ביום 14 ליוני נראתה אנית-תורן קטנה על פני הים אשר נתנה אותו של קריאה לעזרה. האניה הובאה אל חוף ניו-יורק והנה נמצאה בה קבוצה של עשרים סינים רעבים וצמאים אשר קרבה נפשם למות. הסינים ספרו, כי איש אחד קבל עליו להכניסם לאמריקה בגנבה. הם נתנו לו בשכרו חמש מאות דולר לכל נפש והוא עזב אותם בלב ים בלי מזון ובלי כל אפשרות להכנס לאמריקה. הם ספרו כי אין הם הקרבנות היחידים של נוכלים כאלה וכי עוד קבוצות סינים נפלו ונשדדו בידי גונבי הגבול האלה, המשאירים את קרבנותיהם בלב ים ושם הם אובדים בענין רע.
"דאר היום", שנה חמישית, מס' 241, 17 ביולי 1923, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
לפני שתים עשרה שנה נוסדה הסתדרות הצופים על ידי הגנרל סיר רוברט בדן־פואל. יצירה זו עשתה רשם טוב בחוגי המורים שבעולם. הדור הצעיר קבל בהתלהבות מרובה את העבודה, ונוצרו סניפים בכל חלקי התבל.
הגנרל בדן־פואל בתתו את הבסיס הצופיי בשנת 1908, כתב את הספר השמושי הראשון בשם Scouting for boys.
בין פרקי הספר ישנו פרק שלם המכיל את עבודתם ובסוסם של „צופי־ים“. פרק זה נתן את הדחיפה ליצירת קבוצות קבוצות צופי־ים בכל רחבי בריטניה הגדולה ומושבותיה, שמספרם מגיע היום ל 50,000, ובארצות הברית 40,000.
צופי־ים עשו רשם טוב בכלל ערי החוף. הם היו מצילים אנשים טובעים, סירות־מפרש ואניות קטנות בזמן סערה. הם נתנו לימיה המסחרית והמלחמתית – חמר אנשים טובים, בעל הכרה ויסוד בריא, ואופי משכלל. בזמן המלחמה, יותר מעשרים אלף צופי־ים שמשו בתור שומרי החופים, נותני סמנים וכו'.
מפעל צופי־ים הוא מפעל חשוב, לטובת הימיה המסחרית, לדיוג ולהצלה. המפעל הזה יפתר את השאלה החשובה של הצופים שכבר עברה עליהם שנת השש עשרה לימי חייהם. הם יכנסו בתור חברים בהסתדרות צופי־ים ולא יעזבו את ההסתדרות.
לפי דעתי, צריכים להתקבל לצופי־ים כל צעיר בן ט"ו שנה ומעלה, שמשקלו 112 ליטראות – ותחת בקרת רופא. הצופיות־הימית הולכת יד ביד עם העבודה הצופית – ובה צריכים להיות שלשה הסוגים שישנם בעבודת הצופים. נוסף לכל מחלקה ומחלקה עבודה ימית כגון: שיט, תקון סירות, מתארולוגיה, התהוות עננים ומהלכם, שוכני ימים, ספורי מהלכי הים והצלת סירות מפרש בעת סערה וכו'.
לפי דעתי צריכים לתת לכל חברי הקבוצה עבודה מקצועית, שישמו עליה ויהיו מסורים לה – ואז תהיה עבודה הדדית בין חברי הקבוצה „אחד בשביל כלם, וכלם בשביל אחד“. כגון: אופה, נגר, מסגר, שיט וכו'.
לפני חדש ימים נוסדה בתל־אביב קבוצה בת חמשים צופים מקרב הגדוד השלישי. קבוצה זו נוסדה עכשיו על ידי המיור ג'ון וסגנו יוז, ועל פי יזמת חברי הקבוצה ואדון אורלוב.
קבוצה זו תתן את הדחיפה העקרית והחשובה ליצירת קבוצות צופי־ים בחופי הארץ שתביא לידי עבודה ממשית הגונה, אשר עתיד מזהיר נשקף לה. צופי־ים אלה צריכים לדעת שעקר העבודה היא המעשיות, מתוך המעשיות יבואו לידי נסיון, והנסיון יביא למטרה.
יפו, אלול התרפ"א.
ט.ב.א.
"דאר היום", שנה רביעית, מס' 7, 16 באוקטובר 1921, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מאז סודרה בחוף חיפה הקבוצה הראשונה לסבּלות, בשנת 1920, חתרה ההסתדרות לקראת עבודת הספּנות, ורק בספטמבר 1935 הצליחה מועצת פועלי חיפה לצעוד צעד קדימה בשטח זה. נוסד „עוגן“ – קבוצה לספנות.
בעצם הגיאות נתלקטו בחיפה עשרה חברים, אשר הביעו נכונותם ללכת לענין זה, מבלי לבקש חשבונות רבים. מועצת פועלי חיפה פנתה למוסדות ההסתדרות ולהנהלת הסוכנות בדבר גיוס ההשקעה ההכרחית – ונענו לה: סולל־בונה, המשרד הקבלני, חיפה, מרכז לקואופרציה – כ"א בסך 250 לא"י; הועד הפועל של ההסתדרות השקיע מצדו סך 125 לא"י. הנהלת הסוכנות השתתפה בהשקעה בסך 125 לא"י. מלבד זה נעזרו עשרת החברים מצד הנהלת הסוכנות בהלואה לחשבונם, בערבות מוסדות ההסתדרות, בסך 500 לא"י. נכרת חוזה שותפות עם בעל סירות ערבי בנמל חיפה. נרכשו ממנו 33 אחוז מהסירות והקבוצה קבלה מתוך כך זכות על 33 אחוז מן העבודה. הקבוצה הבטיחה לעצמה את הזכות לרכוש עוד 17 אחוז, בזמן שתמצא למתאים, ולהיות לשותף שוה, בעל 50 אחוז בעסק. לרשות הקבוצה עברו שלוש סירות מתשע. כיום אפשר לעשות סיכום משביע רצון. לבאי כוח ההסתדרות, הסוכנות והישוב שהוזמנו באחד הימים האלה לחנוכת המוטור החדש, היתה ההזדמנות להתבונן ולשאול לתוצאות.
במשך התקופה הנ"ל הושקעו במפעל זה קרוב ל־3500 ימי עבודה. כ־1500 לא"י נכנסו לקופת „עוגן“, קרוב ל־1200 לא"י שולם על חשבון שכר עבודה, יותר מ־150 לירות הושקע בקנית מוטור חדש בעל עצמה יותר גבוהה מהמוטור הישן אשר קבלה מהקבלן הערבי, וכ־150 לא"י הוציאה הקבוצה על החזקת שלוש הסירות במשך התקופה הנ"ל.
ערכה של קבוצת „עוגן“ בנמל הוא חשוב לאין ערוך. מספיקה העובדה, כי רק הודות לקבוצת „עוגן“ לא הושבתה עבודת הספנים הממשלתיים בתקופת המאורעות. „עוגן“ ידעה לקשור יחסים עם כל עובדי הנמל, כיהודים וכלא־יהודים. כולם מעריכים את כשרון עבודתה ומתיחסים אליה בכבוד ובאימון גמור. כדאי לציין את העובדה, כי חברות הנפט אשר אינן מצטיינות באהדה יתרה לעבודת פועלים יהודים משתמשות אך ורק בקבוצת „עוגן“ בשירות האניות שלהן בנמל חיפה.
מתוך שאיפה של הקבוצה לעסוק בספנות לא רק בתוך הנמל, כי אם גם מחוץ לו, בנתה הקבוצה עוד בשנה שעברה 10 סירות שיט קטנות. בקיץ זה מקוה הקבוצה לבנות סירות־מפרש אחדות ויחד עם סירות־המוטור שלה תקיים הקבוצה שירות טיולים בכל אורך החוף. בעלי הקאזינו בבת־גלים הבטיחו להתקין מזח קטן לסירות לשם ירידה נוחה.
לקבוצת „עוגן“ שאיפה כפולה:
א) ביסוס הקיים – כלומר: חיזוק וחידוש הסירות, החלפת המוטורים הישנים החלשים ויקרים, בהיותם מוסקים בנזין – בחדשים חזקים וזולים, מוסקים במזוט. חברי הקבוצה מוכנים להעמיס על עצמם את הביסוס.
ב) הרחבת המפעל – על ידי רכישת יתר 17 אחוז, שהם זכאים להם לפי חוזה השותפות. הקבוצה מאמינה, כי המוסדות שנשאו בעול ההשקעה הראשונה יעזרו לה בדבר הזה.
פנקס ההסתדרות של העובדים העבריים בא"י (נספח לעיתון "דבר", מס' 3588, 28 בפברואר 1937) עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
עם בוא יום השנה לקיום נמל תל־אביב הננו רואים לנו לחובה לעזור לרושמי ההיסטוריה בכמה פרטים מקוריים שיגוללו במלים קצרות את פרשת נמלנו.
הדבר היה בסוף חודש אפריל 1936. חכינו לאנית מלט (מחברת ספאלאטו) מיועדת למר יוסף לוין. חשבנו אז שהמהומות לא תימשכנה יותר משבוע ימים. אולם טעינו. משרד לשכת המסחר המה אז מסוחרים שבאו להתיעץ מה לעשות ברכוש היהודי שנשאר ביפו ואיך אפשר להעבירו לתל אביב. באחת הישיבות המשותפות של לשכת המסחר עם אגודת עמילי המכס הוחלט פה אחד שאין כל אפשרות לשוב לנמל יפו וצריך להפנות את כל המשלוחים לנמל חיפה, ומובן מאליו שעלינו להפנות את אניתנו „צ'טוורטי“ לנמל חיפה, אולם בטרם החלטנו לעשות זאת, שאלנו את מר יצחק רוקח, אם אין אפשרות להשיג רשיון לפריקת אניתנו „צ'טוורטי“ בחוף תל אביב כשם שעשינו זאת בחוף עזה לפני פרוץ המאורעות. בחיוך, שהיה בו גם משום לגלוג, ענה לנו מר יצחק רוקח, כי עוד מוקדם לדרוש פריקת סחורה בחוף תל אביב. צריך קודם שיתנו לנו אישור לבנות נמל ואחר כך נדבר על פריקה. התשובה לא סיפקה אותנו ומיד פנינו בטלגרמות [..?..] המרכזית על מחלקותיה השונות ובקשנו לתת לנו את האפשרות לפרוק את סחורותינו בחוף ת"א. בתשובה לטלגרמות נתקבלה תשובה מנציב מחוז יפו בה הוא קבע לנו ראיון ע"י קצין מחוז תל־אביב, כדי לקבל יותר פרטים על דרישתנו. בוא ביום עברנו אצל כל הסוחרים המביאים סחורות כבדות, כגון מלט, פחם [..?..], עצים ובקשנוּם להצטרף לדרישתנו ההגיונית.
האניה "צ'טוורטי" בחוף תל אביב, 1936. מקור: ויקיפדיה.
ביום שלישי למאי 1936 הגיעה האניה „צ'טוורטי“ לחוף יפו וחיכתה יותר משעה, וכשראתה שאין אדם פוגש אותה הרימה עוגן והפליגה לנמל חיפה. באותו יום אחרי הצהרים קבלנו טלגרמה מרב החובל של האניה ש[..?..] כדלקמן: הגעתי הבוקר לחוף יפו. חכיתי. איש לא יצא לקראתי. הפלגתי לחיפה ומחכה להוראות.
על זאת ענינו בטלגרמה דלקמן: התקשר עם משרדנו בחיפה. אל תעשה שום צעד לפריקת הסחורה בחיפה. חכה להוראותינו.
ורב החובל התנהג בהתאם להוראותינו.
ב־15.5.36 בערב נתבקשנו לביתו של מר יצחק רוקח. מצאנו שם מסוּבים כמה עסקנים חשובים. שם נודע לנו כי נתקבל רשיון לפריקת סחורות ידועות בחוף תל אביב, ויש לחכות לטלפון מירושלים בדבר הסידורים הטכניים שיש לעשות. חוטי הטלפון היו מנותקים בארץ וקשה היה באותו ערב לקבל חיבור מחוץ לעיר, לכן הוחלט להיפגש למחרת על מנת לנסוע לחיפה ולסדר עם רב החובל את הבאת האניה „צ'טוורטי“ לחוף תל אביב.
והאניה מחכה כבר בחיפה כשבועים, ורב החובל אינו יודע כמה פיצויים עליו לדרוש מאתנו. הוא חשב שבאנו לסדר אתו את פריקת המלט בחוף חיפה, ומה השתומם כשהצענו לו, ואחר גם דרשנו בכל תוקף, לפרוק את המלט בחוף ת"א. בצחוק ובלעג ענה לנו שלא יסכים לעשות נסיונות עם האניה שלו ולהביאה למקום ששום אניה לא עגנה בו כל ימי היות יבשה וים. הוא לא רצה להמשיך את הויכוח והפנה אותנו לעורך דין שלו. אחרי דין ודברים ממושך ולאחר שהתחייבנו התחייבות כספית הן בעד שלמות האניה, הן בעד שלום ספניה והן פיצויים עבור עיכוב האניה והבאת האניה לתל־אביב, הסכים רב החובל להביא את אניתו תל־אביבה.
ב־18.5 בשעה אחת עשרה בלילה הפליגה האניה „צ'טוורטי“ מחוף חיפה לתל אביב אחרי שהצטיידה במכשירי פריקה הבאים: שתי סירות קטנות על ספון האניה, וסירה גדולה שהיתה קשורה מאחוריה. כנהוג הודיע משרדנו באותו יום למנהל המכס ביפו כי ב־19.5 אנו מחכים לאניה „צ'טוורטי“ עם מטען של 850 טון לחוף ת"א, והעתקות נשלחו למנהל הנמל ולרופא ההסגר ביפו.
ביום 19.5 בשעה 11 בבוקר, אחר כמה קשיים גדולים זרקה האניה „צ'טוורטי“ את עגנה בחוף ת"א, היא האניה הראשונה בנמלנו.
וזו היא ההודעה הראשונה שקבלנו בנמל החדש לפי מנהגי האניות: חוף תל אביב, 19.5.36. לכבוד ה"ה פדרמן את מרכּוס, חוף תל־אביב. א.נ. יש לי הכבוד להודיעכם שהאניה „צ'טוורטי“ הגיעה הבוקר לחוף תל אביב. בשעה 11 זרקה את העוגן ובשעה 11.30 התחילה בפריקת המלט. בכבוד רב ו. ש. וקריץ, רב־חובל.
באותו יום אחרי הצהרים ירד רב־החובל לחוף ונתקבל בשירת „התקוה“ בהתלהבות גדולה מצד הקהל הרחב. הצגנו אותו לפני הנהלת המכס והחוף ובאי כוח ועד הנמל. היה גם נוכח מפקד משטרת תל אביב, המיור הרינגטון, ורב החובל פנה אליו בבקשה להעמיד משמר שוטרים על האניה, על כל צרה העלולה לבוא מצד הים. בקשתנו זו נתמלאה. רב החובל הוזמן להיות נוכח בזמן הכנסת שק המלט הראשון למוזיאום תל אביב. לפי החוזה שעשינו עם רב החובל בחיפה צריכה היתה האניה לעגון ששה ימים לשם פריקת המטען שלה בחוף ת"א אבל מחוסר כלי פריקה ובגלל מזג האויר לא היתה אפשרות למלא את ההסכם.
ביום בהיר אחד אחר הזמן המוגבל, ירד אלינו רב החובל מהאניה מיואש ופנה אלינו ואמר מי יודע עוד כמה חדשים יהיה עליו להשאר כאן. אולי היה יותר כדאי שיסדרו עבורי דירה בתל אביב שלא אצטרך כל יום לראות את מצב הפריקה העלוב. ואמנם היו ימים שלא פרקנו יותר מ־12 טון ליום.
עלינו להודות לקפיטן זאב־הים ועוזרו קפיטן פודולי על התמסרותם הנפלאה ועל שלא אמרו נואש. בתור אנשים שפרנסתם על הים ומכירים את העבודה על הים, לא האמנו שצעירינו חברי „הפועל“ ו„זבולון“ יוכלו לעמוד בפני קשיים כל כך גדולים ולהתגבר עליהם. המשמעת והסדר היו למופת מצד ספנינו הצעירים. הסבלים עבדו גם הם קשה מאד. היו נכנסים עד החזה למים וסוחבים על כתפיהם את שקי המלט בשירה וריקודים.
עדים אנו שלילות רבים לא ישנו ספנינו הצעירים ומפקדם ועמדו על המשמר בפחדם שלא תישבר חס וחלילה סירה, שלא תטבע או שלא תבוא התקפה מצד הים. לא היה אז שום מחסה לכלי השייט שלנו. גמרנו סוף סוף את פריקת האניה „צטוורטי“ אחר שעגנה שלושה שבועות, בערך, בחוף תל־אביב. מובן ששילמנו לאניה פיצויים.
יש להודות הרבה לה"ה יצחק רוקח ומר בר־כוכבא מאירוביץ, למר בן נחום על שעזרו לנו בסדור הענינים עם רב החובל של „צטוורטי“. לא כל חברת אניות רצתה אז לשלוח אניותיה לחוף תל־אביב. הם טענו, שזה יגרום להם הפסד כספים וזמן, ואמרו: אנו נבוא כאשר יהיה החוף מסודר, והפריקה בו תהיה יותר מהירה.
היו סוכנים שלא האמינו בכלל בקיום נמל זה, אך אנו שכרנו אניות על חשבוננו, כמו שנהגנו בחוף יפו, להביאן אך ורק לחוף תל־אביב. בזה נתנו דחיפה ענקית לחופנו זה. היו מקרים שאניותינו היו עוגנות ומחכות יותר מ־20 יום בכדי לפרוק מטען של 400 טון, ובכל זאת לא אמרנו נואש, והיינו פורקים את הסחורות אך ורק בנמל תל־אביב, ולא כאשר עשו אניות אחרות, שהיו באות רק מראית עין, וכאשר ראו שאין אפשרות לפרוק במהרה, היו מפליגות לחיפה מבלי להתחשב עם דרישת הסוחרים. כשהיו הדרכים בארץ בחזקת סכנה ומסילת הברזל לא היתה מספיקה להעביר את הסחורות מחיפה לתל־אביב, התקשרנו עם חברת „נשר“ והעמדנו אניה מיוחדת שהיתה מעבירה את המלט שלהם לתל־אביב דרך הים. אז העסקנו בעבודה חמש אניות דלקמן: גלטיה, גוארגיה, הליניקי, דימוקרטיה, לטיף ובזמן האחרון אנו מעסיקים את האניה סן נקולה.
בחדשים הראשונים היינו נותנים לנמל תל־אביב מ־60–70 אחוז היקף הפריקה בו. גם בזמן האחרון, אחרי אשר הרבה אניות התחילו לעגון כאן, נשאר חלקנו בעבודת הנמל 40–50 אחוז.
כמות האימפורט שהכנסו ע"י אניותינו לחוף תל־אביב עד סוף אפריל 1937 – עשרים ושנים אל, שלוש מאות ושמונים טון.
בשמחה הננו מציינים שסוכני האניות, שלעגו לנמל זה, נאלצים עתה להביא הנה גם הם את אניותיהם ולהחזיקם בנמל זה עד גמר פריקתם.
על סף השנה החדשה הננו בטוחים, שהתנועה בנמל שלנו תגבר ואנו תקוה, שביום השנה השני תצוין התקדמותו לא פחות מאשר בשנתו הראשונה. יהיה נמל תל־אביב למופת לנמלי הארץ.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3655, 19 במאי 1937, עמ' 11. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
התפרסם גם ב"הארץ", 19 במאי 1937: "מיומנם של פדרמן את מרכוס, מעפילי נמל תל אביב".
הדינמיקה של היחסים הכלכליים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ (מתוך הרצאתו של הקצין י. הלפרן בכנוס בקרקוי).
האימפורט לארץ ישראל הגיע בשנת 1934 ל־10 מיליון לירות. האכספורט כולל כ־6 מיליון תיבות תפוחי זהב. דרך כלל 90 אחוז של המסחר הארץ ישראלי עוברים דרך הים. מהכנסות הטרנספורט הזה, כמעט שאין היהודים מתפרנסים כלל.
ב־1931 באו לארץ ישראל 806 אניות קיטור בעלות לסה כ־1.800.000 טון. ב־1932 – 2.143 אניות בעלות 2.311.000 טון. ב־1934 – 2.518 אניות בעלות 5.923.000 טון.
עכשו נמצא בידי היהודים צי בזעיר אנפין הכולל את האניות „תל־אביב“ (12.000 טון) „הר ציון“ ו„הר כרמל“ (5.00 טון כל אחת) ושלש אניות קטנות לסה"כ 23.000 טון.
חוץ מענין ההובלה הרי יש לשים לב לדיוג. תצרוכת הדגים בא"י עולה על 300.000 לא"י לשנה. עד כה לא הצליח הדיוג העברי בארץ ישראל מפני שיטותיו הפרימיטיביות. הדרישה לדגים עולה בהרבה על ההצעה.
שאלת הטרנספורט הימי בארץ ישראל
טפוס הספינה הקלה המתאים ביותר לתנאי הארץ הוא „בריג“ של עץ בעל 300 טון ובעל מניע של 50 כחות סוס. ספינה כזו תוכל לעבוד בין חיפה לבירות, אלכסנדריה ונמלי קפריסין. האקיפ"ז – 14 איש. יש לשער 180 ימי עבודה לשנה. התיקונים וכו' – 500 לירות. המשכורת – 3.020 לירות. בס"ה – כ־4.500 לירות. ההכנסות (אם לחשוב את המטען הממשי רק 180 טון – תעלינה ל־11.000 לירות לשנה. הריוח יהיה, איפוא, כ־6.500–6.000 לירות לשנה. כמובן, שיש להביא בחשבון עוד הרבה תנאים כלכליים ומסחריים.
פעולות השלטון בשאלת ההכשרה הימית
עוד בחדש דצמבר 1934 החליט השלטון על יצירת המחלקות הימיות על יד נציבויות בית"ר, על הצורך ליסד בית־ספר ימי בא"י ועל ארגון הפלוגות הימיות לנשרים וללגיון בכל המקומות, וביחוד בארץ ישראל.
בחוזר מס' 5 הותוותה תכנית העבודה. הקננים הקיימים על שפת הם או על גדות הנהרים הגדולים יתארגנו בתור פלוגות ימיות. למודי הספנות והדיוג יחשבו למקצוע הראשי. חוץ מהפלוגות יסודרו בתי ספר לספנות ולדיוג. בחוזר מדובר גם על הצורך ביצירת הליגות הימיות, אשר תעזורנה לנו להפיץ את רעיון כבוש הים ותגייסנה את ההון הדרוש.
בית הספר לקציני ים בציוויטווקיה
הלמודים. קבלת תלמידים חדשים נפסקה בהחלט. כיום מגיע מספר התלמידים ל־28. כל אלה שנרשמו ולא הספיקו עדיין לבוא, צריכים לחכות לפתיחת שנת הלמודים החדשה. בכל מיני שאלות בנידון זה יש לפנות ישר למחלקת ההכשרה הימית על יד השלטון. דרוש לצרף בול בין לאומי לתשובה.
העבודה בבית הספר מתקדמת באופן יפה. הקורס נחלק לשני חלקים: א) קברניט. ב) מכונאי. יש תקוה שהמחזור הראשון יסיים את למודיו ב־15 בנובמבר. התואר הרשמי שינתן על ידי בית הספר יהיה קפיטן קבוטז' קטן.
חוץ מהלמוד המקצועי ולמוד השפה האיטלקית, ניתנים באופן שיטתי השעורים בפ. ש. צ. בתוך יתר המקצועות עוסקים בהתעמלות שווידית תחת הנהלתו של מורה איטלקי מיוחד. עומדים גם לסדר שעורים בבוקס.
לפני זמן קצר בקרו בבית הספר אורחים חשובים מפאריס, אשר התענינו באופן מיוחד בענין רכישת ספינת למוד לצרכי בית הספר. אחרי שעיינו בסדוריו, רשמו האורחים בספר הבקורים: „הננו מציינים בהתלהבות את חריצותם של התלמידים ותודתנו הלבבית לקפיטן פוסקו על יחסו היוצא מן הכלל אל הנוער העברי“.
נתעוררה השאלה מה תהיה צורתו של הדגל הימי, כשיפליגו אל הים. צורת הסמל המיוחד שישאו בוגרי ביה"ס על שרוולם ועל מגבעתם היא: עוגן מלוכד במנורה בתוך מגן דוד.
חיי התלמידים.
חיי בית הספר נכנסו למסלולם הקבוע. סודרו המטבח וחדר הרחצה. החיים עולים ל-3 וחצי לירות איטלקיות לאיש ליום.
מסביב לבית הספר.
אחרי שבית"ר סללה דרך חדשה לפני הנוער הלאומי והתחילה להכשירו לכבוש הים, התעוררו גם יתר החוגים ביהדות. והנה אגודת „עקיבא“ (וארשה) והמשרד הארץ ישראלי של לבוב נמלכו בדעתם ופנו באופן ישר אל הקפיטן פוסקו בשאלה אם יקבל תלמידים שישלחו על ידם, ולא מצאו לנחוץ לפנות בענין זה אל יוצרי בית הספר. בית"ר השקיעה בארגונו מאמצים לאין מספר, והמוסדות הנ"ל טועים בחשבם שיעלה בידם ליהנות מעבודתנו מאחרי גבנו.
"הירדן", שנה א', מס' 265, 24 במרץ 1935, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מפאריס מודיעים: מפאת רבוי המקרים של דליקות בשנים האחרונות התחילו חברות הספנות הגדולות בצרפת לחפש דרכים, כיצד לבנות באניות הנוסעים תאים מוגנים מפני סכנת הדליקות. לפני זמן־מה נתקבלה הצעתו של מהנדס אחד, לבנות את תאי הנוסעים מפלדה העומדת בהחלט בפני האש. לפי התכנית יצוינו תאים אלה בהדור ונוחיות לא פחות מהבנויים לפי הטפוס הישן. באניות החדשות יבנו את התאים מחומר זה.
"הבֹקר", שנה ראשונה, מס' 16, 29 באוקטובר 1935, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
לנמל חיפה נכנס אתמול ב־3 אחה"צ כלי השייט השלישי של חברת „נחשון“ ושמו „פלד“ (פּ' ול' סגוּלות), כי בנוי הוא מפלדה. שני כלי השייט האחרים של „נחשון“ הם: רחף, ספינת־מנוע ומיפרש להובלת משא, ו„סנפיר“, ספינת־דייג.
הסירה פלד עושה רושם יפה מאוד בצורתה החיצונית. ארכה 16 מטר והיא מצוידת במנוע של 70 כוחות־סוס. על הסירה התנוסס רק דגל נחשון. בימים הקרובים תירשם ותקבל דגל ארצישראלי. פלד נקנתה בהולאנד והועברה לבירות באניה. שם הורידו אותה בעזרת המנוף הגדול שבנמל ורב החובל רוזנטל ושני חברים מהקואופרטיב „עוגן“ השיטו את הספינה מבירות לחיפה. „פלד“ תשמש לדייג ותימסר לעבודה לקבוצת שדות־ים של הנוער העובד.
"דבר", שנה ארבע עשרה, מס' 4072, 1 בנובמבר 1938, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
זוהי קבוצת ספנים בנמל חיפה, שנוסדה בשנת 1935. על יסוד חוזה עם שותף ערבי אחד מבעלי הסירות הותיקים בנמל חיפה רכשו לעצמם סירות מספר. מוסדות ההסתדרות עזרו לקבוצה ועלה בידה להאחז בענף זה. ברשות השותפות – 9 סירות מנוע.
לפי החוזה היתה קבוצת הספנים רשאית לרכוש לה עד מחצית הסירות והרשיונות של השותפות, אך כיום יש ברשות „עוגן“ רק כשליש מן הרכוש המשותף. ספני „עוגן“ עובדים בקבלת פני האניות – אלו שאינן עוגנות ליד הרציף – להובלת הנוסעים ומטענם וכן בשרות אניות חברת „של“ ועוד.
חניכי קבוצה זו יש למצוא כמעט בכל נקודות הספנות העברית: בנמל תל־אביב, בספנות הדייג ובספינת הלמוד „חיים ארלוזורוב“. הקבוצה סדרה גם את התחבורה וההובלה בסירות בעין גב שבים כנרת והדריכה את חברי הקבוצה.
הקבוצה בנתה לה גם מספנה קטנה בשנת 1938. במשך זמן קצר נבנו 5 סירות. כן בנתה הקבוצה צריף לקלובים הספורטיביים בחיפה. כמו כן טפלה הקבוצה בעזרת מחלקת הים של הסוכנות בהכנות לציד ספוגים ובהכשרת ספינה מיוחדת לדיוג זה.
[…]
"הארץ", שנה כ"ג, מס' 6368, 5 באוגוסט 1940, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
עוד בטרם נוסדה חברת נחשון, עסקה הסתדרות העובדים בפעולות־ימאות, שרוכזו אחר כך באותה חברה.
בספטמבר 1935 נוסד בחיפה קואופרטיב הספנים „עוגן“, שהחל עובד בסירות משא ובסירות נוסעים.
במאי 1936, עם ההתעוררות להקים נמל עברי בתל אביב, העמידה ההסתדרות, יחד עם הנהלת הסוכנות, סכום ניכר לרשות המפעל, עוד לפני שהיתה למטרה זו פרוטה מצד אחר. ההשקעות האלה הועברו אחר כך בצורת מניות לחברת נחשון, שמטרתה פיתוח הימאות העברית לענפיה השונים.
ספנות בתחומי הנמל, ספנות חופית, עבודות נמל מקצועיות, סבלות נמל מצוידת במכשירים טובים, דיג, בנית סירות, אריגת רשתות, עישון דגים כצעד במגמת תעשית שימורי דגים, גידול דגים בבריכות, הכשרת עובדים ימאיים – כל אלה הם בתחומי הפעולה של חברת נחשון ובכל אלה יש לה התחלות. הבה נקוה, כי תצליח בכולם ותרחיק את פעולותיה בקצב הדרוש לישוב בתקופה זו.
בראשית 1935 נעשתה באמריקה פעולה בעזרת חברים וידידים, להפצת מניות „נחשון“, והדבר הצליח.
הונה של החברה עולה כיום ל־50 אלף לירות בקירוב.
לחברה היו שלוש ספינות: סנפיר, פלד ורחף.
*
ספינת המפרשים „רחף“ נקנתה בתחילת יוני 1937 מבעל אניה סורי. נבנתה ב־1935 ברואד שבסוריה והיתה מצוידת במוטור עוזר בעל 110 כוחות סוס. אחרי קניתה צוידה בקבינה למלחים ותא לרב־החובל.
נרשמה תחת הדגל הארצישראלי ב־14 ביוני 1937 ובו בחודש החלה בעבודה. נרשמה כבת 68 טון. בית קיבולה בפנים היה מ"מ, על הספון 50 מ"מ. טענה בממוצע 150 טון משא. עד דצמבר 1938 נסעה 82 נסיעת ועשתה בים 8585 מילין ימיים. הסיעה 5,300 טון משא בין חופי ארץ ישראל, סוריה, קפריסין ומצרים. מספר עובדיה 9, שהם: רב החובל, בוטסמן, מכונאי, מלח, מלח־משנה ו־4 צעירים.
ביום ד', ו' בטבת תרצ"ט (28 בדצמבר 1938) אחרי חצות הלילה נופצה אל הסלעים ע"י סופה (ציקלון) שפרצה על האי קפריסין בין פאמאגוסטה ובין לארנאקה.
*
ספינת הדייג „סנפיר“ נרכשה במאי 1937 מדייגים איטלקיים והועברה לדגל הארצישראלי בקיץ 1937. ארכה 11 מטר. היא מצוידת במוטור דיזל בעל 30 כוחות סוס. עם רכישתה החלה בעבודת הדייג במים עמוקים בהדרכת מומחה איטלקי. העובדים היו מן הקבוץ השוכן במפרץ „פלוגת הים“ ומקבוצת הנוער העובד שדות־ים. אחרי חדשים אחדים של עבודה הסכימה חברת „נחשון“ להחכיר את הספינה לפלוגת הים לעבודה עצמאית.
ספינה קטנה זו ראתה בעבודתה הצלחה רבה. יום עבודה בים מכניס יפה את שכרו. מאז פרוץ המאורעות נמכרים הדגים בשוק העברי בחיפה ובתל־אביב.
*
ספינת הדייג השניה „פלד“ נרכשה בהולאנד בספטמבר 1938. כולה עשויה פלדה, ומכאן שמה. ארכה 16 מטר והיא מצוידת במוטור דיזל של 75 כוחות סוס.
היא קבלה ציוד מלא ובנובמבר 1938 התחילה בעבודתה. במשך נובמבר ודצמבר הביאה כ־500 ארגזים דגים, שנמכרו כולם בשוק העברי.
העובדים בה חברים מן הנוער העובד „שדות־ים“.
"דבר", שנה ארבע עשרה, מס' 4152, 2 בפברואר 1939 עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אייזיק לוין, מי ששירת זמן קצר כקצין ראשון בספינת המשא „ארנון“ של חברת „שירות חופי המזרח“, נאלץ לרדת מהספינה, משום שמפקד נמל חיפה לא הכיר בתעודותיו של לוין. תעודותיו הן מטעם הנהלת הפליטים הרוסים בפאריס, לפיהן גמר את לימודיו באודאֶסה בשנת 1908. מאז הוא עובד באניות רוסיות וגרמניות. לוין ביקש מאת מפקד הנמל שיערוך לו בחינות, כדי שיוכל לקיים את דרגתו וזכויותיו בספנות. בחינות כאלה אינן נערכות, אם כי האיש בא בימים ואם לא יאשרו השלטונות את זכויותיו הקודמות לא יוכל להשיג עבודה בים. א. לוין מחפש עתה עבודת ימאות או דייג בכל מקום אחר שימצא בארץ.
בארץ עבד ל. כספן בחברת האשלג ממונה על סירת־מנוע ועל מחפר ימי.
מן הראוי היה שהימאים הותיקים היהודים המעטים יוכלו לקבל את זכויותיהם ע"י בחינה מעשית, גם אם אבדו תעודותיהם.
"דבר", שנה ארבע עשרה, מס' 4047, 28 בספטמבר 1938, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
