מטעם מחלקת הים של הסוכנות היהודית לארץ ישראל והועדה להדרכה ולהכשרה ימית נערכה אתמול אחה"צ על שפת הירקון בתל אביב חגיגה ימית, שהכנסותיה נועדו לקרן המטוסים.
ש. טולקובסקי, נשיא החבל הימי לישראל, פתח בדברי ברכה לאורחים ואמר כי חשיבות מיוחדת לחגיגה זו, הנערכת מספר ימים לאחר מעשה הזועה שעשה בעיר הפרזות האויב וזמן קצר לאחר אבדן אחת האניות העבריות בים הגדול. זה עתה הוכרז גיוס נוסף לצבא, לאחר שרבים מצעירינו כבר התנדבו בגיוסים הקודמים ומשרתים בצבא היבשה והאויר. עתה אנו מחכים שתנתן לנו האפשרות לבוא גם לעזרת הצי. ובקשתנו היא, כי אורחנו הקפיטן לידקר ימסור את משאלתנו זו לשלטונות הצבאיים.
לאחר נגינת ההמנון העברי והבריטי עברו בסך 4 סירות חתירה של ילדי „הפועל“ ת"א, „שבט צופי ים זבולון“, בית ספר „זבולון“ ו„דגל ציון“. אחריהן הופיעו בזו אחר זו קבוצות של הקלובים הספורטיביים התל־אביביים, „הפועל“ חיפה ותלמידי בית הספר הימי בחיפה. תמונה מרהיבת עין היתה כשהורמו המפרשים הכפולים של 5 סירות מפרשים והסירות הפליגו לאורך הירקון לקול מחיאות־הכפים של הקהל, שבא לחזות בחגיגה.
ראשון למברכים היה קפיטן לידקר, שאמר: אני שמח להיות נוכח פה היום ולראות בהפגנת הכוח הימי שלכם, ואמנם דרגת התרגילים שראיתי בהפלגה והחתירה משביעה רצון מאד. החינוך שאתם נותנים לצעירים אלה הוא החינוך הטוב ביותר למלחים צעירים. כל ארץ אשר לה חוף ים ארוך צריכה להתבונן גם לים ולא רק ליבשה.
מר טולקובסקי הזכיר את העזרה שהגשתם לכוחות המזויינים ביבשה ובאויר, ואמר כי עדיין לא דרשנו את עזרתכם בים. אבל מה שראיתי היום מכריח אותי להביא זאת לתשומת־לבם של השלטונות. כבר הרגשתם בסבל שבמלחמת הים בהטבע אחת מאניותיכם ע"י האויב. המלחים הגבורים שנספו נתנו את חלקם במלחמת הים למטרתנו המשותפת, להחזיר לעולם את החופש בעתיד.
כנשיא קלוב השייט בחיפה הנני מברך את הקלובים התל־אביביים ומודה לועדה המסדרת על ההזמנה להשתתף בחגיגה נאה זו.
מר נדיבי הביא את ברכת י. רוקח ואת התנצלותו, כי לרגל מחלה אינו יכול להשתתף בחגיגה, וקרא מכתב ממנו.
לבסוף נאם מ. שרתוק, שהביא את ברכת הסוכנות היהודית. בהעלותו את זכרה של האניה „הר־ציון“ פנה לקהל לעמוד דום לזכר המלחים הגבורים. בתום הדומיה המשיך מ. שרתוק ואמר: הסוכנות שמחה שהצליחה לכנס במסגרת לאומית אחת את כל ההסתדרויות העוסקות באימון ימי. התאספנו בפינה של נהר קטן זה הירקון שמעברו משתרע הים הגדול. אנו עוסקים היום בקטנות, אולם נושאים את נפשנו לגדולות. עכשיו אנחנו שטים בסירות קטנות בנהר ובעתיד באניות גדולות בים.
נתנו מתגייסים לצבא וגם נוסיף לתת. נתנו לחיל התעופה ועוד ניתן. עדיין לא נתנו לימיה, כי לכך טרם נדרשנו ולכשנידרש ניתן. הצי הבריטי נחשב לותיק בין שלשת הכוחות הלוחמים, וכנראה לא קלה הכניסה לתוכו. ואתם יורדי הים התאזרו בסבלנות עד שתיקראו להצטרף לכוח הזה, ולעת עתה חזקו ונתחזק.
תלמידי בית הספר הימי בחיפה, והקבוצות של בית ספר זבולון הפגינו את יכלתם.
החגיגה נסתיימה בשירת שני ההימנונים. הקהל ליווה את הקפיטן שעבר בין שורות אנשי הים במחיאות כפים. רב החובל זאב־הים פקד על ההופעות.
"דבר", שנה שש-עשרה, מס' 4618, 16 בספטמבר 1940, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ביום ה' התקיימה בחיפה בנשיאותו של מר ש. קאפלאנסקי ישיבה של הוועדה להדרכה והכשרה ימית שעל יד מחלקת הים של הסוכנות היהודית. בישיבה נשמע מפי אגודת יורדי ים „זבולון“, סקציית הים של „הפועל“ וצופי הים דין וחשבון על פעולות ההכשרה הימית שנעשתה במשך שנת ת"ש, בסיועה של הוועדה ובעזרתה הכספית של מחלקת הים של הסוכנות היהודית: במשך השנה עובדה תכנית אחידה להכשרה ימית בשביל כל האגודות הימיות בארץ ונקבע סדר בחינות אחיד, שלפיו קיבלו חניכי האירגונים את דרגותיהם. המרכז להדרכה ימית של „זבולון“ בתל אביב קיים קורס מיוחד לחבריו, שעמדו להתגייס לשירותים ימיים בצבא.
מספר החניכים שקיבלו את הדרכתם בקורסים עיוניים ובהדרכה מעשית במשך השנה בכל האירגונים האלה הגיע – ליותר ממאתיים. לרשות האירגון בתל אביב וחיפה עומדות עשרים סירות שייט, שתי סירות מנוע ושתי ספינות מפרש־מנוע להפלגות רחוקות. באי כוח האירגונים העריכו את עזרת מחלקת הים והדגישו, שהודות לעזרתה יכלו להוציא לפועל את תכנית ההדרכה הימית ולהחזיק את כלי השייט שלהם במצב משביע רצון.
הוועדה קבעה את תכנית הפעולה לשנת תש"א, שלפיה יקבלו השנה הדרכה ימית למעלה ממאתיים וחמישים חניכים בקורסים מעשיים ועיוניים והטילה על וועדת משנה לעבד את פרטי התכנית ולקבוע את תקציב הפעולה. כן נתקבלה ההצעה לקבוע מדריך מרכזי מטעם מחלקת הים לשם ריכוז פעולת ההדרכה הימית. כן הוחלט על סידור מחנה אחיד למדריכי האירגונים השונים.
"הצֹפה", שנה רביעית, מס' 884, 26 בנובמבר 1940, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ב־3 בדיוק נמרץ הפליגה האניה. קריאות „שלום“ פרצו מפי הנוסעים ומפי המלוים, מטפחות הונפו לאות ברכה, פסוקים ושברי פסוקים רחפו באויר להזכיר, לקרב, לדחות את רגע הפרידה. פתאום הושלך הס. כל תנועה נפסקה, הדיבר קפא על השפתיים והנוסעים והמלוים גם יחד התיצבו עמידת כבוד מתוך שקט ודממה: תזמורת האניה „תל אביב“ השמיעה את צלילי „התקוה“. ספוק רב היה בהרגשה, שעדיין לא נפסק הקשר החצוני עם הארץ ושגם לאחר ההפלגה הננו נמצאים בגבולות הארץ המתרחבים על הים…
– – –
באחד הערבים סודר נשף לטובת הקרן הקיימת לישראל. בתכניות היו הקראות, נגינת מוסיקה עברית על ידי התזמורת של האניה והרצאה על „הפרובלמטיקה של המוסיקה העברית“. הנשף נסתיים בשירת „התקוה“ בהשתתפות כל הקהל. לאחר שרוב האורחים עזבו את אולם הקונצרט נתבקשתי על ידי אחדים מיהודי גרמניה להישאר אתם רגעים מספר ולעזור להם בצרתם: כבר פעמים רבות שמעו את „התקוה“ אבל עד עכשיו לא הצליחו לחדור לתוכן המלים. אולי אוכל לתרגם את המלים, את „התקוה“?
– – –
בין הנוסעים היו גם התלמידים מגרמניה אשר זכו בעד החבור המוצלח על נושא ארצישראלי בפרס מאת החברה הארצישראלית לספנות עברית: בקור בארץ ישראל. ביום האחרון לנסיעה ברך אחד התלמידים את הנהלת האניה והודה על המתנה הנאה הגושרת בין הארץ והגולה. לאחר גמרו את ברכתו פתחו התלמידים בשירת „התקוה“. באולם קמה תנועה. אחדים מהנוסעים קמו להצטרף לשירה. על ידי התישבה גברת נכבדה מגרמניה שעשתה בארץ כחודש ימים. בראותה את התנועה באולם פתחה אלי בשאלה: „מהו השיר בפי התלמידים?“.
מנשה רבינוביץ
"דבר", שנה אחת עשרה, מס' 3324 (תוספת ערב), 14 באפריל 1936, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
תפקידה של הסקציה הימית ב„הפועל“ הוא לפתח את ענפי הספורט האפשריים בים ובנחל, מתוך הכרה שהספורט אצלנו הוא לא מטרה לעצמה, אלא אמצעי להבראה ולהתכשרות לעבודה ולהגנה.
ואכן, ספורט המים מחונן בכל הסגולות המבריאות והמפתחות את איברי הגוף ואת האורגנים הפנימיים והמקנות את תכונות הדייקנות, המהירות, האוריינטציה, אומץ הלב, קור הרוח והרגש החברתי. אין כספורט הזה המאפשר ליהנות מכל מקורות החיים הטבעיים: האויר, המים והשמש.
ענפי הספורט הזה מרובים הם, אך כולם אחוזים ודבוקים זה בזה. הרוצה לתפוס במפרש ובמשוט – אי אפשר שלא ידע שחיה. היוצא בסירה ללב ים מחויב להיות מוכן גם לקראת סכנה.
וכמה גדולה ההשפעה הטובה של הרחיצה והשחיה על גופנו!
הגוף מעורטל, המים הקרים והתנועות הנמרצות בשעת השחיה מועילים לנקיון ומעוררים תגובה המתבטאת בנשימה עמוקה, בתגבורת לחץ הדם ועבודת־הלב. מקום מיוחד קובעות לעצמן תנועות השחיין המתלכדות למערכת תרגילים שברכה בה לגוף. ולא בכדי חביבים עלינו הטיולים בסירה, המכניסים אותנו לחיק הטבע ומשרים עלינו עונג גופני ונפשי.
מה מציין את גוף השחיין?
חזה רחב, ריאות בנות קליטה רבה, סרעפת ושרירי נשימה מפותחים, ז"א סגולות שיש בהן כדי להילחם נגד מרעין בישין בצורת נטיה לשחפת ושאר החלאים של איברי הנשימה.
תחרויות השחיה בכינוסנו הימי היפה בחיפה הוכיחו לנו, כי השחיה אצלנו עודנה בשפל המדרגה. אמנם רבים המכשולים בדרכנו, בכל זאת בטוחני שהאמונה והרצון המפעם בלב חברינו יכולים להרים גם את הענף הזה לגובה הרצוי. בקיץ עלינו לשקוד בעיקר על השחיה באותן הנקודות השוכנות לחוף הים ונחל. גם החורף יפה אצלנו לשחיה, אך כאן תידרש זהירות והשגחת רופא. טוב שהאדם יסגל לעצמו את השחיה מילדותו ועל כן נקדיש משנה תשומת לב לנוער.
החתירה במשוט היא תרגיל מועיל ויפה לפיתוח הרמוני של הגוף, וביחוד חלל החזה ושרירי הבטן והגב. מבחינה זו ייחשב כתרגיל מתק בשביל אנשים מצומצמי חזה, עקומי גב ודלי שרירים, וכמו כן כתרגיל מצוין לנשימה.
השחיה והשיט – תאומי ספורט בלתי נפרדים הם, אך קודם יש ללמוד את השחיה, אחרי כן את השיט, ובו בזמן גם את מלאכת ההצלה מטביעה.
ההתעמלות חשובה מאד כהכנה לשחיה ולחתירה. בחורף חייבים כל העוסקים בספורט המים להתעמל בשקידה.
הספורט הימי מצריך בקיאות בים על הסכנות הכרוכות בו. כל אדם ידע איך לקדם את פני הסכנה, אך משבאה הסכנה – יהיה נא מזויין בכל התכונות הדרושות כדי להינצל ממנה.
לא נשגה בחלומות. אין אנו הולכים לבנות צי ולא לפתח מרכולת ימית. אולם עלינו להכין חבר מלחים ובקיאים בעבודת הים. בנמל חיפה יש לנו כמה חברים מסוג זה, אך מספרם צריך לגדול ולגדול. לשמחתנו נמצאים בינינו צעירים רבים השואפים להתמחות בעבודת הים ולהתמסר לה כלתעודת חיים. יהא נא, איפוא, העתיד לנגד עינינו ונטיל עלינו את הכשרת החברים האלה, ובבוא השעה הכשרה – נעמוד הכן לאחוז בהגה ולתפוס במשוט ובמפרש.
ד. לויתן
"דבר", שנה שמינית, מס' 2294, 6 בדצמבר 1932, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בשבת שעברה זינקו מנמל תל־אביב ארבע סירות מיפרש – שתיים של „הפועל“ תל־אביב, שתיים של „הפועל“ חיפה – בתחרות השייט הגדולה תל־אביב – חיפה. בכל סירה היו שישה עובדים ואחראי אחד. גילם – 14–16. רוח נגדית חזקה שנשבה מן הצפון מנעה מן הסירות להגיע למטרתן הסופית, אך עובדה זאת לא גרעה מערך התחרות.
ארבע סירות־מיפרש קטנות עומדות הכן מחוץ לנמל תל־אביב – המיפרשים מורמים, אך הסירות „כלואות“, כי העוגנים עדיין במים. הכול מצפים לאות־הזינוק שיינתן מספינת־הליווי „חיים ארלוזורוב“. השופטים והעתונאים על סיפון „ארלוזורוב“ מכוונים את השעונים: 5.30 אחרי־הצהריים. קול־שריקה חד מפלח את האוויר ואות־הזינוק ניתן. חבר־העובדים בסירות־המיפרש עושים את מלאכתם במלוא הקצב. ממהרים להסיט עוגן. הים אינו שקט ביותר. נושבת רוח צפונית, רוח נגדית. ראשונה מצליחה להיחלץ „מכלובה“ „ניסן סט“ וכציפור קלת־כנפיים תוקעת חרטומה במים הכחולים־ירוקים ומתרחקת חיש־מהר. אחת־אחת משתחררות משרשרותיהן גם יתר הסירות וטייסת הקרב חותרת פנימה ללב ים – „ווינגייט“, „חי"ל“, „ווייצמן“.
כעבור חצי־שעה נצטיירו, הרחק באופק במפוזר ארבעה משולשים לבנים. ואלו אנחנו תמהים – למה זה מעמיקות הן לשוט מערבה, והרי חיפה שוכנת בצפון. הימאים הוותיקים על סיפון „ארלוזורוב“ מחייכים ומסבירים: „הרוח נושבת בכיוון נגדי ומן הנמנע להתקדם בקו מקביל לחוף. לכן מעמיקות הסירות מערבה ולאחר מכן יפנו צפונה, כדי „לתפוס את הרוח בזווית“.
אנחנו ממשיכים את השיעור בשייט ימי ומנסים לנחש למי הסיכויים הגדולים ביותר להצליח. שניים הם הגורמים העיקריים הקובעים את ההצלחה – מזה מישקל הסירה, מיבנה, גודל וצורת מיפרשיה, ומזה – הידיעה והכשרון להיטיב לנצל את „מישחק הרוחות בים“. מהבחינה הראשונה כמעט שווים התנאים בארבע הסירות – והבחינה השנייה – זאת נראה בחיפה.
המשולשים הלבנים נעלמו מן האופק. עכשיו תורנו להפליג כאניית־קרב הבוטחת בעצמה, מפנה „ארלוזורוב“ את חרטומה מערבה.
ספינת המפרשים "חיים ארלוזורוב". מקור: רב חובל זאב הים, ספינות מספרות, 1968.
„לוח הרוחות“
האם כל הזמן נשוט מול הרוח? ולמה, לכל הרוחות, נושבת הרוח דווקא מצפון ולא מדרום, כפי שנחוץ? מטר שאלות ניתך על חבר־העובדים. על ידי יושב מכונאי בעל עיניים חייכניות ומנסה לנחמני: אם הצפונית התחילה אחרי־הצהריים – סימן שתימשך עד חצות, אחר־כך תשתנה לצפונית־מזרחית ומחר, השכם בבוקר, תשוב כבר רוח דרומית. „לוח רוחות“ זה מצער אותנו לא במעט:
א) הוא מאריך את התחרות, כי הסירות נאלצות לשוט בזיגזאג, פעם מערבה ופעם צפונה; ב) כיוון שלשוט מול הרוח אין זה מן הדברים הנעימים ביותר, הרי שחלק מן המלווים היה כבר, בלשון הבוקסרים, כמעט „גרוגי“ – ערפל דק עמעם את המוח, וכמה שעות לאחר ההפלגה אנו „נוסעים כבר לריגה“, כלשון הימאים. חבר־העובדים, וותיקי הסקציה הימית של „הפועל“, מייעצים לך עצות מעצות שונות: עלה על הסיפון, חבר־עתונאי, כאן האוויר צח יותר וירווח לך; תאכל משהו, חבר־עתונאי, כך טוב יותר, אחרת תצטרך „להוציא את המרה“. ראשי כעופרת, אך את עצותיהם הנני משתדל להגשים.
השעה עשר בלילה. אור ירח מלא נשפך ככסף על פני המים. הגלים רודפים זה אחרי זה, כאילו גם הם בתחרות. פתאום קול מודיע: שתי סירות מימין! המרחק גדול מדי, כדי להבחין מי הן הסירות. סימני אור משני הצדדים: „ראינו אתכם“.
„ארלוזורוב“ חותרת קדימה. על סיפונה שוררת אווירת ימאים. שירי מלחים, בדיחות מלחים, סעודת מלחים. פתאום נשמעת הודעה שנייה: לפנינו סירה בודדת. מי זאת? כבר חצות ואנחנו מול חוף הרצליה. על המיפרש הגדול, כעל בד קולנוע, מסמן הפנס את האותות המוסכמים. כעבור זמן־מה מתברר לנו, שזאת סירת „חי"ל“, סימן ששתי האחרות הן „ווייצמן“ ו„ווינגייט“, כי „סט“ היתה הראשונה. ובכן, איפה „סט“?
במשך כל הלילה לא גילינו את עקבות „סט“. הרוח שינתה את כיוונה ונחלשה. המשמרת השנייה החליפה את הראשונה. נים־לא־נים אני שומע את ההגאי מספר על האנייה הנורבגית שהוא עובד בה כעת, על איטליה, על הרמוניקות וגיטארות בסיציליה. במשך כל הלילה לא פסקו הסיפורים: מלח זה היה בים סוף, וזה בכרתים וזה הפליג ב„ארלוזורוב“ ב־1939 ליוון, וזה חזר לא מכבר מפרס.
בשש בבוקר גילינו על־יד נתניה שתי סירות. ניגשנו לקרובה שבהן והתברר שזאת „ווייצמן“. החלה שיחה קצרה בינינו – „עתון בוקר“: הסירה לפנינו היא „חי"ל“ ואלו „ווינגייט“ שברה הגה בחצות וחבריה ירדו וודאי בהרצליה. אחד ממלחיה הצעירים של „ארלוזורוב“ מתחכם: „כשרק ראיתי אותה אתמול, אמרתי, שתשבור הגה.“ „אמרתי, אמרתי“ – משסעו וותיק בהלצה.
ובכן, לפי שעה התבררו שני דברים: „ש„הפועל“ תל־אביב הפסיד את הסיכוי לנצח בתחרות בין הסניפים, הואיל ואחת משתי סירותיו יצאה את התחרות, וכי עדיין יש לו סיכוי לזכות בתחרות האינידיבידואלית. היקשה על הניחושים נעלם אחד בלבד: „ניסן סט“ – אותה לא ראינו במשך כל הלילה, גם יתר הסירות לא ראוה. האם כה הרחיקה לשוט, או גם לה אירעה תקלה?
אנחנו רודפים אחרי הסירה „המעופפת“. השעה 10 בבוקר. הרוח שבה ומתגברת. „מה כיוון הרוח?“ – שואל אני את ההגאי. – „צפונית“. – „ומניין לך שצפונית דווקא?“ – „באפי הרגשתי“. „והרי לפי לוח־הרוחות שלך“ – פונה אני למכונאי – „היתה צריכה לנשוב עכשיו רוח דרומית“.
המכונאי, כדרכו, מחייך ועונה: „כן דיברת, אך הזקן שלמעלה איננו, כנראה, משלנו. לו היינו מתחילים את התחרות מחיפה, וודאי היתה נושבת עתה רוח דרומית“.
„אם התחילה הצפונית עוד מהבוקר, אז אחר־הצהריים תשרוק ויהיה שמח“ – סיכם את השיחה האחראי לתחרות, המדריך הימי הראשי של „הפועל“.
וכאשר אמר כן היה. כבר בשעות המוקדמות אחר־הצהריים התחילה הצפונית „לשרוק“ באמת. הגלים הארוכים נתקצרו – הגביהו והתחילו להתקיף את הסירות בזה אחר זה. עתה הגיעה „ארלוזורוב“ עד מול קיסריה. „יש לראות מה שלום הסירות“ – אמר האחראי וסיים את דבריו בפקודה: „לסיבוב היכון“. בשקט ובזריזות היפנה חבר־העובדים את המיפרשים בכיוון ההפוך.
אנו טסים עם הצפונית לצד נתניה. כעבור שעה פגשנו שוב את „חי"ל“. ספינתנו התקרבה. מפקד „ארלוזורוב“ מודיע: „על „סט“ איננו יודעים דבר. כנראה, אתם הראשונים. מה שלומכם?“ בעצם היתה השאלה מיותרת. הרי ראינום כיצד הריקו מסירתם את המים בפחים. התברר, שעסקו במלאכה זו כמה שעות. מחמת מכות הגלים החזקות התחילה הסירה לדלוף, ולא אחת כיסו הגלים את חרטומה. ובכל זאת מצא אחד הצעירים פנאי להתלוצץ: „שלומנו טוב, ומה שלום העתונאים?“ מפקד ההפלגה מודיע למפקד הסירה: „אם הרוח תתגבר וסירתכם תוסיף לדלוף, תעגנו בקיסריה. השמעת?“ „שמעתי!“
ובינתיים הרוח מתגברת. כעבור שעה ראינו את „חי"ל“ נכנסת לקיסריה. המשכנו לרדת בכיוון נתניה. ניגשנו ל„ווייצמן“. הרוח דחפה אותה מרחק הגון מהחוף, אך הסירה נשארה שלמה. השעה חמש אחר־הצהריים. הגלים הוסיפו והתקצרו, הוסיפו והגביהו. על סיפון „ארלוזורוב“ נערכה התייעצות קצרה. בגלל הסערה הצפונית הוחלט להפסיק את התחרות. בתמרון זריז ומסוכן ניגשה „ארלוזורוב“ בים הסוער עד כדי חמישה מטרים מ„ווייצמן“, יד מלח מאומנת העבירה אליהם חבל וכעבור כמה דקות היתה „ווייצמן“ קשורה אלינו. משכנו אותה צפונה לקיסריה והתרנו את החבל.
„עלה על הרוח“
לפני שהתרנוה נקבעו בינינו כמה סימנים מוסכמים – לכשתגיע לקיסריה ותרים את המיפרש הקדמי – סימן ש„סט“ איננה שם, ואם תרים מיפרש גדול, סימן שהיא נמצאת; שני מיפרשים – סימן שראו אותה עוברת“.
כעבור חצי שעה הודיע הצופה: „הרימו את „הקליבר“ !“ (המיפרש הקדמי).
„ובכן“ – ניתנה הפקודה – „עלינו למצוא אותה. חבריא, עלו על הרוח“. אחר־כך התברר לי, שלמשפט המוזר הזה תוכן ברור – לעלות על הרוח, פירושו, להקטין את הזווית בין כיוון נשיבת הרוח והסירה ובכן „עלינו על הרוח“, כדי להשיג את הרוח – את „ניסן סט“. כחץ נתקעה חרטומה של „ארלוזורוב“ בגלים שנשפכו על פני סיפונה המלוכסן. הצפונית שרקה במלוא החזה וכעבור זמן קצר, לערך, נעלם החוף מעינינו. הכוונה היתה להיכנס עמוק לתוך הים ואחר־כך לשוב ו„לתפוס את הרוח בזווית“ ולהופיע לפני עתלית. בחצות ראינו את אורות המיבצר העתיק, אך מ„סט“ אין אות.
למחרת בבוקר עם כניסתנו לנמל חיפה נודע לנו שסוף־סוף גילו את עקבותיה: „סט“ הספיקה לעגון בעתלית עוד אתמול אחר־הצהריים – 15 מילין לפני חברותיה בהתחרות.
אני הולך ברחובות עיר־הנמל ונדמה לי שהרחובות לא רחובות אלא גלים שנקרשו. לא אני מתקרב אל הבתים, אלא הבתים אלי. ניסיתי לסכם לעצמי את ההפלגה:
התחרות נפסקה, אך ההפלגה עלתה יפה. הרי בינינו לבין עצמנו ידענו שלא התחרות היא העיקר – עם רוח מסייעת אפשר להגיע מתל־אביב לחיפה במשך 8–10 שעות. אך לא זה היה העיקר. חשובה ממנה היתה ההתנהגות של הימאים הצעירים בים. כמוה כהתנהגות בקרב. לגבי האנשים האלה שעוד לא סיימו את חוק־לימודיהם, המסקנה היתה למעלה מכל פקפוק.
אני חושב: בשביל חלק מאתנו היה השייט מקור לתענוג, בשביל רבים יהיה מקור פרנסה. אך בשביל כולנו השליטה בים צריכה להיעשות מעין השקפת־עולם. בדרך האסוסציאציות נזכרתי בדברי צ'רצ'יל לאחר ימי דודנקירק: „מעולם לא היו כה רבים חייבים לכה מועטים“.
כלום אין גם אנו צריכים להתכונן לכך?
"על המשמר", שנה ב', מס' 231, 11 במאי 1944, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
„חייב אדם ללמד את בנו תורה מלאכה ושחיה ואף להשיטו במים“
חכמינו, שדאגו כל כך להתפתחותו הרוחנית והגופנית של האדם לא שכחו להטעים את חשיבותו של ספורט המים. מלאכת החתירה בימים קדומים היתה לא רק אומנות שפירנסה את בעליה (סחר הארצות שמעבר לים היה נתון כולו בידי תופסי משוט מומחים) אלא גם אמצעי חשוב להגברת כוחו הגופני של האדם.
אנגליה שהיא מולדת הספורט המודרני, היתה גם ערש החתירה הספורטיבית החדישה. כבר בשנת 1785 ערכו חובבים אנגלים תחרויות חתירה והמנצח, זכה במעיל שעליו היה רקום מגן. ב־1829 נערכה לראשונה תחרות „השמיניה“ בין מכללות אוכספורד וקמבריג'. מאז טופח הספורט הזה בכל שכבות העם האנגלי ולא בכדי מחזיקים האנגלים כיום באליפות העולמית בחתירה.
ב. השפעת החתירה על הגוף
לא אייחד את הדיבור על פרטי החתירה וכלליה. זה הוא פרק לעצמו ועוד נשוב אליו בהזדמנות שניה ובפרוטרוט. כוונתי רק להקדיש כמה שורות להסברת ההשפעה המצויינת של החתירה על אברי גופנו ושריריו.
כמה מעלות טובות לחתירה והמצויינת שבהן: כמות האויר הגדולה הנשאפת אל הריאות בשעת חתירה אינטנסיבית. בשום ענף ספורט אין אדם שואף כמות כה גדולה של אויר כבשעת החתירה. מדידת כמות האויר שאדם מזרים לריאותיו תוך נשימה מאומצת מראה יתרון לחתירה על פני כל שאר ענפי הספורט:
האתלט הכבד
3950 סמ"מ של אויר
הכדורגלן
4200
המתעמל במכש.
4300
האתלט הקל
4750
האגרופן
4800
השחיין
4900
החותר במשוטים
5450
לא פחות חשובה היא השפעת החתירה על השרירים. טכניקת החתירה מצריכה פעילות מוגברת של כל חלקי הגוף ושריריו. כדי לבצע מכת־חתירה אחת המורכבת מדרגות־פעולה שונות, דרושה פעילות רבה של שרירי הרגלים, הבטן, הגוף העליון והזרועות. כך מסייע ענף ספורט זה להפתחותו ההרמונית של הגוף.
עוד מעלה אחת לחתירה. האימונים נעשים תחת כפת השמים באויר מרענן ונקי מאבק (על המים). ובארצנו בעלת האקלים הסובטרופי יש לדבר זה חשיבות מרובה.
ג. חינוך למאמץ משותף
נוסף על הסגולות הגופניות שהזכרתי לעיל, מפתח ספורט החתירה גם תכונות נפשיות חשובות. זהו הספורט הקולקטיבי הטיפוסי ביותר. הוא דורש פעולה הרמונית, קצובה ומלוכדת מן השייטים. חתירתו של כל אחד מקבוצת השייטים שבסירה אפילו אם תהיה משוכללת ביותר, תעלה בתוהו אם לא יילווה לה המאמץ הקצוב והמשותף של שאר החותרים. הישגיה של קבוצת חותרים מתבלטים בתנועה הקצבית שלה. קצב החתירה מועבר מאיש לחברו ומגבהו. אם יניח חותר אחד את משוטו תסטה הסירה מדרכה. הרגשה זו שניטעת בלב כל חותר כי גורל הספינה בידו וכי פיגורו המינימלי ביותר עשוי להטות את הסירה מדרכה מגבירה את רגש האחריות של הפרט לכלל וממריצה אותו לתרום את מיטב כוחותיו ויכלתו למטרה המשותפת.
ד. תנאים מסייעים
גרמו תנאי האקלים של ארצנו ולא כל ענף ספורט המפותח בארצות אחרות אפשר לטפחו אצלנו. ברם, ספורט־החתירה יש לו כל האפשרויות והתנאים להתפתחות נאה. אנו שוכנים לחוף הים התיכון. רבבות צעירים מביטים בכמיהה אל המים הסוערים ומבקשים ללמוד את השליטה עליהם. הבה נטפח בדורנו הצעיר את הכיסופים האלה ונחנכו למשמעת־המים.
שורות של נוער נחוצות לנו עתה לפעולת־ספורט חשובה זו.
ד"ר מ. האֶניג
"אֹמֶר", 18 בפברואר 1939, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
נערים וזקנים, תושבים וקייטנים – כל מי שהיה בערב־ראש־השנה בנהריה, יצאו להיפרד מן הספינה „חנה סנש“, שהיתה תקועה בחוף נהריה למן 25 בדצמבר.
כזכור, התהפכה הספינה על צדה עוד לפני שיצאו מתוכה המעפילים. מי הים והרוחות הוסיפו על ההרס שנגרם עם הנפילה. השלטונות הכריזו על מכירת הספינה. וב־4 בפברואר קנתה אותה חברת „עוגן“ (של „סולל־בונה“) ומיד החלה העבודה. מחיפה הביאו מכשירים להרמת הספינה: מנופים, עבותות של פלדה, משאבות וכו'. את המנוע הוציאו והעבירוהו לבתי־המלאכה של „עוגן“ בנמל חיפה. מתחת לספינה חפרו ופיזרו את החול, אמודאים עבדו מצד הים ופועלים גררו מצד החול – עד שהעמידו את הספינה על גחונה ואחר־כך יישרו אותה. ביולי כבר היתה הספינה בעומק כזה, שהיתה תקוה לגרור אותה אל המספנה בחיפה.
ואז – – – קרה אסון, מן השכיחים במקומות הפתוחים לרוחות־הים. בליל־סערה אחד נותקו החבלים, ושוב נזרקה הספינה אל החוף, והפעם אל סלע. השלד החזק (הספינה בנויה מתכת) לא ניזוק. אבל הספינה נתמלאה חול, והיתה כאילו צמודה אל האבן. רוחם של אנשי „עוגן“ לא נפלה עליהם. הם החלו כמעט הכל מחדש. הביאו מקדחי־אויר ופוררו את הסלע, ושוב „מתחו חבלים“ וגררו – והספינה הורדה לים.
בליל ראש־השנה, עם התקדש החג, הגיעה „חנה סנש“ לנמל חיפה – כשהיא נגררת על ידי שלוש סירות־מנוע: „נוּן“ של חברת „נחשון“ (ספינת דייג), „ח.מ.ל. 55“ של „עוגן“ וסירה שלישית של חברת לייטריג' לספנות. ב־6.15 יצאו מנהריה וכעבור שעתיים באו לחיפה. היתה חרדה לשלימות הספינה, הוכנו משאבות למקרה־דליפה. אבל הספינה הובאה בסדר גמור.
עתה עוגנת „חנה סנש“ ליד המספנה של „עוגן“. מתוכה מוציאים את כל הניתן לטלטול, ואז יעלוה על מסלול התיקונים של המספנה, וכפי שאמרו חברי „עוגן“ לסופרנו – „נקיף אותה כזבובים“. מסגרים ומכונאים, נגרים וצבעים יתקינו ל„חנה סנש“ את כל המיתקנים הדרושים – מנופים, מכונות, תאים, ציוד פנימי וציפוי חיצוני. ובעוד חדשיים־שלושה תהיה הספינה נכונה לשמש לתפקידה כספינת־הובלה לסחורות (עד 200 טון).
מנוע־הספינה הוא בן 150 כוחות־סוס, ולשירותה של הספינה בים דרושים ששה מלחים.
"דבר", שנה עשרים ושתים, מס' 6446, 1 באוקטובר 1946, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בית ספר ליורדי ים, שמתפקידו לחנך ימאים עבריים שיעמידו את עצמם לשרות האומה והמולדת, מוקם עתה על חוף הים בקיסריה. המוסד ייקרא על שמם של 23 הימאים העברים, שיצאו בסירה במאי 1941, בראשותם של קצין בריטי, לשם ביצוע מעשה חבלה בבתי זיקוק בטריפולי ולא חזרו לבסיסם במולדת. אם כי סבורים שהם מצאו את מותם במימי סוריה אין יודעים עד היום את הנסיבות בהן נפלו.
במוסד הימי, שניתן לו השם „מעוז הים“, יהיה מקום ל-70 תלמידים. בית מיוחד ייקרא על שמה של הצנחנית חנה סנש, בת קיסריה, וירוכז בו חומר על העפלה וכדומה.
לפי האינפורמציה שמסר אחד מחברי ה-23 לנציגי העתונות, שסיירו אתמול במקום, התאמנו 23 הצעירים בימאות ובחבלנות בטרם נשלחו לפעולה, במגרשי התערוכה בתל אביב.
הישוב על כל שדרותיו מתבקש להרים את תרומתו למען הקמת המוסד „מעוז הים“ בקיסריה.
"המשקיף", שנה שמינית, מס' 2182, 24 באפריל 1946, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ב-2 ליולי ש.ז., בשעה 6 אחה"צ, עזבנו את נמל חיפה – לאחר שהשלמנו את כל הסידורים – ויצאנו לים, בכיוון צפון. מגמתי – הפלגה לאורך החוף הסורי ואחר כך – לעבר פאמאגוסטה.
מפליגים אתי 10 מתלמידי כתה ב' במחלקה השיט ושני מדריכים. הם מחולקים ל-3 קבוצות; כל אחת מהן תהיה 4 שעות בשרות. אחד התלמידים – "נער הספון" יקרא לו – יהיה בשרות-יום.
ב-3 ביולי, בבוקר, עברנו את ראש-אל-נקורה וחוף הארץ מאחורינו. רוח קלה, דרומית-מערבית. מצב רוחם של הבחורים – טוב מאוד. בלילה עברנו את בירות והתקדמנו ברוח נוחה. ב-4 ביולי אחה"צ עברנו את טריפולי ולמחרת היום, בבוקר השכם, הגנו ללאטאקיה. לפאמאגוסטה הפלגנו ברוח דרומית-מערבית ועם ערב ראינו את כף אנדריאס, הנקודה הצפונית-מזרחית האחרונה של קפריסין.
ב-6 ביולי אחה"צ נראתה פאמאגוסטה. אנו רחוקים ממנה למדי וספק אם נגיע לשם, לפני בוא הלילה, בכוח מפרשים בלבד. הפעלנו על כן גם את המנוע הקטן שלנו, והודות לכך הגענו למקום ב-7 בערב.
לאחר שקבלנו את הרשות לרדת לחוף יצאנו (פרט לאלה שהיו בשרות) לבקור בעיר. ביזמתו ובטפולו של ה' פומרוק מחיפה, ששהה בימים אלה בקפריסין, יצאנו לבקור בהרים. מראות נפלאים: הרים, מעינות מים ויערות. משהו חדש לנערים שלנו, שכולם – ילידי הארץ הם או חניכיה. אפתעה נעימה היתה לנו שיחתה רבת הענין של ד"ר דבורה סירני על החיים במעמקי האוקינוס. בניקוסיאה לא הספקנו לבקר. נעשה זאת בהזדמנות הקרובה.
הפלגנו מהאי לרוח חזקה מצד דרום-מערב. מזג האוויר מתחלף. לאחר 900 שעות חזרנו לנמל חיפה בשעה מאוחרת בערב, ורק עם בוקר ירדנו לחוף.
אני מרוצה מהתנהגותם של הבחורים ובטוח שהיה זה מאורע חשוב בשבילם. מעתה נתכונן להפלגות ארוכות יותר.
"ים" – גליונות החבל הימי לישראל, שנה א', חוברת ב', יולי 1945.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
