אוניית המשא Lancastrian Prince ניגשת לרציף הנמל החדש, כשעל סיפונה הנציב העליון ומלוויו, 31.10.1933. מקור: ויקישיתוף.
חגיגה באניה בריטית
אתמול בשעה 3.30 אחה"צ נערכה חגיגה מטעם הממשלה על אנית המשא הבריטית „לנקסטריאן פרינץ“ של חברת האניות פרינץ-ליין העוגנת בנמל חיפה.
מטרת החגיגה היא מסירת הגביע, שהובטח לרב החובלים של האניה הנ"ל בשעת חגיגת הנמל בחיפה ב-31 לאוקטובר שנת 1933, לפי שהיא האניה הראשונה שחנכה באותו יום את הנמל בחיפה ועגנה ליד הרציף.
לפני ימים מספר נתקבל הגביע מלונדון על מנת למסרו לרב החובלים של האניה.
בחגיגה נוכחו ב"כ חברת האניות „פרינץ-ליין“, מנהלי מחלקות הממשלה, יו"ר לשכת המסחר העברית מר נטנסון, ב"כ לשכת המסחר הערבית מיכאל תומה, חברי מועצת העיריה ה"ה שלאח ואפשטיין, פקיד המחוז ה' בינה ואחרים.
סגן המושל מר ביילי התנצל על העדרו של המושל מפאת מחלתו, הביע את קורת רוחו שסוף סוף הוצאה לפועל ההבטחה שניתנה בשעת חנוכת הנמל בחיפה, ומסר לידי רב החובלים את הגביע בשם ממשלת ארץ ישראל.
רב החובלים הודה בלב נרגש על המתנה, הזכיר את חיפה בשנת 1902 שהוא העביר באניתו את הקרונות הראשונים ואת פסי הברזל לבנין מסילת הברזל חיפה–חג'אז והביע את התפעלותו הרבה לגידולה ולהתפתחותה המהירה של העיר.
"הבֹקר", שנה ראשונה, מס' 29, 13 בנובמבר 1935, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ביום 16.2.38 הורדה בבריכת המעגן סירת-המנוע „עליה“, שנבנתה כולה במספנת „פריקה“ על-ידי מומחים יהודים מקומיים.
בניית הסירה נמשכה כחדשיים. יש בה מקום להעברת 40 איש בבת אחת. ארכה 11 מטרים ורחבה למעלה משלשה מטרים. מניע הדיזל הוא בעל 45 כחות סוס. קודם שנמסרה לתפקידה נבדקה בידי מומחים ממשלתיים וקציני ים מחיפה ומיפו, שציינו כי סירה זו היפה וחזקה בכל הסירות שנבנו בארץ“.
לפי שעה עומדות לשרות הנוסעים שלש סירות, שכל אחת מהן יכולה להכיל 40 איש, וכולן יחד 120 איש. ברשותה של חברת „פריקה“ יש בנמל תל-אביב סירות-מטען, בהן 7 סירות-מנוע המשמשות לסחיבה.
סירות הנוסעים תכנסה דרך תעלת הבריכה. הנוסעים יעלו על הרציף הדרומי וילכו מכאן לתחנת הנוסעים הגדולה.
– תחנת הנוסעים בנמל תל-אביב תהיה המסודרת ביותר בארץ. כל המשרדים הקשורים בטיפול בעולה ובנוסע יתרכזו בבנין אחד והעולה לא יצטרך, כמו בנמלים אחרים, לרוץ מבנין אחד לשני. סבלי חברת „פריקה“ יעלו על האניה יקחו את חפצי הנוסעים, יסמנו אותם לפי מספר סידורי ויכניסו אותם לחדרי המכס הגדולים. לפי פתקה שתנתן לו יוכל העולה לקבל חזרה את חפציו.
"ידיעות עירית תל אביב", שנה ח', חוברת 9, 15 באוקטובר 1937, עמ' 41. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
תל-אביב, יום ד'. – קבוצת עתונאים ומוזמנים ביקרה היום על סיפונה של „וולדורה“, ספינת האימונים החדשה של בית-הספר הימי, שעגנה בימה של תל-אביב, לאחר שחזרה ממסע „הבתולים“ שלה חיפה–קפריסין–בירות עם חניכי בית-הספר.
הספינה „וולדורה“, שנרכשה על-ידי החבל הימי לישראל נבנתה באנגליה ולמרות ש„גילה“ הוא למעלה מ-40, מצבה טוב מאוד ואפשר להפליג אתה להפלגות ממושכות. היא נקנתה מאנגלי הגר באלכסנדריה והובאה ארצה בקייץ זה. בקרוב תפליג מחדש לבירות עם תלמידי-בית הספר הימי.
הספינה שטה תחת פיקודו של קומנדר מילר, שחזר לא-מכבר מאנגליה כדי לנהל את מחלקת השיט של בית-הספר הימי בחיפה. חבר העובדים מונה 15 מלחים-תלמידים, אך בקרוב אפשר יהיה להגדיל את מיספרם. הספינה היא בת 106 טונות אורכה 27 מטר ורוחבה 6 מטר. מצויידת במנוע דיזל ויש לה גם מנוע נוסף להנעה ומילוי סוללות החשמל. על סיפונה יש סירת מוטור המשמשת כסירת הצלה וגם כל הציוד הנדרש. במרכז הספינה חדר-אורחים גדול, יש בה תאי שינה, מחלקה מיוחדת לנשים, אמבטיה עם מים חמים, מטבח עם תנור פחם וסידורים רבים אחרים.
במסיבת עתונאים, שנערכה על סיפון הספינה, מסר ש. טולקובסקי, כי בעוד 3 חודשים תגיע לנמל הזה האניה הראשונה של חברת „צים“, שתזדקק ל-90 עובדים. בדעתה של „צים“ לרכוש עוד השנה אניה נוספת.
ד"ר סולובייצ'יק סגן-יושב-ראש החי"ל הביע את צערו על היעדרו של ד. רמז, שודאי היה מקנה לספינה שם מתאים והיה שמח למראה הכלי החדש.
בשירת „התיקווה“ שהתנשאה מעל לסיפון הספינה נסתיימה המסיבה.
"על המשמר", שנה ה', מס' 964, 3 באוקטובר 1946, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
לאחר ארבעה ימי סערה, שקט הים בשבת. אתמול בבוקר החלו בפריקת מטען משלוש אניות שעגנו בנמל. מאניה אנגלית פרקו 450 טון, מאניה אמריקאית 380 טון, ומאניה איטלקית 170 טון.
הגיעו הסוחבות ממצרים
שתי סוחבות באו אתמול ממצרים לנמל תל-אביב כדי להוריד את האניה האנגלית שעלתה על שרטון בצפונה של נמל תל-אביב. אתמול ב-11 בבוקר הוזעקו הכבאים המתנדבים, לשאוב את המים שחדרו לתוך האניה העומדת על צדה. שתי קבוצות של כבאים החלו בעבודות השאיבה שתימשך גם הבוקר.
[…]
"דבר", שנה עשרים ושתיים, מס' 6545, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מה הניע את אנשי „הליגה הימית“ לערוך את כינוסם הראשון על פני גלי הים? האם הבריחה מפני היבשה? הרצון להתיחד עם עצמם, כשאין שאונם של „אנשי היבשה“ מפריעם? ואולי בקשו על ידי כך להודיע על אהבתם העזה לים?
מסדרי הכינוס לא גילו את הטעמים להחלטתם זו, אולם מראשית הכינוס ועד סופו, נראה בעליל, כי הים שימש סמל מצוין לכינוסם של בעל שאיפה מתהווה, בעלי תשוקה, שערטילאותה מרובה על הלבוש הנראה לעין.
משחק הגלים הללו; תנודותיה הקלות של ספינת „הר ציון“; נצנוצי שמש בחלקת הים התכול; האורות הרומזים בחשכת ליל אין כמוהם לסמל את המתרחש על סיפונה של אוניה, בהתכנס מתי מעט להביע איש לרעהו מרחשי לבו ומעוף דמיונו שכוחו בהפלגה ובניתוק עצמו מעל הקרקע המוצק המשים כבלים ומשעבד לחוקים קשים. לפעמים טוב ואפילו נחוץ לרחף בין שמים וים, לחלום על החוף מבלי לראותו בבהירותו, אלא כמבעד לצעיף הערפל, כאותן כבעות החוף, שנראו מעל סיפון הספינה לוטים ורומזים, קרובים ורחוקים כאחד.
*
ספנות עברית, עצמאות ימית – הרים גבוהים, שיאי-שחקים לעם עני, שכברת היבשת שכבש לו בשנות דורות עודנה כה רכיכה ומתנודדת. כיבושו של שעל אחד בים שקול כנגד כיבוש חלקה גדולה ושמנה ביבשה מצד המאמץ הגדול הנדרש לכיבוש זה. רבואות פונטים סכומים פעוטים הם במרחבי-ים, מחיר ספינה קטנה אחת. ובכן מאין יבוא עזרנו בים?
הונם של ישראל המפוזר והמפורד על פני כל חלקי תבל חלק לו ונחלה גם על פני מים רבים ואדירים. יש בתבל רבה בעלי ספינות יהודים ויותר מזה בעלי הון עצום המושקע בעסקי ספינות של אחרים. המהם ניבנה? הלהם תיעגן הספנות העברית? היה היתה לנו ספינת „תל-אביב“ ובהגיע לה שעת משבר עסקי, לא נחלצה ממנו. הון יהודי לא חש לעזרתה. הון יהודי לא בא לרשת את מקום בעלי הראשונים היהודים. „תל-אביב“ אבדה בשבילנו. היא נמכרה בעיקולה לבעלים ביפאן. בנמל חיפה היא עומדת עתה מרוחקה ושוממה מחכה לחורבנה, מיועדת לכור ההיתוך אי-שם במספנה ביפאן. מעל סיפונה של „הר-ציון“, בעגנה בנמל חיפה הייתי צופה ומסתכל בה מרחוק, חוקר ושואל את איש-שיחי, בעל ספינת-משא קטנה, לפשר הדבר, לסיבת סופה המר של „תל-אביב“ ובפיו תשובה אחת: זה לא עסק קל, דרוש הון גדול. הנה גם אני הייתי זקוק לכסף בשביל התקנת ספינתי, והרבה עמלתי והרבה טרחתי עד שנמצא לי בבנקים זרים בקונסטנצה.
כן, המעט מן המעט שיש לנו בחופי ים התיכון: אילו ספינות-משא (ספינות „עתיד“ ו„חנה“) לא כולו משלנו הוא, שהרי מושקע בו מחוץ להון הבעלים היהודים הון בנקים איטלקיים ורומניים, ומי יעמוד להן לספינות האלה בשעת דחקן, מי יצילן מידי נושים זרים וקשים?
אגב, נודע לי כי הסתדרות העובדים העברים ניסתה להטות שכם-מעט להצלת „תל-אביב“. באחד מצינורותיה השקיעה בה כמה אלפים פונטים, השקיעה והפסידה.
הוי, הים הגדול הזה מה מועטים אמצעינו ומה דלים כוחותינו לנוכח רחבו האדיר והבולע. יותר מקריעת ים-סוף כאן – קריעת הים הגדול!
ואף-על-פי-כן „הליגה הימית העברית“ אומרת לעשות דבר-מה: מי יודע? אולי, העם הדל הזה, העם בהמוניו, שעמד לנו ביבשה, בשעה שהיזמה הפרטית רחקה מאתנו – אולי יתעורר ויעבוד בפרוטותיו לפני אילי ההון הבינוני והגדול. „הליגה הימית העברית“ חולמת את החלום הזה.
*
„יורדי ים“, עובדי-ים – מי יגדל לנו את אלה? אותו האלף הראשון שזכינו לו בשנה האחרונה בתל-אביב ובחיפה, על שפת הים הם עובדים. הם רק מריחים את ריח הים. פרשה בפני עצמה היא העבודה בים ממש. אותו הכלל הגדול השולט ביבשה: אין מעשה עברי בלי עבודה עברית, כלל זה כוחו יפה, כמובן גם בים. מה ערך לספינה עברית, אם הכוחות המניעים והמשמשים אותה לא יהיו עברים? אכן, ספינת „הר-ציון“ מתקדמת והולכת לקראת מילויה של המגמה הזאת. היא הראתה לכינוס גם קצין וגם רב חובל עברים מלבד עובדי הדרגות הנמוכות שיהודים הם. אך מעט מספרם של העובדים האלה לעומת הנחוץ כדי שנכבוש חבל קטן בים שלנו.
*
תפארתנו בים הגדול לפנים, שסופרה באהבה בפי פרופ' נחוץ סלושץ', עשויה רק להגביר את תשוקתנו, להוסיף אמונה במעשה ידינו. אולם את מקום המעשה לא יחליפו. כאן נרחב הכר לליגה הימית, כאן תפקיד הניתן להעשות מיד. ארגוני נוער ספורטיביים, „הפועל“, „זבולון“ כבר זרעו גרעינים, כבר שלחו פירורים על פני המים והם ראויים לטיפוח. אל נכון לקטנות, אף אם ננסה ללכת בגדולות. יפה אמר מי שאמר – גם ראשיתה של תנועת-האם, של התנועה הציונית – נעוצה ב„חובבות“.
„חבל ימי לישראל“ הוא השם העברי הנאה שזכה בו הכינוס הראשון של הליגה הימית, ובין שפע גווניה של מלת „חבל“ זו יש גם „חבלי לידה“, המחייבים טיפוח זעיר וזהיר.
*
קשים חייו של עובד הים בנמל תל-אביב ובחיפה. שבעתיים יקשו חייו של עובד הספינה. כאן שולט משטר צבאי, – הכל בפקודה נחתך. כאן שוררת מסורת איומה כלפי העובד, עליו להאבק לא רק בכוחות האיתנים שבידי שמים, אלא בתאבון רכושני זולל וקשיח-לב, שהעלה עובש וחלודה מקודשה בקדושת דורות. ובשעה שעל סיפון האניה הסתיים הכינוס תוך רוממות הרוח, שפך שיחו בירכתי האניה אחד מעובדיה הנמוכים.
החופש מעט, המשכורת זעומה (3 לא"י לחודש עתה, לפי כן 2,5 לא"י) והאוכל דל ורזה. מדי פעם הפנה ראשו לצדדין כחושש להיות נתפס בקלקלתו. אמנם, אסור למלצר להמצא על הסיפון יחד עם הנוסעים, עבירה היא על חוקי הספינה, אסור לו להתערב עם הנוסיעם. מקומו מסויים ומגודר. ובהיות הברכה שורה בעסקי הספינה, היינו כרבות הנוסעים, נלקחת מהעובד הנמוך גם פינתו הצרה ואין לו מנוחה אחרי העבודה המפרכת. ואם תתאונן הרבה בהתקרב האניה לחוף תקבל הודעת פיטורין ופיצוי של חצי יום עבודה – וחסל.
בדברי אחד ממארגני הכינוס, החבר רמז, נשמע הדה של קינת העובד. „עובד עברי לא ישלים בעבדות, הוא ישאף אל על, הוא לא יאבה היות „בּורלאק“. הדברים נאמרו באזני בעל הספינה והוא חייב לשמוע אותם שמוע היטב, שהרי גם הוא מבקש שאנחנו, קהל הנוסעים העברי, נשמע ונסע בספינה עברית, הרי גם הוא מבקש עזר וסעד.
קל
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3677, 14 ביוני 1937, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ב-3 למארס 1899 נשלחה הטלגרמה האלחוטית הראשונה, קריאה לעזרה מאניה אנגלית שהתנגשה ליד חופי בריטניה באניה אחרת. קריאה זו, ס. או. ס. הראשונה, נקלטה ע"י התחנה בפורלנד. העזרה נשלחה והאניה ניצלה. עובדה זו הניחה יסוד לשימוש ברדיו באניות, כי הוכח ברור שאפשר למנוע אסונות בים ע"י הרדיו.
מי הוא המזמין את העזרה, השולח במרחבי האויר למרחקים את הקריאה להצלת נפשות? – זהו ה„אופרטור האלחוטי“, כפי שקוראים לו. תפקידו לפעמים אחראי וגדול יותר מתפקיד רב-החובל עצמו, כי במקרה אסון – בהתנגשות שתי אניות, בסערת ים, כשהאש אוחזת באניה – הכל תלוי בזריזותו ופעילותו של „המנתח“, שאם ישגה, או יפגר – חייהם של עשרות או מאות נוסעים תלויים בשערה. גבורתו איננה פחותה מזו של רב-החובל, כי כמוהו גם הוא נדרש להשאר האחרון באניה העומדת לשקוע. וגם לידיו, כמו לרב-החובל, נמסרו חיי רבים לפקדון.
מעת המצאת הרדיו לא נרשם אף מקרה אחד, שמכונן הרדיו יעזוב את מקומו בעת סכנה, ומעשי גבורתם של אלה רבים ומרובים. ברם, באותן השנים הראשונות היה תפקידו של „המנתח“ קשה ומסוכן הרבה יותר, כי המכשירים לא היו מתוקנים די צרכם, ועלולים היו להתקלקל בנקל, מלבד זאת שהיקף פעולתם היה מוגבל וסימניהם חלשים. נוסף על כך היו מעסיקים אז את האנשים האלה 16 או 18 שעות ליום.
מעשה גבורה וזריזות, שהראו שני „מנתחים“ פרגוסון וברמפורד לפני המלחמה, ראוי לציון. הדבר קרה באניה הגדולה „מלכת אירלאנד“. האניה עזבה את הנמל קוואֶבאֶק בקנדה ב-27 במאי 1914 בדרכה לאנגליה. 1,057 נוסעים היו בה, ואחדים מהם אנשים נכבדים מאוד. מספר עובדיה – 240. והכל היה טוב: האויר נקי, הים שקט, מחוץ לסימני ערפל קלים. נדמה היה, כי שום דבר לא יפריע לנסיעה מהירה בים האטלנטי. אבל סימני ערפל אלה הם שגרמו לאסון הנורא.
העומדים על המשמר הרגישו באניה הבאה לקראתם. לא היתהת כל שאלה של התנגשות, כי חוקי-הים נשמרו, כרגיל. לפתע ירד ערפל כבד שהסתיר את הכל מן העין. מה שקרה איש לא ידע לעולם, כי מן החקירות שהתנהלו אח"כ לא הוברר מאומה, אלא רק ששתי האניות גם יחד אשמות באסון. אולם תהא הסבה אשר תהא – ידוע כי האניה הנורבגית, שבאה לקראת האניה הגדולה התנגשה בה בכל כוח, ועשתה בה סדק גדול – 200 רגל באורך. מיד החלו המים לזרום לתוך האניה, בכמות של מאות טונות לדקה. הכל קרה במהירות כזו שלא היתה שהות לבהלה או מהומה. סירות הוצאו בין רגע והפקודה הידועה „נשים וילדים ראשונה“ נשמעה.
רונלד פרגוסון, מכונן-הרדיו הראשון שכב במטתו בעת שקרה האסון, ועל חדר-הרדיו השגיח עוזרו, אדוארד ברמפורד. מיד קפץ פרגוסון ונכנס לחדר, בשלחו את ברמפורד להביא לו את בגדיו. בעצמו שלח את הטלגרמה: „פגענו בדבר-מה ואפשר כי נצטרך לעזרה“. תחנת הרדיו הקרובה קבלה מיד את הטלגרמה, והתחנות האחרות בסביבתה פינו את כל הקווים וחיכו לפקודות הבאות.
אין די מלים לשבח את מעשיהם של שני גבורי-הרדיו האלה. אף על פי שלא ידעו על האסון המתקרב, ולא קבלו כל פקודות שהן – הם הצליחו בפחות משלושה רגעים להכין את המכשיר, לפנות את כל הקוים בסביבה, להזמין תחנת רדיו בחוף שתעמוד לרשותם, יחד עם שתי אניות שהתכוננו לצאת לעזרה. פרגוסון עצמו הועבר לסירת הצלה, שהיה בה מכשיר רדיו אולם בלי מכונן. למרות עייפותו הרבה ישב והתחיל מיד לשלוח טלגרמות של הניצולים לקרוביהם. אך על העבודה הכבירה הזאת ניצלו מהאניה רק 465 איש…
ש. ל.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3604, 18 במרץ 1937, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מדור לעניני נסיעה, תיירות, טיול, תחבורת וקשרי משא-ומתן בין הארץ וחו"ל (מופיע אחת לחודש בהנהלתו של מר צ. י. קלצל)
שיחות על גבי ספונה של „תל-אביב“
כעבור עשר או עשרים שנה נחייך אולי על עצמנו, אך כיום נודה ולא נבוש, שלבנו דפק בשעה שראינו בנמל חיפה את „תל-אביב“ מקושטת דגלים, ועל צלע האניה קראנו את המלה „תל אביב“ באותיות עבריות. השתתפו בחגיגת החנוכה אנשים, שבכל מקום אחר ודאי היו מרגישים כמה מחוסר טעם הוא להצטלם בתוך טבעת הצלה; אך כאן הצטלמו בחפץ לב, כי גם מעל טבעות ההצלה נוצץ באותיות עבריות השם „תל אביב“. היתה להם הרגשה נכונה, שאניה זו וטבעות אלו הן משהו חדש מעיקרו: רצועה שטה של ארץ ישראל, קורטוב של חלוציות על פני הים. הבה נקוה, שלא רק בצלום ובתוך מנוחת הנמל איוו האנשים להתאחד עם חלוציות עברית זו, אלא כשתבוא הזדמנות לידם ירצו גם לנסוע באניה זו שלנו.
כי ככל החלוצים לא תהיה גם דרכה של „תל אביב“ סוגה בשושנים. עליה לעמוד בפני מתחרים גדולים וחזקים ממנה, מתחרים שמאחורי גבם עומדים שלטון הממון והפריסטיז'ה הפוליטית של מדינות אדירות. ב„תל אביב“ מושקע לא רק סכום גדול של הון יהודי אלא גם בטחון רב בעם ישראל. בנו תלוי הדבר, אם אניה זו של „החברה הארצישראלית לספנות“ תהיה באמת „האניה העברית“, שעליה אנו חולמים, אם „תל אביב“ שעל-פני-המים תרכוש לה בקרוב באמת משהו מן הערך, שהעיר אשר נתנה לה את שמה מהווה בשביל העם העברי.
שיחה עם נוסע
בשעת סעודה של שמחה, מתוך מצב רוח מרומם, קשה לבוא לידי רשמים בלתי משוחדים. התייחדנו, איפוא, בקרן זוית בעולם העישון, עם נוסע שעבר את הדרך מגינואה לחיפה באניה זו. בררנו את האיש בקפדנות יתירה: אדם זה סילק בשלימות את דמי הנסיעה, הוא אינו ציוני והוא יודע ומכיר הרבה אניות אחרות. מידת שיפוטו אינה פגומה איפוא על-ידי התלהבות יתירה, והוא יודע להבחין ולהשוות. ואיש זה סח לנו:
„חשתי את עצמי באניה זו טוב מאד. יתרונותיה עולים במידה מרובה על לקוייה המעטים, שהיו מורגשים בשעת נסיעתה הראשונה ושאפשר לתקנם בנקל. בעיני מצא חן מאד הטפוס של אניה, שבה רק מחלקה אחת יחידה. אין בה הבדלי מחלקות! האחד יושב בתא יקר יותר, השני בתא זול יותר, אך הספון, אולם-האוכל ויתר האולמים שווים לכל. „תל אביב“ אינה אנית-מותרות, אבל היא אניה חדישה ונוחה, והיא מצויידת בשופרא דשופרא. העובדה שהיהודים אשר נסעו את נסיעתה הראשונה היו כל הזמן בגילופין, – אינה אולי דבר גדול ביותר. אך יכול אני להבטיחך, שגם הנוסעים הלא-יהודים היו מרוצים, ורושם חזק נתרשמו כשראו את אחיהם לנסיעה היהודים מרגישים את עצמם ב„תל אביב“ כמו „בביתם“.
שיחה עם קצין יהודי של האניה
מצאנו את מר רוזנטאל, הקצין הראשי של „תל אביב“, במקומו: על דוכן המפקדה. באמצעות הרמקול מסר את פקודותיו למלחים, שעבדו על יד שלשלאות העוגן. כי מיד אחרי החגיגה נצטרכה „תל אביב“ להחליף את מקומה היקר ליד הרציף במקום הזול ביותר בתוך הנמל. וכאשר נחה שם, מותקנת ומבוטחת, ישבנו בתא הזעיר והשופע נחת, מקום שממנו רק מרחק של קפיצה אל הגשר.
כשמר רוזנטאל ישמיע בקרוב את פקודותיו בעברית, לא יוכל להבליע את הבת-קול של עיר מולדתו ברימרהאפן, קול יורדי-הים, בני הארץ הצפונית ההיא.
רב חובל הנס רוזנטל. המקור: זאב הים, ספינות מספרות, 1968.
כל מי שגדל שם – הסביר איש שיחי – קשה לו מאד לא להיות יורד-ים. מספר לא קטן מבני משפחתי הם ספנים, רובם אמנם נעשו מהנדסים-מכונאים. בהיותי כבן 14 שנה ירדתי לים, נער הייתי באניה, כיאה למי שעתיד להיות ספן לכל הלכותיו. וכיום יש לי ילד בן שלוש-עשרה שנה, והוא ניצב כל היום על גג ביתנו בחיפה ונשקף אל האניות שם במרחקים. לא עוד יעלה בידי להחזיק אותו ימים רבים בין כתלי הבית, עוד מעט ויפרוץ גם הוא…“.
„התקחהו אליך, ל„תל אביב“?
מר רוזנטאל נושא את שתי ידיו לאות מחאה נמרצת: „חס ושלום, לא ולא! שוויליות-ים צריכים להיות מרוחקים מרחק רב ממשפחתם. אם רוצה בני דווקא להיות יורד-ים, עליו לעבור כמה פעמים סביב העולם, קודם שארשה לו להתייצב שוב לפני. טריאסט–חיפה–טריאסט, תמיד הלוך ושוב – איל זה בית הספר המתאים לשוויליא דימא“.
„ואתה בעצמך ודאי לא העלית מעולם על דעתך שתהיה בזמן מן הזמנים קברניט לאניה עברית…?“
מר רוזנטאל מחייך: „טעות גדולה אתה טועה. אין לי כשרון גדול לחלום חלומות, אך בשעה שהייתי חולם – ראיתי את עצמי בחלומי באניה עברית. שאל נא במשרדה של ההסתדרות הציונית ברחוב „גרייט-רוסל“ בלונדון. עד לידי יאוש הטרדתי את הפקידים שם בהצעותי על ספנות מסחרית יהודית – כבר בשנת 1925. הייתי כותב וכותב ומריץ אגרות ותזכירים – תודה לאל, שאין עוד צורך באלה…!“
„וכי סבור אתה, שימצאו צעירים יהודים במספר מספיק למקצוע הספנות?“
מר רוזנטאל מתרגז: „מפני מה בעצם שואלים כל כך הרבה אנשים כאן אותה שאלה הדיוטית? אולי ידוע לך, שהגעתי הנה באניה „עתיד“, בסירה זעירה זו, שבית-קבולה שבע מאות טונות. כל אנשי האניה היו יהודים ואומר אני לך, אדוני הנכבד, היו אלה אנשי ים, שאינם נופלים בערכם מכל ספן נכרי באניה גרמנית או אנגלית. היו אלה בחורי חמד – מקצתם הם אתי בזה. וכלום לא ראית את צעירי העמק, אותם שבקרונו היום כאן? אומר אני לך: אם רק נקרא – ויבואו אלינו אנשי-ים יהודים יקירים, יותר מן המספר הדרוש לנו. יודע אני את מה שאני מדבר: בעוד כמה שנים יהיה מחנה גדול של ספנים מכל הדרגות, ספנים שיוכלו לעמוד בפני כל אנשי שבעת הימים. הספנות היא מקצוע נאה, אדוני הנכבד, ועוד מעט תהיה מקצוע יהודי נאה…!“
*
„וכמה גדול חלקם של העובדים העבריים ב„תל-אביב“? – שאלנו את מר הירשקוביץ, בא-כחו של „קו ארנולד ברנשטיין“ בחיפה.
„כיום יש לנו באניה: שני קציני-ים יהודים, שני מלחים ראשיים יהודים, ארבעה מלחים יהודים, מהנדס-מכונאי יהודי אחד, עשרים וחמשה שוויליות-ים יהודים. מלבדם יש עוד יהודים: רופא-האניה, סגן-הרופא, האחות הרחמניה, חברי התזמורת והעובדים במטבח“.
„מר ארנולד בנרשטיין אמר בנאום החגיגה שבדעתו לחנך באופן שיטתי יורדי-ים יהודים. כלום יש בדעתו לעשות את „תל אביב“ מין „אנית-לימוד“ עברית?
„לא זהו תפקידה, כי לכך אינה מוכשרה ביותר. לשם השתלמות ימית חשוב, שהצעירים יכירו את הים במקומות שונים, ולא ישובו תמיד אחרי כמה שבועות הביתה אל אמא. גם לא נכון יהיה לעשות את הצעירים הרוצים ללמוד ספנות לכעין „גבורים“. דבר זה אינו בא בחשבון כלל וכלל. הספנות היא מקצוע רגיל ככל מקצוע אחר. יורד-ים המרגיש עצמו „גבור“ מוכיח בזה שאין הוא יורד-ים“.
„כיצד חושב איפוא מר ברנשטיין לחנך את הצעירים?“
„ודאי ידוע לך, שכמה אניות של „הקו ארנולד ברנשטיין“ מהלכות בין נמלים שבצפון אירופה ובין אמריקה. מלבד זה רכש לו עכשיו את „קו הכוכב האדום“ (ריד סטאר ליין) בצרוף אניות גדולות אחדות. דבר זה נותן אפשרות גדולה בערך לצעירים יהודים לחנכם חנוך ימי יסודי“.
„בני כמה שנים יהיו תלמידים אלו?“
„יתחילו בשנת הארבע-עשרה, לכל היותר בחמש-עשרה. נבור בקפדנות יתרה, כי ברצוננו לגדל דור של ספנים עבריים שלא יפגרו גם אחרי טובי חבריהם בני עמים אחרים. ובדעתנו לחנך את שני הסוגים: ימאים ומכונאים“.
„והרי לשם כך נחוצה גם השכלה עיונית של בית-ספר!“
„ודאי. אך בזה לא יהיה חוסר. את הצעירים שיהיו מוכשרים להשכלה כזו נשלח לבתי ספר לים ולמכונאות-ספנית באנגליה. מר ברנשטיין התמסר בכל לבו לתכנית זו. הוא בעל אניות מנוסה, וידוע לו שאין ליצור ספנות לאומית רק על-ידי זה שקונים אניות וכותבים עליהם שם עברי. אם היהודים רוצים לצאת אל הים עליהם לכבשו כשם שהם כובשים את קרקע המולדת: בעבודה עצמית. דבר זה מצריך לימוד, והלימוד יכול להיות רק באניה עצמה. „קו ברנשטיין“ יחשוב את הדבר לכבוד לו – לחנך את ראשוני הימאים העבריים. לדעתו משרת הוא בזה את עם ישראל שרות חשוב“.
„בלי כל ספק! יש להניח, שגם כאן בארץ-ישראל אפשר לעשות משהו לטובת המטרה הזאת. מה היית מציע בנידון זה?“
„הנה מה שאפשר לעשות בארץ-ישראל: למלא את לבות הנוער העברי התלהבות לים. ואי אפשר לעשות זאת רק בדבורים נאים על הים – בני-ים ממעטים בכלל בדבור – אלא על-ידי הוצאת הצעירים אל פני הים. אין זה דבר גדול כל-כך. יש סירות בתל אביב וכאן בחיפה, כדי ללמדם את תורת המשוט והמפרש. לימוד שחיה, מעט תורת האויר, קריאת המצפן, מתן אותות במורס, מתן סימנים בנס – כל אלה הם דברים הקרובים מאד ללב כל נער הוגן, ואין הם כרוכים בהוצאות מרובות. ויש לקוות, שיש כבר כמה ספורים לנוער על הים ועל הספנות, שבהם ימצאו הנערים חפץ. מובן הדבר, שמישהו צריך להטיל על עצמו ענין זה – אדם שיהא נלהב גם הוא עצמו לדבר, שידע פרק בהלכות אלה ובידו להשליט משמעת.“
בשעה שטורים אלה יתפרסמו שטה שוב האניה „תל אביב“ על פני הים התיכון. האניה העברית הראשונה! עלינו לדאוג שבקרוב לא תהא זו היחידה.
צ. י. קלצל
"הארץ", שנה י"ח, מס' 4751, 4 במרץ 1935, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מקורות הנער התל-אביבי, שניצל מן האניה „קאנַדיאן ריפֶר“
„ברית כרתי עם הים; לא ארד מן האניה ולא אעזוב את המערכה, ליתן פתחון פה למלעיזינו: „היהודים מוגי לב הם, נוטלים ידם מכל סכנה“ – אמר הצעיר צבי קוחאנסקי, המלח הצעיר, שניצל בשעת טביעתה של האניה הדאֶנית „קאנַאדיאן ריפאֶר“.
אהבתי את הים
היה זה ב-8 ביאנואר כשאנית המשא הנ"ל טענה פרי הדר בחוף חיפה. מלח ה„ינוקא“ של האניה צבי קוחאנסקי (בעות הודיע הטלגרף, כי שמו כהנוביץ) קיבל חופשה, ובא להתראות עם הוריו בתל-איב (הם גרים ברחוב חובבי ציון 19), בין השאר סיפר להם על מסעו רב ההרפתקאות בין ארצות אמריקה תוך סכנות האורבות לעוברי ימים בשעת חירום זו.
יורד ים אמיץ ובר מזל
רב-החובל של אניתו – ספרו לבא כוחנו, בני ביתו של הצעיר האמיץ – שחרר את הנער מעבודת הים ואמר לו: הנני משחררך מעבודת ים בימים אלה, ידעתי כי הנך מסור לעבודה, אך בימי חירום אלה וסכנת נפשות בדרכים בים, חבל שיסתכנו חייך הצעירים“. הנער, שניתנה לו הזדמנות לשוב לביתו, סרב לעשות כעצת רב החובל והשיב לו: „כרתי ברית עם הים, לא אדע פחד, בכל אשר תפליגו, אפליג עמכם“. רב החובל לחץ את ידו, והללו בפני חבר העובדים על אומץ רוחו ומסירותו.
הנער ניצול גם בשעת עליתה של „שרה“ על השרטון בחופי יוון, וכן ניצל מסערת ים קשה.
בן 19 מועמד לקצינות
לצבי קוחאנסקי מלאו זה עתה רק 19 שנה. עלה עם משפחתו מלודז לפני 5 שנים ומענינת דרך חייו הצעירים. מקטנותו חבב את הים, ואחת משאיפותיו להיות קצין ימי באניה עברית ועושה הוא דרכו לקיים מטרה זו. לפני שלוש וחצי שנים נכנס ללמוד תורת הספנות והים בבית ספר ימי באיטליה, לאחר לימוד הלכות במשך שני וחצי, יצא לתרגילים בים לחצי שנה.
ליד חופי אמריקה
שלוש שנים עושה הוא באניות על פני ימים. אניה זו, שהיא בת 2000 טון לערך, היא אחת האניות הדאֶניות הטובות ביותר להעברת פרי הדר. כולה מעין מקרר גדול, והחיים בה מצוינים, חבר העובדים הוא בן 26 איש, וקוחאנסקי הוא היהודי היחידי בה. לפני כחודש ימים עשתה האניה באמריקה. בערי החוף באמריקה נראו עשרות מלחים ועובדי אניות שעזבו את עבודתם מפחד נסיעה בימים. קוחאנסקי דחה את ההצעה שהציעו לו לרדת, באמרו: „אם אעזוב, יאמרו: היהודים מוגי לב הם, בראותם סכנה, הרי הם ממלטים נפשם ממנה“.
עברית בלב ים
הנער הודיע לבני ביתו, כי הוא מרוצה מעבודתו, הוא כבר שומע 7 שפות ואת חבריו המלחים הוא מלמד עברית. את הידיעה על דבר טיבוע האניה שמעה המשפחה עוד במוצאי שבת בראדיו הגרמני, אך העלימו את הדבר מן האם, ורק למחרת היום נודע לה הדבר, כי בנה ניצל, ברכה ברכת „הגומל“ ובכתה.
יש לציין כי גם לה' כהנוביץ (מנהל בנק למלאכה) יש בן מלח והוא חברו של קוחאנסקי, כהנוביץ עובד באניה „צ'יליאן ריפאֶר“ השטה בין חופי אמריקה הדרומית.
פריו של מי אבד ב„קאנאדיאן ריפאֶר“?
25.000 תיבות של חברת „פרדס סינדיקאט“ ו-10.000 תיבה של משלחים אחרים אבדו באניה „קאנדיאן ריפאֶר“, שנוּקשה ליד חופי ספרד ביום ה' של השבוע שעבר.
"הארץ", שנה כ"ג, מס' 6220, 22 בינואר 1940, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
לבית הספר הימי ליד הטכניון העברי בחיפה, הקיים זה 10 שנים ושבו סיימו את לימודיהם 83 בוגרים, יצורף בקרוב מחנה אימונים ליד מפרץ קטן, שמשם אפשר להפליג בסירות. מרכז ביה"ס ישאר גם להבא בטכניון, שבתי מלאכה שלו מהווים מקום לימודים, והם: שיט – במשך שלוש שנים ומכונאות ימית במשך ארבע שנים.
שנות המלחמה והכיבוש הבריטי הכבידו על פעולות בית הספר הימי, שלא היו לו גם מספר מספיק של אניות ללימודים מלבד ספינת הלימוד „ולדורה“, אולם עתה עם הקמת המדינה שופר המצב ומחנה האימונים החדש יסייע מאד להתפתחות בית-הספר.
"הארץ", שנה ל', מס' 8783, 19 ביולי 1948, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 