מה יפעל ישראל.

[…]

העשיר רב האוצרות נתן רוטשילד, התפוש ברוב עשרו במסחר הנפט הרוסי, יחל לשים משטרו למוצאיו ולמובאיו על הים השחור בלי עזר זולתו. נ. רוטשילד הציע לא אחת לפני אנשים שונים שיקבלו ע"ע את הובלת נפטו לחופי הים השחור וגם לחפי הודו וסנים, ומשום דיני המלכות, רצה שתהיינה האניות רוסיות ודגל רוסיא עליהן גם להתנוסס ובעליהן יהיה אנשים רוסים. לוא הצליח החפץ הזה ביד רוטשילד, שתהיה מלאכת ההובלה נעשית ע"י אחרים, אזי היה דינו כדין שולח-משאות מן השוק ולא יותר. אבל הסוחרים ובעלי הספינות מבין הרוסים לא נתנו ידם לו, וע"כ, לפי שמועות שראוי לסמוך עליהן, גמר בדעתו להכין לו בעצמו אניות לצרכי ההובלה; שלש אניות-קיטור תהיינה עשויות כעין גלות לשפוך לתוכן את הנפט ושתי אניות תשאינה עצים ושאר חמרים שיש בהם צרך מה. עד כמה קשה לבית מסחר רוטשילד, שמצודתו פרושה כעת על מקצוע שאין גדול ממנו על שדה חרשת הנפט הקוקזי, להביא לו עצים ולפלס נתיב לנפט, יש לראות מזה, כי בשנה העברה הובאו עצים מנארוועגען לבאטום! דמים מרובים מאד נשתלמו בעד מעמד העגלות-הגלות (אשר תכילינה את הנפט בתוכן) במסלת הברזל הקוקזית, מחסרון מקום להוביל את הנפט. לפי ההשערה ישלח רוטשילד את הנפט באניותיו לחפי הודו וסנים. לפי"ז יעלה מספר צי נושא הנפט על הים השחור עד כדי שלש אניות-קטור והגיע כעת לחמש עם הנמצאות מכבר, אבל עודנו קצר יד לעמוד בקשרי מלחמת ההתחרות נגד הצי האנגלי המחזיק 16 אניות שטות על פני ימנו זה. כנשמע יעמוד בראש הצי הרוטשילדי ספן רוסי גם ירחף עליו דגל רוסיא, הכל כדין וכהלכה. אבל בכל אלה לא יפיק רצון מסוחרי רוסיא.

---

"הצפירה", שנה שש עשרה, מס' 30, 15 בפברואר 1889, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

תשעה ימים לאמעריקא!

בשבטי ישראל אודיע נאמנה כי נפקדתי להיות סוכן (אַגענט) בבראדי בגאליציה אשר על גבול רוסיא

להנאָרדדייטשען לאָיד בּבּרעמען,

Norddeutscher Lloyd in Bremen

למכור שיפפסקאַרטען לאנשי רוסיא ההולכים לאמעריקא דרך פה.

אניות־הקיטור מהנאָרדדייטשען לאָיד הנה המובחרות והמשובחות מכל האניות, היינו שהולכות במהירות גדולה מאוד, בנויות עפ"י המצאות החדשות, טובות וחזקות ומפוארות. לאלה עוברי ימים העניים ההולכים על

„צווישׁענדעק“

יש מקום רחב־ידים, נוח לבריאת־הגוף ומאכלים בריאים. המקחים ממוצעים. מיום בואם לברעמען עד ירדם האניה ימצאו הנוסעים מקום ללון באכסניא טובה ולחם ומזון כּשׁר חנם אין כּסף. גם בלעכגעשירר ומאַטראַצען הנצרכים לדרך יקבלו חנם.

כל ההולכים לברעמען עם השיפפסקארטען שלי ימצאו אצלי גם אייזענבאַהנקארטען לכל המקומות באמעריקא, אשר יעלה מחירן פחות מהמקח הקצוב אצל הבאַהנען.

ביחוד הנני לעורר את אוזן הנוסעים, כי הפאַססאַשירע אשר יבואו לגבול אשכנו עם השיפפסקארטען אשר לקחו מדי, חפשים המה מהראוֹת סך ארבּע מאוֹת מארק לגלגוֹלת, אשר הוקצב מטעם הממשלה באשכנז לאניות מארץ אחרת. – כל הרוצה לנסוע מרוססיא לאמעריקא יפנה איפוא אלי:

N. Margulies, Brody

בית-מסחר שטרות וקאָממיססיע של תבואה, אַגענט מהנאָרדדייטשען לאָיד עפ"י רשיון הממשלה בעסטרייך.

---

"עברי אנכי", שנה עשרים וחמש, מס' 3, 19 באוקטובר 1888, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

נחום סוקולוב.

אישים.

אוֹגוּסְט בַּאלְלִין, „ידיד הקיסר“. (א).

ביום 27 מאי לשנת 1847 נאספו 41 סוחרים האמבורגים ליסוד חברת מניות להובלת חבילות בין האמבורג ואמריקה („האמבורג-אמעריקאנישע-פאקעטפֿאהרט-אקציענגעזעללשאפֿט), הנקראה בראשי תבות: האפאג. בברימן הסמוכה היתה חברה כזאת קיימת משנת 1826, וחוץ מזה, השכילה ברימן לשים את עצמה למקום מוצָא לתנועת המהגרים לאמריקה. לפיכך, החליטה האמבורג להתחרות עם ברימן. ביום 15 אוקטובר לשנת 1847 שלחה החברה ההאמבורגית החדשה הנ"ל את אניתה הראשונה לאמריקה. שֵם האניה ההיא היה „דייטשלאנד“. החברה החדשה מהרה להתפתח: בשנת 1856 כבר עמדו שבע אניות-מפרש לשרת לפניה. היא הציבה לה למטרה עיקרית: להוסיף לשכלל את התקונים בשביל נוֹחוּת הנוסעים והרוחתם. לא עברו שנים מועטות, וברימן התחילה מרגשת את תוקף יד התחרות, ותתאמץ להגן על עמדתה ולבצר את מקומה אשר כבשה לה מקודם. אז נוסדה בברימן חברת ה„נארדדיטשער ללויד“, והיא עשתה – זאת היתה בשנת 1857 – צעד-ענק קדימה: בטלה את אניות המפרש, ותקבע תחתיהן את אניות הקיטור.

בעת ההיא התיחסה האמבורג עדיין בקוטן-אמונה להמצאת אניות הקיטור. עוד בשנת 1853 החליטה האמבורג, ש„מסע הקיטור לא יוכל להתקיים, כי אם לא תקצוב הממשלה איזו מכסת-כסף לתמיכתו“. אבל החלטה הזאת לא ארכה. הסופר טהיעס, הבקי בקורות ה„האמבורג-אמעריקא-ליניע“, מתאר את השתלשלות השנוים, אחרי ההחלטה ההיא, בדברים האלה:

„כבר בסוף השנה ההיא (1853) יצאה אותה ההנהלה בעצמה בהצעה, לבנות שתי אניות-קיטור, אלפ ם אלפים [השיבוש במקור] טונה כל אחת, ולשנות את כל תוכן עבודת החברה ומגמתה. הצעה זו נערכה בישיבת בעלי המניות. לנוכח סכנת התחרות ופחד ההפסד והבטול ע"י זריזותם של אחרים, נצחה ההשקפה הנמרצה, שההאמבורגים הם כשרים לכך, להפיר את מסורת הַזִיקָה וההשתעבדות לקצבת הממשלה ולהיות ראשונים למתיחת קו-מסע-הקיטור בכח עצמם. הנמוק המעורר לא היה נמוך כספי פשוט, כי אם רגש-החובה לבסס על יסודות איתנים ובטוחים את סחר-אמריקה עם האמבורג, שהחל לשגשג ולפרוח, וגם להגן עליו מפני התחרות הזרה. בספר הזכרון שחוּבר אז גרמו על אמריקה ועל אנגליה ונאמר: „הרבה יותר מדי פגרה האמבורג ללכת אחרי ההתפתחות הפרקמטיאית הזאת, ונראה לנו, שחברתנו היא, לפי כל תנאי קיומה ויסודי תעודתה, חייבת בדבר, לעמוד בפרץ, בתור היותה הראשונה והבכירה לכרכי הים ולבירוֹת המסחר של גרמניה“.

ההצלחה לא אחרה לבוא, ותוכיח, שיש יסוד לתקוות המתקנים האלה, ואעפ"י שנראו אח"כ גם נדנודים, רתיעות-לאחור ופגעי מַשְׁבֵּר פעוטים, שהיו עלולים לצנן את ההתלהבות ולהרפות את הידים העסקניות. קו ההתפתחות לא רץ ישר ומאוזן, כמשורטט בסרגל. אחרי תקופת הפזיזות הראשונה בא השבר ההכרחי. הרכוש הנבהל לרווחים קלים הָמָה, חָמר, חולל הרבה חברות חדשות במקצוע זה, ונתן לה„האפאג“ ענינים רעים לענות בהם. העסקים החדשים, והרפוים ביסודם, התנפחו כשלפוחיות, וגם התפקעו כמוהן. ה„ללויד“ בברימן הושתת ונתבצר, והוסיף לכבוש מקומות חדשים, ובהאמבורג עצמה נוסדו בשנת 1872 עוד שתי חברות חדשות בבת אחת. אמנם לא בצרו להן אלה עֶמדה חשובה ולא האריכו ימים, ואולם אם הן בעצמן רק נזדקרו והבריקו וגם כבו, אבל, ככל דבר חידוש, זעזעו ע"י גרוי עַסְקָנִי הרבה מבעלי הרכוש, וזרזו את ההתפתחות האטית של החברה הישנה. על כל פנים אנוסה היתה זו האחרונה להאבק עם המחדשים המסיגים את גבולה, לבלי תת להם לתפוס את המקום הראוי לה, ודבר זה גרם לה להתעצם ולהשתרע יותר משהספיק לה כחה הפנימי.

„קו-הנשר“ – בשם זה התחברו שתי החברות להלחם מלחמת-תחרות עם ה„האפאג“ – לא ראה סימן ברכה ביגיעותיו היתרות: גרם הפסד מרובה ל„האפאג“, אבל הצלחתו הראשונה היתה רק זעזוע ורטט עובר. לא מצא תנאי-הכושר לקיום תמידי, ויעבור ויִבּטל מהר מן העולם.

אז התעשת ה„האפאג“ לצעד מכריע (בשנת 1875): קנה קנה את „קו-הנשר“ עם כל רכושו והמונו. ואולם גם הדבר הזה עוד לא שם קץ לנסיונות ההתאבקות. עתה היו לו ל„האפאג“ אניות יותר מן הצורך.

עד שנת 1883 נמשכה העבודה להחלָמת החברה. ואז קם לה שטן חדש,  והמצב נעשה מעיק ומסוכן מאד לחיי החברה. חוץ מסלוֹמַן, פֿירמת-הספינות ההאמבורגיות העתיקות, שעבר גם הוא מהמפרש אל הקיטור, עלתה על-במתי ים חרשת אניות-הקיטור של אֶדוארד קארר, והיא התחברה עם סלוֹמַן, ותהי עמה  יחד לחברה חדשה ואדירה מאד, שנקראה בשם „אוניאָן“ („אוניאָן-דאמפּפֿשיפֿפֿס-לינניע“).

אך מן המלחמה הזאת עתיד היה הגואל החדש לצאת בעד ה„האפאג“ – ממחנה האויב,  והוא – אלברט באאלין.

אלברט באללין היה אז כבן שלשים, ויהי אחד מסוכני המסע („פּאֿססאזש-אגענט“) של אניות קארר. הוא היה יהודי האמבורגי צעיר. אביו היה סוחר קטן, ועניני מסחר וקבלנות פעוטים היו לו עם חברות בעלי האניות. היו לו בימי עלומיו ידיעות מקוטעות ושטחיות ע"ד האניות. לא יכול היה ללמוד הרבה בהאמבורג, אם משום שהיה  יהודי, או משום, שבכלל, למוד מסע האניות איננו למוד מקומי, אלא זוקק הוא את הֶעָמֵל בו לסובב בארצות ולהסתפח לנחותי-ימא. על כן נסע אלברט הצעיר לאנגליה: שם אין שואלים ואין דורשים הרבה במגלת-יוחסין, ואין בודקין את הגזע  ואת הדת. נכנס שם לשרת אצל חברת האניות של קארר, ושם נתרחב אפק ידיעותיו, וכנראה, הכירו בו האנגלים סימני-כשרון. רוב עסקי חברת קארר היו באנגליה, שם נבנו רוב האניות, שם למדו לסדר את המסעות, אבל המטרה היתה – גרמניה והאמבורג. על כן היה היהודי הגרמני הצעיר הזה אורח קרוא ומבוקש. הכירו אז באנגליה, שגרמניה היא חלקה פוריה, שיש בה שבר, וידיעותיו של באללין, ששבילי האמבורג היו נהירים לו, הועילו הרבה לשכלול תקנות החברה כולה. מנהלי ה„האפאג“ הרגישו אז, שאיזה כח גדול נלחם עמהם, שאיזו תחרות פקחית, שאיזה תכסיס דק ומחוכם מאד מערער את בניניהם ומשדד את מערכתם, ולא שערו עדיין, כי זה הוא היהודי ההאמבורגי הצעיר, אותו היהודי, אשר אלו בא אליהם בהאמבורג ויבקש להספח אל אחת כהונותיהם, ספק גדול, אם היו מקבלים אותו.

אמנם האחרי הערעורים והסכסוכים השלים ה„[ה]אפאג“ עם ה„קארר-ליניע“, ואז הוחלט לסדר עסק משותף להובלת נוסעים, וההנהלה נמסרה לידי ה„האפאג“. אז כבר השכילו ההאמבורגים בחוש המסחרי  הדק שלהם לסתום את מקור עצבם ורגזם, וירכשו את אלברט באללין, ה„פאססאזש-אגענט“, ואת גידא וואלף, מנהל ה„קארר-ליניע“, לעבוד עמהם.

ובשנת 1888 החליטו בהאמבורג לקנות את כל אניותיו של קארר ולהביאן לנמל האמבורג, ולשלם כמה שדרשו הבעלים במחירן, למען יהיה מעשה העסק שלם בידם.

ואז הכניס באללין חיים חדשים ויברא תקופה חדשה בקורות החברה הגדולה.

אחרי אשר עברו חכוכי קְרַב-התחרות, צמצם באללין את כל זריזותו בעבודת סדור החברה. הנסיונות שקנה לו באנגליה, אופן השלטון-על-הים שראה  ויתבונן שם, עמדו לו, להורות את הדרך הנכונה. הצורה הדוממת וְהַשָׂבָה של ה„האפאג“ פנתה מקום לרעננות ונוער, לעוז וחיל. באללין השכין באהלי גרמניה את חכמת הספנים האנגלים ואת סודות המסורת הגדולה שלהם.

זו היא התעודה היהודית בגלות מכבר, להעביר ולהחליף, להוציא ולהכניס את המדעים ואת השיטות מארץ לארץ, ובמובן זה רשות לאמר על באללין, ש„מעשי אבותיו בידיו“.

וה„נורדדייטשער ללויד“ בברימן היה גדול אז מה„האפאג“ בחכמה ובמנין, ויעבור לפניו בהתקדמות, כי אותו לא מררו ולא רובו בעלי תחרות במדה רבה, ועל כן יכול היה להתפתח יותר במנוחה. כאשר יריבו שנים – הלא השלישי מצחק תמיד. וכן, בתור „טֶרְצְיוּס גוֶדענְס“ היה מוציא לעצמו גם פֵירות משובּחים מן התחרות, שהיתה בין „האפאג“ ובין קארר וסלוֹמַן.

באללין כבר ראה אז, בלי ספק, את המטרה לנגד עיניו. אומץ רוחו, שקידתו הנפלאה, כחו הכביר התחילו לְרַגֵש את ברימן. במשך עת קצרה עלה בסולם המשרה עד למרום. הוא ידע למצוא אנשים תמימי דעות, שהשקפותיו לא נראו להם כחלומות, אעפ"י שלפי דעת הצבור אז, היה היו ההשקפות ההן באמת מתמיהות ומוזרות מאד. באללין רצה לנצח את הזמן העצל. לפיכך החליט, בכלל, להחיש את אופן עבודת החברה, לזרזה ולדפקה במדרגת מהירות יותר גדולה, בשביל כך שׂם את לבו, שנחוץ הוא לחברה כזאת לא רק להתקיים סתם, כי אם גם להיות מפורסמת ומכובדת. התחיל תּר ומבקש פקידי-מסחר ופקידי-טכניקה גבוהים מהמדה המורגלת – וזה הוא סוד ההצלחה – גם מצוא מצא אותם. אסף לו קהל של ספנים מן המובחר, ועל כשרונם יסד את עבודת החברה.

(סוף הפרק יבוא).

אישים.

אוֹגוּסְט בַּאלְלִין, „ידיד הקיסר“.

(סוף פרק א')

למען ראות את עבודתו הגאונית של באללין, נחוץ לשים לב לתקופה אחרי תקופה בתקונים השונים אשר החל ויבצע. בגדר זה עוד הפעם נאמנים עלי דבריו של המומחה טהיעס:

„למען תת לחברה, אחרי יצירתה המחודשת בשנת 1886, עֶמדה חשובה בשוק תחרות הספינות שבעולם, ולמען בסס את עתידות הכנסותיה לבטח, צריך היה  לשכלל את הנסיעה לנויורק באופן כל כך משובח, עד שלא תוכל שום חברה אחרת להתנשא ולהתפאר עליה. כי הדרך לנויורק היה גם עתה, אם לא לפי מספר האניות, עכ"פ לפי תכונתן (לפי מכסת ההון השקוע בהן וגם לפי השפעתה ופרסומה – היסוד המכריע.

„אנגליה וברימן כבר תקנו אז מסע אניות-קיטור נמהר. ה„האפאג“ החליט בשנת 1887 לא רק לצאת בעקבותיהן, אך גם לעלות עליהן בנוגע ליפי האניות ולחיזוק בנינן עם מכונות כפולות ולוליונים כפולים. בשביל זה העלו את הקרן-הקיימת של החברה (1890) לשלשה מיליון מרק, וגם העלו את סכום ההלואות. בשנת 1889 הפליגו שתי האניות הנמהרות הראשונות: „קולומביה“ ו„אוגוסטה וויקטוריה“ בים; בשנת 1890 יצאה ה„נורמניה“ ובשנת 1891 – „הנסיך ביסמַרק“.

באופן זה נוסד בשנת 1891 והלאה מסע-חפזון באניות-קיטור שבועי בסדרו, ומאז והלאה הלכה התנועה הלך והתפתח, וכל אניה חדשה סמנה עוד צעד אחד קדימה בדרך הזאת. גודל האניות החדשות (בתחלה 7250 טונות, ואחר כן 8500, הדר בניניהן, הַרְוָחַת חדריהן, דיוק עבודת הספנים העובדים בהן ומהירות מסען הקנו לחברת „האמבורג-אמעריקא-ליניע“ את החיבה במדרגה לא נופלת מזו שנודעה מכבר לאחותה הבכירה המפורסמת והמצוינת מאז: הללויד הגרמני הצפוני. ה„נסיך ביסמַרק“ עלה אז במהירות נסיעתו על כל האניות האחרות, ויזכה לאות „רביד התכלת של האוקינוס“, בעבור היותו האניה המהירה בכל אניות התבל, בעשותו את כל המסע במשך ששה ימים, אחד עשר שעות וארבע וארבעים דק.

„הנצחון הזה של החברה ההאמבורגית הביא ברכה גם למלאכת בנין האניות בגרמניה. משנת 1854 עד שנת 1871 נעשו כל אניות החברה ההאמבורגית באנגליה; בשנת 1872 נבנו שלש אניות הקיטור הראשונות בהאמבורג ובקיל עפ"י תכנית אניות הקיטור האנגליות החדשות. בין כה וכה החל גם הצי הגרמני (אניות הצבא) ללכת מחיל אל חיל, ויבן מספר אניות מן הטפוס הבינוני, ובשנת 1885 נתן צו, שמאז והלאה תבנינה כל אניות הפוסטה של הממלכה בגרמניה. אבל עוד לא קוה איש לבנות גם אניות חפזון בארץ הזאת. הקיסר ווילהלם, בהיותו עוד נסיך צעיר, שעה הרבה למקצוע האניות, וישם לפני הנסיך ביסמרק את ההצעה ליסד בתי מלאכה בחופי הים הגרמנים לבנין אניות חפזון, וביסמרק סלל נתיב להצעה חדשה זו, והחברה ההאמבורגית לא בנקל הסכימה על הדבר, שנראה בעיניה כספק גדול וכהנחת המעות על קרן הצבי, ובעת אשר נבנתה בגלל האניה „קולומביה“ באנגליה, עשתה סוף סוף, אחרי שהיות ודחוים רבים, את הנסיון הראשון, ותבן את ה„אוגוסטה וויקטוריה“ בשְטֶטִין, ולא עברו ימים מועטים, ואניה גרמנית זו נתחבבה כל-כך על הקהל, עד כי  בפעם הזאת כבר החליטה החברה בעצמה, בלי שום כפיה והפצרה מלמלעלה, לבנות, בעת ובעונה אחת עם ה„נורמניה“ האנגלית, את ה„נסיך ביסמַרק“ בבית המלאכה השטטיני הנקרא: „בולקאַן“, והאניה האחרונה הזאת גדלה עוד יותר מאלה שקדמו לה, וככה התפתחה חרושת הבניה והגזרה של אניות בגרמניה עצמה, עד שכעת לא די שאין גרמניה נזקקת במבנה אניות לאנגליה, אבל היא גם תופסת עֶמדה חשובה בתור קבלנית למבנה אניות בעד ארצות אחרות“.

וכל הנהגת המוסד הענקי הזה נתונה בידי באללין, אשר המעט לו שהוא משתדל, שהעסק יעשה קציר בעד המשתתפים בו, אך הוא גם מכוון את מעשיו באופן מתאים לצרכי הממלכה. החברה הזאת, מתוך שהיא צריכה למכונות כבירות, לנצח את המרחק, היא פותחת כר נרחב לבתי מלאכת המכונות, ומתוך שהיא צריכה לבונים ולאומנים, הרי היא נותנת להם יד להתפתח ולמצוא חית ידם בכבוד ובריוח מכשרונם ומעמל כפיהם ורוחם. באללין יסד חמש וארבעים „ליניות“, זאת אומרת מסלות ומסעות קבועים. עיניו על כל כדור הארץ ועל כל הימים, וכאשר היתה אך יכולת קלה ליסד ולחדש, הנה הוא החלוץ, שהצליח לא רק להתחרות עם אחרים, אך גם לעלות עליהם. בשנת 1886 נקבע המסע משטטין לנויורק. אז פעלה עוד חברה אחרת, שנקראה בשם: „באלטישער ללויד“, אבל היא לא יכלה עמוד, ואחרי עבור עת קצרה אכף עליה ההכרח להפסיק את  תנועתה, ואז בא החברה ההאמבורגית ותירש את מקומה ותגדל, אך ברבות הימים עשתה חוזה עם חברה אנגלית אחרת, ותשנה את המסע של אנשים למסע-משאות. זאת היתה אחת פעולותיו הראשונות של באללין. אחרי כן ספגה החברה החדשה, כאמור, את ה„אוניאָן ליניע“ עם מסעותיה 2-4 פעמים לחודש בין האמבורג ונויורק, ותוסף ותיסד: האמבורג-הודו המערבית, אמריקה המרכזית, קולומביה ומקסיקה (5 „ליניות“ בשנות 1887, 1903, 1893, 1890, 1880,) ותצליח מאד בקביעת מסעות מהאמבורג לבלטימורי (1888), ומני אז הלכה ההתפתחות הלוך וחוש. מצב הענינים היה רצוי, שעת הכושר היתה, ובהתפתחות עסקים גאוניותו של כל מנהל ניכרת תמיד בזריזות ההשתמשות בתנאים טובים – ועובדים. ככה נסדרו עד שנת 1900 מסעות קבועים: מהאמבורג למונטריאל, קְווֶבֶּק והליפֿקס (1891), מהאמבורג לפילדלפיה (1889), מהאמבורג לנויורק (מסעות חפזון באניות כפולות-לוליוֹנים בכל חמישי בשבת דרך סויטהאמפטון, שֶרבור ופליימוס – 1889), מהאמבורג לאפריקה המזרחית והדרומית (שלש „ליניות“ – 1900, 1890), מהאמבורג לבוסטון (1891), מגינוא לנויורק (שתי אניות חפזון לנוסעים ולהובלת מסעות – 1901, (1889), מהאמבורג לנויורק (מסעות חפזון באניות כפולות-לוליונים בכל חמישי מגינוא לנהר פאַלאַטה (1896), מהאמבורג לניוארליאנס וגלווסטון (1892), מהאמבורג לגדות המזרח של אמריקה הדרומית (4 „ליניות“, – 1900). הרשימה הענקית הזאת אינה צריכה לפירושים, והיא הלכה הלוך והמשך בשנים שאחרי כן. וחוץ מאלה יש עוד לציין: מהאמבורג לגדות המערב של אמריקה הדרומית (3 „ליניות“ – 1901), מנויורק לאסיה המזרחית (1898), מנויורק להודו המערבית, לקולומביה ולחופי הים של אמריקה המרכזית (4 „ליניות“ – 1901), שבע „ליניות“ אניות-חוף של אסיה המזרחית אצל חופי הימים של חינה וסיביר (1901), מהאמבורג אל הריינוס (1902), מנויורק אל חצי אִי הבלקנים, אל  קושטה ואודיסה (1902), מגינוא לניצא (1902), מלוליא לאימרן (1903), מנאדוויק לאימדן (1903) ומסע תענוגות להודו המערבית, לוויניצואילה, מקסיקה, לים התיכון, לים השחור, לסקנדינביה ולרוסיה.

במרוץ של נצחון זה, מאליו מובן, שה„האמבורג-אמעריקא-ליניא“ התיצבה מהר בראש כל חברות האניות שבעולם. זכות ההצלחה הזאת תלויה בהנהגת החברה, שהבינה להכשיר את התנאים ולמצוא את הכחות המסוגלים להתפתחותה. הכח היותר מזורז והכשרון היותר גאוני של איש יחיד – ואיש כזה הוא באללין – לא היו מספיקים, אלו לא הונח ביסוד כל ההנהגה עיקר העיקרים, שהפרסום כלפי חוץ צריך להיות מכוּוָן ומקביל אל העוז והחוסן של הסתדרות שלמה בפנים. זהו פתרון חידת מזל-הפלאים הזה, שרבים לא מצאו פשרו. על כן קמלו ויכלו הפעלים הענקיים של תקופת המיסדים הראשונים, שקדמו לחברה זו, וכלעומת שבאו כן הלכו – בעטיו של חוסר היחס וההתאמה הנכונה בין הרצון והיכולת.

החומר הנמצא בידי מגיע רק עד שנת 1902, ומאז ועד עתה הלא נוספו מסעות קבועים חדשים והרבה הרבה אניות, אשר כמוהן לא פללו אף בעלי הדמיון. אבל גם החומר הזה דַיו להראות את העליות הנפלאות, שעלתה חברה זו: בשנת 1848 היתה הקרן הקיימת שלה 456,000 מרק; בשנת 1886 – 15,000,000 מ'; ובשנת 1902 – 100,000,000 מ' (עליה של 666 אחוזים); הריוח היה בשנת 1848 – 66,450 מ', בשנת 1886 – 2,414,401 מ', ובשנת 1902 – 17,832,796 מ' (עליה של 798%); חלק הריוח הנתון למשמרת עלה בשנת 1848 – 7,863 מ', בשנת 1886 – 195,682 מ', ובשנת 1902 – 21,199,019 מ', (עליה של 10833%); מספר מדת הטונות של האניות היה בשנת 1848 – 1400, בשנת 1886 – 60,531 ובשנת 19032 – 651, 151 (עליה של 1076%); מדת הטונות של האניה היותר גדולה היתה בש' 1848 – 717 [זאת היתה עוד אנית מפרש], בשנת 1886 – 3,969, ובשנת 1902 – 16,502 (האניה „דייטשלאנד“ – ואולם מאז ועד עתה נוספו אניות חדשות, שאלה נחשבות כנגדן כקליפות אגוזים; ל„אימפרטור“ כבר יש יותר מחמשים אלף טונות, ול„ביסמַרק“ החדש אומרים, שיהיה כשבעים אלף – אבל גם העליה במשך הזמן הנ"ל עולה עד 418%); המדה הבינונית של אניות האוקינוסים במדת טונות היתה בשנת 1848 – 700, בשנת 1886 – 2742, ובשנת 1902 – 4815 (עליה של 176%, וגם היא עלתה למדה מופלגת מאד בשנים האחרונות); המהירות הבינונית של האניות היותר מהירות במדת חבל-ים (קנאָטען), היתה בשנת 1848 – 6, בשנת 1886 – 14, ובשנת 1902 – 23,51 (עליה של 168%), וכן להלאה.

הצלחת החברה בהנהגתו של באללין תראה גם ע"י השואה עם החברות האחרות. בשנת 1880 היו ל„האמבורג-אמעריקא-ליניע“ 22 אניות קיטור, להנורדד' ללויד – 44, לה„ווייט סטאַהר ליין“ – 14, ל„אללאן-ליין“ – 38, ל„אנקאר ליין“ – 41, ל„קיונארד ליין“ 29, לה„ליניע הולאנד-אמריקא“ – 4; ובשנת 1902 – ל„האמבורג-אמעריקא ליניע“ 159, לה„נורדד' ללויד – 137, ל„ווייט סטאהר ליין“ – 27, ל„אללאן ליין“ – 31, ל„אנקאר ליין“ – 29, ל„קיונארד ליין“ – 22 ולה„ליניע ההולנדית-האמריקנית“ – 13. עפי"ז אנו רואים, שהעליה של מספר האניות מגעת אצל ה„האמבורג-אמעריקא“ – 723%, אצל ה„ללויד“ 311%, אצל ה„ווייט-סטאהר-ליין“ – 193% – וכן הלאה. נמצא, שבאללין הצליח יותר מכל החברות האחרות בחברתו הוא. ה„ללויד“ גם היא חברה אדירה, רבת הון ועושר ובעלת סדרים ותקונים גדולים, אבל מאז לקח באללין את מושכות החברה ההאמבורגית בידיו, נצח גם את זו בלי הסג את גבולה ובלי שים מעצור להתפתחותה, אבל תפס את מקומו בראש.

וחוץ מהמסעות האלה עושה החברה ההאמבורגית את מסעות הובלת המשאות בין האמבורג ובין חופי הריינוס התחתון, ותכונן מסעות מסודרים כאלה בין שוודיה הצפונית ונורווגיה הצפונית ובין אנטוורפיה וביירוט (דרך קופנהאגן).  ובשנת 1904 קנתה החברה הזאת את כל אניות החברות הקודמות, שהיו מסדרות ומחזיקות מסעות קבועים בין האמבורג ובין מקומות הרחצה בים הצפוני. לא היה שום ערך של ממש לכל מקומות הרחצה האלה: הלגולנד, ווסטרלנד, סילט, נורדיניי, ועוד, כל זמן שלא היו מסעות קבועים ובטוחים ונוחים לנוסעים, כל זמן שהטלטול היה קשה ורב-ההוצאה. בא באללין ותקן את האניות וקנה מהחברות הקודמות את ה„קוברא“ ואת ה„סילוואנה“, ויורד את מחיר הנסיעה עד הדיוטה התחתונה, ומני אז שגשגו מקומות הרחצה, והבקור בהם עלה, וערך אדמתם ובניניהם והכנסותיהם הוא עתה פי עשרים ושלשים משהיה.

הייתי נוסע מכבר באניה „קוברא“, ודומני, כי בזכרונות נסיעותי להלגולנד הזכרתי את הנסיעות האלה. נסעתי מקודם, ונסעתי גם אחרי כן, כאשר פרשה החברה האמריקנית את כנפיה על האניות האלה. כמה נשתנו לטובה! כמה נמהרה הנסיעה, כמה הוזלו המחירים וכמה הוטבה השיירוּת. כל אלה יד באללין עשתה.

אין בגרמניה איש, שהגדיל לעשות בעד שכלול מקצוע זה, איש שהעשיר את הממשלה, שהעלה את כבודה, שבצר את עמדת מסחרה וחרושת מעשיה, כיהודי זה, אשר עוד לפני 50–40 שנים לא יכול היה לקבל משרה בארצו, וילך לאנגליה. זה הוא מיסד כביר, מנהיג גאוני, בעל-חשבון מובהק; אין כל ספק, שהוא קורץ מן החומר אשר ממנו קורצו כובשי ארצות, סוללי דרכים, ממציאים, מחדשים, בוראי תקופות בישובו של עולם. אלו חונך האיש הזה בקרב עמו, או אלו התעוררה בו הרוח לעשות איזה דבר גדול בעד עמו, אזי הוחק שמו לזכרון גם על לוחות קורותינו. אבל לפי חנוכו היה כתינוק שנשבה בין אחרים, לפי חייו ונסיונותיו – נספג ונבלע כולו בענינים הגרמניים; יכולים אנו לחשבו רק כבן גדול לעמנו, כבן שגלה מעל שלחן אביו, והוא סמוך על שלחן אחר, ואמנם אצל השלחן האחד הזה הוא נוטל מקום בראש, בלי אשר כרע לבעל, בלי אשר כחש בעמו, וגם בלי אשר התרפס למצוא חן בעיני הגדולים. זה הוא „מולך מעצמו“ (סעלף-מאֶהד-מאֶן) מהמין המשובח.

---

"הצפירה", שנה ארבעים , מס' 148, 12 ביולי 1914, עמ' 1; מס' 149, 13 ביולי 1914, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.