בספינתנו *)
א.
… בבקר השכם קמתי ממטתי. פתקאות הנסיעה היו בכיסי ואמתחותי היו צרורות. פתאם קרה מקרה אל-מחוכה. המכונית, אשר היתה צריכה להתעמד על-יד המלון בשעה שבע בבקר, לא באה למקום תחנתה ושעות אחר שעות עברו עלי בכעס ובחימה, באשר אמנם, אפשר לשער מה רגזתי על העובדא המרה, שאולי אאחר את האניה שאליה הזמינני דר' ויצמן, אשר יצא ליפו במכונית מיוחדת בעוד בקר.
בשעה עשר וחצי הריה מתגלגלת לקראתנו – זו המכונית האומללה. היא נושמת ורועשת, מלוכלכת ומקולקלת ולמכונאי הנדהם מצוים אנו שיקח אתו מכשירי-תקון מפחד פן נשתבר בדרך. התישבתי במכונית, לימיני ירושלמית צעירה ולשמאלי צעיר מהמושבות. אנו משוחחים וצוחקים למרות התרגשותנו ומדי רגע שואלים: מתי תזוז המכונית? כך עברה עלינו עוד חצי שעה לפחות ובאחת-עשרה ורבע החלו אופנינו סוף סוף ברקודיהם.
ליפטה, מוצא, אבו-גוש, שער-העמק גם הוא נצטירו לעינינו מבעת לזיתיהם ולברושיהם, ובצחוק סביבותיהם הירוקות. פה ושם מקפצות עזים בבהלתן הקטועה, ולאורך הדרך הלבנה המתפתלת כנחש אל-סופי דוכיפת אחר דוכיפת מדדה, כאילו מנסות הן לעצור את מכוניתנו ורק ברגע אחרון מנתרות הן הצדה בעברנו.
אך הנה במרחק – רמלה בלבן מגדליה ובעגולי קבותיה וצעדים מאה ממנה מכונית דוממת. מה קרה לה? עוברים אנו על פניה, והנה מכוניתו של ויצמן היא, שנתעמדה כאן מפני שצמיג מצמיגיה נפקע לפני שעתים.
– אל תמהרו, קורא הוא לנו. הספינה תסע רק למחרתו.
– לעזאזל! – נהמתי מבין שני – וכל דמי הרותחים למן שעות הבקר בשל מה באו?
ובנחת פתאומית ששככה את כל התרגשותי כבקסם, התמסרתי לנועם הנסיעה מרמלה ליפו, בריח פרחי הפרדסים ובאושת עלי הקליפטוסים שמשני עברי הדרך המקולקלה. קפיצות? זעזועים? מה לי ולכל אלה, מכיון שנתברר לי עכשיו כי לא אחרתי את הספינה.
– – –
בשעה שתים הגעתי לתל-אביב. מטיל אני ברחובותיו ההומים. לפנות ערב מחליט אני לרדת העירה להתחקות עוד הפעם על דבר הספינה: הפתעה! ד"ר ויצמן, שהגיע לפני שתי שעות בערך, הפליג על אנית מלחמה צרפתית, מפני שנודע לו כי הספינה המחוכה עוד מיום אתמול לא תגיע השבוע בכלל. בשם השדים! – נהמתי בין שני שוב – מה אעשה עכשיו בזאת יפו הקטנה והמשעממת כל-כך? נוסף לכל הצרות מודיעים לי אז, כי הרכבות מצרימה נפסקו לימים אחדים ועלי לשוב ויהי מה לקהיר הבירה, אשר עסקים גדולים לי שמה, עסקים שאינם סובלים כל דחוי…
בככה חשבי נתקרבתי אל הנמל ובתכלת האפק נצטירה לעיני מפרשית קטנה, שחומת-הגון ועל תרנה היחידי, מעל לחבלי המפרשים דגל שהכרתיו מיד: דגל ציון, לבן-תכלת, ובפנתו צבעי בריטניה הגדולה. זהו, איפוא, „החלוץ“ המפורסם שכל-כך הרבה שמעתי אדותיו בעודי במצרים. זאת היא, איפוא, היחידה הראשונה של צי המסחר העברי לעתיד! אי-אפשר לומר, שרגשותי המריאו שמימה ובכל זאת, אולי הצלה היא זו בשבילי? אולי יורדת היא מצרימה? מה מוזר יהיה אם, בפעם הראשונה בימי חיי, אפליג באניה עבריה. השאלה היא רק אם אמצא לי חברים לנסיעה קחמית זו?
לאשרי נסתפחו אלי עוד בו בערב הירושלמית אשר נסעה אתי במכונית ואשר רצתה לחוש גם היא מצרימה, ואתה ציונית אמריקאית שכבר הועידה מקום על ספינה היוצאת מנמל סעיד ואם לא תסע אתנו היום תפסיד את מקומה.
טוב אם-כן. למחרתו ממהר כל אחד מאתנו לקחת את האמתחות ואת העובות אל הנמל, שהרי בשתים, עשרה בדיוק פורש „החלוץ“ את מפרשיו ובהמית מכונת-קיטורה הקטנה שלו מפלס הוא נתיב לעצמו בגלי התיכון העברים לעומת שפתה של מצרים הקרובה.
הננו בנמל, ולתמהוננו נתחכו אתנו יחד שמונה קצינים אנגלים, שהתאוו מאד לחג את חג המולד בקרב ידידיהם אשר במצרים.
הים שקט. הסירה הלוקחת אותנו אל הספינה הציונית עושה רק חצי שעה וכבר מתירכת היא לסולם הצר שבצדי המפרשית. אנו עולים בחפזון למצא את תאנו. הפקיד הממונה על הסדרים מצטחק: אין תא בכל הספינה, לא של מחלקה ראשונה ולא של מחלקה שניה. אין אפילו ספסלים לשבת עליהם, ולא כסאות מתקפלים, ולא הדום קטן. רק שקים ושקים של תפוחי זהב, נערמים האחד על משנהו, ואיש איש מאתנו מנסה למצא לעצמו בליטה כל שהיא כדי להתישב עלי. נסבול? ניעף? אין בכל רע. באניה עבריה אנו נמצאים ומי ידמה לנו כיום הזה מאז חורבננו הלאומי? השמש מזהירה בין כך ובין כך, ואם אמנם יהיה הלילה קריר יותר מדי, הרי לא יהיה שני לו לפנינו ובאשמרת הבקר הן נגיע למחוז חפצנו.
בינתים נזכרנו כי עוד לא סעדנו. כמובן שאין כאן חדר אכילה, אין אפילו סכינים ומזלגות, אך ברוך ה' דאגו אחדים מאתנו להביא אתם דברים כבושים אחדים, ותפוחי זהב הן יש לרוב. רב החובלים, טפוס של יהודי רוסי ממרחק אסטרהאן, נותן לנו ככרי לחם אחדים ובהיות שמהשמים צוחקת לקראתנו השמש היותר גנדרנית ושעל המים אף גל לא ינוע, היתה זאת לנו אחת הארוחות היותר נעימות בחיינו.
צחקנו, התלוצצנו, ספרנו ספורים ובדיות ועינינו נטויות לעומת הדרום. מכונת הקיטור נוחרת ולרגעים נדמה כי תתפוצץ, אך אין איש שם לבו לזה. הספינה חוצה את המים בחרטומה הדק וזעזועיה בלתי מרגשים.
והנה החל האפק, במערב הדרומי, להצטבע בסומק ובסגל, שהרי הגיעו שעות בין הערבים והשמש שוקעת. האויר מתחלף ורוחות קלים מנבאים טל ועננים. הקור חודר לאט לאט לעצמותינו והנשים משתדלות להשתטח תחת כפת השמים, כשכל אחד מאתנו עוטף אותן במעילו הנחוץ כל כך לעצמו. על פני המים זרירי גלים מתחילים להתרומם. הספינה מתרגחת ומתנדנדת יותר ויותר. הירושלמית ידידתי מרגישה כבר את מחלת הים. קצין אנגלי נגש אליה למסור לה צנצנת קטנה של אלכהל מעודד.
הכל מתחילים להתמרמר. אני בעצמי רץ הנני אל פני האניה לדרש חשבון מאת סגן רב החובלים, יהודי גם הוא, שאינו יודע בין ימינו ושמאלו, כי זאת לו הפעם הראשונה לעזר בהנהלת אניה.
תשובתו פשוטה: לא קראנוכם, לא הזמנוכם, לא הועדנוכם. זאת היא ספינה מסחרית קטנה, זהו נסיון ראשון ליממות עברית, ידענו כי נסבל, והסכמנו מראש לכל ההרפתקאות. התוכלו להתרעם עלינו? הן חסד עשינו עמכם, בהתרצותנו להסיעכם מצרימה אתנו…
צדק האיש, ושקשוק הדגל הציוני בזרמי הרוחות שנשבו מעל התרן היחידי הזכירני בעוד מועד כי זו היתה תשוקתנו הפעם, ואם חס וחלילה יקרה לנו דבר-מה – בנו, רק בנו האשם.
הנני חוזר לפנתי ומשתדל להקים ע"י שקי תפוחי זהב כעין מערה קטנה לחסות בצלה. מסביבי השלך הס, אפילו הקצינים האנגלים חדלו לצעד אנה ואנה לאורך המכסה. רק פקודות רב החובלים נשמעות מפעם לפעם ופנסים אדומים וירוקים צורחים על שרשראותיהם. פתאם – סופה מדרום מסתערת עלינו ובתנועות איומות יורדת אניתנו ועולה היא שוב בשרבוב המשברים הקוצפים. כל הנוסעים מתרוממים ממושביהם המלאכותיים. הכל מרגישים את עצמם רע מאד. הגבירות חולות לגמרי. ראשנו סובב על כתפותינו. אין מוטות להחזיק בהם ולא רופא לעזר לנו. עם כל זה, עוד די כח בנו, הגבורים האחדים שבחבורה, למהר אל רב-החובלים ולשאול את דעתו. פניו חורים כפני מת: זוהי סערה – הוא נזעק – שלא ראיתי כמותה מימי. הלואי שנגיע מחר בלילה לנמל-סעיד! לעת עתה יש רק עצה אחת והיא – להטיל מעל הספינה הימה חלק מהמשא.
שלשת המלחים מאמצים את כל כחותיהם לגלגל לתוך הגלים הפוערים את פיותיהם שק אחר שק של תפוחי זהב ובעינינו התוהות לאור הקצף הלבן, רואים אנו בהבלע פרי א"י בתוך המים הזדונים.
והנה – אומללות! סירת ההצלה, שבפני האניה, נגרפה הימה ע"י נחשול פתאמי שהזרים גם עלינו ממימיו המרים והמרעידים. אניתנו קופצת ורוקדת בלי כל שטה. מכונת הקטור צורחת וצווחת, רוגזת ונחפזת, וברעדה מניחים אנו בה את שאר תקוותינו מפני שאם זו תפסק – אויה לאחריתנו! כבימיו של יונה, פונים אנו אל בעל האניה וקללות בפינו: מה עשית לנו? מה יהיה סופנו? אך אין הוא מוציא הגה מפיו לענות לנו. שוכב הוא על שק אחרון ליד יהודי אחר מיפו הקורא: „שמע ישראל“.
(סוף יבא)
יהודה ארמוני
*) לפני ימים אחדים הודענו בעתוננו את דבר שבירת האניה העברית „החלוץ“ בנמל יפו. זהו „מאורע“ עגום בחיינו הימיים; והננו לפרסם כאן רשמי נוסע, אשר נסע בה לפני שנה מיפו לנמל-סעיד. – המערכת.
בספינתנו
(סוף)
הסכנה גדולה, ובעלות השחר עוד גדל מורא הים עלינו בשצף קצפו, והנה עולה השמש כתנור של אש, ולמרות כל חולשתנו (הגבירות היו שטוחות כמתות באחת הפנות) הגיחה כעין תפלה מלבותינו לעומת המאור הגדול בתקוה ילדותית שיחוש הוא לעזרתנו. לשתות? לאכל? מי מאתנו חשב על דברים שכאלה?
רב חובלים! – קראנו למסכן שעבר על פנינו – הן לא לנמל סעיד מועדות פנינו. הבט אל השמש וראית אם לא צפונה דרכנו! אנה הולכים אנו? הלאי כרית? הליון וסלעיה? או אולי לקפריסין בצפון המזרחי? או אולי חזרה ליפו שממנה הפלגנו?
רב-החובלים שותק. עיניו השחורות עומדות בחוריהן. שפתיו החורות מתנשכות בין שניהן ורק לאחר שזעזענוהו בכל גופו הואיל לבטא בערביותו השאננה: אללה כביר! הנבל! הבזה הצילנו?
השעות דאות הלאה באטיות מחרידה, כבר צהרים! כבר שעה שלש, שעה חמש, ועוד הפעם בין הערבים. העינים משוטטות לכל צד, אך יבשה אין! בינתים נתך גשם מהיר והשמים דומים לכפה שחורה בלי ירח ובלי כוכב. מתוך הגלים עולים המים וממלאים את כל הצנורות ואת כל הבקעים אשר על המכסה. בקור-רוח נפלא הולכים הקצינים האנגלים מאיש לרעהו לעזר כאן, לחבש שם, לדבר ולנחם, להגיש מים לשתיה, לעודד הלבבות בשרף ומרגע לרגע שואבים הם בצפחותיהם את המים הנקוים לשפכם הימה. מכירי תודה אנחנו להם ותקוותינו חוזרות בלב.
לפתע פתאם – קול התפוצצות. מכונת הקטור נפקעה. הערבי העומד ליד הקרש מזניח את מקומו וקריאות יאוש מפיו. הבינותי הכל: סופנו בא ואנחנו הולכים למות. רק בל נא תרגישנה בזאת הנשים! רק יואיל נא המות להתחסד אתנו קצת, רק יפער נא הים את פיו פעם אחת להצלילנו בין רגע לתוך תהומותיו הקרות!
הגשם חדל, והלילה קורץ לקראתנו במליוני כוכביו הקטנים: אולי תצילונו אתם, כוכבים רחוקים? אולי תורונו אתם את דרכנו לזוית שאננה?
חצות לילה, אשמרת בקר ובמרחק, האח! הר גדול מתגלה מתוך הערפל. כלנו קמים על רגלינו והקצינים האנגלים מתוך משקפותיהם הצבאיות מכירים לסוף את הר הכרמל… ליד חיפה הננו איפוא. בלשון ים עכו נמצא בקרוב. נצלנו ושמחת אין סוף ממלאה את לבותינו לאחר שתים וחמשים שעות של נדנוד אל-שני ושל רעב וצמא.
אך לא! עוד הצלה רחוקה ממנו, מפני שדוקא בלשון הים הזאת, המפרץ הכי גדול אשר לארצנו, גדולה הסערה עוד יותר והגלים מגרשים את ספינתנו לא לעומת הנמל כי אם לעומת שפת החול בצוקיה ובטרשיה. בעיני מגור מביטים אנו אל הנעשה. המלחים מכינים את כעכי-ההצלה. עצת כלם היא שנזדרק הימה ושננסה לשחות עד לשפה.
עוד אנו מדברים, והרי זועה חדשה. ספינתנו נוטה שוב צפונה לעומת צידון, בירות. אלהים אלהינו! הנטלטל ככה לבלי סוף עד שיאפסו כחותינו ונהיה מאכל לעורבי שמים?
לאשרנו הגיח ברגע ההוא רוח צפונית לקראתנו ובזהר שמש שעמדה כבר באגה-השמים חתרה אניתנו לעומת עכו העיר, ובהגיענו קרוב לרציף מצא רב-חובלנו הזדמנות יפה לזרק את העגן למעמקים.
ברוך הגומל! ואם כי לא התרצו הסירנים לבא מיד לעזרתנו בקצף המים הסואנים ואם כי הוכרחנו לתת להם את שארית כספנו בשביל שיצילו את חיינו, ואם כי נתרטבנו במימי הנמל ורוב חפצינו צללו תהומות – לא נשכח לעולמים את רגעי הששון ואת רגש הדרור בדרכנו סוף סוף שוב על היבשה האיתנה והמוצקה של עיר החשמונאים לפנים…
ספינתנו העבריה, ספינתנו האמללה – חן-חן לך על שבכל זאת לא המיתינו…
יהודה ארמוני
"דאר היום", שנה שלישית, מס' 141, 8 במרץ 1921, עמ' 4; מס' 142, 9 במרץ 1921, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 