישים. את הקרקע אפשר להשיג מפיק"א או מהקה"ק. הדייג בכפר זה עומד גם בשתי רגליו על הקרקע המוצק. משק עזר שהדייג יטפל בו בשעות הפנאי, הוא ובני ביתו. יהיה בית-חרושת קואופרטיבי למליחה וכבישה, תהא מכירה מסודרת ע"י „תנובה“. אחרי הכפר הראשון, יבואו כפר שני ושלישי. האחד מחזק את השני. דגי הים יספיקו מחיה גם בשביל כמה כפרים.
ואם נעיז לדבר על מפעל גדול ומשוכלל – ישובו ויופיעו רוב הדייגים בעבר, שעברו את כור הנסיונות המרובים שהח' בויאֶבסקי ואני מזכירים אותם, ויצטרפו למפעל.
רק מפעל רחב ובעל היקף גדול עלול למשוך אליו את החברים המתאימים, ולענין את המוסדות שברשותם קרקע וכספים.
התהיה ההעזה לקצור את יבול הנסיונות בצורת מפעל גדול?
זוהי השאלה.
נהלל. צבי ליברמן
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3507, 25 בנובמבר 1936, עמ' 3–4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
צבי ליברמן בוויקיפדיה העברית.
הודיעונו, שאולי עוד בשבוע זה תפליג בפעם הראשונה הספינה ישראל מיפו לאלכסנדריה.
הספינה אינה גדולה ביותר; קטרונה הוא בת ארבעים כח סוס. רב-החובל הוא גר, שהיה מנהל חוף סמפרופול, בחצי-אי קרים, חמש עשרה שנה.
המכונן הוא עברי, שהיה עד כה מכונן בספינה אנגלית. המלחים הם ממלחי הצי האמריקני, עוד מלפני שהתנדבו להגדוד העברי.
מקוים כי אחרי ספינה עברית ראשונה זו תבאנה עוד שתים.
בטנטורה רוצים ליצר בית-ספר למלחות.
"דאר היום", שנה א', מס' 9, 18 באוגוסט 1919, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בעריכת המהנדס ע. טובים
כפי שידוע, הגיעו כבר לקוטב הצפוני על פני הקרח וגם באויר. עתה החליט החוקר הידוע של ארצות הקוטב – הקפיטן הילקינס להגיע לקוטב מתחת להררי הקרח הנצחתיים, בצוללת. מטרת הנסיעה הזו המיוחדת במינה, היא חקירת קרקע האוקיאנוס מתחת לקרח הנצחי. לשם נסיעה זו בחרו בצוללת דפנדר Defender שנבנתה ע"י ממציא הצוללות עוד בשנת 1900, אלא שאינה נופלת בטיבה מהצוללות החדישות ביותר.
כדי להקל על הצלחת הנסיעה יוכנסו שכלולים רבים בבנין הצוללת; למשל: מעל הצוללת יבנה מכשיר מיוחד, מקורות פלדה, שיעזור בעת הצורך לשבור את שכבת הקרח מעל הסירה; גלגלים מיוחדים, על פני הצוללת ומתחת לה, יתנו לה את האפשרות „להחליק“ על השטח התחתון של הררי הקרח, או על פני קרקע האוקיאנוס. הצוללת תקח אתה מטען גדול של „טרמיט“ – חומר הממיס כמויות גדולות של קרח.
סיר הילקינס מתכונן להפליג לנסיעתו זו משפיצברגן לעבור את אוקיאנוס הקרח ולהגיע לאלסקה מתחת לקרח. לפי השערתו תארך הנסיעה כחודש ימים, ותוקדש לחקירת קרקע האוקיאנוס. כיון שמסבות טכניות אין להימצא במשך כל הזמן מתחת למים, חושב הנוסע האמיץ לבלות 14 שעות במשך מעת לעת בשוט מתחת למים ו10 שעות הנותרות על פני המים. חושבים להתחיל את הנסיעה בקיץ הבא.
"דאר היום", שנה אחת עשרה, מס' 269, 2 באוגוסט 1929, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
[…]
בריגא נוסדה מכבר חברה „אגודה סוציאל-כלכלית“, שבראשה עומדים סוחרים מפורסמים מלטביה, כמו מר יעקב הוף, ר. קפלן, ד"ר מינץ ואחרים, ושהציגה לה למטרה – לחנך אנשי-ים ומלחים יהודים. לשם זה קנתה החברה אנית מפרשים אסטית וקראו לה בשם „תיאודור הרצל“ ובה התחילו צעירי ישראל מתאמנים לעבודת ים. לאניה זו כבר יצא שם בכל החבל הבלטי והיא תופסת היום את המקום הראשון בצי-המסחר הלטבי. השנה הוזמן לרב-חובל הקפיטן היהודי מר רוס. האניה קבלה הזמנה גדולה של הובלת סחורות מסקנדינביה לאנגליה. יש צורך בעוד אניה אחת, אלא שחוסר אמצעים מעכב. בינתים אנו מקפחים את האפשרות לסדר צעירים יהודים במקצוע זה, שהוא כל כך חשוב לנו.
"העולם", שנה עשרים וחמש, מס' 40, 17 ביוני 1937, עמ' 21. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מאות ספינות, רבבות טונות של סחורות ואלפי נוסעים מגיעים לחופי הארץ ויוצאים מהם מדי שנה בשנה. תנועת נוסעים ומשאות גדולה זו, הניזונה בעיקר מהישוב היהודי, מכלכלת צי של ספינות ואלפי עובדים. אולם חלקה של הספנות העברית בתנועה זו אינו עולה על 5–4 אחוזים. כל צי הספינות העברי מנה לפני המלחמה כ-11.000 טון והוא היה שייך לשתי חברות (עתיד ולויד ימי א"י), שעסקו בעיקר בהובלת משאות בין חופי ארצות המזרח התיכון ובקו רומניה–א"י. בתקופת המלחמה הוחרם צי הספינות הנ"ל על עובדיו על ידי שלטונות הצי המלכותי ו-75 אחוז ממנו יחד עם כ-50 ימאים עבריים אבדו במלחמה.
לאחר המלחמה הרחיבו חברות הספנות הנ"ל את פעולותיהן ורכשו ספינות חדשות, אולם הוברר, כי בלי הון לאומי, חלוצי, לא תצא הספנות העברית לדרך המלך ולא תיהפך, כפי שהתנאים האוביקטיביים מאפשרים ואף תובעים זאת – למקום קליטה לאלפי עובדים עבריים ולצנור ישיר המקשר בין המשק העברי – כיצרן וכצרכן – לבין ארצות הקונות והמוכרות לו את תוצרתן.
בשנת 1945 נוסדה, איפוא, ביזמת מחלקת הים של הסוכנות היהודית החברה „צים“, חברת השייט הארצישראלית בע"מ, שהונה הרשום הוא חצי מיליון לא"י. תפקידה של החברה הוא להיות הגורם המרכזי בספנות העברית, להרחיבה ולבססה. הסוכנות היהודית, באמצעות קרן-היסוד, השתתפה בסכום של 100.000 לא"י ביסוד החברה, ב-100.000 לא"י נוספים השתתפה חברת „נחשון“ של הסתדרות העובדים, וב-25.000 לא"י – „החבל הימי לישראל“. פעולתה הראשונה של „צים“ התבטאה ברכישת הספינה „קדמה“ (עיין לעיל) ועתה מתכנת החברה, ע"י הקמת שותפויות נוספות, להרחיב פעולותיה. היא תגייס הון נוסף ותרכוש ספינות חדשות, אשר תשרתנה את תנועת הנוסעים העברית, את סחר היבוא והיצוא העברי ואת משק ההדר במיוחד.
"הֶגֶה" – עִתּוֹן יוֹמִי מְנֻקָּד, שנה שמינית, מס' 2124, 23 באפריל 1947, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
תל-אביב, יום א'. – בימים הקרובים תחל בהפלגותיה בקוו חיפה–מרסיל ספינת הנוסעים העברית „קדמה“, מיסודה של חברת „קדם“, שירות ימי ארצישראלי בע"מ „קדמה“ היא ספינה בעלת נפח של 3000 טונות ויש בה מקום ל-270 נוסעים וחבר עובדיה מונה 95 איש, כולם, פרט לרב החובל והמהנדס הראשי – יהודים.
צוות-המלחים מורכב מבוגרי בית-הספר הימי בחיפה, גומרי ההכשרה הימית ואיגודי האספורט ובחורים ארצישראליים ששירתו בתקופת המלחמה בצי המלכותי. מהירותה של האנייה – 19 קשרים לשעה והיא תעשה את דרכה בין חיפה למרסייל ב-4 ימים. קוו הפלגותיה יתחיל בחיפה דרך לימסול שבקפריסין, ניאפולי, מרסייל, וחזרה דרך נמל תל אביב. בסך הכל שתי הפלגות בחודש. דגלה של „קדמה“ יהיה ארצישראלי.
„קדמה“ נבנתה לפני 19 שנה, אולם עתה הוכנסו בה שיפורים וחידושים יסודיים. הושקע בה – ברכישתה ובחידושה – 200,000 לא"י. חברת „קדם“ בעלת האנייה, נוסדה על-ידי חברת „צים“ וחברה אנגלית לספנות „הריסון את דיקסון“. הונה הרשום רבע מיליון לא"י, נפרע שווה בשווה על ידי שני השותפים. ההנהלה המעשית של החברה תהיה בידי 2 חברים ממונים על-ידי „צים“ ואחד ממונה על-ידי החברה האנגלית. החברה עומדת להגדיל את הונה כדי לרכוש ספינות נוספות, ספינות נוסעים ומשאות.
"על המשמר", שנה ה', מס' 1126, 14 באפריל 1947, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
.jpg){kind=link}