אסון ה„טיטניק“ – 13 במאי 1912

אסון ה„טיטניק“.

כל יום ויום מביא לנו פרטים חדשים מהאסון הנורא של הטיטניק, פרטים שונים שיש מהם אמנם שמגלים רק את הנטיה הרגילה של האדם בעמדו על נפשו, אבל ברובם הם מפליאים, והוד-נורא מרחף עליהם:

– אופיציר אחד מהנצולים מספר, שהוא הפליג מעל האניה בסירת-הצלה שבה נמצאו ארבעים איש מהנוסעים, בשעה שהיה בה מקום לששים. בהרחיקו מעל האניה התחילה שם הטביעה המהירה שארכה רק כשעה ושועת הנטבעים הגיעה אליו ופלחה כליות ולב. אז הציע לפני הנמצאים בסירה שישובו למקום האסון כדי שיוכל להציל מהמתאבקים עם גלי הים עד כמה שסירה עוד יכולה לשאת, אבל אלה ענו לו ששגעון הוא להעמיד בסכנה את חייהם של ארבעים בשביל עשרים. אף אחת, מספר האופיציר, אף אחת מהנשים המוצלות שהיו בסירה לא נתעוררה להציע לפני שוב להציל.

– לעמת זה הופיעו פה גבורי-רוח אמתים שזכרם לא יסוף מתולדות פעולת האנושית בנסיעה על הים.

פקיד התלגרף האלחוטי של הטיטניק, פיליפס, איש צעיר לימים, כמעט בחור, הראה גבורת-רוח עדינה שהיא למעלה מכחות אנוש. הוא לא מש מעל מכונתו עד הרגע האחרונה. ובכל ראותו את המים בוקעים לתוך התאים, ובכל מה שבקש ממנו רב-החובל שיעלה על המכסה לא היה יכול להסכים לזה לשלול מאת האניה הטובעת אף רגע אחת של אפשרות הצלה, כי אמראולי תביא עבודתו ברגע נוספת זו הצלה ממות לאחד או ליותר מהנוסעים, ולא פסק לפיכך מלעבוד את עבודת התלגרף ולפנות לעזרה בכל מקום שאפשר.

– הקלוב של האופיצירים מהצי המסחרי האנגלי החליט באחת מאספותיו האחרונות להקים לפיליפס מצבת-זכרון באחת מערי החוף היותר גדולות.

המצבת הזאת תהיה ביחד עם היותה מצבת-זכרון לפיליפס גם מצבת-זכרון ראשונה להמצאת התלגרפיה האלחוטית. היא תצין מכונה של תלגרפיה אלחוטית, ועליה יושב הגבור פיליפס ועובד את עבודתו, באותה התמונה שישב בהטיטניק ותלגרם לעזרה.

גבורת-רוח עדינה הראה גם המיליוניר אסתור. הוא הושיב את אשתו הצעירה בסירה, ורצה לשבת גם הוא אצלה אבל אחד האופיצירים אמר אליו: גברים, חזרה אל האניה! אסתור לא הראה שום אות על חפצו להשאר בסירה, אף שהאופיציר לא היה מתנגד לו בודאי, אלא קרא אף הוא: טוב, אני שב! ובסירה היה באמת, לפי עדותה של הגברת אסתור, מקום גם לאשה. היא נתבלבלה כל כך עד שלא הרגישה שאין אישה עמה עד בואה אל הקרפטיה, ואז נזכרה כמו מחלום את דברי האופיציר, ואת תשובת אישה.

– גברת אחת צעירה, שמלאו לה רק תשע-עשרה שנה, שנסעה היא ואישה את נסיעת-נשואיהם מניויורק לאירפה, ועתה שבו חזרה, וגם היא נודעה רק על הקרפטיה שאישה נשאר באניה – ותצא מדעתה.

– עוד זוג אחד היה באניה ששעה קודם עלותם אל האניה טרם הפליגה סדרו נשואיהם, ועכשו היא נצולה והוא נטבע.

– בכך הכל נצולו שבע ועשרים נשים שבעליהן נשארו על הטיטניק, ועשרים מהן לא הגיעו עדין לחמש ועשרים שנה.

– הנוסעים של הסירה האחרונה מספרים כי אחרי הפליגם כרעו כל הנוסעים הנשארים על ברכיהם על מכסה האניה ובדמעות-שליש בלוית מנגינת המקהלה שנגנה את השיר: אליך אתקרב אלקי, הכינו את עצמם לקראת המות.


"מוריה", שנה שלישית, מס' 187, 13 במאי 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

עוד פרטים מטביעת ה„טיטניק“ – 10 במאי 1912

עוד פרטים מטביעת הטיטניק.

"טיטניק" יוצאת מנמל סאות'המפטון, 12 באפריל 1912. המקור: ויקישיתוף

– שלשה צרפתים שנשארו בחיים מנוסעי האניה מספרים כי תיכף אחרי פגיעת האניה בשדה-הקרח לא האמינו אמנם אפילו האופיצירים שאסון גדול קרוב לבוא. בשעת הפגיעה ישבו הם בהתא שלהם וצחקו בצחוק הקלפים, והתנועה אמנם הרעישתם מאד. הם הביטו אל הים דרך אשנבי האניה, וראו כי גושי קרח הרבה מאד נערמו מסביב לדופני האניה ובאותה שעה פרצה המהומה בכל גדלה, ומכל קומות האניה התפרצו נשים ואנשים מבוהלים, אבל המהומה נשקטה תיכף על ידי קרירות רוחם של פקידי האניה.

גברת אחת הביעה את פחדה לפני אחד האופיצירים, והלז צחק עליה ואמר: לא יש מה לפחוד, אניתנו עברה על אחד מתניני הים ותבתר אותו לשנים!

המקור האחד לפחד היה רב-החובל שצוה תיכף לחלק בין הנוסעים את אמצעי ההצלה. ולאחרי עבור איזו שעה צוה גם להוריד את סירות ההצלה; נכר היה שהוא יודע מאסון, אבל גם הוא הבליג ולא דבר כלום, ולזה גם התזמורת השמיעה אז את מבחר נגינותיה המשמחות, ופשוט שום אחד לא רצה לעזוב את האניה החמה ולרדת אל הסירות שהקור והים הפתוח היה בלי לשאת. זה גרם שהסירות הראשונות כמעט שהפליגו ריקניות.

אלו שלשת הצרפתים נכנסו אל הסירה בחשבם כי זה רק לשעה מועטת, וראו כי היו סירות כאלו שהפליגו רק בחמשה עשר נוסעים.

לא ארכה השעה להפליגם, וחלקה הקדום של האניה התחיל לצלול, ומהומה שאין לתארה באומר ודברים הגיעה לאזנם על האניה. אלפי קולות מיואשים התלכדו יחד ויהיו לקול אימה מחריד לב. לאזנם הגיעו רק קריאות מרוסקות של עזרה! זה ארך כשעה, ונפסק, והתחיל שוב ועוד יותר נורא, וחדל לגמרי. על המקום שעליו עמדה הטיטניק שררה אז דומית קבר, והנמלטים הרגישו כי הים כבר כלה מעשהו…

ארבע שעות תעו הסירות ברחבי הים. מצב נפשם של הנצולים היה מדוכה מאד מקולות ההתאבקות עם המות שהגיעו לאזנם במשך שעה, ובכל זאת עוד גברה אצלם השאיפה לחיים, ובכל מאמצי כחם קראו בקול גדול אולי תשמע אחת האניות; ברון גרמני שנמצא בסירה ירה מאקדחו עד כמה שהיו לו כדורים אבל לשוא. מחמת דמיונם ששאף להגיע למקום מקלט נדמה להם לראות מדי פעם בפעם מאורות מרחוק, אבל זה היה חזון שוא ומקסם הדמיון. לאחר עבור 4 שעות נראתה להם הקרפטיה, וקריאת הורה! הורה! פרצה מפי כל הנצולים שהרגישו כי רק זה עכשו הם נצולים ממות.

– מושינגטון מודיעים אודות מהלך החקירה בברור האשמים באסון האניה. סגן חברת-האניות הזאת הודיע כי אין כל יסוד לשמועה אודות התחרות וקביעת פרס להצטינות בריצה שקבעה האניה כפי מה שהודיעו מקודם. החברה לא סדרה שום התחרות ולא קבעה שום פרס.

– אחד האופיצירים הגבוהים העיד, שהאניה קבלה אמנם ידיעות על ידי התלגרף האלחוטי ממציאות הרי קרח, אבל לא אחזה בכל זאת באמצעי זהירות כראוי.

– הצופה שעמד על המצפה באותה שעה, ושגם הוא נצול, העיד כי הוא ראה את הר הקרח בשעה עשר בלילה והודיע אודותיו, ואלמלי היה לו קנה-ראות היה רואה בשעה הדרושה.

– גם בלונון סדרו חקירה ודרישה באשמת האסון. ולפי שמודיעים נתברר כי בכל אלו שנשארו בחיים אין מי שיהיה אשם בזה, ואלו שהיו יכולים להאשימם כבר אבדו את חייהם בטביעת האניה.

– קומיסיה גדלה של רבנים נסדרה באמיריקה שיצאה למקום שהביאו שם את המתים, בנוגע להמתים היהודים להציל את נשותיהם מעגון.

– מודיעים כי מספר היהודים על הטיטניק עלה עד לערך 400.

סודות ממאורע הטיטניק.

החקירה בדבר מאורע האסון באנית הטיטניק ההולכת ונמשכת מגלה יותר ויותר דברים שלא היו ידועים עד עכשו: כן נתגלה שעוד תיכף אחרי הפלגת האניה פרצה תבערה בדיר הפחמים והתבערה נמשכה משך ימים אחדים והנוסעים לא ידעו כלל במשך הזה העבירו את הפחמים למקומות אחרים וחסרון המשקל במקום שהיו הפחמים גרם שיכנסו שם המים בשעת הפגיעה יותר בנקל. נתגלה שהאניה פרנקפורט נמצאה בשעת האסון יותר קרוב להטיטניק מהקרפטיה אלא שלא היה זה לפי כבודו של פקיד התלגרף האנגלי לפנות בבקשת עזרה לאניה גרמנית, ולפיכך פנה להקרפטיה, ועל שאלת פקיד התלגרף של הפרנקפורט מה קרה? ענה הפקיד מהטיטניק: שוטה אל תאבד זמני!

העובדה הזאת שהעתונים מודיעים קשה אמנם להתקבל באמת כי אדרבה האניה פרנקפורט הן התנצלה שבשעה שקבלה את הקריאה היתה רחוקה והגיעה למקום האסון בבקר.

כן נתגלה שבשעת מהומת האסון עצמה, בשעה שמאות מאות נפשות התאבקו עם מר המות – נעשו מסחרים, והכסף משל את ממשלתו. מיליונר אחד שכר שבעה מהמסיקים שיצילוהו בסירה, אותו ואת כל משפחתו וגם משרתיו, ולסוף עשק גם את שכרם ולא נתן להם בשכרם כי אם מאה מרק לכל אחד.

גם האניה המצלת קרפטיה קבלה כסף מאת חברת „הכוכב הלבן“ שלא תודיע שום דבר מפרטי האוסן, כדי שתוכל החברה לעשות מזה עסקים טובים, ואמנם כך היה וכל המקור של הידיעות והחדשות נשאר אצל החברה הזאת, ואלפי איש פרטיים ובאי-כח עתונים צרו יום יום על לשכת החברה בניויורק לקבל את הידיעות שמכרה בכסף מלא.


"מוריה", שנה שלישית, מס' 186, 10 במאי 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

האסון בה„טיטניק“ – 7 במאי 1912

האסון בהטיטניק.

– ששה חינאים מנוסעי הספינה נצולו ממות על ידי שעלה בידם להתגנב ולהדחק אל תחת המושבות שבסירות ההצלה, ולא נתגלו עד שהועלו הסירות על האניה המצלת קרפטיה.

עוד שני חינאים שרצו להנצל באופן כזה נמצאו נרמסים ומעוכים תחת המושבות.

הנוסעים הנצולים מספרים שתיכף בהודע הדבר להנוסעים שהאניה יכולה להחשב כאבודה נתמלאה תיכף הסירה הראשונה באנשים, מאלה שנמצאו קרובים אליה. הזעקה הקיפה את האניה כולה, והנשים והטף הרימו יללה, ואז הופיע רב החובל ונתן את הפקודה: נשים וטף בראש! ומה שראוי להחשב להצטינות הוא שכל הנמצאים בתוך הסירה שמעו תיכף לקול הפקודה, ובלי סרוב יצאו מהסירה לפנות את מקומם להחלושים מהם. באותה שעה לא הצטרכו כלל האופיצירים לאים באקדחיהם על הנוסעים.

– כל הנוסעים הנצולים שהגיעו לנוי-יורק קבלו הזמנות מאת הקומיסיה הסינטית שנבחרה לחקור בפרטי האסון, להגיד לפניה את מה שראו בליל העברות.

ביניהם נתבקש גם הגברת אסטור, אשתו של המילירדי אסטור שאבד את חייו באניה, להמציא את עדותה בענין הזה.

– אי-אלו מהנוסעים מאשרים את הדבר שרב החובל השליך את עצמו מעל מכסה האניה המימה. האופיצירים ירו על עצמם מאקדחיהם.

– חברת-האניות „נורד דויטשר לויד“ מבררת את אי-אמתותה של השמועה שנפוצה כי אנית החברה האמורה „פרנקפורט“ קבלה את אות הקריאה להצלה מהאניה הטובעת ולא הלכה אחרי קול הקריאה. האניה הזאת מבררת כי תיכף בקבלה את האות שמה את פניה צפונה, ותגיע למחרת למקום האסון בשעה עשר וחמשים דק, ואז כבר פגשה שם את האניות „דינה“ „וירגיניה“, ו„קרפטיה“.

הבאת המתים.

האניה „מקיאי ביניט“ הביאה עמה לחוף הליפקס 190 מתים מחללי הטיטניק. רק שבעים מהם הובאו העירה לבית-המתים, וביניהם נמצא גם ארונו של אסטור. יתר הגופות נקברו בקרוב להחוף.

מלבד אלו הוכרחו להשליך מאה וששה עשר גופות המימה מאין מקום על האניה לקחתם, וגם לרגלי מזמוז צורתם.

קרבנות יהודים על הטיטניק.

 בה„וילט“ כתוב כי מלשכת האמגרציה של יק"א במוהליב מודיעים כי בהטיטניק היו הרבה יהודים וכולם מפלך מוהליב מאלה שהגרו לאמיריקה.


"מוריה", שנה שלישית, מס' 185, 7 במאי 1912, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

שריד מה„טיטניק“ – 13 באוגוסט 1912

שונות.

שריד מהטיטניק.

מלונדון מודיעים, כי אצל בלוק איסלנד רחוק 250 מילי-ים מניורק מצאו שלו מהים צלוחית חתומה, בה נמצא מכתב שהכיל מלים אלו:

16 אפריל. במרום הים, על רפסודה, בלי מם, בלי מזון.

מיור בוט.

המיור בוט היה אחד מנוסעי הטיטניק.


"מוריה", שנה שלישית, מס' 213, 13 באוגוסט 1912, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

האסון הנורא („טיטניק“) – 1 במאי 1912

האסון הנורא.

בהעתונים שקבלנו עם הדואר האחרון מוצאים אנו לבד הפרטים שנתפרסמו בשם סוכנות ריטר ע"א הטיטניק גם את הדברים האלה המענינים:

הטיטניק נחשבה להספינה היותר גדולה בתבל, ומסעה זה היה הראשון. מכונותיה הענקיות היו מסוגלות לעמוד בפני כל הרוחות שבעולם הבלתי מצויות וראש חברת ככב הלבן התפאר כי יותר נקל לפקק לצלול מאשר להטיטניק.

להמכונות של הטיטניק, היה כח של 45000 סוסים, הכילה בקרבה אולמים ותאים נהדרים ומפליאים, חדרי מרחץ, בתי משחק, מסעדות, חנויות לממכר, בקצור הטיטניק היתה כעין עיר קטנה הצפה על פני הים.

בין הנטבעים נמנו כאשר כבר הודיעו לנו קוי התלגרף עפ"י סוכנות רייטר, המיליונר הגדול אסטור, העתונאי האנגלי סטיד, הבנקיר היהודי האמריקאי גוגינהיים, ואיזידור שטרוס אחיו של אורחנו מר נתן שטרוס שזה לא כבר ראינוהו בירושלם תורם נדבותיו הנפלאות להישוב הישן והחדש ביחד, גם הוא היה נכון לנסוע בהטיטניק אבל פעולותיו החסדיות האחרונות בארצנו עכבוהו, וכל עכבה לטובה וזכות המצוה הגינה עליו.

מכל המספר הגדול  2200 איש ואשה נצלו בערך 700 רובם נשים וילדים וכמאתים מלחים.

ידיעות תלגרפיות אלחוטית יצאו מיד מהטיטניק וכחמישים אניות במקומות שונים על הים קבלו את הידיעות האלו, אבל גם הספינות היותר קרובות כהקרפטיה הקליפורניה והוירגניה אחרו לבוא. מלבד נזק הנפשות בערך 1500 איש, שביניהם יש גם נפשות רבות מישראל, היו נזקיה הכספיים עצומים, האניה נשאה 50000 שקים קפה גם 5000 שקים תה, ואבנים יקרות בסך חמשה מיליון לי"ש, גם חפצי הנוסעים עלו לרבבות מיליונים לי"ש, לנוסעת אחת היו תכשיטין שמסרה לפקדון לשומר האוצר שעלו בערך 150000 לירה שטערלינג.

האניה היתה בטוחה במיליון אחד לי"ש, והחפצים בשני מיליון וחצי.

פרופיסור אחד בשין פרסם את השקפתו על מקרי אסון מגושי קרח שעלולים הספינות להנזק על ידם.

רגב הקרח אינם מצויים בכל המקומות בים, אלא בקרבת חופי אמריקה הצפונית דרומית מזרחית לניופינלנד. תלי הקרח האלה באים מאיי גרנלנד, ושמה מתקבצים המה כחומות ענקיות שאינן נמסים לעולם ויורדים מעט מעט לחופי הארץ ושם מתדבקים לחומות קרח המתפוצצות ונופלות לים, שטח החומות הללו דומות הן בגדלם לשטח אדמת הארצות גרמניה, אוסטריה, צרפת ואיטליה יחד, ע"י הסערות שבים נקרעות מהן רגבי קרח ונשאים ע"י הגלים דרומה, אבל כמעט רובם ככלם אינם צפים על פני המים כי אם מתחת להגלים, ולכן קשה מאד להזהר מהם, ובזה תלויה הסכנה.

אחד המלחים מספר כי בעת הסכנה ישן את שנתו החזקה ולא ידע מאומה. פתאום שמע קול רעהו מעוררו לאמר: קום מה לך נרדם, יש עוד שעה אחת לחיות, חיה כפי שתוכל.

בוושינגטון החלה החקירה והדרישה להתעסק ולמצוא במי תלוי האשם של אבדות הנפשות הרבות ההן.


"החרות", שנה רביעית, מס' 109, 1 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

טביעתה של האניה „טיטניק“ ואבדותיה – 22 באפריל 1912

תלגרמים

[…]

טביעתה של האניה טיטניק ואבדותיה.

ניו יורק, 17 אפריל, מהאלפים ומאתים איש שנמצאו על האניה „טיטניק“, ושנטבעו כליל נצולו רק שש מאות חמשה ושבעים, פרטים חסרים עוד.

גורלם של מיליונירים.

לונדון, 17 אפריל, 675 מנוסעי הטיטניק ומאתים מאנשיה, נצולו.

המיליונירים אסטור וונדרבילט נטבעו.

הטיטניק היתה אחת האניות היותר גדולות והכילה משא של ששה וארבעים אלף טון.

בכל מקום מאשימים באסון זה את רב־חובלה של האניה שאחז במדת-מרוץ גדולה ביותר, בכדי לזכות בהפרס שקצבה לזה חברת האניות שלה היתה שיכת גם הטיטניק.

גם את חברת-האניות מאשימים בשביל זה שלא הכינה באניה סירות הצלה כי אם בעד שמונה מאות איש. ונמצא אפוא כי הנשארים הוכרחו לטבוע.

איזידור שטרויס בין הנטבעים.

לונדון, 19 אפריל (ס.ע.) בין הקרבנות של האניה הנטבעת „טיטניק“ נמצא גם המיליוניר היהודי איזידור שטרויס מהמשפחה המיליונירית שטרויס האמיריקנית, אחיו של נתן שטרויס שהיה מקרוב בירושלם ופזר שמה סכומים גדולים למוסדות של צדקה.


"מוריה", שנה שלישית, מס' 181, 22 באפריל 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

רשימת הנטבעים בה"טיטניק" מהיהודים – 15 במאי 1912

הזכרה להיהודים נטבעי הטיטניק

רבותינו! כמדומה לי שראוי ונכון מאד כי „ירושלם“ תקרא לבכי ולמספד לבכות על אחינו האמללים שנטבעו בספינת הטיטניק ולעשות להם „הזכרה מיוחדת“ בבתי הכנסיות הגדולים של אחינו האשכנזים והספרים הי"ו, ביום החמשי ער"ח סיון הבעל"ט.

כל העולם כלו שרוי בצער גדול; כל העתונים כותבים בדם ובדמע את דבר האסון הנורא של הטיטניק! ואנחנו, פה בקודש, עלינו לעשות את התפלה שלנו להזכיר את הקשורים והטהורים בתפלה מיוחדה ואמ"ר בפומבי!

ושלום על ישראל ועל כל העולם כלו.

פנחס מ. גראיעווסקי.

רשימת שמות הנטבעים בהטיטניק מהיהודים.

מחלקה הראשונה והשניה:

ע. ברנדיס. יעקב בירנבום. ט. דוידסון. מרק פרטון. ע. גלדנברג. נ. גולדשמיד. ג. גרינפלד. בנימין גוגנהיים. הנרי הרדיס. הרמן קלבר. ע. לוי. עדגר מאיר. י. רייכלין. מ. רוטשילד. מקס פרהליך ואשתו. איזידור שטרויס ורעיתו. גברת עמיל טוסיג. שמעון אבלסון. סולומן בווייניר. ויליהם ברמן. א. פרוסט. ענו פונק. ס. גרינברג. בנימין הרט. ולטר הרריס. מר הופמן ושני ילדים. גברת ברמן. ברטה אילט. יקבוסון אשתו ובנו. ס. קנטור. גברת קנטור. פ. לוי. א. מאיר. פרנק וינברג. ישראל ניסן. ר. פהיליפס. ליפולד וויץ. שמואל וימן.

מהמחלקה השלישית:

טילי אקס. הררי כהן. סוטה כלב. פיה כלב. עני דרבקין. יוסף אליאס. חנה אליאס. פ. גלדשמידט ובני ביתו. דניאל קרונשטד, נתן גולדשמיד. אליהו גרף. אברהם היימן. אליהו ברנט. הנרי הרט. אברהם המר. ליזר יעקב. וילהלם ליב. סימון ליטמן. סנדר מיכלסון. יוסף מרדין. לזר מנקוב. אייזיק נורווין. שמואל רוזן. עמה רוזן. הרדי שפינר. מוריס סירוטה. זלמן סלקובסקי. שמעון שטר. וולף ספקטור. אידה שטרנברג. ברקה טרבינסקי. פיליפ ויסמן. יעקב וגיס ובני ביתו. יעקב ויקלנד. אלברט וירץ. לוי צימרמן.


"החרות", שנה רביעית, מס' 115, 15 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הררי הקרח ואסון ה„טיטניק“ – 21 במאי 1912

הקרחון בו התנגשה "טיטניק", צולם ע"י קפטן ווּד מהאונייה Etonian, יומיים לפני האסון. מקור: ויקישיתוף

ש.א.ו.

הררי הקרח ואסון הטיטניק.

בסוף החורף הולכות ומתפרדות שדות של קרח גדולות וקטנות מעל מחוזי הקרח הקוטביים, ועל ידי הזרמים השוטפים הן נשאות, והולכות ונוסעות כלפי הדרום.

רובן של שדות כאלה נעצרות במהלכן על יד המקום המכונה „ספסל ארץ נויפונד“ שנתהוה אמנם גם כן על ידי שרטוני אותן השדות, ורק מעטות מהן עוצרות כח להמשיך את נסיעתן הלאה דרך הזרם החם והן שטות ובאות עד הדרום מעלת-רוחב הארבעים וחמש. ואף על פי שהן המעטות מכל מקום רבות הן במדה כזו עד שהן נחשבות לסכנה גמורה להאניות הנמצאות בדרך בחדשי ינואר, פברואר, מרץ, אפריל, מאי, יוני, יולי וספטמבר, ועל כן צריכות האניות לכוין בחדשים אלו את מהלכן יותר לדרום מאשר בחדשי החורף, כדי להתרחק עד כמה שאפשר ממקום מציאות הררי הקרח.

כנראה ממציאותה של הטיטניק בשעת טביעתה לא סרה גם היא ממנהגן של יתר האניות, וגם היא נטתה לצד דרום, אבל גם על ידי עקימת-הדרך לדרום אי-אפשר למצוא בטחון גמור שלא להפגע בהררי הקרח בהנסיעה לניו־יורק, כי גם הרחק מניו-יורק לצד דרום עדיין אותם המעצורים נמאים דים.

על כל פנים, קו־הנסיעה ההולך מהים התיכון לאמריקה הצפונית, כגון ספינות האוסטרו-אמיריקנה הוא אמנם בטוח הרבה יותר בערך, מפני שמחוז הקרח שהוא בוצע ומפסג קטן הוא וצר יותר.

כדי להמניע מקרי אסונות מוציא ומפרסם הדפרטמנט הימי של המדינות המאוחדות כרטיסי הוראות מפעם לפעם שבהם נרשמים מקומות מצבי הקרח כפי שהם נמצאים באותה שעה, וכן גם את מקום המצאן של חרבות אניות השטות ברחבי האוקינוס, אבל הכרטיסים הללו אינם אלא אמצעי עזרה להקל את הנביגציון (תורת הנהלת האניות), ובעיקר הנה רק שמירה וזהירות מדויקה מצד פקידי השמירה, זוהי הדרישה היותר חשובה כדי להמנע מהפגש עם הרי קרח.

הצבע התכלתי-לבני שיש לאותם גושי הקרח מכביד מאד את הכרתו מרחוק, ובפרט בלילה, ועל כן רגילים הם חובלי הים להשתמש באמצעי זה: הם מתבוננים ושומרים את טמפרטור-המים, והיה אם הטמפרטור הזה ירד פתאם הרבה, – הרי זה אות כי הר-קרח נמצא בקרבת האניה.

אכן האמצעי הזה אינו תמיד שומר נאמן, כי יש לפעמים שבאותו חלק-הים שבו עוברת האניה כבר שטפו בו מקודם הרבה גושי-קרח (כמו שהיה גם עם הטיטניק) והמים הם שם אז קרים מאד במרחב רב מסביב, ואין עוד לדעת כלל מהוראתו של הטמפרטור אז אין ברירה אחרת כי אם להמעיט את מהירות מהלך האניה, ולהרויח בזה רק מעט, שאם תפגש האניה בהר-הקרח תהיה הפגישה לא כל כך חזקה.

(סוף יבוא).

– – –

ש.א.ו.

הררי הקרח ואסון הטיטניק.

(סוף.)

אכן, בשביל הריוח הזה של פגיעה יותר נוחה עם הר הקרח מוכרחים להיות נאותים לקבל גם את ההפסד הבא מזה, היינו, להשתהות הרבה בחבל המסוכן המלא גלידי קרח.

ולבד מזה אין העצה הזאת להמעיט את מהירות מהלך האניה פשוטה כל כך כמו שסוברים. אניה כהטיטניק שהיא עושה 21 קשרים לשעה איננה יכולה לרדת עד לפחות מעשרה ושתהיה עם זה הירידה באופן נורמלי. הפגישה עם הר הקרח מוכרחה אפוא להיות קשה בין כך ובין כך, בין אם תהיה מרוצת האניה 21 קשרים לשעה, ובין שתהיה 10. התוצאות לגבי האניה הן על כל פנים לא טובות. למשל הטיטניק וששים אלף טוני הדפלסמנט שלה עולה הכח-החי שלה בשעת התנגשות ל360,000 טוני-מטר, במרוצת 21 קשרים לשעה, ובמרוצה של 10 קשרים יעלה אמנם הכח-החי בשעת התנגשות רק ל75,000 טוני-מטר, אבל גם הכח הזה שוה לכחן של חמש יריות בבת-אחת מכלי תותח של 30,5 צנטימטר רוחב, והלא גם הכח הזה דיהו להחריב גם את האניה היותר גדולה אם רק איננה מכוסה שריון.

מהידיעות שהגיעו אנו רואים שגם אחרי ההתנגשות עוד הלכה הטיטניק בערך פרסה אחת, זה מראה שגם מהירות פחותה מאד מזו שעשתה לא היתה פועלת על ההתנגשות שתעבור בשלום.

באמת נראה שהאניה נפגשה מצדה, ושם נקרע לה קרע גדול. אפשר הדבר שאם היתה ההתנגשות ישר בחוטמה לא היו התוצאות כל כך מרות, כי בנינו של החוטם עשוי בכל ספינה יותר בחוזק מבנין הכתלים, ועל כן הוא גם יכול לעמוד כנגד יותר, אבל גם אז ספק גדול הוא אם היה אפשר להספינה להנצל מהטבע.

אם היו אמצעי ההצלה מספיקים או לא, זה ברור שגודל האניה היה הגורם העיקרי להאניה שלמרות הפצע הגדול שנפצעה עוד תהיה לה היכולת לשוט זמן כל כך רב על פני המים.

עוד עובדה אחת היא ברורה, כי להצלתם של הנשארים צריכים להיות אסירי תודה בראש וראשון להטלגרף האלחוטי. בלעדו, ובלעדי סבלנותם האמיצה של המתלגרמים היו צריכות הסירות לשוט ימים רבים בחבל-הקרח, והנוסעים היו נמקים מרעב ומקור.

*   *   *

הטיטניק היתה האניה-האחות של ה„אולימפיק“, שהיא גם-כן שייכת לחברת „והיט סטר“ (הכוכב הלבן). ארכה היה 269.1 מטר, רחבה 28, וגובהה מהיסוד עד הגשר העליון 31.7 מתר. אם היתה מלאה היתה שוקעת במים 10,5 מתר, ואז היתה מכילה משא של ששים אלף טון. שתי מכונות של חמשה עשר אלף, חמשה עשר אלף כחות-סוס, ואחת של ששה עשר אלף כחות נתנו להקטרון את המהירות של 21 קשרים לשעה. כאמור היה לו רק 21 קשרים, ואם-כן בדוי הדבר שאמרו, שרצה הקפיטן להשיג את האזור התכלתי כדי לזכות ברקורד המהירות; כי הלוא הקטרון הקונרדי „מורטניה“ וה„לואיסיטניה“ (כל אחד מהם עושה ששה ועשרים קשרים לשעה) וגם אניות הללויד הצפון-גרמני „קיסר וילהלם הגדול“, „יורש העצר וילהלם“, „קיסר וילהלם השני“ ו„יורשת העצר צצליה“ (23 עד 24 קשרים לשעה) הלא עושות את דרכן במהירות רבה מזו שהיתה הטיטניק יכולה לעשות באופן היותר מצליח, ואיך אפוא היה יכול אף לעלות על דעתו של הקפיטן שמיט לזכות לריקורד במהירות בשום פנים?

בתוך האניה היה מקום לשלשת אלפים וחמש מאות נפש. להגנה נגד הטבעה במאורע של התנקבות נכונה היתה באניה זו יציע של חמשה עשר תאים שאי אפשר להמים להבקיע בהם מפני שהיו עולים עד למעלה מקו-מלוי-המים, וכן נעשה בה גם קרקע כפולה מעבר לעבר. כל אמצעי ההגנה הטכניים הללו עלו יפה. הם גרמו שהאניה שנפצעה קשה היתה יכולה לצוף שעות על פני המים. אבל מלהטבע לא יכלו גם אמצעים אלה להצילה. נגד זרועם הקשה של יסודי-הטבע גם האדם גם המצאותיו סוף כל סוף אין אונים הם.


"מוריה", שנה שלישית, מס' 189, 21 במאי 1912, עמ' 3; מס' 190, 24 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

שיר הווידוי של נוסעי ה„טיטניק“ – 21 במאי 1912

שיר־הודוי של נוסעי ה„טיטניק“.

את השיר העממי הזה נגנה המקהלה ביחד עם כל הנוסעים שהתעתדו למות עם שקיעת האניה.

אלקי, יותר קרוב אליך!…

אלקי, יותר קרוב אליך, יותר קרוב אליך –

זוהי שועת אמונתי.

יותר קרוב אליך! ביום שהנסיון שוטף כנחל,

ראה נא אותי קרוב אליך, יותר קרוב אליך.

יותר קרוב אליך, אדון,

יותר קרוב אליך! קרבני בשעת צערי,

יותר קרוב אליך!

בשעה שהיסורים

עושי מלאכתם בלחש

תמיד יותר קרוב אליך,

יותר קרוב אליך!

יותר קרוב אליך, תמיד

יותר קרוב אליך;

תן לי עזרתך,

חזק אמונתי,

כשהשטן יוצא מסבכו –

אהבתך תשיבני

תמיד יותר קרוב אליך,

יותר קרוב אליך…


"מוריה", שנה שלישית, מס' 189, 21 במאי 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

פרטים מאסון ה„טיטניק“ – 16 במאי 1912

טביעת ה"טיטניק", ציור מאת Willy Stöwer, 1912. מקור: ויקישיתוף

פרטים מאסון התיטניק

מספורי הנצולים.

אשתו של הנרי הריס, המשחק היהודי המפורסם אשר נטבע עם ה„תיתניק“, ספרה אדות הרגעים האחרונים של האניה כדברים האלה:

אנו היינו בסלון בעת שנתנה הפקודה לכל הנוסעים לחגר את חגורות-ההצלה ולעלות על הספון. פקודה זו נתנה רגעים אחדים אחרי שהתנגשה האניה בהר-הקרח, אך על דעת שום איש מאתנו לא עלתה כל דאגה על אדות רציניות המעמד, וגם כשחגרנו את החגורות לא האמנו כי המעמד מסוכן.

על הספון מצאנו קבוצות קבוצות של משוחחים אשר עמדו והתלוצצו והתבדחו. אולם בראותנו את סירות-ההצלה מורדות אל הים אז החלונו להבין שאין המעמד משמח.

על-ידי היו הוכוחים בין המלחים ואשת אסתור אשר בקשוה לרדת והיא לא רצתה להפרד מבעלה, ואז ירדתי אנכי אל הסירה אחרי אשר הבטיחני בעלי לרדת בסירה אחרת.

וכשהתרחקה הסירה ראיתי את בעלי שעמד ביחד עם אסתור. בעלי שלח אלי מרחוק נשיקות-הפרידה.

שעות מספר ישבנו על הסירה וקפאנו מקור עד אשר ראינו מרחוק את „קרפטיה“ הבאה להצילנו. חבלים נזרקו ממנה לסירותינו וקשרו אותן ומשכון ל„הקרפטיה“.

וזהו מה שספר גרשון כהן, בן תשע עשרה, שנצול והוא נמצא בהכנסת האורחים בניויורק:

אני ישנתי. פתאום הרגשתי את קול הרעש של התנגשות האניה. אך הרגעתי את עצמי  והתהפכתי אל הצד השני בחפצי להרדם שנית. השכנים העירוני. מהרתי אל הספון שם מצאתי רגבי קרח שנתפוררו מן ההר. ראיתי סכנה. הספקתי לחטף חגורת-הצלה וקפצתי הימה. רגעים מספר לא ידעתי מה אתי ואיפו אני, ונתפכחתי כאשר נתפשתי וטולטלתי אל סירה אחת וצוו לי לעבד במשוט.

פיליפ זני הנמצא גם הוא בהכנסת האורחים ספר:

כאשר קראו: „נשים ולא גברים!“ – עזרתי למלח אחד להוריד אל הסירה אשה מתעלפת. עלי היה לשוב בחזרה, אולם תחת לעשות זאת, החבאתי את עצמי תחת אחד הספסלים.

כשכבר הפליגה הסירה שמעתי מדברים אדות חסרון בגבר להחזיק במשוט, אז הגיחותי ממחבאי. המלח החל לדרש ממני חשבון על התחבאי פה, אך הנשים הפצירו בו להרפות ממני. תפשתי משוט ואעזר להרחיק את הסירה ממקום האסון.

הנשיא של החברה „והיט שטר לין“, שנצל בסירות ההצלה, עמד לפני בית המשפט בושינגטון ושמה נחקר בחקירות שונות. הוא נשאל ראשית, אם אמת הדבר שרצתה החברה לעשות נסיעה מהירה יוצאת מן הכלל? את זה הכחיש בעובדה זו שכל הדרך לא עשתה האניה אפילו את המהירות הרגלה. על השאלה אם הוא ירד לסירה ראשון מכל הנוסעים הוכיח כי הוא ירד בסירה האחרונה. שאלו אותו גם אם נכון הוא הדבר שהיה די זמן והיו יכולים להציל את הנוסעים כלם אם היו סירות-הצלה במספר מספיק? אך על שאלה זו לא רצה לתת תשובה.

הפקיד של התלגרף ספר: בערב, לפני האסון, נתקלקלה המכונה של התלגרף. בחריצות ושקידה נמרצה ובלתי רגילה עבדנו בתקון המכונה. ולולא זאת, או לוא אחרנו מעט בתקון, כי אז לא היה במה להודיע את דבר האסון וגם קצת ההצלה לא היתה באה.

כל הזמן עמדנו בחליפת דברים עם הספינה „כרפטיה“. אנחנו ספרנו לה על המעמד של הרגע וממנה קבלנו ידיעות על מספר הפרסאות אשר עשתה כרפתיה בו ברגע.

הדבורים האחרונים שנתנו לכרפתיה היה: „המכונה התלגרפית הולכת ונחלשת. המים כבר חדרו אל מקום המכונות המוליכות את הספינה. הכחות החשמליים פוסקים“.

וזה מראה האניה מהסירה: עשן ונצוצות מלאו את כל סביבתה, אבל נוראה היתה נגינתה של התזמרת שצללה ביחד עם האניה. הקולות האלו נשמעו כמו מתוך מחנק כשכבר היתה האניה בתוך המים.

סירתנו הלכה דרכה וחצתה לא את המים כי אם – את מאות הגופות המפרפרים והמתאבקים.

כל אלה שעוד היה להם כח נתקרבו אל הסירה. ויתחננו לאספם אך לא שמו אליהם לב. הסירה היתה מלאה יותר מדי.

היסורים היו נוראים. הקור דקר בבשר. עד שהגיעה סירתנו „להכרפטיה“ מת אחד הנוסעים. זה היה פיליקס, חברי בעבודת התלגרף, אך כל זמן נסיעתנו בסירה לא נודענו איש לאחיו כי כל אחד היה שקוע במכאוביו. אל הכרפתיה העלו אותי המלחים ואני אבדתי את הרגשתי עד אחרי עבור זמן רב שאז נודע לי כי רגלי מהודקות בגבס. הנוסעים דרכו על רגלי בעת שכבי בסירה, וישברון.

דר' מגנס הכין את עצמו לנסוע גם הוא בתיתניק על-פי עצת בן-לויתו נתן שטרויס.

ברומא נפרד דר מגנוס משטרויס אשר הלך אל הכנסיה בדבר חקירת חכמת החידקים. שטרויס דבר כל הזמן על לבו של דר מגנס לנסע ב„תיתניק“ שבה תהיה לו הדרך מלאה ענג בחברותו הנעימה של אחיו איזידור שטרויס, רק שהיה צריך למהר ללונדון. אולם הגברת מגנס עמדה בכל תוקף על דעתה לבלי למהר. דר' מגנס שמע לקולה ובזכותה נצלו.

את הידיעה על אדות אסונה של „תיתניק“ כבר קבל מגנס בהיותו בדרך על הספינה „מוריטניה“. להספינה הגיעה הידיעה תיכף ומיד, אך רב-החובלים העלים את הדבר מאת הנוסעים שני ימים.

באותה שעה שקרה האסון ל„התיתניק“ ארע מקרה גם באניה מורטניה שנסע בה ד"ר מגנס: אחד הנוסעים מהמחלקה הראשונה שלח יד בנפשו על-ידי התנפלו אל הים. רב-החובלים העמיד מיד את הספינה וצוה להוריד סירת-הצלה להעלות א האיש, חי או מת, כי כן מצוים החקים האנגלים אולם הורדת הסירה ארכה יותר מדי ובעת שכבר לא היה לקוות להצלת האיש נרעשו הלבבות מדבר שני: החבלים שבהן הורדה הסירה היו רקובות ונתקו, ועד שהצליחו להעלות את הסירה עם אנשיה היו כל הלבבות נוקפים מדאגה ופחד.


"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 176, 16 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.