י. טבריני
מערכת הצי
נושאת אווירונים
האווירון חולל מהפכה בתכסיסי המלחמה שהיו נהוגים עד כה. שדות פעולה חדשים, שלא שערום הדורות הקודמים, נעשו אפשריים עם התפתחותם של כוחות התעופה. המטוס אינו פועל בשטח בן שני ממדים בלבד, כשאר כלי הנשק. לפניו פתוח מרחב העולם בן שלושת הממדים. בו אפשר לעבור על נקלה גבולות עמים, שהיו קודם לכן חסונים בפני חדירת אויב ולהריק מטען פצצות כבד על מטרות צבאיות. אפשר עכשיו לדלג על הצבא העומד בחזית ומגן על ארצו בפני פלישה ולפוצץ מן האוויר ערים שלוות הרחוקות משדה המערכה וליצור בהלה ומבוכה בתוך המדינה.
בעזרת מטוסים אפשר לסייר את שטח האויב ולהשיג ידיעות נחוצות על ההכנות הצבאיות הנעשות שם ביתר קלות ודייקנות משנעשה קודם לכן.
השפעתו המהפכנית של המטוס אינה מצטמצמת במלחמת יבשה בלבד. אף במלחמת ים רב ערכו. מטוסים ימיים תוקפים אניות מלחמה וספינות מסחר בפצצות ובטורפידות. המטוס הימי מסיר את עמדות הצי של האויב ומודיע על תנועותיו, אלא שלא בכל עת ובכל מקום יכולים המטוסים, מחמת ראדיוס פעולתם המוגבל, להימצא ברשות הצי ולשתף פעולה אתו. אם הפליגו אניות מלחמה הרחק מן החוף ללב האוקינוס הגדול, לא יוכלו לצפות לעזרה במידה רבה מצד כוחות האוויר. כן אי ההתאמה שבין מהירות המטוס לבין מהירות מהלכה של האניה, מקשה על כלי הטיס וכלי השיט להתקדם בצוות זמן ממושך. אף המטוס הימי השט על פני המים לא תמיד יעלה בידו להילוות אל אניות המלחמה. מים עזים המפריעים לשיט מטוסי הים אפשר ויהיו מי־מנוחות בשביל אניות־מלחמה הכבדות העוברות לבטח דרכן גם בין גלים סוערים. מטוסים עשויים, איפוא, לשתף פעולה אמיצה עם הצי רק כשהוא נמצא בקרבת מקום לשדות התעופה. על כן נולד הצורך בטיפוס חדש של אנית־מלחמה נושאת אווירונים המספקת מטוסים לצי בכל מקום הימצאו.
באנית מלחמה אחרת אין מקום להכיל יותר מאחד או שנים מטוסים, כי על גבי ספוניה מתנוססים מגדלי התותחים, תאי־מצפה ונמצאים מכשירים רבים אחרים החוסמים את המקום ואין לסדר שם מסלולי מרוץ להמראת אווירונים והורדתם.
נושאת אווירונים היא אווירודרום שט. בה נמצאים מחסנים מרווחים להחזקת אווירונים. על ספוניה הפנויים מסודרים מסלולי־המראה טובים ונוחים. בתוך האניה ישנם בתי מלאכה לתיקונים שונים של המנגנון שבתוך המטוס ולשיפוץ גוף המטוס. טפוס חדש זה של אנית מלחמה לא לחינם כונתה בשם „אנית אם“ למטוסיה הנישאים בחיקה.
עם הופעת נושאת האווירונים בין אניות הצי נתעוררו בעיות חדשות. אווירוניה של זו אפשר להם להמציא, אם האניה שטה עם הרח או בכיוון הפוך לו. יקשה להפעיל את כוחות התעופה במקרה שהצי מתקדם בכיוון מאונך לרוח. דבר זה עשוי לעכב את נושאת האווירונים מללכת בעקבות הצי ולהישאר בודדה במערכה. לפי טבע בניינה אניה זו קלה להיפגע. גדלה וברחבה היא משמשת מטרה נוחה לפגאזי האויב ופצצותיו. ועוד גורם חשוב המגביל את ערכה של נושאת אווירונים בצי. במזג אוויר רע, בימי ערפל וסגריר מטוסיה משותקים. מטעמים אלו לא עלה בידי טיפוס חדש זה של אניית־מלחמה לדחות את אחיותיה הבכירות, אנית־המרוץ ואנית המשחית ממדרגת חשיבותן שבצי, או לבוא במקומן.
תולדות ימיה של נושאת האווירונים כרוכות בתולדות ימיו של המטוס. משנת 1910, מזמן שהאווירון יצא מגדר נסיון מדעי בלבד והפך דבר שבשימוש, התחילו לחפש דרכים להמראת אווירונים מעל גבי סיפונן של אניות מלחמה. נסיונות בכיוון זה נעשו בארצות הברית ובבריטניה, שלא הוכתרו בהצלחה רבה. עם התפרצות המלחמה בשנת 1914 סגלו אחת האניות מתוך הצי ל היות נושאת־אווירונים ושינו את שמה ל„ארק רויאל“ – שם ידוע לתפארת ממאורעות המלחמה הזאת. מאז הותאמו כמה אניות לתפקיד זה. בשנת 1916 קנו האנגלים אניה איטלקית אחת תיקנוה והתאימו אותה היטב לתעודתה החדשה להיות נושאת אווירונים. זו היתה, אולי, האניה הראשונה שיכלה להשתוות לנושאות האווירונים שבימינו. בה נמצאו בתי מלאכה לתיקוני מטוסים, מסלולי־ההמראה היו טובים והמטוסים המריאו בהם בקלות וירדו עליהם בנקל.
בנושאות האווירונים החדשות צויידו המטוסים במכשירים המאפשרים להם להמריא מתוך מסלול־מרוץ קטן בהרבה ממה שהיה דרוש להם קודם לכן. מכשיר זה נקרא בשם קאטייפולט או „מעוט“ בעברית. הודות לו יש בידי נושאות האווירונים החדשות להעמיס מספר גדול יותר של מטוסים. בית קיבולן של נושאות המטוסים החדשות מגיע עד 25000 טון. ל„ארק־רויאל“ החדשה לא זו שפעלה במלחמה הקודמת – היה בית קיבול של 22000 טון. מהירותה הגיעה עד ל־31 קשרים. שני סיפונים היו לה שהכילו 60 מטוסים על שני סיפוניה המרווחים יכלו להעמיס מספר מטוסים נוסף על אלו שהיו לה. היא היתה מצויידת בכמה תותחים בקוטר של 4,5 אינטש שם הגנה. עם טיבוע של „ארק רויאל“ נתעוררו שוב הספיקות ביחס לטיפוס זה של אניות המלחמה.
לא בכל צי פיתחו את נושאת־האווירונים. מעצמות ים שאת חופיהן רוחץ האוקינוס רחב הידים זקוקות הן לטיפוס חדש זה של אניות המלחמה. אולם איטליה שגידלה וטיפחה צי חזק ומורכב מאניות־קרב עד לצוללות, לא דאגה לבנית נושאת־אווירונים, כנראה מחמת מצבה הגיאוגרפי. בבריטניה היו עד התפרצות המלחמה 6 נושאות אווירונים וחמש עמדו בבנייתן; בארצות הברית פעלו 5 – ושתים נבנו והלכו; ביאפאן – 5 היו מוכנות לפעולה ומשערים כי שתים נמצאו בבנייתן בתוך המספנות; ברוסיה התחילו אז לבנות 3 אניות נושאות אווירונים ובגרמניה – התחילו בבנין שתי אניות. לרוסיה ולגרמניה לא היו עד אותו זמן כל נושאות אווירונים. מתוך המספרים הללו מתברר, שמעצמות הים המובהקות ביותר" אנגליה, ארצות הברית ויאפאן – הן בלבד הסבו תשומת לב מיוחד לבנית טיפוס זה של אניות המלחמה, העולה בדמים מרובים.
אניות מפזרות מוקשים ומטאטאות מוקשים
ספינות־עזר חשובות בצי הן מפזרות מוקשים ומטאטאות מוקשים.
המוקש הוא כלי מטען של חמרי נפץ חזקים. משתמשים בו לשם הגנה והתקפה כאחת, בו גודרים את הכניסה לנמלים ואותו מפזרים בנתיבות ים כדי למנוע את התנועה בהם. המוקש הוא גוף בצורת אגס בקוטר של 3 רגל ומשקלו 600 ליטרות בערך. חומר הנפץ שבו תופס מחצית חללו והיתר ריק כדי להחזיקו במצב של תצופה. המוקש עטוף בחומר העומד בפני חדירת המים. יש מוקשים הפועלים על ידי חוטי חשמל הנמתחים אליהם מן החוף, אלו אפשר לפוצץ לפי רצון מפזריהם בזמן הרצוי להם. מוקשים מסוג זה מניחים קרוב לחופים ונתנת היכולת להפלות בין אנית יריב לבין אנית בעל ברית. ויש מוקשים שאין עליהם כל השגחה. המוקשים הללו מצויידים בזיזים עשויים עופרת, שבכל אחד מהם נוזל כימי. כשאניה פוגעת באחד הזיזים ושוברתו מתהווה חיבור חשמלי, הפצץ נדלק וגורם להתפוצצות המוקש.
אבי המוקשים הימיים למיניהם השונים היה רוברט פולטון. רצה הגורל שממציאה של אנית הקיטור יהא גם מלאך־המוות שלה. צרוף מנגנון חשמלי למוקש נעשה בפעם הראשונה על ידי סיר טשארלס פאסלי בשנת 1839. לשם מטרות צבאיות השתמשו במוקשים חשמליים בימי מלחמת האזרחים שבארצות הברית (1861–1865).
אניות מכל הסוגים – מן אנית הקרב עד הצוללת – מוכשרות להטלת מוקשים. אולם ישנן בצי אניות מיוחדות המותאמות לתפקיד זה. על פי רוב מסגלים לכך אניות מלחמה ישנות. המוקשים מונחים על גבי „מריצות“ המתנועעות על גבי פסים שעל הסיפון. המריצות מביאות את המוקשים מאחורי האניה ומטילות אותם משם הימה.
כדי לבער את המוקשים משתמשים בספינות קטנות. בימי מלחמה, כששדות המוקשים מתרבים מעת לעת מגייסים לטאטוא המוקשים חלק ניכר מספינות הדייג. העבודה נעשית בזוגות. שתי ספינות קשורות בכבל שמחזיקים בעומק הרצוי בעזרת משקולות מיוחדות לכך. בכל זה גורפים את המוקשים. על פי רוב משתמשים בכבל בעל שינים כשיני המשור. שינים אלו חותכות את החבלים שבהם קשורים המוקשים לעוגניהם. כאשר ניתקו החבלים מתרוממים המוקשים וצפים על פני המים, ואז מפוצצות אותם ממרחק ידוע ביריית רובים. לפעמים פוגע הכבל באחד מזיזי המוקש. ההוא מתפוצץ וקורע את הכבל. על ידי כך נגרמים עיכובים מעציבים בביעור המוקשים.
פעולה חשובה זו של ביעור המוקשים היא הרת־סכנות. במלחמה העולמית הקודמת מנו בראשונה אבידה אחת לכל שני מוקשים. אחר כך עם התפתחות הארגון של הפעולה והתמחות האנשים שעסקו בה ירדו האבידות במידה ניכרת עד שהעמידו אותן על אבידה אחת לכל שמונים מוקשים.
עכשיו לאורך חופי אנגליה מטהרות ספינות קטנות יומיום את מי החוף. לספנים אלה יד ושם בנצחונה של בריטניה בקרב המתנהל באוקיינוס האטלאנטי.
"הצֹפה", שנה חמישית, מס' 1237, 22 בינואר 1942, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
_off_Yantai_China_c1931.jpeg){kind=link}
