לטובת הישוב ראוי להעיר על דבר יפה זה שנתכונן זה מקרוב, והוא יסוד בית-תבשיל כשר על אחת האניות הרוסיות ההולכות מאודיסה ליפו.
שם האניה „רוסיה“, והיא עושה את דרכה מאודיסה ליפו דרך קושטא, סמירנה, בירות, חיפה ובחזרה מיפו היא עוברת על פורט-סעיד ואלכסנדריה.
עתה נוסד באניה זו בית-תבשיל כשר בהשגחת השוחט שמואל גרוז שנתמנה לזה על ידי הרבנים הגאונים רבי חיים סולוביציק, רבי חיים עוזר, ורבי יוסף הילפרין; אלה ראויים ביחוד לתודה בעד השתדלותם ועמלם בזה.
בהיות שכרטיסי אניה זו בכלל אינם כרטיסים של נסיעה ומזון ביחד, לפיכך גם בית-התבשיל הכשר הוא בשכר, אבל בשכר בינוני לפי ערך. יכולים להשיג שמה מכל מה שלב הנוסע תאב, מאכלי בשר וכדומה, והכל ביתרון הכשר; לנוסעים עניים נותנים גם בחנם. לזה יש שמה גם בית-מדרש יפה, קבוע עם ארון-קודש וספר-תורה וספרים, ונוסעי האניה היהודים יכולים להתפלל שמה יום-יום בקביעות; כשאחד חסר למנין יכולים לצרף גם את רופא האניה עצמו, שהוא יהודי.
בכלל, הנסיעה באניה זו ליהודי, יהיה איזה שהוא, היא חברותה נעימה, והוא מרגיש את עצמו כמו בביתו. גם התנהגותם של פקידי האניה עם הנוסעים היא מצוינה.
שוחט האניה, מר גרוז, היה אצלנו בבית-המערכת, ובעינינו ראינו את פנקס התעודות הרבות שנתנו לו נוסעי האניה, ואת תודתם על הפיקם רצון רב ממסעם.
"מוריה", שנה שניה, 28 בפברואר 1911, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ברלין 21 ינואר (2 פעברואר). השמועות ע"ד האסון בים הולכות ורבות. האניה „עלבע“ היתה קנין חברת בעלי האניות בברעמען הנודעה בשם הנארדדייטשער ללויד“. האסון היה בקרבת חפי הים של אנגליא. לבית הסוכן אשר להחברה הזאת בעירנו יבואו המונים וישאלו איש על קרובו ועל רעהו אשר נסעו באניה ההיא לדעת מה היה להם, אך החברה לא תוכל להרגיע את לבות כל השואלים, כי גם היא לא אספה עוד את כל הידיעות הנכונות על אדות הנטבעים, ואף זאת תדע, כי כמעט כל הנוסעים באניה ההיא טבעו במצולות ים.
מספר הנוסעים באניה היה 240, ומספר הפקידים והמלחים והמשרתים לערך 160, יחד ארבע מאות איש. רוב הנוסעים היו מבני ארצות אחרות. האסון היה בלילה לפני עלית השחר. הנוסעים וכמעט כל המלחים ישנו בחדריהם, ואך מתי מעט מן המלחים עמדו על משמרתם, ויהי ענן וערפל, ואז לפתע פתאם עברה בקרבת האניה הזאת האניה האנגלית „קראסיק“ ולא שמרה את חוקה לתת אות כי היא קרבה, וכאשר באה מקרוב לא היה עוד מועד להסב את האניה עלבע אל עבר אחר, ותתנפל עליה האניה האנגלית ותהרוס את החלק אשר בה נמצאות המכונות, וישטפו כרגע מים רבים על פני האניה, ותהי כולה לחרדת אלהים, כי המלחים אשר התעוררו פתאם לא מצאו ידיהם ורגליהם להכין את כל ההכנות להצלה, ורוב הנוסעים לא הספיקו לצאת מחדריהם, אך מקצת הנוסעים הצליחו לבוא אל אניות השיט הקטנות, ואולם שתי אניות שיט נהפכו והנוסעים בהן ירדו מצולות, והאניה האנגלית תחת העצר בדרכה להחיש ישע לאניה הנשברה בלב ים כחק וכדת, מהרה לברוח ממקום ההפכה ותעזוב את אנשי האניה בצרתם. לפי ההשערה עולה מספר הנטבעים לערך 380 איש. הקול נשמע כי פקידי הים צוו לתפוש ולשים במאסר את רב החובלים של האניה האנגלית.
* * *
אסון האניה עלבע.
ברלין 22 ינואר (3 פעברואר). ברשימת הנטבעים בעת אסון האניה „עלבע“ נמצאו השמות האלה, אשר לפי ההשערה הם מאחב"י: עליזע מיכֿעלזאָהן, עקיבא אדעלזאָהן, י.מ. ברונזאָהן, אידע ברונזאָהן, גבריאל הירץ, גם שמעון שווייצר וקארל נוסבוים מברלין. – הרעש והמבוכה גדולים מאד באשכנז על האסון האיום, אשר כמעט לא היה כמהו, כי ירדו מצולות כל אנשי האניה זולתי אחדים. אמנם עוד יש תקוה, כי באניות השיט הקלות הצילו את חייהם עוד מתי מספר. לע"ע באה אך אנית שיט אחת אל החוף, ובה תשעה עשר איש אשר נחלצו מצרה, אך כפי הנשמע עוד שתי אניות שיט מלאות אדם צפות על פני הים. עד עתה משוטטים המלחים באניות לבקש את אניות ההצלה (רעטטונגסבאָאָטע) האלה, ועוד לא השיגון.
ברלין 22 יאנואר (3 פעברואר). מכה"ע Central neus מודיע: עד השעה הששית בבקר (ביום ה' לשבוע העבר) עברה האניה „עלבע“ את דרכה בשלום בלי פגע. אך בשעה הששית התחולל רוח סועה וסער. הגלים ומשברי הים התנשאו ויטלטלו את האניה כקליפת אגוז. הבקר היה בקר עבות. פה ושם נראו בעד הערפל מאורות ופנסי האניות העוברות. האניה „עלבע“ העלתה לפידי אש ומשואות, למען הודיע לאניות העוברות, כי היא קרובה. בשעה הששית לערך, ראה האיש הצופה בעד השפופרת בראש האניה, כי אנית קיטור אחת אשר מדת גדלה לערך 1500 טאָננען הולכת וקרבה. אז העלתה האניה „עלבע“ מנורות ואש מתלקחת, למען הודיע לאנשי האניה ההיא, כי עליהם להזהר לבל יפגעו בה, אך אנשי האניה ההיא כמו לא שמו לב אל כל האותות האלה. האניה האחרת לא סרה מדרכה, ותרוץ ארח הלוך וקרוב אל האניה „עלבע“. לפתע פתאם נשמע קול רעם אדיר כפטיש יפוצץ סלע, האניה האחרת התנפלה על „עלבע“ לפאת רחבה ותעש בה פרץ נורא והמים שטפו כזרם חזק וימלאו בשאון דכים את החלק הגדול והראשי של האניה אשר שם המכונות וכלי הקיטור, האפנים והגלגלים. אז החלה האניה הנשברה לשקוע ולרדת הלוך וירוד. כמעט כל הנוסעים ישנו אז את שנתם, כי הקור היה חזק מאד, ואיש לא יכול לשבת על מכסה האניה, ויחרדו פתאם ממשכבותם, ובבהלה נוראה חשו אל המכסה כמעט ערומים בלי לבוש. לחנם עמלו ויגעו הפקידים לשים סדרים במהומה, במבוסה ובמבוכה הנוראה אשר פרצו מכל עבר. הנוסע אשר הצליח להנצל בארח פלא, האָפֿפֿמאן, מספר: מן האניות הקטנות הקשורות אל האניה עלבע למען הציל את הנוסעים לעת מקרה ופגע, הוסרו שתים, והנוסעים באו בהן למען החלץ מן המהפכה. אך האניה האחת טבעה כרגע במצולות, ומכל האנשים אשר היו בה ניצלה אך העלמה אננא באעקער. אחרי עבור עשרים רגעים, בעת אשר הנשים והילדים הובאו אל אניות ההצלה הקטנות, ירדה האניה „עלבע“ לתהום. אנית ההצלה הנושאת עשרים איש נקלעה כשש שעות על ידי הגלים בלב ים זועף, ובאחרונה ראו אותה אנשים האנשים Wildflower ויאספו אליהם את הפליטים האלה.
* * *
שבר גדול בלב ים.
(נ"ס) … החלק הנוטה לפנים אשר באניה הגדולה, המתגאה בגאון עוזה, התנשא, בעת אשר החלק אשר מאחוריה שקע תחת משא הגלים המתפרצים, כחיה אשר פגע בה כדור מות, והיא מחלפת כח לקום עוד הפעם בטרם תוצע חלל. זעקה גדולה ומרה פרצה מן האניה הצפויה לאבדון. אחרי כן צללה האניה בתהום אשר תחת הגלים השחורים. היא צללה, כמו לא היתה ולא נבראה מעולם.
אך אנית שיט אחת קלה עם מתי מעט פליטי המהפכה נמלטה. לולא הצילה האניה „ווילדפֿלאָער“ את הסירה הזאת, אזי לא נשאר לנו כל עד להעיד לנו ע"ד המהפכה, זולתי אנשי האניה „קראסיע“ נושאת פחמי האבן. ומי יודע אם אז היו אנשי האניה ההיא חושבים לנכון לבוא ולהגיד עדותם, אשר על נקלה נהפכה להודאה על עון ופשע, לעשות את המעידים עתידים לדין קשה. אז אולי חלפו גם הזכרונות ע"ד הרגעים האחרונים של ה„עלבע“, כאניה ההיא בכל גאונה וגאותה. היא לא היתה האניה הראשונה אשר אבדה בדרך הזה בלי שם וזכר. אומרים אמור, כי גם על אנית הנוסעים האמריקאנית הגדולה “Prasident„ עברה כוס כזאת, כאשר חלפה ואינה, ודבר לא נגוב אלינו על אדותיה.
בבהלה ובצר רוח נקראות ונבלעות כל הידיעות ע"ד המקרה הנורא. אמנם הזהירות הפשוטה תעיד לקבל את כל השמועות האלה בספק גדול ובתור השערה לבד, בטרם יתבררו הדברים ע"י חקירות השופטים בדרך המלך. באמת נוכל לאמר, כי מה"ע האשכנזים מצטיינים בדבר הזה במתינות יתרה. אך מיויען, מפאריז ומרומי נשמעו קולי קולות, המגוללים את האשמה בעד האסון האיום הזה על כל אנשי האניות האנגליות. מכ"ע האנגלים משיבים ומשליכים שקוצים על מנהלי האניה האשכנזית. גלוי ונראה הדבר, כי על דרך חלקלקות עומדים בעלי הריב האלה.
דבר אחד הוא עלה מכל ספק, וזו היא נקודת האורה בתמונה הכהה. הדבר הזה הוא אמץ לב רב החובל האשכנזי. הוא עמד על גשר המפקד, ויהי הראשון אשר ראה את כל אימת הסכנה; המות היה נטוי על ראשו, בלי כל יכלת להמלט ממנו, נותן צו ופקודה נמרצה במנוחה, במתינות, בדעה צלולה, עד הרגע אשר בו ירד מצולות, הוא ואניתו גם יחד. אדם נותן בים דרך לעמל יולד, ואולי גדול עמל חייו מעמל חיי כל איש זולתו, ואין לשער מלאכה יתר קשה מן המלאכה הזאת לנהל אנית נוסעים גדולה בליל סועה וסער דרך התעלה, בעת אשר הקור מגיע לתשע עשרה מעלות. רב החובל גאססעל עשה את חובתו עד הרגע האחרון, ומותו הוא ציון נכבד לנפשו ולנפשות כל גבורי הים.
מכל קהל הנוסעים באניה „עלבע“ נמלטו אך שלשה ועשרים איש. ביניהם נמנו חמשה נוסעים ושמנה עשר פקידי האניה ומלחיה. יחס המספר הזה מעורר מחשבות שונות, ומקרא זה אומר דרשוני. ההשערה קרובה, כי פקידי האניה ועבדיהם לקחו להם את משפט הבכורה ויתנו את לבם להציל את נפשם, וידיעתם במוצאי האניה ובמבואיה, וגם עוצם ידם ומהירותם עמדו להם להתגבר על הנוסעים המבקשים הצלה. אם תתברר השמועה, כי מאת אחד הנמלטים אשר כבר ישב באנית [?] בנו מחיקו ביד חזקה, או אולי היתה זאת בגלל אשר הורו המלחים פנים שלא כהלכה בפקודת רב החובל להביא את הנשים ואת הילדים אל העבר השני, ואולי היתה זאת מעשה חמס ואכזריות. מעמד הענינים מחייב, כי עבדי האניה אשר עמדו על משמרתם יכלו להנצל במהרה, יתר מן הנוסעים אשר האסון הבהילם בעודם בחדרי משכבם איש על מטתו. מה"ע האנגלים הם נחפזים ונמהרים יתר מדי בחרצם משפט בענין הזה.
אך הנקודה השחורה בכל החזיון הקודר הזה הוא דבר אנית הפחמים האנגלית. אם אמת הדבר, כי אחרי אשר הסבה באסון ברחה האניה כצל למען העלים את עונה, אם בלי היות בעצמה צפויה לסכנה לא רצתה להחיש עזר לאניה הצוללת כחק וכמשפט, אז אין מלה לתאר בה את כל גדל הנבלה והתועבה הזאת. ואולם, אין חוק, אשר בתקפו יענשו בעד פשעים כאלה, ואולי יעורר המרה הזה לחוק חוקים חדשים ולמלא את החסרון במשפטי האניות ובסדרי המסעות לכל העמים והארצות. ועל אדות הדייג האנגלי, אשר עמד בסירת דוגה אשר לו בקרבת מקום הצרה, ולא אבה לחוש לעזר „יען כי רשתו היתה פרושה“ – ישפטו נא מה"ע האנגלים. אכזריות וטמטום הלב במדה איומה כזאת למראה צרת רבים הם מרגיזים ומבהילים. במלחמה הקשה והאכזריה אשר ילחמו האנשים האלה עם הים על פת לחם גם לבותיהם יתהפכו לאבן.
דורשי רשומות בקשו ומצאו, כי האסונות באניות הקיטור לעוברים ושבים אינם שכיחים ותדירים כאסונות במסעי מסלות הברזל. האיש הנוסע בדרך ארוכה באניות קיטור על פני הים, יש לו יתרון בטחון להגיע אל מחוז חפצו בשלום – מרעהו אשר יסע לימים רבים במסלות הברזל. בכ"ז לא יירא איש לנסוע במסלה גם אם קרה אסון. לפני שנים אחדות, כאשר רבו האסונות במסלות הברזל, נשמע הקול, כי פלוני או אלמוני בחר לנסוע את מסע הטיול במרכבה רתומה לסוסים מאשר במסלות הברזל, אך הדבר הזה הוא חזון יקר ומנהג אנשים יוצאים מן הכלל ופורשים מן הצבור. ואולם לעמת זה קרוב הדבר לשער, כי אסון האניה עלבע תשיב, למצער, בימים הראשונים, לבות רבים מן התשוקה לנסוע למרחקים באניות על פני הים. פעולת אסונות בים חזקה מאד על כח הדמיון. הן אמנם לפי ההשקפה הראשונה – מוחלפת השיטה. המקום אשר שם היה אסון גדול במסלת הברזל, הוא מקום בהלות מאין כמהו, אם מתחת עיי המפלה מוצאים חללים ומובסים, ואנקת הפצעים ויללת הכואבים עולים עד לב השמים, אך לאט לאט ובעבודה רבה יטוהר גיא ההרגה ונשבתו עקבות עמק הבכא. ואולם אסון אניה יפרוץ כחזיז, מהר יחלף מחזה הבלהות, והים ישא את המון גליו השקטים על פני כל האסון. אמנם בזה צפונה סבת האימה, בהפך הזה אשר בין אנקת המות הנורא ובין מנוחת עולמים.
גם גדול הכאב מצד „בל תשחית“ אם יאבד ויכלה מעשה חרשת אמנים ומפעל ענק כאנית נוסעים חדשה, כל דבר נפלא ויקר אשר המציאו האומניות החדשות בו נפגשו. תעודת האדם בתבל היא לרדות בטבע ולכבוש אותו, ומה גדול „הכיבוש“, בנסענו על פני הים הגדול והנורא באניה נהדרה ומרווחת כזאת. האמריקאנים יקראו בלעזי שפה את הים האטלאנטי בשם „הנחל הגדול“, אך יש רגע אשר אז יתהפך הכיבוש למפלה נוראה ואיתני הטבע דורשים את משפטם.
אחד הסופרים האמריקאנים הגיד, כי הנסיעה במסלות הברזל היא „החוצפא היתרה“, אשר נזרקה בבני האדם בעת החדשה, ואולם אפן הנסיעה בחפזון על פני הים האטלאנטי הוא חוצפה גדולה עוד הרבה יתר. על מסלת הים הזאת המלאה תנועה והמון כרחוב נאלעווקי, צועות האניות ברב כחן בסערת עז, כי התחרות הנוראה תרדפן ותעש להן כנפים, ובהתחרות הזאת מונים לשעות וגם לרגעים. מי שהוא עז ומהיר ושואף קדימה וסוער ומתפרץ בכח גדול יתר מחברו, לו יש תקוה להוריד תהומות את כל אשר יפגוש בדרך. אסון ה„עלבע“ בא, כמו שאנו רואים לפעמים, כי עגלת כדי שכר ממהרת לנסוע ועוברת לפני מרכבת הטראמוויי על פני שביליו, בעוד אשר המרכבה תרוץ ארח הלוך וקרוב. לפעמים יצליח הרכב הממהר לעבור בעוד מועד, ולפעמים לא יצליח. גם במקרה הזה לא הצליח אחד הרכבים.
מה נורא היא רשימת השמות הארוכה של הנוסעים אשר ספו תמו. בדמיוננו נשוה לנגד עינינו את אנשי האניה לפלגותיהם. הן זה הוא עולם קטן עיר בפני עצמה. הנוסעים במחלקה הראשונה, אשר יפטירו בשפה אם המרבדים אינם רכים די צרכם והמאכלים לא יערבו לחכם כמו בבית המזון הראשון במעלה בעיר גדולה; הנוסעים במחלקה השניה המתאספים יחד לצחק בשחוק הסקאַט, והנוסעים במחלקה אשר תחת המכסה, הסגורים כעדר בתוך הדברו ומבקשים אך פנה קטנה לשבת או לשכוב ולישן שנתם. פה ושם סובבים המלצרים, מנופפים את מטפחותיהם ונותנים אות בחצוצרותיהם ובקרניהם, ובאחרונה מחנה העובדים והפועלים באניה, הפקידים והמלחים המשרתים בבית-המכונות הזה הצף על פני המים הנקרא בשם „עלבע“. איש איש מהם מלא דאגה ותקוה, איש איש חרד על שלומו וטובתו, איש איש שואף להגיע אל מטרתו.
אך משגיח המכונה באנית קיטור קטנה לחץ בידו, אשר אולי היתה קפואה מקור, על כפתר אחד בכח גדול יתר מדי או פחות מדי, והנה הקיץ הקץ.
רק שאון המים בדכים ומעט אבעבועות עולות כקצף על פני ים יגידו לנו: פה היתה האניה „עלבע“.
* * *
חזות הכל.
אסון טביעת האניה „עלבע“ העציב מאד את לבות אחב"י. אין כמעט אניה אחת בין האניות השטות מן נהר העלבע או הוועזער לנויארק אשר בה לא יסעו אנשים מאחינו לארץ החדשה. ביחוד רב כח ברעמען למשוך אחריה המונים המונים מבני עמנו, יען כי חברת בעלי האניות „נארדדייטשער ללויד“ מפיצה קריאות והודעות גם בשפת יהודית מדוברת, והסוכנים מודיעים ע"ד תקונים וסדרים, מעון וחילוף כסף וכל ידיעה נכונה למסע, ע"כ היתה ברעמען למקום הקיבוץ הראשי לנודדים מבני עמנו. מה"ע הברלינים מודיעים, כי כאשר שמעו הנודדים הנכונים לדרכם א דבר האסון אשר קרה את האניה „עלבע“ נחה עליהם רוח כהה, ורבים מהם שבו מחפצם ולא יאבו עוד לנסוע הלאה.
בבית משתה קטן וצר בעיר החוף ברעמען ישבו המלחים ויסעדו לבם במשקה טהעע, וישירו שירים שונים לתפארת ארץ מולדתם אשכנז המהוללה כדרכם בכל פעם משך עת התעכבם ביבשה. אך פתאום חדלו מלזמר מפני שאיש יהודי זקן היה נכנס להחדר ובקש מהנאספים שיקנו נא מסחורותיו המעטות אשר נשא על גבו. אבל המלחים לא לבד שלא חפצו לקנות ממנו עוד החלו להתל בהיהודי, ויבזו וילעגו לו בלי הרף. לעומתם היהודי היה ערום מאד, ותמיד נשא צחוק נעים על שפתיו ובמתק לשונו השיב להם מענתו הרכה, ואשר החזיקו בזקנו בקשם בענוה לחדול מלצערו ולומר די להתולותיהם, ולקנות ממנו תחת זה את אשר לבם חפץ. האנשים לא לקחו מוסר והוסיפו לצחק בו. אז פתאום נשמע קול ענות גבורה מאחורי קרון קורא להסוחר היהודי: גשה נא הלום, איש יקיר לי! המלחים בשמעם זאת נאלמו דומיה, אך אחד מהם קרא בלחש: „מה זה עיני תחזינה, רב-המלחים קונה חפצים מהעברי!“ באמת, רב-המלחים קנה סחורות מסחורות שונות ושלם בכסף מלא, וחוץ מזה עוד נתן צו לבעל האכסניה לשים לפני האיש הזקן משקה טהעע. אחרי זאת התחילו המלחים הצעירים עוד הפעם לצחק בהיהודי ברעש והמולה ולא יספו. וכראות רב-המלחים כי אין קצה לרעתם תקע כפו בחזקה על השלחן ויקרא בקול גדול: הס כל איש מעתה! „אבל, כן יהי! קראו אחדים מהאורחים, נשתוק כלנו, כי ברצון רב-המלחים שלנו לשאת אלינו מדברותיו. רב-המלחים עמד על עמדו וירא בסביבותיו אשר החרישו ממנו. אז פתח פיהו בלשון מדברת רכות ויאמר: אל נא ירא בעיניכם, מלחים על אשר הפרתי כרגע שמחתכם וטוב לבכם במשתה, אכן אחדים מכם הראוני לדעת שבקרב לבם אין שכל ומוסר, ואף כי מול איש עני וזקן כהעומד אצלי. אמנם ידעתי מחשבותיכם, אתם תאמרו הלא אך עברי נמאס הנהו האיש הזה, ע"ז אשיבכם מענה, בן אדם הוא כמוכם לא נופל הוא מכם. מלחים! בחפצי לספר לכם ספור קצר, אל יהין איש מכם להפריעני בדברי, או לשחוק בעוד אני מדבר, או אך להטיל ספק באמתת ספורי. ועתה שמעו שמוע:
בשנת אלף שמונה מאות ששים ושתים, עת היתה האניה הרוססית „דאלמאטא“ בדרכה מחוף טריעסט למחוז חפצה צארא, נשברה האניה לרסיסים ומשמונים ושש נפשות אשר נסעו עליה לא נמלטו כי אם שנים אנשים: אני ורב-החובל. האניה ירדה לתהום קל מהרה וכל מחמדיה טבעו בים ותהומות כסו הכל. איש איש ירד מצולה מרפיון כח לשוט על פני המים; שני אנשים צעירים לא עצרו כח להגיע אל החוף אשר היה רחוק מהם אך במרחק מועט, הם התאמצו לעזור איש לרעהו, אבל לא עלתה בידם, ומשברי הים וגליו עברו עליהם ונאבדו לעיני החוף. אחריהם החרו עוד אנשים רבים מיטיבי לשוט לבא עד היבשה, אך מן הנמנע היה להם, כי הים הלך וסער ובכן נהיתה מצולה קברם. רב-החובל שלנו אשר לא ידע לשוט, אחז במזוזת פתח אחד, אך לא היה ביכלתו לשאת ראשו ממעל למים, ויהי בסכנה עצומה לטבוע. כראות זאת איש צעיר לימים אשר היה נשען על קורה חזקה עמל ביגיעה רבה להתקרב אל רב-החובל להוליך לו את הקורה וקרא לו: קח נא אתה את הקורה החזקה והרחבה והחזיקו את ידך בו! לך נחוצה ההצלה רב יותר ממני כי לך אשה ובנים, אשר בשלומך גם להם שלום, ואסונך גם אסונם, ואני שכול וגלמוד בעולם,אנכי אאחוז בהמזוזה הרפה, וד' הטוב בעיניו יעשה!“ האיש האומלל אמנם עד מהרה תהומות כסוהו, ולרב-החובל היתה נפשו לפלטה. וכאשר נגש רב-החובל היבשה חזקני ונשקני, ויאמר לי שהאיש אשר על ידו ניצול היום מרדת שחת איש עברי היה. ויספר לי כי בטרם נסעה אניתו לדרכה נגש אליו איש צעיר לימים, ויבקשהו בברך כריעה לעשות עמו החסד הזה להרשות לו שיסע עמו, ראה מה אומלל אנכי צרח אז בקול מר, אין לי ארץ מולדת בתבל כלה, כי גרשוני היום ממדינתי רוססיא בעבור שהרהרתי בדבור פה ובכתב אחרי ממשלתנו. אני, הוסיף רב-החובל לספר, נתתי לו רשיון לשאלתו ובכן ירד הים בספינתי. בהאניה הוצרך לעבוד עבודת פרך וסבל בוז ולעג הרבה מהמלחים, ובכל זאת לא חטא אך פעם אחת בשפתיו. בעוד שהאחרים צחקו וירננו התפלל הוא תפלתו וכוללם בתחנונותיו. והאיש הזה קפץ ודגל כארי לתוך הים בעבור הציל את נפש רב-החובל! אתם מלחים שלי, אם ראיתם אז איכה עיניו של רב-החובל ירדו מים, בזכרו מעשה היהודי ואיך נחם, כי גם הוא גער בהם בנזיפה כמה פעמים, לא תתנו עוד את היהודי לשמצה רק מפני שבשם ישראל יכנה.
מהספור הזה של רב-המלחים, נתפעלו המלחים עד מאד ועיניהם זלגו דמעות כן דברה, רב-מלחים קראו כלם: היהודי בן אדם הוא כמונו לא נופל הוא ממנו; לך כי לך הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה!
נעתק ממ"ע „איזרעאליט“ מאת יצחק בלאאמו"ר נתנאל הכהן, יליד עיר פאזען.
"המגיד", שנה שלושים ושתיים, מס' 16, 26 באפריל 1888, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
משפט מיוחד במינו. כבר הודענו אתמול בקצרה את משפט ה' גינזבורג בקיוב והננו להביא פה את פרטי המשפט הזה, המיוחד באמת במינו:
הסוחר בעל גילדא שניה מוואסילקוב, גרשון מרדכי גינזבורג, ישב משנת 1900 עד 1902 בקיוב בתור פועל תופר שקים ובתור אומן מיכניק למכונות קיטור. ואולם באמת לא עסק באומנתו אך בעסק אניות קטור לחוף הדניעפר, ולתכלית זו היתה לו אניה אחת שלו „ראָגניעדא“ ועוד אחת „דאנציג“ שלקח בחכירה. בראשונה היה מוביל נוסעים, ובשניה משך ספינות משא בין קיוב וערים אחרות, על נהר דניעפר והנחלים המשתפכים אליו. את כל זה עשה גינזבורג בלי כל רשיון מאת הפקידים ובלי תעודת מס העסקים שנקבעה לזה. במשך הזמן באה להשוטרים „מסירה“ מסותרה בדבר מעשה גינזבורג, והחקירה הוכיחה כי אמת במסירה. ויתבע גינזבורג לדין, וביום 6 אקטובר התברר המשפט בבי"ד הגלילי הקיובי. בבית המשפט לא כחש ג. על העובדא כי החזיק בחכירה את האניה „דאנציג“ וכי היתה לו אניה אחת שהיא קנינו, ואולם הכחיש כי עסק בהעברת נוסעים. הוא מתפלא מאד על אשר אסור לשלוח אניות-קטור בנהר, ויתאמץ להוכיח, כי המים אינם איזו דרך סלולה שנחוץ להשיג רשיון לעבור בהם, אבל הם פתוחים לפני הכל, רשות הרבים. עוד הוכיח גינזבורג, כי הוא כאמן-מיחאניק יכול לעשות אניות ולנסותן במים ולמכרן אחרי כן לכל החפץ.
השופטים שמעו את הגדות העדים, וביניהם גם באור המשגיח על המסים ה' בערעזובסקי, ועל יסוד הסעיף 1171 מדיני העונשין החליט להוציא את גינצבורג מעיר קיוב ולהחרים (קאָנפֿיסקירען) את האניה „ראָגניעדא“.
"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 232, 25 באוקטובר 1904, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הידיעה התפרסמה גם ב־"הצֹפה" (ורשה), שנה שנייה, מס' 232, 25 באוקטובר 1904, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מכה"ע „אד. ליסט.“ מודיע ע"ד אסון גדול אשר קרה לבן בריתנו על הים בליל 16 אָקט. והוא: מיעאופטוריא ירדה ספינה רוסית „ס"ט ניקאָלאי“ קנין הסוחר פעלדמאן מחערסאן ורב החובל היה היהודי משה קאנגיסער (אחד מתלמידי בית החנוך להולכי הים בפלך חערסאן), והספינה היתה טעונה 9000 פוד מלח להביא לאָדעסא להסוחר סאראטשא. כמעט בכל הדרך עד טארכֿאנקוט אצל אָדעססא התנהגה הספינה בכבדות, כי המו גלי הים מפני הסופות, ובכל זאת לא אנה לה ולמלחיה כל רע מלבד המקרה לא טוב, כי נכבה האור הירוק שהוא אות להאניות השטות בים להזהר לבלתי התנגש אשה ברעותה והיא שגרמה אבדן הספינה ושתי נפשות. לא רחוק מטארכֿאנקוט פגעה בהספינה אנית קיטור בריטנית „דינוואו“ אשר הלכה מאדעסא לקונסטנטינופול ותך בחזקה בקצה הספינה ותחל לרדת מצולה. רב החובל הבריטני לא שם לב לאסון אשר הסב וילך למסעיו, רק כאשר כבר הרחיק ללכת עמד במקומו וישלח אנית שיט לקחת את אנשי האניה הטובעת וישבו עליה המלח המשגיח על מפרשי האניה והיושבים על העוגן ושני מלחים. אך רב החובל (העברי) בשמרו באמונה את דתי המדינה, לא אבה לעזוב את האניה כל זמן אשר ספון הספינה צף עוד על פני המים. עמו נשאר על הספינה מלח אחד אשר לא אבה לעזוב את אדונו בין גלים סוערים. לא בנקל החליט רב החובל להשליך נפשו מנגד בעת אשר לא היתה שום תקוה להנצל. הוא התחנן לפני רב החובל הבריטני לחכות עוד מעט עד אשר ידע כי בא הקץ לספינתו (אז ירד באנית שיט למלט את נפשו), או יקשור חבל בהספינה האובדת למשכה אחרי אניתו עד החוף, אך הוא לא נאות להצעת רב החובל העברי וילך לו ויעזוב את רב החובל האמלל ביד המקרה. מה היה גורל יורדי הים הנאמנים למשמרתם – לא נודע; אין ספק כי המה מצאו קברם במצולת הים, אחרי אשר זה חמשה עשר יום אין קול ואין קשב על אדותם.
רב החובל האנגלי אשר אסף באניתו את הבאָצמאן ושני המלחים של הספינה הנטבעת הכריח אותם בהיותם בדרך לחתום שמם על כתב כתוב בשפת אנגלית אשר לא ידעו תוכנו, ובבואם לקונסטנטינופול נסה להטותם להעיד לפני הקונסול הבריטני, כי אניתו חשבה להשבר; אך הם מאנו למלאות חפצו וילכו להקונסול הרוסי, שם השביעום כדת ויגידו האמת כאשר היה, וישובו באנית הקיטור של החברה הרוסית לאָדעסא ושם הוסיף הרשות לחקור ולדרוש הליכות רב החובל על אנית הקטור הבריטנית.
"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 250, 25 בנובמבר 1891, עמ' 1. "חבצלת", שנה עשרים ושתיים, מס' 9, 18 בדצמבר 1891, עמ' 5. העתקים דיגיטליים באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
רוח סוער וסער אשר התחולל בימים האלה עשה שמות בעוברי ארחות ימים, אניות רבות הוכתו לרסיסים, ואשר בתוכם ירדו מצולות. גם אניות קטור רבות סבלו מצוקות שונות לרגלי הרוח הנורא הנושף בזעף אף, רבות נאלצו להשליך אל הים בהמה רבה אשר היו בתוכן, אנשים רבים מיורדי הים בעת ההיא לא האמינו עוד בחייהם, וכמתיאשים מן החיים, התנודדו כה וכה, ובעינים מפיקות יאוש מתקוה לאור באור החיים, הביטו אל הים מקום שם יחצבו למו קבר, דגי הים כמלאכי משחית בעיניהם, אשר באו לבלעם חיים ולהורידם שאולה, – מה רבו התלאות המשתרגות על הנוסעים ארחות ימים בימים האלה!
בימים האלה באה הנה אשה אחת מבנות היהודים לעלות ירושלימה, ויהי בבואה עם אנית הקיטור הרוססית בלילה, ותשכר לה אחת מהאניות הקטנות לבא העירה. היא באה בלב הים, ובעל האניה אמר לה תני לי כספך, ואם לא אשליכך הימה, – האשה בראותה כי אין עוזר לה ולשוא תצעק כי קולה לא ישמע, הריקה צרור כספה ותתנהו אל הבליעל. אך חכמתה עמדה לה, לתת אות בהאיש הזה ובאניתו למען תכירהו להביאו בפלילים, ותקשור חוט שני בירכתי האניה, וחתיכת חוט בבגד הבליעל הזה, והוא לא ידע. ויהי למחר, ותביא את משפטה לפני שופטי העיר, ותראם את החוט אשר מאתו נחתכו החתיכות אשר קשרה בהבליעל. שופטי העיר שלחו את א' השוטרים עם האשה הזאת להביא את שודדה, – האשה הכירה את האניה ותרא להשוטר את החוט, השוטר דרש על בעל האניה הזאת, ויגידו לו, כי לפני שעות אחדות עלה אל אנית הקיטור ללכת בירוטה. השוטרים הביאוהו מהאניה אל בית המשפט. הבליעל הזה כחד לכל דברי האשה ויאמר כי שקר המה, והאשה חכמת הלב הראתה לפני השופטים את החוט אשר עודנו קשור בבגדו, ויאמנו דבריה, וישימוהו בבית הסוהר, ויחפשו בביתו וימצאו את הכסף, משפטו לא נחרץ עודנה אך בלי תפונה ענש יענש, וכגמולו ישולם לו.
"חבצלת", שנה שלישית, מס' 11, 3 בינואר 1873, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בימים האלה, עת אשר רושם משפט המעונה העברי של אחרית המאה הזאת, דרייפוס, עודנו חי בלבות רבבות עמנו, לא למותר יהיה לתת בזה פרק אחד מדברי ימי ישראל בארץ החדשה, המספר לדור, כי גם בארץ החפשית שבחפשיות כאמריקה הצפונית היה מקום למשפט עברי נקי וחף מפשע, הדומה הרבה למשפט דרייפוס. תולדות הצי האמריקני ודברי ימי התפתחות חיל הים ומבנה אניות אמריקה יכולים להראות באצבע על מעונה עברי, פקיד יהודי, אשר נשפט כדרייפוס, אך בתמונת זעיר אנפין; גם במשפט הפקיד העברי הנקי הזה אנו מוצאים את כל הרדיפות והתלאות, אשר מצאו אותו, ואת כל יד העמל והתלאה, אשר נשא מתגרת חבריו בפקידות בגלל עלילותיהם, שהעלילו עליו מפני יהדותו. שם הפקיד העברי המעונה הזה היה: אוריה פ. ליוויי (לוי), אשר נולד בעיר פילדלפיה בשנת 1792. בהיותו כבן אחת עשרה ברח מבית אבותיו, יהודים תמימים וחרדים לדבר ד', ויחל לעבוד עבודה באניה, אשר אהבה משחר טל ילדותו עד באו אלי קבר. בשנת השמונה עשרה לימי חייו הספיק כבר הנער ליוויי לאסוף סכום כסף מסוים ויקן חלק אחד באניה אחת, וחבריו, יתר שותפיו באניה, מנוהו לרב חובלה. ויהי בעברו באניתו על יד האי „מיי“ ובהשליכו שם עגן לנוח זמן מה מעמל הדרך קשרו עליו אנשי האניה ומלחיה קשר ויגזלו את האניה וינוסו ואותו עזבו. העברי העשוק והנעזב הזה נפל אז בידי שודדים בריטים ואך חכמתו עמדה לו להמלט מידם. בעמל רב ואחרי נדודים רבים עלתה בידו לבוא אל האדמיראל האנגלי, סיר „קאטשריין“, אשר הביאו ארצה אנגליה, ומשם שב ליוויי לאמריקה בעבדו כל עבודה קשה באניה בשכר המסע.
בשובו לארץ מולדתו לאמריקה הצפונית, עבד עוד הפעם עבודה רבה עד אשר הצליח לאסוף שנית כסף רב ויקן אניה וגם הפליג בה הימה וישם פניו להודו המערבית לתפוס בכף את שודדיו. הדבר הזה הצליח בידו ולא ארכו הימים והעברי הצעיר ליוויי הביא אתו את כל ראשי השודדים ומנהיגיהם, אשר נשפטו בעונם ויתלו על עץ בעיר בוסטון בשנת 1812. – בימים ההם פרצה מלחמה בין ממשלת אמריקה ובין ממלכת בריטניה לרגל השערוריות הגדולות, אשר עשו „חוטפי הים“ הבריטים כפעם בפעם בהכריחם את שבוייהם לעבוד עבודת מלחים בספינותיהם. אז מנתה ממשלת הצי האמיריקני את היהודי ליוויי לרב חובל ולמפקד אנית מלחמה אחת; אולם המשרה הזאת היתה ממין המשרות, שאי אפשר הדבר לנושאיהן לעלות במעלות ולהגיע לאיזה מדרגה יותר גבוהה. שם האניה, אשר נמנה לרב חובלה, היה „ארגוס“, הלא היא האניה המהללה הנודעה, שבה נסע צרפתה ציר אמריקה קראפארד בצרפת. היהודי אוריה ליוויי מצא חן מאד בעיני השר קראפֿארד ויתן על ידו מכתבי מליצה רבים לאנשים גדולים מרבי אמריקה וחוריה ובתוכם גם אל המרקיז לאפֿאיעט הנודע. אחרי אשר הביאה האניה „ארגוס“ את הציר קראפארד צרפתה שבה לדלוק אחרי אניות אנגליות ותדביקן ותהרוס אניות רבות עם רכושן, אשר עלה לסך חמשת מיליון דולאר. עם אחת האניה האלה נשלח אוריה ליוויי לאמריקה; אולם באם הדרך שבו הבריטים את אנית ליוויי ויאסרו את האחרון באזיקים וישימוהו באניה, שם פגש רבים מחבריו, אשר נשבו כמוהו.
מלחי אה"מ "פליקן" הבריטית מסתערים על סיפונה של "ארגוס" האמריקנית, 1813. איור בספר מ-1873. המקור: ויקישיתוף
ויהי בהכרת ברית השלום בין שתי הארצות המריבות ואוריה ליוויי יצא חפשי ממאסרו חלה היהודי גבור הים הזה את פני שרי בית פקידות הצי האמריקני, כי יכירו עבודתו יחד עם עבודתם של יתר הפקידים למועילה ולראויה לשכר. בקשתו זאת נוסדה על חק ידוע: כי כל רב חובל, המצטין בעבודתו, יורם למדרגת תור המעלה של „לייטינאנט“. אך בבית פקודות הצי השיג ליוויי רק ארבע דעות לטובתו ויתר השרים חוו את דעתם נגדו בתתם אמתלא וטעם לפגם, כי לפגיעת כבוד יחשב הדבר לרבים מחברי אוריה, הכבירים ממנו לימים (אך לא הצטינו…), בהנתן לו תור המעלה המבוקש ולהם לא ינתן. ובכל זאת היה אז אוריה ליוויי לפקיד הצי ממעלת „לייטינאנט“. ומן הוא והלאה החלה תקופת רדיפותיו ותלאותיו, אשר מררוהו כל ימי חיי הבלו וישימו את גן עדנו לתפת ואת חייו – מרים ממות.
בשנת 1816 נמנה הלייטינאנט העברי הראשון באמריקה אוריה ליוויי לפקיד וראש האניה „פֿראנקלין“, ומן היום ההוא החלו הרדיפות הראשונות נגדו. לא יאמן כי יסופר ובכל זאת הדבר הזה הוא אמת תולדתית ופֿאקט היסתורי, המראה לדעת עד כמה רע ומר גורל היהודי בגולה באשר הוא שם, לוא גם יצטין אלף פעמים ויראה גבורות ונוראות, אשר אין חקר למו! פקידי האניה „פֿראנקלין“, אשר צרה עינם ביהודי אוריה, החלו לרדוף אותו בכל מיני רדיפות שבעולם וגם השחיתו התעיבו עלילה להשתמש נגד באותו „כלי הנשק“ הנורא והמסכן, שמן הנמנע הוא לכל גבור היותר גדול להלחם נגדו: הם הרימו נגדו את להט החרם הנורא וינדוהו ויחרימוהו ויבדלו ממנו ולא דברו עמו דבר. בין שמונה מאות אנשי האניה היה אוריה ליוויי בודד במועדיו, נפרד ונבדל, מנודה ומחרם. הוא סבל שם את היסורים, הענוים והתלאות ההם בעצמם, אשר סבל הקאפיטאן היהודי דרייפוס בימינו באי-השדים; לאוריה נהפכה האניה „פֿראנקלין“ לאנית-התפת, וכדרייפוס כמוהו אנוס היה להאלם דום ימים רבים, כי להט החרם סגר את דלתי פיו על מסגר כמתים באשמנים.
מהאניה „פֿראנקלין“ רצו להעביר אותו אל האניה „יונייטעד סטייטס“, אשר דרשה עוד פקידים לחפצה; אבל פקידי האניה הזאת מאנו לקבל אל תוך חברם את הפקיד היהודי. בשאול אותם הקאמאדאר דזשאהנס להגיד סבת מאונם ענו, כי יהודי הוא! על השאלה: אם עשה ליוויי דבר שלא כהוגן מימיו? ענו בשלילה, אך בכל זאת ימאנו, יען כי הוגד להם, שחברת היהודי איננה משבעת ענג. אולם כל ההתנגדות הזאת לא הועילה למו וע"פ צו שני, שנן להם,אנוסים היו לקבל את אוריה ליוויי בקהלם, ועד מהרה נוכחו לדעת, כי שגו בחשבם תועה על היהודי הזה. בכל עת היותו פקיד אניות בתור מעלת „לייטינאנט“, היה ליוויי תמיד כל הימים או אסור במאסר או מוסר ממשמרתו. ובאמת הן דבר נמנע הוא לבלי התפש בכף ולהמצא נאשם בדבר-מה גם לצדיק כדניאל, בעת שעינים צופיות מסביב ואנשים אורבים מכל צד, המחפשים עולות ועלילות! בשנת 1827 הצטין ליוויי עד להפליא על יד חוף העיר „ריא-דמ-זשנירא“ לעיני הקיסר הברזילי וימצא חן בעיניו על התערבו בריב, אשר פרץ בין האמריקנים והבריזליים, וגם על אשר שם את גוו תחת אבחת חרב, אשר הורמה על ראש איש אחר, ויקדם בזה פני רעה גדולה ולא נתן למלחמה נוראה להפרץ – ויהי לנס. בבא הקיסר הברזילי אל בית פקידות האניות ובראותו את היהודי ליוויי ואת ידו הפצועה, התלויה על מטפחת קשורה בצוארו, הללהו בפניו על גבורתו ואמץ רוחו ויצע לפניו לקחת על שכמו משרת רב חובל באנית מלחמה חדשה מציו, אך ליוויי נתן לו תודה ויען: כי אהבתו אל העבודה בצי אמיריקה תגדל עד כה, עד כי יבחר יותר להיות בו מלח פשוט מהיותו מפקד אניות של צי ארץ אחרת.
(סוף יבוא)
* * *
בשנת 1833 נקרא ליוויי אל משתה אחד בפאריס ובאותו מעמד היה גם המרקיז לאפֿאיעט. אנשים אחדים מהקרואים נשאו חרפה על ארצות הברית. אז הכה ליוויי בידועל לחי של אחד המחרפים ואת השנים האחרים הועיד למלחמת השנים, אך הם בחרו להצטדק ולבקש סליחה מצאת עם ליוויי למלחמת שנים.
הנה הארכתי לספר את כל המקרים הבודדים האלה, למען הוכיח בעליל עד כמה גרועים ושפלים היו דברי העלילות אשר העלילו עליו משנאיו, כי מוג לב היה כשפן ומלא רעדה ופחדים כאיש הירא ורך הלבב. שש פעמים עמד אוריה ליוויי לפני בית דין של צבא. בקראנו את ההודעות ע"ד המשפטים ההם נשתומם מאד לראות את הקטנות וההבלים, שבגללם הובא איש כליוויי בפלילים. כן, למשל, הובא פעם אחת לפני שופטי הצבא בעד האשמה, כי שקרן הוא. השקר היה באופן זה: ליוויי דרש פעם אחת לתת לו אניה קטנה לעבור את הנהר. עד מהרה הודיע לו הנער, אשר שלחו, כי אניה לשוט נכונה וערוכה, אך בשבת ליוויי באנית השוט באו אנשי האניה הקטנה ויצוו עליו לצאת מן האניה; אך ליוויי ענה כי אנית השוט הוכנה בעדו. ויהי כאשר הובא הנער לפני השר המצביא חרד מאד ויכזיב את ליוויי על פניו ויעד, כי לא שלחו ליוויי מעולם. בעד „השקר“ המדומה הזה שפטהו בית-דין של הצבא להוציאו מבית פקידות הצי כאשר יאשר נשיא הארץ את פסק הדין הזה בחתימת ידו. אולם הנשיא מאוראע, אשר אחז את מושכות ממשלת הרפובליקה בידו ויהי נאור ורחוק מרחק רב משמץ שנאה ליהודים, ככל נשיאי הארץ שהיו לפניו (וושינגטון) ואשר קמו אחריו עד היום הזה, לא אבה בשום אופן לחתום את ידו על חק עמל ופסק דין כזה וליוויי נשאר על כנו כבתחלה.
המשפטים והאשמות הנותרים היו עוד גרועים שבעתים ומלאי אולת וסכלות שבעים ושבעה. הרבה פעמים שפטוהו שופטי הצבא בעד „התנהגות שלא כהוגן“, בעד מבטאים גסים ועוד כאלה; אולם ענשו היה תמיד קל הערך, כי נוכחו השופטים לראות ולדעת, כי מרוב התמרמרות התנהג לפעמים ליוויי בחמת קרי ואין אדם נתפס על צערו. פעם אחת נשפט אוריה ליוויי בעד חטא מעורר שחוק כזה: בהיותו מפקד אנית מלחמה אחת וברדפו אחרי שודדי ים פגש פתאם על דרכו בים הודו המערבית אניה ספרדית, אשר החלה להתגרות בו מלחמה. בדעת ליוויי, כי שלום אמת שורר בין שתי הארצות, ספרד ואמריקה, ובהתאמצו למנוע מבא בדמים שלח את שלישו הראשון (פֿירסט לייטינאנט) אל האניה הספרדית להודיע את מפקדה, כי יש לו הצדקה לחצות את גלי הים הזה. בעד זה נשפט על חטא של מורך לב. ובכלל רוב האשמות, אשר טפלו עליו, היו מעין זה או עוד גרועות מזה. ובכל זאת מבלי הבט על כל זאת נתנו לו בשנת 1844 את תור המעלה של „פאסט-קאפיטן“, ואניה בכל אלה לא נתנה לו. בהיות הרעב בארץ אורלאנדיה באנגליה ואמריקה שלחה שמה אניה טעונה בר, ויבקש ליוויי להיות למפקד האניה הזאת ולרב חובלה ואת שכר העבודה יקדיש לטובת הרעבים, אבל בקשתו לא נמלאה.
באחרונה הצליחו משנאיו לדחותו כלל מתוך הצי האמריקני ולהסירו מפקודתו. אבל ממשלת אמריקה הישרה מבלי הבט על המון שונאיו הכבירים והחזקים הושיבה בית דין של צבא חדש לעין בדינו של היהודי האמלל הזה ובית דין הצדק הזה השיב לו את כל זכיותיו בדין ובשנת 1858 שבה עטרת כבודו ליושנה, הושב על כנו וגם עלה במעלות ונעשה למפקד של אסכדרה גדולה של אניות מלחמה ויהי לשר וגדול. ביום כ"ב לירח מרץ לשנת 1862 מת האדמיראל העברי הזה, הגבור אוריה ליוויי, ויקבר בניו-יורק בכבוד גדול וברב פאר והדר של כבוד הצבא ושמו נכתב לתהלה ולתפארת בספר הצי האמריקני וספדו לו כל גדולי עם אמריקה: הוי אדון והוי הודו! גם אחיו היהודים הספידוהו כהלכה, כי כל הימים, אשר היה חי, נשאר נאמן לעמו ולדתו!
אלה הן תולדות היהודי אוריה ליוויי, דרייפוס האמריקני, וזה הוא תקף גבורותיו ופרשת גדולתו, ענויו ועלותו באחרונה לגדולה. והנה נחוץ להעיר, כי גם מקלקלתה של ארץ החפש ומגנותה יכולים אנחנו לראות גדולתה ושבחה, כי בעוד אשר במשפט דרייפוס בצרפת הנאורה באחרית המאה התשע עשרה ראינו, כי אחרי כל העמל והרעש לא יצא משפט דרייפוס לאור ורק מצד החנינה נקרא לו דרור בעוד שזכיותיו לא הושבו לו עד היום; תחת זאת אחרת נראה במשפט היהודי אוריה ליוויי, כי באמצע המאה כבר התקדמה הארץ הזאת כל כך, עד כי הוציאה את משפט „דרייפוס“ שלה לאור ובצדק ובמשפט השיבה לו את זכיותיו ותעלהו למעלה גבוהה – לתור מעלת „אדמיראל“ –; הלא כל זאת לא דבר ריק הוא, וראוי לשית אליו לב!
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 