מטעם מחלקת הים של הסוכנות היהודית לארץ ישראל והועדה להדרכה ולהכשרה ימית נערכה אתמול אחה"צ על שפת הירקון בתל אביב חגיגה ימית, שהכנסותיה נועדו לקרן המטוסים.
ש. טולקובסקי, נשיא החבל הימי לישראל, פתח בדברי ברכה לאורחים ואמר כי חשיבות מיוחדת לחגיגה זו, הנערכת מספר ימים לאחר מעשה הזועה שעשה בעיר הפרזות האויב וזמן קצר לאחר אבדן אחת האניות העבריות בים הגדול. זה עתה הוכרז גיוס נוסף לצבא, לאחר שרבים מצעירינו כבר התנדבו בגיוסים הקודמים ומשרתים בצבא היבשה והאויר. עתה אנו מחכים שתנתן לנו האפשרות לבוא גם לעזרת הצי. ובקשתנו היא, כי אורחנו הקפיטן לידקר ימסור את משאלתנו זו לשלטונות הצבאיים.
לאחר נגינת ההמנון העברי והבריטי עברו בסך 4 סירות חתירה של ילדי „הפועל“ ת"א, „שבט צופי ים זבולון“, בית ספר „זבולון“ ו„דגל ציון“. אחריהן הופיעו בזו אחר זו קבוצות של הקלובים הספורטיביים התל־אביביים, „הפועל“ חיפה ותלמידי בית הספר הימי בחיפה. תמונה מרהיבת עין היתה כשהורמו המפרשים הכפולים של 5 סירות מפרשים והסירות הפליגו לאורך הירקון לקול מחיאות־הכפים של הקהל, שבא לחזות בחגיגה.
ראשון למברכים היה קפיטן לידקר, שאמר: אני שמח להיות נוכח פה היום ולראות בהפגנת הכוח הימי שלכם, ואמנם דרגת התרגילים שראיתי בהפלגה והחתירה משביעה רצון מאד. החינוך שאתם נותנים לצעירים אלה הוא החינוך הטוב ביותר למלחים צעירים. כל ארץ אשר לה חוף ים ארוך צריכה להתבונן גם לים ולא רק ליבשה.
מר טולקובסקי הזכיר את העזרה שהגשתם לכוחות המזויינים ביבשה ובאויר, ואמר כי עדיין לא דרשנו את עזרתכם בים. אבל מה שראיתי היום מכריח אותי להביא זאת לתשומת־לבם של השלטונות. כבר הרגשתם בסבל שבמלחמת הים בהטבע אחת מאניותיכם ע"י האויב. המלחים הגבורים שנספו נתנו את חלקם במלחמת הים למטרתנו המשותפת, להחזיר לעולם את החופש בעתיד.
כנשיא קלוב השייט בחיפה הנני מברך את הקלובים התל־אביביים ומודה לועדה המסדרת על ההזמנה להשתתף בחגיגה נאה זו.
מר נדיבי הביא את ברכת י. רוקח ואת התנצלותו, כי לרגל מחלה אינו יכול להשתתף בחגיגה, וקרא מכתב ממנו.
לבסוף נאם מ. שרתוק, שהביא את ברכת הסוכנות היהודית. בהעלותו את זכרה של האניה „הר־ציון“ פנה לקהל לעמוד דום לזכר המלחים הגבורים. בתום הדומיה המשיך מ. שרתוק ואמר: הסוכנות שמחה שהצליחה לכנס במסגרת לאומית אחת את כל ההסתדרויות העוסקות באימון ימי. התאספנו בפינה של נהר קטן זה הירקון שמעברו משתרע הים הגדול. אנו עוסקים היום בקטנות, אולם נושאים את נפשנו לגדולות. עכשיו אנחנו שטים בסירות קטנות בנהר ובעתיד באניות גדולות בים.
נתנו מתגייסים לצבא וגם נוסיף לתת. נתנו לחיל התעופה ועוד ניתן. עדיין לא נתנו לימיה, כי לכך טרם נדרשנו ולכשנידרש ניתן. הצי הבריטי נחשב לותיק בין שלשת הכוחות הלוחמים, וכנראה לא קלה הכניסה לתוכו. ואתם יורדי הים התאזרו בסבלנות עד שתיקראו להצטרף לכוח הזה, ולעת עתה חזקו ונתחזק.
תלמידי בית הספר הימי בחיפה, והקבוצות של בית ספר זבולון הפגינו את יכלתם.
החגיגה נסתיימה בשירת שני ההימנונים. הקהל ליווה את הקפיטן שעבר בין שורות אנשי הים במחיאות כפים. רב החובל זאב־הים פקד על ההופעות.
"דבר", שנה שש-עשרה, מס' 4618, 16 בספטמבר 1940, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
תפקידה של הסקציה הימית ב„הפועל“ הוא לפתח את ענפי הספורט האפשריים בים ובנחל, מתוך הכרה שהספורט אצלנו הוא לא מטרה לעצמה, אלא אמצעי להבראה ולהתכשרות לעבודה ולהגנה.
ואכן, ספורט המים מחונן בכל הסגולות המבריאות והמפתחות את איברי הגוף ואת האורגנים הפנימיים והמקנות את תכונות הדייקנות, המהירות, האוריינטציה, אומץ הלב, קור הרוח והרגש החברתי. אין כספורט הזה המאפשר ליהנות מכל מקורות החיים הטבעיים: האויר, המים והשמש.
ענפי הספורט הזה מרובים הם, אך כולם אחוזים ודבוקים זה בזה. הרוצה לתפוס במפרש ובמשוט – אי אפשר שלא ידע שחיה. היוצא בסירה ללב ים מחויב להיות מוכן גם לקראת סכנה.
וכמה גדולה ההשפעה הטובה של הרחיצה והשחיה על גופנו!
הגוף מעורטל, המים הקרים והתנועות הנמרצות בשעת השחיה מועילים לנקיון ומעוררים תגובה המתבטאת בנשימה עמוקה, בתגבורת לחץ הדם ועבודת־הלב. מקום מיוחד קובעות לעצמן תנועות השחיין המתלכדות למערכת תרגילים שברכה בה לגוף. ולא בכדי חביבים עלינו הטיולים בסירה, המכניסים אותנו לחיק הטבע ומשרים עלינו עונג גופני ונפשי.
מה מציין את גוף השחיין?
חזה רחב, ריאות בנות קליטה רבה, סרעפת ושרירי נשימה מפותחים, ז"א סגולות שיש בהן כדי להילחם נגד מרעין בישין בצורת נטיה לשחפת ושאר החלאים של איברי הנשימה.
תחרויות השחיה בכינוסנו הימי היפה בחיפה הוכיחו לנו, כי השחיה אצלנו עודנה בשפל המדרגה. אמנם רבים המכשולים בדרכנו, בכל זאת בטוחני שהאמונה והרצון המפעם בלב חברינו יכולים להרים גם את הענף הזה לגובה הרצוי. בקיץ עלינו לשקוד בעיקר על השחיה באותן הנקודות השוכנות לחוף הים ונחל. גם החורף יפה אצלנו לשחיה, אך כאן תידרש זהירות והשגחת רופא. טוב שהאדם יסגל לעצמו את השחיה מילדותו ועל כן נקדיש משנה תשומת לב לנוער.
החתירה במשוט היא תרגיל מועיל ויפה לפיתוח הרמוני של הגוף, וביחוד חלל החזה ושרירי הבטן והגב. מבחינה זו ייחשב כתרגיל מתק בשביל אנשים מצומצמי חזה, עקומי גב ודלי שרירים, וכמו כן כתרגיל מצוין לנשימה.
השחיה והשיט – תאומי ספורט בלתי נפרדים הם, אך קודם יש ללמוד את השחיה, אחרי כן את השיט, ובו בזמן גם את מלאכת ההצלה מטביעה.
ההתעמלות חשובה מאד כהכנה לשחיה ולחתירה. בחורף חייבים כל העוסקים בספורט המים להתעמל בשקידה.
הספורט הימי מצריך בקיאות בים על הסכנות הכרוכות בו. כל אדם ידע איך לקדם את פני הסכנה, אך משבאה הסכנה – יהיה נא מזויין בכל התכונות הדרושות כדי להינצל ממנה.
לא נשגה בחלומות. אין אנו הולכים לבנות צי ולא לפתח מרכולת ימית. אולם עלינו להכין חבר מלחים ובקיאים בעבודת הים. בנמל חיפה יש לנו כמה חברים מסוג זה, אך מספרם צריך לגדול ולגדול. לשמחתנו נמצאים בינינו צעירים רבים השואפים להתמחות בעבודת הים ולהתמסר לה כלתעודת חיים. יהא נא, איפוא, העתיד לנגד עינינו ונטיל עלינו את הכשרת החברים האלה, ובבוא השעה הכשרה – נעמוד הכן לאחוז בהגה ולתפוס במשוט ובמפרש.
ד. לויתן
"דבר", שנה שמינית, מס' 2294, 6 בדצמבר 1932, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בשבת שעברה זינקו מנמל תל־אביב ארבע סירות מיפרש – שתיים של „הפועל“ תל־אביב, שתיים של „הפועל“ חיפה – בתחרות השייט הגדולה תל־אביב – חיפה. בכל סירה היו שישה עובדים ואחראי אחד. גילם – 14–16. רוח נגדית חזקה שנשבה מן הצפון מנעה מן הסירות להגיע למטרתן הסופית, אך עובדה זאת לא גרעה מערך התחרות.
ארבע סירות־מיפרש קטנות עומדות הכן מחוץ לנמל תל־אביב – המיפרשים מורמים, אך הסירות „כלואות“, כי העוגנים עדיין במים. הכול מצפים לאות־הזינוק שיינתן מספינת־הליווי „חיים ארלוזורוב“. השופטים והעתונאים על סיפון „ארלוזורוב“ מכוונים את השעונים: 5.30 אחרי־הצהריים. קול־שריקה חד מפלח את האוויר ואות־הזינוק ניתן. חבר־העובדים בסירות־המיפרש עושים את מלאכתם במלוא הקצב. ממהרים להסיט עוגן. הים אינו שקט ביותר. נושבת רוח צפונית, רוח נגדית. ראשונה מצליחה להיחלץ „מכלובה“ „ניסן סט“ וכציפור קלת־כנפיים תוקעת חרטומה במים הכחולים־ירוקים ומתרחקת חיש־מהר. אחת־אחת משתחררות משרשרותיהן גם יתר הסירות וטייסת הקרב חותרת פנימה ללב ים – „ווינגייט“, „חי"ל“, „ווייצמן“.
כעבור חצי־שעה נצטיירו, הרחק באופק במפוזר ארבעה משולשים לבנים. ואלו אנחנו תמהים – למה זה מעמיקות הן לשוט מערבה, והרי חיפה שוכנת בצפון. הימאים הוותיקים על סיפון „ארלוזורוב“ מחייכים ומסבירים: „הרוח נושבת בכיוון נגדי ומן הנמנע להתקדם בקו מקביל לחוף. לכן מעמיקות הסירות מערבה ולאחר מכן יפנו צפונה, כדי „לתפוס את הרוח בזווית“.
אנחנו ממשיכים את השיעור בשייט ימי ומנסים לנחש למי הסיכויים הגדולים ביותר להצליח. שניים הם הגורמים העיקריים הקובעים את ההצלחה – מזה מישקל הסירה, מיבנה, גודל וצורת מיפרשיה, ומזה – הידיעה והכשרון להיטיב לנצל את „מישחק הרוחות בים“. מהבחינה הראשונה כמעט שווים התנאים בארבע הסירות – והבחינה השנייה – זאת נראה בחיפה.
המשולשים הלבנים נעלמו מן האופק. עכשיו תורנו להפליג כאניית־קרב הבוטחת בעצמה, מפנה „ארלוזורוב“ את חרטומה מערבה.
ספינת המפרשים "חיים ארלוזורוב". מקור: רב חובל זאב הים, ספינות מספרות, 1968.
„לוח הרוחות“
האם כל הזמן נשוט מול הרוח? ולמה, לכל הרוחות, נושבת הרוח דווקא מצפון ולא מדרום, כפי שנחוץ? מטר שאלות ניתך על חבר־העובדים. על ידי יושב מכונאי בעל עיניים חייכניות ומנסה לנחמני: אם הצפונית התחילה אחרי־הצהריים – סימן שתימשך עד חצות, אחר־כך תשתנה לצפונית־מזרחית ומחר, השכם בבוקר, תשוב כבר רוח דרומית. „לוח רוחות“ זה מצער אותנו לא במעט:
א) הוא מאריך את התחרות, כי הסירות נאלצות לשוט בזיגזאג, פעם מערבה ופעם צפונה; ב) כיוון שלשוט מול הרוח אין זה מן הדברים הנעימים ביותר, הרי שחלק מן המלווים היה כבר, בלשון הבוקסרים, כמעט „גרוגי“ – ערפל דק עמעם את המוח, וכמה שעות לאחר ההפלגה אנו „נוסעים כבר לריגה“, כלשון הימאים. חבר־העובדים, וותיקי הסקציה הימית של „הפועל“, מייעצים לך עצות מעצות שונות: עלה על הסיפון, חבר־עתונאי, כאן האוויר צח יותר וירווח לך; תאכל משהו, חבר־עתונאי, כך טוב יותר, אחרת תצטרך „להוציא את המרה“. ראשי כעופרת, אך את עצותיהם הנני משתדל להגשים.
השעה עשר בלילה. אור ירח מלא נשפך ככסף על פני המים. הגלים רודפים זה אחרי זה, כאילו גם הם בתחרות. פתאום קול מודיע: שתי סירות מימין! המרחק גדול מדי, כדי להבחין מי הן הסירות. סימני אור משני הצדדים: „ראינו אתכם“.
„ארלוזורוב“ חותרת קדימה. על סיפונה שוררת אווירת ימאים. שירי מלחים, בדיחות מלחים, סעודת מלחים. פתאום נשמעת הודעה שנייה: לפנינו סירה בודדת. מי זאת? כבר חצות ואנחנו מול חוף הרצליה. על המיפרש הגדול, כעל בד קולנוע, מסמן הפנס את האותות המוסכמים. כעבור זמן־מה מתברר לנו, שזאת סירת „חי"ל“, סימן ששתי האחרות הן „ווייצמן“ ו„ווינגייט“, כי „סט“ היתה הראשונה. ובכן, איפה „סט“?
במשך כל הלילה לא גילינו את עקבות „סט“. הרוח שינתה את כיוונה ונחלשה. המשמרת השנייה החליפה את הראשונה. נים־לא־נים אני שומע את ההגאי מספר על האנייה הנורבגית שהוא עובד בה כעת, על איטליה, על הרמוניקות וגיטארות בסיציליה. במשך כל הלילה לא פסקו הסיפורים: מלח זה היה בים סוף, וזה בכרתים וזה הפליג ב„ארלוזורוב“ ב־1939 ליוון, וזה חזר לא מכבר מפרס.
בשש בבוקר גילינו על־יד נתניה שתי סירות. ניגשנו לקרובה שבהן והתברר שזאת „ווייצמן“. החלה שיחה קצרה בינינו – „עתון בוקר“: הסירה לפנינו היא „חי"ל“ ואלו „ווינגייט“ שברה הגה בחצות וחבריה ירדו וודאי בהרצליה. אחד ממלחיה הצעירים של „ארלוזורוב“ מתחכם: „כשרק ראיתי אותה אתמול, אמרתי, שתשבור הגה.“ „אמרתי, אמרתי“ – משסעו וותיק בהלצה.
ובכן, לפי שעה התבררו שני דברים: „ש„הפועל“ תל־אביב הפסיד את הסיכוי לנצח בתחרות בין הסניפים, הואיל ואחת משתי סירותיו יצאה את התחרות, וכי עדיין יש לו סיכוי לזכות בתחרות האינידיבידואלית. היקשה על הניחושים נעלם אחד בלבד: „ניסן סט“ – אותה לא ראינו במשך כל הלילה, גם יתר הסירות לא ראוה. האם כה הרחיקה לשוט, או גם לה אירעה תקלה?
אנחנו רודפים אחרי הסירה „המעופפת“. השעה 10 בבוקר. הרוח שבה ומתגברת. „מה כיוון הרוח?“ – שואל אני את ההגאי. – „צפונית“. – „ומניין לך שצפונית דווקא?“ – „באפי הרגשתי“. „והרי לפי לוח־הרוחות שלך“ – פונה אני למכונאי – „היתה צריכה לנשוב עכשיו רוח דרומית“.
המכונאי, כדרכו, מחייך ועונה: „כן דיברת, אך הזקן שלמעלה איננו, כנראה, משלנו. לו היינו מתחילים את התחרות מחיפה, וודאי היתה נושבת עתה רוח דרומית“.
„אם התחילה הצפונית עוד מהבוקר, אז אחר־הצהריים תשרוק ויהיה שמח“ – סיכם את השיחה האחראי לתחרות, המדריך הימי הראשי של „הפועל“.
וכאשר אמר כן היה. כבר בשעות המוקדמות אחר־הצהריים התחילה הצפונית „לשרוק“ באמת. הגלים הארוכים נתקצרו – הגביהו והתחילו להתקיף את הסירות בזה אחר זה. עתה הגיעה „ארלוזורוב“ עד מול קיסריה. „יש לראות מה שלום הסירות“ – אמר האחראי וסיים את דבריו בפקודה: „לסיבוב היכון“. בשקט ובזריזות היפנה חבר־העובדים את המיפרשים בכיוון ההפוך.
אנו טסים עם הצפונית לצד נתניה. כעבור שעה פגשנו שוב את „חי"ל“. ספינתנו התקרבה. מפקד „ארלוזורוב“ מודיע: „על „סט“ איננו יודעים דבר. כנראה, אתם הראשונים. מה שלומכם?“ בעצם היתה השאלה מיותרת. הרי ראינום כיצד הריקו מסירתם את המים בפחים. התברר, שעסקו במלאכה זו כמה שעות. מחמת מכות הגלים החזקות התחילה הסירה לדלוף, ולא אחת כיסו הגלים את חרטומה. ובכל זאת מצא אחד הצעירים פנאי להתלוצץ: „שלומנו טוב, ומה שלום העתונאים?“ מפקד ההפלגה מודיע למפקד הסירה: „אם הרוח תתגבר וסירתכם תוסיף לדלוף, תעגנו בקיסריה. השמעת?“ „שמעתי!“
ובינתיים הרוח מתגברת. כעבור שעה ראינו את „חי"ל“ נכנסת לקיסריה. המשכנו לרדת בכיוון נתניה. ניגשנו ל„ווייצמן“. הרוח דחפה אותה מרחק הגון מהחוף, אך הסירה נשארה שלמה. השעה חמש אחר־הצהריים. הגלים הוסיפו והתקצרו, הוסיפו והגביהו. על סיפון „ארלוזורוב“ נערכה התייעצות קצרה. בגלל הסערה הצפונית הוחלט להפסיק את התחרות. בתמרון זריז ומסוכן ניגשה „ארלוזורוב“ בים הסוער עד כדי חמישה מטרים מ„ווייצמן“, יד מלח מאומנת העבירה אליהם חבל וכעבור כמה דקות היתה „ווייצמן“ קשורה אלינו. משכנו אותה צפונה לקיסריה והתרנו את החבל.
„עלה על הרוח“
לפני שהתרנוה נקבעו בינינו כמה סימנים מוסכמים – לכשתגיע לקיסריה ותרים את המיפרש הקדמי – סימן ש„סט“ איננה שם, ואם תרים מיפרש גדול, סימן שהיא נמצאת; שני מיפרשים – סימן שראו אותה עוברת“.
כעבור חצי שעה הודיע הצופה: „הרימו את „הקליבר“ !“ (המיפרש הקדמי).
„ובכן“ – ניתנה הפקודה – „עלינו למצוא אותה. חבריא, עלו על הרוח“. אחר־כך התברר לי, שלמשפט המוזר הזה תוכן ברור – לעלות על הרוח, פירושו, להקטין את הזווית בין כיוון נשיבת הרוח והסירה ובכן „עלינו על הרוח“, כדי להשיג את הרוח – את „ניסן סט“. כחץ נתקעה חרטומה של „ארלוזורוב“ בגלים שנשפכו על פני סיפונה המלוכסן. הצפונית שרקה במלוא החזה וכעבור זמן קצר, לערך, נעלם החוף מעינינו. הכוונה היתה להיכנס עמוק לתוך הים ואחר־כך לשוב ו„לתפוס את הרוח בזווית“ ולהופיע לפני עתלית. בחצות ראינו את אורות המיבצר העתיק, אך מ„סט“ אין אות.
למחרת בבוקר עם כניסתנו לנמל חיפה נודע לנו שסוף־סוף גילו את עקבותיה: „סט“ הספיקה לעגון בעתלית עוד אתמול אחר־הצהריים – 15 מילין לפני חברותיה בהתחרות.
אני הולך ברחובות עיר־הנמל ונדמה לי שהרחובות לא רחובות אלא גלים שנקרשו. לא אני מתקרב אל הבתים, אלא הבתים אלי. ניסיתי לסכם לעצמי את ההפלגה:
התחרות נפסקה, אך ההפלגה עלתה יפה. הרי בינינו לבין עצמנו ידענו שלא התחרות היא העיקר – עם רוח מסייעת אפשר להגיע מתל־אביב לחיפה במשך 8–10 שעות. אך לא זה היה העיקר. חשובה ממנה היתה ההתנהגות של הימאים הצעירים בים. כמוה כהתנהגות בקרב. לגבי האנשים האלה שעוד לא סיימו את חוק־לימודיהם, המסקנה היתה למעלה מכל פקפוק.
אני חושב: בשביל חלק מאתנו היה השייט מקור לתענוג, בשביל רבים יהיה מקור פרנסה. אך בשביל כולנו השליטה בים צריכה להיעשות מעין השקפת־עולם. בדרך האסוסציאציות נזכרתי בדברי צ'רצ'יל לאחר ימי דודנקירק: „מעולם לא היו כה רבים חייבים לכה מועטים“.
כלום אין גם אנו צריכים להתכונן לכך?
"על המשמר", שנה ב', מס' 231, 11 במאי 1944, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
„חייב אדם ללמד את בנו תורה מלאכה ושחיה ואף להשיטו במים“
חכמינו, שדאגו כל כך להתפתחותו הרוחנית והגופנית של האדם לא שכחו להטעים את חשיבותו של ספורט המים. מלאכת החתירה בימים קדומים היתה לא רק אומנות שפירנסה את בעליה (סחר הארצות שמעבר לים היה נתון כולו בידי תופסי משוט מומחים) אלא גם אמצעי חשוב להגברת כוחו הגופני של האדם.
אנגליה שהיא מולדת הספורט המודרני, היתה גם ערש החתירה הספורטיבית החדישה. כבר בשנת 1785 ערכו חובבים אנגלים תחרויות חתירה והמנצח, זכה במעיל שעליו היה רקום מגן. ב־1829 נערכה לראשונה תחרות „השמיניה“ בין מכללות אוכספורד וקמבריג'. מאז טופח הספורט הזה בכל שכבות העם האנגלי ולא בכדי מחזיקים האנגלים כיום באליפות העולמית בחתירה.
ב. השפעת החתירה על הגוף
לא אייחד את הדיבור על פרטי החתירה וכלליה. זה הוא פרק לעצמו ועוד נשוב אליו בהזדמנות שניה ובפרוטרוט. כוונתי רק להקדיש כמה שורות להסברת ההשפעה המצויינת של החתירה על אברי גופנו ושריריו.
כמה מעלות טובות לחתירה והמצויינת שבהן: כמות האויר הגדולה הנשאפת אל הריאות בשעת חתירה אינטנסיבית. בשום ענף ספורט אין אדם שואף כמות כה גדולה של אויר כבשעת החתירה. מדידת כמות האויר שאדם מזרים לריאותיו תוך נשימה מאומצת מראה יתרון לחתירה על פני כל שאר ענפי הספורט:
האתלט הכבד
3950 סמ"מ של אויר
הכדורגלן
4200
המתעמל במכש.
4300
האתלט הקל
4750
האגרופן
4800
השחיין
4900
החותר במשוטים
5450
לא פחות חשובה היא השפעת החתירה על השרירים. טכניקת החתירה מצריכה פעילות מוגברת של כל חלקי הגוף ושריריו. כדי לבצע מכת־חתירה אחת המורכבת מדרגות־פעולה שונות, דרושה פעילות רבה של שרירי הרגלים, הבטן, הגוף העליון והזרועות. כך מסייע ענף ספורט זה להפתחותו ההרמונית של הגוף.
עוד מעלה אחת לחתירה. האימונים נעשים תחת כפת השמים באויר מרענן ונקי מאבק (על המים). ובארצנו בעלת האקלים הסובטרופי יש לדבר זה חשיבות מרובה.
ג. חינוך למאמץ משותף
נוסף על הסגולות הגופניות שהזכרתי לעיל, מפתח ספורט החתירה גם תכונות נפשיות חשובות. זהו הספורט הקולקטיבי הטיפוסי ביותר. הוא דורש פעולה הרמונית, קצובה ומלוכדת מן השייטים. חתירתו של כל אחד מקבוצת השייטים שבסירה אפילו אם תהיה משוכללת ביותר, תעלה בתוהו אם לא יילווה לה המאמץ הקצוב והמשותף של שאר החותרים. הישגיה של קבוצת חותרים מתבלטים בתנועה הקצבית שלה. קצב החתירה מועבר מאיש לחברו ומגבהו. אם יניח חותר אחד את משוטו תסטה הסירה מדרכה. הרגשה זו שניטעת בלב כל חותר כי גורל הספינה בידו וכי פיגורו המינימלי ביותר עשוי להטות את הסירה מדרכה מגבירה את רגש האחריות של הפרט לכלל וממריצה אותו לתרום את מיטב כוחותיו ויכלתו למטרה המשותפת.
ד. תנאים מסייעים
גרמו תנאי האקלים של ארצנו ולא כל ענף ספורט המפותח בארצות אחרות אפשר לטפחו אצלנו. ברם, ספורט־החתירה יש לו כל האפשרויות והתנאים להתפתחות נאה. אנו שוכנים לחוף הים התיכון. רבבות צעירים מביטים בכמיהה אל המים הסוערים ומבקשים ללמוד את השליטה עליהם. הבה נטפח בדורנו הצעיר את הכיסופים האלה ונחנכו למשמעת־המים.
שורות של נוער נחוצות לנו עתה לפעולת־ספורט חשובה זו.
ד"ר מ. האֶניג
"אֹמֶר", 18 בפברואר 1939, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
נמל זה של חיפה אינו רק מעגן לאניות – יש בו גם פינה ספורטיבית. היא נמצאת בקצה המערבי, לא רחוק מבית החולים הממשלתי – ודאי אינה ידועה לקהל הרחב. שם הוקם לפני שנים צריף ארוך ולא מפואר ביותר מחולק לכמה חדרים – בית הסירות לאגודות השונות העושות בשיט ובחתירה. בקרבת המקום מספנה קטנה של „זבולון“, בית המלאכה של „עוגן“ הנשרף, שעתה מקימים אותו מחדש, סירות שהעלוהן על היבשה – אכן, רושם „נמלי“ אבל יחד עם זה גם רושם של עזובה. לא היה הזמן ולא היה הכסף, להשקעות הראויות לשמן. בשני „רציפים“ צרים בנויים עץ מגלישים הספורטאים את סירותיהם המימה, לא רחב גם הריוח במים – אך הוא מספיק להפלגה. כל זה אינו עוכר את ידידי החותרים. בחורים חסונים הנך רואה בתרגיליהם המסייעים למלאכתם. שכניהם, פלוגה של „הפועל“ והאגף המקצועי של „זבולון“, אף הם אינם טומנים את ידיהם בצלחת. אתה מתפעל מהצעירים: ואולי יש לומר: נערים העושים באון ומרץ כדי להגליש את סירותיהם הכבדות הרחבות אל המים, ואף נערות עושות במלאכה וסוחבות סירות רחבות, שכן למלאכת המלח מופנות העינים ולקראתה מכשירים את עצמם בני הנעורים. אמנם יש ביניהם, שגילם רך מדי בשביל עמל קשה זה, בסירות הכבדות, אשר ארכן כחמשה וחצי ורחבן כמעט שני מטרים. אבל לא לעצם המקצועיות של המלחים נתכוונו עתה, אלא לחתירה הספורטאית: זהו פרק לחוד – ופרק יפה, מלהיב לבו של צעיר וגם של צעירה. מי שלא ראה אי־פעם חבר חותרים בסירה הצרה והארוכה (רחבה כ־80 סנטימטר, ופחות מזה וארכה כ־8 מטרים או אף למעלה מזה) כפופים על משוטיהם, גופיהם נמתחים, מתרוממים ומתכופפים בקצב אחד, כאילו מכוונם איזה חבל בלתי נראה – לא ראה מימיו גופים ממושמעים כהלכה.
לספורט החתירה יש כידוע רבבות חובבים באנגליה – בארץ הוא עדיין בחיתוליו. ציוני גרמניה הנהיגו את החתירה הספורטיבית כאן, כי חביבה היתה על מספר גדול של צעירים פעילים; הם איחדו את רעיון החינוך הגופני של הנוער העברי בגולה עם טיפוח רגשות של אחווה לאומית, כי אין לך דבר המקשר יותר מחתירה משותפת במשך שעות. לא בכדי קובעת המימרה האנגלית רבת המשמעות: „אנחנו בסירה אחת“, ברצותה לציין את גורלם השווה של רבים. הרגשה שלבני עם אחד פעמה בלב החותרים העברים בארץ אשכנז; אחרי שעות של פרך בסירה נחו הבחורים מתחת לעצים ביער גרמני, הוציאו ספר עברי והגו בו. נפשם נמשכה לארץ ישראל.
על בית הסירות של „עבריה“ בסביבת ברלין התנופף, כל עוד היה אפשרי הדבר, הדגל תכלת־לבן. בשנות הצרה היה הבית למקלט. כשכלו כל הקיצין, הצליחו להציל את הסירות של האגודות בהמבורג וברלין, למען החיאת החתירה בארץ. זאת היא התחלה קשה כמו כל ההתחלות, והנסיון הראשון להקים בית סירות, יותר נכון צריף, על יד הקישון נכשל; ב־1936 הפריחה הסופה את הצריף כולו על הסירות שבו ושוב הפילתו ארצה וגרמה נזק רב. ב־1939 התישבו החותרים, כחלק של „זבולון“, בנמל. צנועה מאד פינתם בצריף הספורטאים, לא רבות סירותיהם, ארבע רביעיות ואחת שמינית. כשמונים מספר החברים, ביניהם גם כעשרים בחורות. כי אף בשביל בחורה מבוגרת אין לך ספורט נאה יותר מחתירה ספורטיבית למען פיתוח הגוף וגמישותו. חתירה כזאת אינה, כמו חתירת מלחים מכוונת לזרועות בלבד המניעות את הסירה, אלא לגוף כולו, לשרירים רבים של השוקיים והרגלים.
לא קל כיום להחזיק סירות חתירה – בפרט שחידושן הדרוש כעת מצריך סכומים ניכרים, וידידי הספורט באנגליה ובארץ יידרשו לעשות טובת הענין. הפעולות עצמן, תיקון הסירות וההתאמנות נעשות על ידי חובבים, חותרים ותיקים. הנוער המתאמן עתה בחתירה, אינו כבר, כמובן ממילא, אותו נוער שעסק בכך בחוץ־לארץ; בני עולים וילידי הארץ למדו חיש מהר לחבב את מלאכת החתירה. ובתקופת ה„טריינינג“ הם משתדלים ברב מאמץ – בפיקוח רפואי כהלכה – להכין את עצמם לשיא של השג. חתירה דרוכה ומאומנת, בוזקת בנתיבי המים ומרהיבה את העינים. והתחרות ה„ראגאטה“ תוכיח. היא תיערך פעם בשנה בין אגודות החתירה בארץ, עד כה בחיפה ובתל אביב, ובאביב הבא, כפי שמקווים, תתקיים בטבריה. לא רק הכוח, ויש אומרים: לא בעיקר הכוח, של הצוות בסירה מכריע במירוץ, אלא ה„כיצד“ של המלאכה, הטכניקה המעולה והמעודנת, ההתאמה ההדדית.
לא מעטים הם המכשולים היום בעשית נפשות לספורט הנאה הזה. מלבד הקשיים הנזכרים, אין גם הבנה רבה מצד שלטונות הנמל, שאינם ממהרים ביותר לתת את הרשיונות הדרושים לכניסה לנמל. במזג האויר הטוב של הקיץ אפשר להפליג מהנמל בסירות אל המפרץ עד לקישון וגם רחוק יותר. אבל המקום הנאה ביותר לספורט זה היא הכנרת, רחבת הידים והדורת החופים. תפקיד לא קטן הוא, ליצור בטבריה את התנאים לאיכסון לא־יקר של ספורטאים, אך יחד עם זה ברור: מרכז ספורטיבי היה מוסיף הרבה גם לעיר כולה.
ח. אבנץ
"הארץ", שנה כ"ט, מס' 8334, 30 בינואר 1947, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ספינת לימוד חדשה, מצוידת מנוע ומפרשים, תיבנה על ידי הארגונים והמוסדות השוקדים על כיבוש הים וחינוך הנוער לימאות. זו תהיה ספינת הלימוד השניה בארץ. הראשונה היא הספינה „ארלוזורוב“, שכבר הכשירה עשרות יורדי־ים, ונודעה בהפלגותיה לנמלי הים התיכון. הספינה החדשה תהיה, לפי המשוער, גדולה יותר ומוכשרת למסעות ארוכים יותר.
היא נבנית ע"י חברים ומוסדות לזכרו של זיאמה חייקין – חלוץ החנוך הימי, מראשוני כבוש הים שניספה השנה במגפת הדבר. את מיטב ימיו הקדיש לחינוך הנוער והפועל לימאות; ואין נאה מצורה זו להנצחת שמו. הוקמה ועדה להגשמת המפעל ובה משתתפים מאנשי מחלקת הים של הסוכנות היהודית, „עוגן“, סולל בונה, לשכת הנמל, החבל הימי ועוד. הסכומים הראשונים לבנין הספינה נמסרו ע"י חברי „הפועל“ חיפה.
על שמו של ז. חייקין נקראה גם הספריה ב„בית יורדי ים“ – ובה אוסף ספרים בעברית ובלועזית לשימושם של המלחים והקצינים היהודים בצי. יש בספריה זו גרעין חשוב של ספרות מקצועית, תרומת מחלקת הים של הסוכנות.
"דבר", שנה עשרים, מס' 5941, 28 בינואר 1945, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בחודש אוגוסט התקיפו מטוסי האויב האניה „אל פט“ (של החברה לספנות ומסחר), ע"י פמגוסטה שבקפריסין. באניה פרצה דליקה מסוכנת. למרות הסכנה, השתדלו קציני האניה, ה"ה דב גלינסקי ומנחם פוקס, מחניכי „זבולון“, להציל את האניה והצליחו בזה. על גבורתם נודע למפקד הצי הבריטי ביםהתיכון, האדמירל א.ב. קונינגהם, והוא פנה לבעלי האניה במכתב דלקמן:
„ה"ה ג'ורג' פיליפסון, דב גלינסקי ואמיל פוקס,
נודע לי כי בזמן ההתקפה האוירית של האויב על האניה „אל פט“ בפמגוסטה ב-21 לאוגוסט 1941, הראו הקצינים הנ"ל קורת־רוח רבה ואומץ־לב. אשמח מאד, אם תמסרו להם, כי רשמתי לפני את שרותם הטוב בספוק רב.
בכל הכבוד,
א. ב. קונינגהם, אדמירל
ה"ה דב גלינסקי ומנחם פוקס הם ממדריכים הותיקים ביותר של „זבולון“ ומפליגים באניות זה כמה שנים.
"הבֹקר", שנה ח', מס' 1885, 8 בינואר 1942, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
האגודה הימית „זבולון“ התחילה את פעולתה עוד בשנת 1928, אולם את שמה הרשמי קיבלה באוקטובר 1940 ותאריך זה יש לחשוב כזמן תחילת עבודתה.
בין מיסדי „זבולון“ יש למנות את המהנדס ע' טובים, את העו"ד פרבשטיין ז"ל, את מר חיים ליבוביץ, את ד"ר גורביץ ועוד ועוד. כעת יש ל„זבולון“ סניפים בארץ־ישראל בנקודות הבאות: תל־אביב, חיפה, הרצליה וחדרה. כן יש ל„זבולון“ סניפים בארצות הגולה השונות.
מספר המתלמדים ב„זבולון“ בתל אביב ובחיפה הוא עכשיו 200 איש. במשך זמן קיומה למדו באגודה 400 איש בערך, 100 מהם הפכו לספנים מקצועיים העובדים הן בנמל והן בדייג והן באניות א"י וזרות. מתוך חניכיה הקימה האגודה 30 מדריכים מקצועיים בערך. חלק מהם קיבל רשות לנהוג ספינות באופן עצמאי. שנים מהם כבר פקדו בהצלחה על ספינת „אפק“ בזמן הפלגותיה למצרים ולרודוס.
בזמן האחרון ערכה האגודה בתל־אביב קורס ראשון למועמדים לגיוס בצי הוד מלכותו. בראש הקורס עמד סגן המדריך הראשי, מר אהרן ישראליתן. הקורס נגמר בהצלחה וחלק ממשתתפי הקורס כבר נתגייסו.
יש ל„זבולון“ תחנות סירות בתל אביב, בחיפה, בהרצליה ובחדרה וצי של סירות מכל הסוגים – חתירה, מפרשים ומוטור.
המספר הכללי של הסירות בחיפה ותל־אביב מגיע עד ל־30.
„זבולון“ הוציאה, מלבד חוברת עם דין וחשבון על פעולותיה – שני ספרים על נושאים ימיים: „אל הים“ מאת איתמר בן אבי, ו„על תולדות הספנות העברית“ מאת מר מאיר גלברט.
מרשימה של ד"ר י. צטלין אנו למדים את הפרטים הבאים על עסקני „זבולון“.
ההנהלה הארגונית של האגודה היא בידי הגב' הנריאטה דיאַמונד שמטפלת בעניני הימאות העברית משנת 1931. היא בצעה עבודה תעמולנית רחבה בכל חלקי אנגליה, יסדה סניפים בערים שונות באנגליה ובקרה גם בארצות אחרות כגון פולניה, שויצריה, אוסטריה וכו'.
הודות לתרומותיה של הגב' דיאמונד הוקמו תחנות־סירות בחופי ארץ־ישראל: תחנת יפה, בת 2 קומות, בתל־אביב ו־2 תחנות בהרצליה ובחדרה. תחנות אלה תאפשרנה את החנוך הימי למאות צעירים.
בין האישים המסייעים לפעולת „זבולון“ יש לציין את מר י. רוקח, מ. גרדינגר, י. טוקטלי.
את העבודה המקצועית ב„זבולון“ מנהלים בתל־אביב המהנדס ע. טובים ובחיפה רב־החובל זאב הים.
הודות לעבודתו הפדגוגית המוצלחת של ע. טובים עלה בידו לחנך עשרות של מדריכים שעוזרים לו בעבודתו בתור ראשי קבוצות. ההרצאות המרובות של מר ע. טובים בכל חלקי הארץ ומאמריו בעתונים שונים הקריבו את הישוב לבעיות הים. ביזמתו של מר ע. טובים ועסקנים אחרים של „זבולון“ נערך לא מזמן קורס מיוחד למגוייסים.
על הרוח המצויינת השוררת בין חניכי „זבולון“ תעידנה כמה עובדות חשובות: אחרי שנודע על הטבעת האניה „הר־ציון“, שבין אנשיה שנספו היו ארבעה חניכי „זבולון“, עלו ארבעה חניכים אחרים של האגודה על אניות בתור ספנים. כמו כן התיצבו 6 מחניכי האגודה כספנים לכוחות הצי האוירי המלכותי בגיוס האחרון.
המרצה של האגודה, המהנדס מאיר גלברט, פירסם ספר על הנושא „היהודים והספנות“, שהנו בעצם הסקירה הראשונה על התפתחות הימאות העברית מימי קדם עד היום. מר מ. גלברט ידוע גם כמומחה למונחים ימיים בשפה העברית. כמו כן משתתפים בעבודה המקצועית של „זבולון“ הקפיטן פודולי וקפיטן מייני.
"המשקיף", גליון 429, 3 בנובמבר 1940, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
חגיגה ימית נאה, שזה זמן רב לא ראתה תל־אביב כמוה נערכה אתמול אחה"צ במי הירקון, מטעם הועדה להדרכה ולהכשרה ימית ליד מחלקת הים של הסוכנות היהודית. הקפיטן ג. לידקר, הקצין הימי המפקח על נמלי ארץ־ישראל שבחסותו נערכה החגיגה הגיע למקום בלוית מר מ. שרתוק ונתקבל ע"י מנהל המחלקה הימית של הסוכנות, מר ב"כ מאירוביץ. הקפיטן עבר אחר כך דרך משמר הכבוד לקול צלילי ההימנונים העברי והבריטי.
את נאום הפתיחה נשא מר ש. טולקובסקי, ראש ה„חבל ימי לישראל“, שקדם בברכה את הקפיטן לידקר ואשתו בשם כל הארגונים הדואגים להדרכה ימית של הנוער. „עד כה קיבלו מאתנו מגויסים לצבא היבשה ולאויריה אולם מקווים אנו, כי אחרי הפגנה ימית זו תנתן לצעירינו האפשרות להשתתף גם בימיה“. הנואם מבקש להעביר בקשה זו לשלטונות הצי.
הקפיטן ג. לידקר שיבח את דרגת התחרויות ואמר בין השאר, כי החינוך הניתן לצעירים אלה הוא הטוב ביותר למלחים צעירים. באשר לדבריו של מר טולקובסקי בענין גיוס מלחים יהודים לצי הבריטי אמר הנואם: „נדרשה כבר עזרתכם לצבא ולאויריה אולם טרם באנו לדרשה לימיה. אבל מה שראיתי היום מכריח אותי להביא דבר זה לתשומת לב השלטונות. בעצם הרגשתם כבר את המלחמה בימים אלו ע"י הטבעת אחת מאניותיכם. המלחים הגבורים שלכם נספו במלחמתם להגשמת מטרתנו המשותפת שהיא להחזיר לעולם את החופש בעתיד“.
ראש העיר מר י. רוקח נעדר מהחגיגה מפאת מחלתו. הוא שלח מכתב ברכה, שהוקרא לפני הקהל ע"י מזכיר העיר, ה' י. נדיבי. במכתבו הדגיש ראש העיריה, כי גם במלחמה זו ימלא הצי האדיר של אנגליה תפקיד כביר במערכה הסופית. צי זה ידע מתוך קרבנות ומסירות למולדת להכריע את הכף לטובת האנגלים וע"י כך לאנושיות כולה.
ראש העיריה מוסר לקפיטן לידקר את אחולי העיר תל־אביב לנצחון מזהיר של אנגליה. „צעירינו שיופיעו לפניכם היום ישמשו לאות, שגם בשטח זה מוכנים אנו לתת את עזרתנו המלאה בהגיע השעה“.
מר מ. שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות הביע את שמחת הסוכנות על הצלחתה לכנס במסגרת לאומית את כל הארגונים העוסקים באמון ימי. „אנו עוסקים כעת בקטנות, אולם נושאים את נפשינו לגדולות. עכשיו – סירות קטנות בירקון, ובעתיד – אניות גדולות בים. נתנו מתגייסים לצבא ואנו נוסיף לתת. נתנו צעירים לחיל התעופה ואנו נתן עוד. עוד לא נתנו עדיין את חלקנו לצי הבריטי המפואר. התכוננו בסבלנות עד שתזכו להכנס לשורות הצי הזה. לעת עתה – חזקו ונתחזק“. הטקס נסתיים בנגינת „התקוה“ וההימנון האנגלי.
תכנית החגיגה כללה תחרויות של קבוצות חתירה מקצועית וספורטיבית, הרמת מפרשים, הפלגת סירות מפרש, תמרוני סירות הצלה וכו'. השתתפו הארגונים כדלקמן: „זבולון“ ת"א וחיפה, „הפועל“ תל־אביב, „דגל ציון“, „צופי ים“, חי"ל ת"א, מועדון השייטים ת"א, מועדון „כרמל“ חיפה. בפעם הראשונה השתתפו בתחרויות גם חניכי בית הספר הימי בחיפה. החגיגה הנאה השאירה רושם רב על כל הנוכחים. ארגון החגיגה שהיה בידי מר ח. לבוביץ עמד אף הוא על הגובה הדרוש ולמרות המספר הרב של הנוכחים היה הסדר מופתי.
"הבֹקר“, שנה ו', מס' 1485, 16 בספטמבר 1940, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
על חוף הים בסביבת בית המטבחיים הישן, במקום שכיום בנוי המלון „ריץ“, תנועה בלתי רגילה. למרות חוסר כבישים ומדבר חול מופיעים פה ושם בנינים אחדים ברובע החדש של תל-נורדוי, במרחק ממרכז העיר. נערכת חגיגה מיוחדת במינה. חונכים סירה בשם „ביתר“ וראש בית"ר, מר זאב ז'אבוטינסקי ז"ל, נוכח בחגיגה. רוב הקהל – נוער. אורחים מבוגרים כמעט שאינם נראים, ואלה שבאו – הם מבין השכנים. אף עסקן צבורי אחד, לא בא, אף כי נשלחו הזמנות מרובות. מי יטריח את עצמו לבוא ולראות בהורדת סירה עלובה? רק חברי הועד של האגודה הימית באו למקום. הקבוצה הראשונה של מדריכי ביתר, שקבלו את חנוכם המקצועי זמן ממושך לפני החגיגה, עמדו דום בתלבושת מלחים על-יד הסירה. הים געש. למרות רצונם הכביר של הצעירים אסר המדריך את הורדת הסירה – ופחדנות זו עוררה לא מעט הערות עוקצניות: „ימיה עברית! כבר חונכים סירה על היבשה!“ אולם טעו המבקרים. קבוצה זו של מדריכים, שאחר כך עברה לאגודת ים „זבולון“, הראתה נפלאות: באותה הסירה הגיעה בפעם הראשונה לבירות, זמן-מה אחר כך הגיעו בסירת „זבולון“ ששמה „בת-גלים“ לקפריסין. במקרה זה נמשכה הנסיעה כחודש ימים וגרמה להתפעלות גם בין הימאים הותיקים מבין שכנינו. קבוצה זו חינכה מאות בחורים ברוח ימי ושמשה יסוד לאגודת יורדי-ים „זבולון“ תל-אביב הצנועה, שבשנים הבאות נהפכה לארגון בינלאומי גדול.
1934
עברו כארבע שנים. שוב מיפקד וגם הפעם בשממה. הוא נערך על שפת הירקון, במעמד לאֶידי אֶרליי, כיום המרקיזה אוף-רידינג. תל-אביב עוד לא הגיעה לשפת הירקון. תל-נורדוי, במקום שנערך המיפקד הראשון היה כבר חלק מפותח של העיר. עסקנים ובאי כח הישוב לא הטריחו את עצמם גם הפעם לבוא למקום המיפקד דרך החולות, ואף נוכחותה של לאֶדי אֶרליי לא משכה אותם.
„זבולון“, שבינתיים גדל בארץ, מופיע גם באנגליה. האורחת, לאֶידי אֶרליי, היא נשיאה של מרכז האגודה שבלונדון. היא מספרת ל„זבולונים“ הצעירים על חשיבות כיבוש הים, על ערך החינוך הימי ומעודדת אותם לפעולה מאומצת.
1935
ובינתיים אין „זבולון“ יודע מנוחה. הוא אינו מסתפק בהדרכת הנוער בשטח ימי. יושבת-ראש האגודה, גב' הנריאֶטה דיאמונד, נודדת בארצות הגולה היהודית באירופה ובמזוודה פנס-קסם ואוסף תמונות מן ההתחלה הימית הצנועה בארץ ישראל. היא עובדת במרץ. בכל מקום שהיא מופיעה היא מלהיבה את שומעיה. יש לה מטרה אחת: כיבוש הים לכל צורותיו. היא מיסדת סניפים חדשים של „זבולון“ בכל מקום שהיא מבקרת בו. והנצחון הראשון בא. יום אחד נתקבלה ידיעה מן הקונגרס שבשווייץ, שנוסדה המחלקה הימית של הסוכנות, שתצטרך להדריך ולכוון את המאמץ הימי של העם. בהחלטה על יצירת מחלקה זו בפעם הראשונה מצא ביטוי רעיון כיבוש הים, שאגודת „זבולון“ החדירה אותו במשך שנים בארץ ומחוצה לה.
התחלת הנמל
חודש מאי 1936. תל-אביב וכל יהודה נהדפו מגישה לים. הרעיון הישן של דיזנגוף על נמל בשפת הירקון מתקרב להגשמה. איך לבצעו? אמנם יש רשיון לפריקת מלט, אפשר לגייס מספר סירות עלובות, ובהן אותה „בת-גלים“, שלפני שנים מספר היתה בקפריסין תחת דגל „זבולון“, אבל היכן הספנים, שישלטו על הים הסוער? וקרה הנס. הבחורים מ„זבולון“, שאיש לא החשיב את פעולותיהם הימיות עד עתה, הראו את כחותיהם ואת ידיעותיהם. הם אנשי ההגה והמשוט הראשונים, ששמשו כמדריכים לחבריהם בעבודת הספנים הקשה בנמל תל-אביב. יחד עם יצירת נמל תל-אביב חלפה אדישות הצבור כלפי בעיות ים. בינתים נזכרו גם את האניות העבריות וה„זבולונים“ הנושאים בכבוד את השם של מלח עברי. מפינות נידחות בעולם מתקבלות ידיעות על הופעת ה„זבולונים“ במועדונים הציוניים, והיהודים עורכים לכבודם מסבות, וזבולונים אלה מפיצים את רעיון כיבוש הים העברי והם משמשים תמונה חיה להצלחת האגודה בפעולתה החינוכית-הימית.
1939
קהל בלתי-רגיל מצטופף על הרציף, שעל-ידו עוגנת סירת המיפרש „אופק“. בחורים בתלבושת ימית רצים כשילקוטיהם על שכמם. נשמע צפצוף המפקד ובלווי „הידד!“ ו„דרך צלחה!“ יוצאת הספינה מן הנמל, פורשת את מפרשיה ומתרחקת. זוהי ספינת-הלימוד של „זבולון“, שמפליגיה החליטו להגיע לקושטה. לא גדולה היא הספינה, רק 15 מטר ארכה, אולם בה דירה שלמה: לרב-החובל, המלחים, מטבח, מחסנים, נוחיות – אניה ממש בזער-אנפין. כל המפליגים הם אנשי „זבולון“, בעלי דרגות שונות. מפקדה וקצינה הראשון הם מן המדריכים הותיקים ביותר. מתל אביב לחיפה, מחיפה לקפריסין, מקפריסין לרודוס… וכאן מתחוללת סערה איומה ו„אופק“ חוזרת לקפריסין, כדי לתקן את הנזקים שנגרמו בגלל הסערה. אולם רוח הבחורים לא נשברה: קדימה למטרה! ו„אופק“ חוזרת על עקבותיה ומגיעה בשלום לרודוס. וכאן קרה העכוב הבלתי-צפוי – פרצה המלחמה. היה הכרח לחזור ולא דוקא בדרך הקצרה ביותר. בחופי טורקיה חשבו את „אופק“ כצוללת של האויב ופגשו אותה בצפירות אזעקה. אולם גם בנסיון זה עמדו ה„זבולונים“ וחזרו עשירי-נסיון ימי, שאף בתנאי המלחמה הם שולטים בו. הם הגדילו את ידיעותיהם בספנות, במכונאות, בשמירת הספינה, בבישול, ובעיקר – הם הוכיחו שהם יורדי-ים אמיצי-רוח.
15 בספטמבר 1940
מאורע על חוף הירקון. הדגל הבריטי על רקע לבן מתנוסס על תורן, שבני „זבולון“ הקימו באמנות של ספנים ותיקים. הקצין הגבוה של הימיה בארץ מקבל מפקד של אנשי-ים עבריים צעירים. ובתמונה הנהדרה של עשרות הסירות מן הסוגים השונים ומאות הבחורים מארגונים הימיים תופסים ה„זבולונים“ מקום נכבד. הילדים בגיל רך שולטים בבטחון על המשוטים. בחורים יותר מבוגרים מובילים בדייקנות את סירות המפרש במעברים הצרים. בשתי-סירות הצלה מסיימים בני „זבולון“ אותה תכנית הכללית על ידי הצגת תמרונים ההכרחיים בימי המלחמה: שמירה בפני אוירון, העברת פצועים מסירה לסירה וכו'. בפיו של הימאי הבריטי המנוסה אין מלים כדי להעריך כראוי את כל מה שראה, ובעיקר – שלא ידע שלפני 10 שנים הניחה את היסוד להתחלת כל הפעולה הזאת קבוצה קטנה של בחורים, שכל כך לעגו להם בחוף השומם בתל-נורדוי.
„הארץ“, שנה כ"ד, מס' 6430, 28 באוקטובר 1940, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 