לנמל חיפה הגיעה אנית המשא „ריכארד בורכרד“ שבית קיבולה 3200 טונות. היא שייכת לחברת „בורכרד, ממלכה מאוחדת“ שמניותיה בידי החברה לספנות „עתיד“ בחיפה. ולמעשה הנה איפוא אניה עברית. היא נוסעת עדיין בדגל הבריטי, אך מקווים להחליפו בעוד זמן־מה. אחרי פריקת הסחורות שהביאה לנמל יפו, תסור לנמלי תל־אביב וחיפה. האניה תסע בים התיכון.
"הארץ", שנה ל', מס' 8591, 5 בדצמבר 1947, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בסירת־מנוע של „עוגן“ „הפלגנו“ מנמל חיפה למספנת „עוגן“ הנמצאת בקצה המערבי של שטח הנמל. החברים לא הסיעו אותנו בדרך הקצרה ביותר; כנראה, התכוונו לזכות אותנו במראה עינינו בדרך למחוז חפצנו. והיה מה לראות. מה שינה הנמל את פניו! בים ממש כמו ביבשה – גדרי־תיל על כל צעד ושעל, ובתוך המים שרשראות סביב־סביב. נראה, שהים טרם הסתגל לביצורים אלה והם בולטים מעל למידה הרצויה ופוגעים בכל אשר תפנה מבטך. גם בנמל „שלנו“ חל שינוי ניכר. את אניות־המעפילים, שקודם לכן עגנו כולן ליד שובר־הגלים, פיזרו והן עוגנות במקומות שונים. ודאי משום עינא בישא… מקרוב ראינו את „כ"ג“ בודדה. חבל שפירדו את החבילה הנאה – צי המעפילים.
הפעם לא באנו לסייר במספנת „עוגן“, אלא בעיקר לערוך ביקור ל„חנה סנש“. נגשנו אליה מיד. היא עושה רושם טוב מאד, אחר לגמרי מאשר בחולות נהריה. החבר אסיר שניצח על העברת האניה שומע זאת בסיפוק רב. ברטט אנו עולים על הסיפון. האם שם הקדושה, שהיתה מאושרת להיות רק גפרור, הוא המעורר בנו רטט? ואולי המעשה הנועז של ההעפלה בים סוער בחדשי החורף, הוא המשרה עלינו עתה חרדת קודש?
„אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,
ובלוידים אינה מפורסמת.
אך אם אין היא כיום רשומה במפות,
בהיסטוריה אולי היא נרשמת“.
כך כתב נתן א. אל רב החובלים האיטלקי, שהביאה את עולי „חנה סנש“ לחוף מבטחים. כל פעם בשמענו את החרוזים האלה נרעדים אנחנו, וגם עתה בעלותנו על האניה מצלצלים הם באזני. האניה כולה ברזל ונראית חזקה מאד. הוציאו ממנה את המכונות ולפיכך דמותה גלמית במקצת, אבל חברי „עוגן“ מרגיעים אותנו: ככה נראית כל ספינה לפני תיקונה.
חברי „עוגן“ גאים מאד על רכישת האניה „חנה סנש“. לא מבחינת העסק הטוב הם מעריכים את הקניה הזאת. אם גם יעשו את המאמצים המכסימליים לעשות את האניה חי הנושא את עצמו, אבל מעולם לא היו מקבלים על עצמם למען העסק בלבד את הסיכון שיש בדבר זה, הן של ההעברה והן של התיקון היסודי. הח' אסיר מצביע על „הקרע“ בתוך האניה שהדאיג אותו מאד. החברים לא חסו על שום דבר, לא על מאמץ גופני ולא על השקעה בכסף לשם ביצוע הדבר; ילדי נהריה עזרו להם כמיטב יכלתם. אנשי נהריה התקשרו מאד למעשה זה, שזכו להיות לו קרובים כל כך. חברי „עוגן“ הבטיחו לילדי נהריה לבנות להם סירה בשם „חנה סנש“.
– – –
ואםגם ביקורנו במספנת „עוגן“ היה מכוון ל„חנה סנש“, „חטפנו“ דרך אגב שיחה על „עוגן“. העבודה במספנה במלוא הקצב. סירות־המנוע מצפות אמנם לעולים במספר רב יותר. חברי „עוגן“ מוכנים להתאמץ יותר. אבל בינתיים הם עושים את העבודה השוטפת; הצוללים עסוקים, כרגיל; מזמן לזמן מוזמנים הם גם לחברת האשלג לצלול בים המלח; הנגריה עסוקה מאד, ובמסגריה עובדים 36 משוחררי הצי בקבוצה מיוחדת ובהצלחה ניכרת. כיום מסוגל „עוגן“ להוציא כל חודש מהמספנה שתי סירות. ראינו את הסירות הן יפות; המומחים מעידים עליהן, שטיבן משובח מאד, אבל – ישנם מוסדות וחברות המזמינים סירות מעבודה זרה.
מובן, שאין רצון לקלקל את מצב הרוח וחוזרים אל הנושא העיקרי – „חנה סנש“. האניה מבטיחה טובות. היא תהיה מסוגלת לשאת משא של 300 טו (המנוע „אסולדו“ הוא של 160 כוחות־סוס). יעבדו בה שמונה אנשים והיא תהיה בשירות בים התיכון. ואם נזכה לעליה בשנת תש"ז? ייעשה הכל כדי ש„חנה סנש“ תקח חלק בפעולה. „ספינה זו העלתה לחוף עולים בעזרת ההגנה. תהא ספינה זו מצבה לזכר ששת מיליון אחינו, שנרצחו באירופה וסמל של האשמתנו נגד הממשלה הבריטית“ – כתובת זו נכתבה על דגלה של „חנה סנש“, בעלותה על שרטון ליד חוף נהריה והיא נחרתה במוחות רבים.
שם האניה והכתובת הזאת מחייבים.
מ. ז.
"דבר", שנה עשרים ושתיים, מס' 6457, 15 באוקטובר 1946, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הפתעה נעימה היתה לי בימי שהותי בגולת קפריסין, בהגיע לנמל פאמאגוסטה ספינת האימונים העברית החדשה „וואלדורה“. ברחובותיה הצרים של פאמאגוסטה שעד כה לא שמעתי אלא מלים יווניות וזרות, הדהדו עתה צלילי השפה העברית אשר יקרו לי עתה שבעתיים, מפיהם של 12 תלמידי בית הספר הימי בחיפה, שבאו עם מפקדם האנגלי הקומאנדור רוברט סטיבנסון מילר בספינתם החדשה.
בשמחה הובילוני לספינה הדו־תורנית שארכה 80 רגל. הציגוני בפני הקומאנדור: „עתונאי עברי מארץ ישראל“. בפשטות מלאת חן הביע שביעת רצונו מתפקידו כראש מחלקת השיט של בית הספר הימי מטעם „החבל ימי לישראל“. סגנו, צעיר תל אביבי עליז ושמח, יעקב אגייב וחברו שידלו הראוני את הספינה ההדורה לכל חלקיה.
„וואלדורה“ נבנתה בסקוטלאנד בשנת 1903 לאנגלי עשיר, ריס, לטיולי משפחתו. וכספינת „לוקס“ תמצא בה חדר אוכל מרווח ומצוחצח, סלון לגברות שעתה דרים בו הסגנים, ארון ספרים מלא ספרות מקצועית של יורדי־ים מופלגים, מטבח ובו מקרר, דבר יקר מציאות בספינה, סירת מוטור על סיפונה ולה שני מכונות לקידום ולמים, בקיצור: הספינה ההדורה ביותר במזרח הקרוב. נקנתה ב־7 אלפים לא"י לפני כחדשיים.
הצעירים הורידו את המפרשים. בשקט, בקצב ובזריזות עשו מלאכתם לשביעת רצונו הגמורה של המפקד. אין הקומאנדור מילר מרבה דברים על עצמו. זאת יספרו לך מכיריו אשר שמעו את שמעו בימי המלחמה האחרונה בהיותו לויטנאנט־קומאנדור באניית משחית בריטית ונפצע פעמיים. השתתף בפלישה לאפריקה ובהגנה על מאלטה. לפניו נכנעו הפלוגות הראשונות של יאפאן בבורמה בשנת 1945 ובאותה שנה הועלה לדרגה של קומאנדור.
הוא אשר ידע היטב תפקידו של הצי הבריטי עד 1946 ונטל בהם חלק פעיל, העמיק ראות עתה בצילומים שהראיתי לו: מלחי הצי הבריטי מרחיקים צמאי מולדת, פליטי־חרב ממולדתם. עננה שכנה על פניו והקדירה לרגע מאור פניו שעליהם חיוך של חן. בחביבות רבה נפרדנו. אני לביקור במחנה המעפילים והוא להדרכת צעירי ישראל לפלס נתיבות בימים סוערים.
יכין
"הצֹפה", שנה תשיעית, מס' 2649, 18 בספטמבר 1946, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
רוברט סטיבנסון מילר בוויקיפדיה
ספינת האימונים „וואלדורה“ של בית הספר הימי בחיפה באה אתמול לביקור קצר לנמל תל־אביב. האניה בת 106 טונות נבנתה לפני כ־40 שנה. היא ספינת האימונים הראשונה שנרכשה על ידי בית הספר הימי והגיעה ביולי אחרי שנקנתה על ידי ה„חבל הימי לישראל“ לחופי הארץ. מתאמנים ומשתלמים בה כיום 15 תלמידים.
לרגל ביקורה בנמל נערך אתמול אחרי הצהרים מטעם ה„חבל הימי לישראל“ סיור עתונאים בספינה. לאחר שסיירו וראו בסדרי האניה נשא מר י. טולקובסקי ראש החי"ל ברכה לתלמידי הספינה ולמפקדה הקומאנדר מילר (אנגלי). מר טולקובסקי ציין את הקשיים ברכישת הספינה והודיע כי השנה מקווה החי"ל לרכוש ספינת אימונים שניה.
בעוד שלושה חדשים, אמר עוד מר ט. תופיע בנמל תל־אביב האניה הראשונה של חברת „צי"ם“, שתפתח בשירות בים התיכון. באניה זו יהיה צורך ב־90 עובדים ומעלה.
ד"ר מ. סולובייטשיק שבירך בשם חבר הנאמנים שלח ברכה למר דוד רמז „שחסרונו מורגש כאן ביותר“.
תלמידי ספינה זו יוכלו לשרת בגמרם את שירותם בספינות משא ונוסעים גדולות, מסר ד"ר אהרוני, מנהל בית הספר הימי בחיפה. בירך עוד המפקד, הקומנדר מילר. הסיור נסתיים בשירת „התקווה“.
"הצֹפה", שנה תשיעית, מס' 2660, 3 באוקטובר 1946, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ב־3 בדיוק נמרץ הפליגה האניה. קריאות „שלום“ פרצו מפי הנוסעים ומפי המלוים, מטפחות הונפו לאות ברכה, פסוקים ושברי פסוקים רחפו באויר להזכיר, לקרב, לדחות את רגע הפרידה. פתאום הושלך הס. כל תנועה נפסקה, הדיבר קפא על השפתיים והנוסעים והמלוים גם יחד התיצבו עמידת כבוד מתוך שקט ודממה: תזמורת האניה „תל אביב“ השמיעה את צלילי „התקוה“. ספוק רב היה בהרגשה, שעדיין לא נפסק הקשר החצוני עם הארץ ושגם לאחר ההפלגה הננו נמצאים בגבולות הארץ המתרחבים על הים…
– – –
באחד הערבים סודר נשף לטובת הקרן הקיימת לישראל. בתכניות היו הקראות, נגינת מוסיקה עברית על ידי התזמורת של האניה והרצאה על „הפרובלמטיקה של המוסיקה העברית“. הנשף נסתיים בשירת „התקוה“ בהשתתפות כל הקהל. לאחר שרוב האורחים עזבו את אולם הקונצרט נתבקשתי על ידי אחדים מיהודי גרמניה להישאר אתם רגעים מספר ולעזור להם בצרתם: כבר פעמים רבות שמעו את „התקוה“ אבל עד עכשיו לא הצליחו לחדור לתוכן המלים. אולי אוכל לתרגם את המלים, את „התקוה“?
– – –
בין הנוסעים היו גם התלמידים מגרמניה אשר זכו בעד החבור המוצלח על נושא ארצישראלי בפרס מאת החברה הארצישראלית לספנות עברית: בקור בארץ ישראל. ביום האחרון לנסיעה ברך אחד התלמידים את הנהלת האניה והודה על המתנה הנאה הגושרת בין הארץ והגולה. לאחר גמרו את ברכתו פתחו התלמידים בשירת „התקוה“. באולם קמה תנועה. אחדים מהנוסעים קמו להצטרף לשירה. על ידי התישבה גברת נכבדה מגרמניה שעשתה בארץ כחודש ימים. בראותה את התנועה באולם פתחה אלי בשאלה: „מהו השיר בפי התלמידים?“.
מנשה רבינוביץ
"דבר", שנה אחת עשרה, מס' 3324 (תוספת ערב), 14 באפריל 1936, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
סופרנו בחיפה כותב:
נערים וזקנים, תושבים וקייטנים – כל מי שהיה בערב־ראש־השנה בנהריה, יצאו להיפרד מן הספינה „חנה סנש“, שהיתה תקועה בחוף נהריה למן 25 בדצמבר.
כזכור, התהפכה הספינה על צדה עוד לפני שיצאו מתוכה המעפילים. מי הים והרוחות הוסיפו על ההרס שנגרם עם הנפילה. השלטונות הכריזו על מכירת הספינה. וב־4 בפברואר קנתה אותה חברת „עוגן“ (של „סולל־בונה“) ומיד החלה העבודה. מחיפה הביאו מכשירים להרמת הספינה: מנופים, עבותות של פלדה, משאבות וכו'. את המנוע הוציאו והעבירוהו לבתי־המלאכה של „עוגן“ בנמל חיפה. מתחת לספינה חפרו ופיזרו את החול, אמודאים עבדו מצד הים ופועלים גררו מצד החול – עד שהעמידו את הספינה על גחונה ואחר־כך יישרו אותה. ביולי כבר היתה הספינה בעומק כזה, שהיתה תקוה לגרור אותה אל המספנה בחיפה.
ואז – – – קרה אסון, מן השכיחים במקומות הפתוחים לרוחות־הים. בליל־סערה אחד נותקו החבלים, ושוב נזרקה הספינה אל החוף, והפעם אל סלע. השלד החזק (הספינה בנויה מתכת) לא ניזוק. אבל הספינה נתמלאה חול, והיתה כאילו צמודה אל האבן. רוחם של אנשי „עוגן“ לא נפלה עליהם. הם החלו כמעט הכל מחדש. הביאו מקדחי־אויר ופוררו את הסלע, ושוב „מתחו חבלים“ וגררו – והספינה הורדה לים.
בליל ראש־השנה, עם התקדש החג, הגיעה „חנה סנש“ לנמל חיפה – כשהיא נגררת על ידי שלוש סירות־מנוע: „נוּן“ של חברת „נחשון“ (ספינת דייג), „ח.מ.ל. 55“ של „עוגן“ וסירה שלישית של חברת לייטריג' לספנות. ב־6.15 יצאו מנהריה וכעבור שעתיים באו לחיפה. היתה חרדה לשלימות הספינה, הוכנו משאבות למקרה־דליפה. אבל הספינה הובאה בסדר גמור.
עתה עוגנת „חנה סנש“ ליד המספנה של „עוגן“. מתוכה מוציאים את כל הניתן לטלטול, ואז יעלוה על מסלול התיקונים של המספנה, וכפי שאמרו חברי „עוגן“ לסופרנו – „נקיף אותה כזבובים“. מסגרים ומכונאים, נגרים וצבעים יתקינו ל„חנה סנש“ את כל המיתקנים הדרושים – מנופים, מכונות, תאים, ציוד פנימי וציפוי חיצוני. ובעוד חדשיים־שלושה תהיה הספינה נכונה לשמש לתפקידה כספינת־הובלה לסחורות (עד 200 טון).
מנוע־הספינה הוא בן 150 כוחות־סוס, ולשירותה של הספינה בים דרושים ששה מלחים.
"דבר", שנה עשרים ושתים, מס' 6446, 1 באוקטובר 1946, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
חיפה, יום ג'. – הספינה „חנה סנש“, שנמצאה ליד חוף נהריה, הועמדה למכירה פומבית ע"י שלטונות המכס ונקנתה ע"י „עוגן“ ב-1850 לא"י.
„עוגן“ היא חברה לעבודות ים, המסונפת ל„סולל־בונה“.
הספינה תתוקן ע"י „עוגן“, ויש להניח, כי תיכנס לשירות בנמל־חיפה. כעת היא מוטלת על צדה בחוף־הים. עבודה לא־מעטה יש להשקיע בהורדתה המימה ובתיקונה.
„חנה סנש“ הנה ספינת־מנוע עשויה פלדה, בת 200 טון – עפ"י הפרטים שנמסרו בהצעת־המכירה ופורסמו בעתון הרשמי היתה רשומה בגנואה.
הנה כך: זקנתה לא תבייש את נעוריה…
"על המשמר", שנה ד', מס' 764, 6 בפברואר 1946, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ימים אחדים לפני ראש השנה תש"ח חזרה "ולדורה", ספינת האמונים של בית־הספר הימי בחיפה, מהפלגתה, לאחר שעשתה בים 12 יום ועברה 1300 קילומטר. בהפלגה השתתפו 11 תלמידים – שייטים ומכונאים מהכתות ג' וד' של בית־הספר, בפקודם של מדריכי בית־הספר ה"ה י. אגייב וש. טנקוס. מטרת ההפלגה היתה האי רודוס, אולם עקב הסערה הגדולה אשר התחוללה בים נאלצה הספינה לחזור, כשהמרחק בינה ובין המטרה 70 ק"מ בלבד. לאחדים מהתלמידים היתה זו ההפלגה הארוכה הראשונה והם רכשו בה נסיון מעשי רב. גם הספינה, אשר נרכשה בשנה שעברה על־ידי החבל הימי לישראל והעמדה על ידו לרשות בית־הספר, עמדה בנסיון.
הרגעה מוחלטת רבצה על הים, ומזג האוויר לא היה נוח למדי בצאתנו מחיפה. התקדמנו בעזרת המנוע בלבד. לא היה טעם להרים מפרשים ב"שטיל" כזה. למשוטטים הצעירים על החוף גרם הדבר אכזבה לא מעטה. הם האמינו, כי מזג אוויר כזה לא ישתנה, ולא תהיה להם ההזדמנות ליהנות מהפלגה במפרשים מתוחים כראוי. אלה טרם הכירו את חליפותיה ותמורותיה של הרגעה מעולפת זו.
מיד עם צאתנו מחיפה חולקה העבודה למשמרות. כל קבוצה נמצאת על משמרתה בחילופים פנימיים, 4 שעות במשך היום ו־4 שעות במשך הלילה. על כל משמרת אחראי קצין. תפקיד אנשי המשמרת: לעמוד ליד ההגה, לדאוג למצב המפרשים, להכין את האוכל, לשטוף את הכלים, לערוך תצפיות מסביב ולהוציא לפועל את כל שאר העבודות בספינה. יתר האנשים שאינם במשמרת התורנית, עסוקים בעבודות שיגרתיות, כגון: נקוי הסיפון והספינה, צביעת חלקי ברזל, תיקונים. בשעת הצורך עומדים הם לעזרת אנשי המשמרת התורנית.
במשך כל הלילה נמשכה ההרגעה, והספינה התקדמה בעזרת המנוע בלבד. עם בוקר נתנשבה רוח דרומית־מערבית. הרימונו את המפרשים, הפסקנו את המנוע, ו"ולדורה" החלה לחרוש את נתיבה במים הירוקים בשקט ובמהירות. הים היה מרעיד גלים חלקים ונמוכים. שום דבר ראוי לציון לא קרה במשך היום. הרוח הלכה וגברה ובשעות הצהרים עברה מערבה יותר. ומאחר שהיתה זו רוח נגדית נאלצנו לסטות מן הדרך על מנת לחזור אליה עם שנוי כוון הרוח לטובתנו.
בלילה השני להפלגתנו התגברה הרוח עד כדי להרעים את פני הים. הסיפון הוצף מים, והנמצאים על גבו נרטבו יותר ויותר עם כל התזת גל. חרטום הספינה היה שוקע מדי פעם לתוך הגלים ועולה שוב אל מול השמיים המכוכבים, כשהוא נושא על סיפונו נחשולי מים קצפיים.
יללת הרוח בין יתרי הספינה וחבליה גברה עם התזות הגלים שהציפו את הסיפון. סגרנו את ששת הפתחים לבל יחדרו המים פנימה. מובן מאליו, כי מתוך כך גבר החום בתאים, ולא פשוט היה להירדם בטלטולים ובמחנק הזה. ההגאי עמד בחדר ההגה והשיט את ידיות הגלגל בין ידיו כשעיניו קבועות במצפן. הגלים הגבירו את הלחץ על לוח ההגה, וכדי לשמור על הקורס הנכון, צריך היה להשקיע מאמצים לא קטנים. מבעת לחלונות התא המכוסים נתזי מים מלוחים אפשר היה לראות את הסיפון המתנדנד לצדדים, את המפרשים המתוחים עד קצה גבול יכולתם ואת החרטום החותך נתיבו בתוך משא המים האפלים.
בשעה שתיים לאחר חצות, בהגיע הרוח לשיאה, נקרע אחד מיתרי המפרש הראשי. מיד הוזעקו האנשים לסיפון כדי להוריד את המפרש לבל ייקרע. הבחורים נחלצו מתוך משכביהם וזינקו לסיפון מבעד לפתחים. הורדת המפרש, שהיא בדרך כלל עבודה לא קלה, נעשתה עתה למרות התנאים הקשים במהירות ובזריזות רבה. המשכנו להפליג בעזרת שני מפרשים בלבד: האחורי והקדמי ביותר (השלוח).
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. לפי החישובים שלנו היה עלינו להבחין כבר בנצנוצי המגדלור שבכף כיטי (צפונה ללימסול). ואכן כך היה. כעבור זמן מה הבחנו בין הגלים בנצנוציו של המגדלור. התקרבנו יותר לחוף, והגדרנו את מקומנו על המפה. הרוח שככה במקצת. סימנו את הקורס החדש ופנינו לעבר לימסול.
בבוקר הבחנו מבעד משקפות בדמותה הלבנה של "קדמה", שעגנה בלימסול. בין עובדיה נמצאים חברינו, בוגרי בית הספר הימי ממחזורים מוקדמים ומאוחרים יותר. עם היכנסנו למפרץ, החלפנו את הברכות בדרך המקובלת על ידי הורדת הדגלים והרמתם. לאחר שהשלכנו עוגן בקרבתה, הגיעו ב"כ השלטונות ובדקו את הניירות שלנו. בתחילה לא הרשו לנו לעלות אל החוף, מאחר שלא היו בידינו תעודות על זריקות נגד דבר, אולם אחרי משא ומתן והשתדלות נתנו לנו לרדת. חלקנו את אנשינו לשתי קבוצות: האחת נשארה בספינה, כי הרוח היתה חזקה וצריך היה להיות מוכנים לכל מקרה, והשניה התכוננה לרדת לחוף בסירת־המנוע, אשר "ולדורה" נושאת על סיפונה. ברגע שעמדה הקבוצה לרדת לסירת המוטור החלו העוגנים של שתי ספינות מפרש גדולות, שעגנו בקרבת מקום, להגרר על פני קרקע הים והספינות התקרבו אלינו במהירות רבה. היתה סכנה, כי הן תתנגשנה בנו. כדי למנוע את הסכנה הנענו את המנוע והיינו מוכנים לכל תמרון שיידרש. אחת הספינות עברה קרוב מאד לידינו והמשיכה להגרר. השניה זרקה את עוגנה השני ונעצרה במרחק קטן מאתנו. כאשר מחינו בפני האחראי על המפרשים על אי זהירותו, אמר לנו: "אין זו אשמתנו, אשמת אלהים היא". לא היתה לנו כל דרך אחרת, אלא להרים את העוגן שלנו, להתרחק מהמקום ולעגון שנית. אך בשעת הרמת העוגן התברר, כי המפרשיה זרקה את העוגן שלה על העוגן שלנו, כך שהעוגן שלנו הרים אתו את שרשרת העוגן של המפרשיה. השתחררנו ממנה בזהירות של בקיאים.
…למחרת (יום א') שקטה הרוח. מזג האוויר השתפר, והבחורים נסעו לטיול בהרים. כל משרדי הנמל והחנויות היו סגורים כל אותו היום, ולא יכולנו להצטייד במזון ודלק ולסדר את התעודות הדרושות להמשך ההפלגה. נאלצנו לחכות. אולם גם למחרת היום (יום ב') לא יכולנו לצאת לדרך, מאחר שהרוח נתגברה שוב ונשבה מנגד לכיוון נסיעתנו. ניצלנו את הזמן הפנוי לקניית מזון ודלק ולתיקונים שונים במפרשים ובספינה. אחרי סידור התעודות הדרושות בנמל יצאנו לדרך ביום ג'. במשך ימי שהותנו בלימסול וגם בטיולים שערכנו נהנינו מיחס אדיב של השלטונות ותושבי המקום.
יצאנו בשעה שתיים אחר הצהרים. הרוח הייתה נגדית, ונאלצנו להתקדם בעזרת המנוע. בתוך המפרץ היה הים שקט והרוח נשבה ברכות, אך בים הפתוח התגברה הרוח והגלים נזדעפו, התקדמנו לאט מול הרוח המערבית־צפון מערבית שנתחזקה והלכה בהדרגה. ללכת מול הרוח פירושו ללכת גם מול הגלים, לכן היה החרטום נתקע בגלים לאחר ירידה חזקה, והמים השוצפים הציפו את הסיפון לכל אורכו.
כך עבר עלינו כל אותו יום. בלילה עמדו אנשי המשמרת ערים במקומם, וקרעו את עיניהם מול האפלה. מדי פעם בפעם היה צריך להזמין את כל האנשים, כדי להוריד מפרש שאירעה לו תקלה ולהעלותו חזרה ולקשור את כל הדברים הניתנים לטלטול על הסיפון, לבל יישטפו וייטרפו על ידי הגלים. המשמרות הוגברו, והאחראים לספינה נמצאו משך כל הזמן על הסיפון. סדר החיים בספינה הופרע.
קושי מיוחד גרם האוכל. בדרך כלל מצויד תא המטבח המיוחד שבספינתנו בתנור משוכלל המוסק בפחם, שאפשר לבשל בו וגם לאפות. לא השתמשנו בו, כי עליו להיות מוסק במשך 24 שעות ביממה, והחום הרב השופע ממנו רק הגביר את הלהט והמחנק בספינה. במקום תנור השתמשנו אפוא בפרימוסים.
בימים הראשונים, כשמזג האוויר היה נוח, בישלנו מרק ובשר שהיו שמורים במקרר, והארוחות היו ממש כיד המלך. אך בגבור הסערה קשה היה לבשל בצורה כזאת, מאחר שהסירים וכל יתר הכלים שעל גבי הפרימוסים החליקו עם הטלטולים ונפלו. התחכמנו וקשרנו את הסירים בסידורי פטנטים מקוריים עד שהים נואש והניח לנו להשלים את הארוחה.
אולם המצב הלך ו"נזדפת", כאשר באחת מחבטות הרוח נקרע החלוץ (מפרש קדמי) והיה הכרח להורידו. כיוון שהורדנו אותו, הופרע איזון יתר המפרשים, דבר שהקשה מאוד על השליטה בהגה. במשך כל אותו יום (יום ד') ובלילה שלאחריו הפלגנו בים הפתוח ולא ראינו לא חוף ולא כלי שיט כל שהוא. ים ושמים ואנחנו.
ביום ה' היה מזג האוויר קשה. מדי פעם בפעם היה נקרע אחד החבלים, וכל האנשים היו מוזעקים לסיפון כדי לתקנו ולהחליפו. אוצר החבלים שנמצא ברזרבה הלך ואזל. ההתאמצות המתמדת התישה את כוחות הבחורים, ומה גם שלא לכולם היה תיאבון לאכול… הגלים לא פסקו לטלטל את הספינה לגברים, לעומקים ולצדדים.
בשעות אחר הצהרים הבחנו מבעד לערפל בשרטוטי יבשה. זיהינו את המקום כקטע מכף קלדוניה שבחוף התורכי. הרוח התגברה בינתיים, והגלים הלכו וגבהו. התקרבנו במהירות רבה לעבר החוף, ולפנות ערב כבר היינו בקרבתו. החוף במקום זה היה תלול מאוד, ומתוך שצף גלי החוף הזדקפו צוקים גבוהים וחדים שהטילו אימה. כל הסביבה נראתה חשופה ושוממה. סימן החיים היחיד היו השחפים המרובים, אשר קיננו בין הצוקים. על רקע הצוקים השחורים בלט מאוד בניינו הלבן של המגדלור, שנזדקר כאצבע מול השמיים.
עם חשכה, כשהתקרבנו לחוף, החל להתרופף אחד החבלים של המפרש הראשי. בדאגה רבה עקבנו אחריו עד שנקרע, והמפרש נשמט על הסיפון. כל האנשים עלו מיד על המפרש, קיפלו אותו וקשרו אותו כהוגן לבל ייסחף מהסיפון על ידי הגלים. במצב זה אי אפשר היה להמשיך בהפלגה. החלטנו לחפש מקלט בחיקו של החוף או מאחורי אחד הצוקים. התנענו את המנוע ומיהרנו להגיע למקום המקלט, כששני מגדלי־אור משמשים לנו כנקודות אחיזה לכיוון דרכנו. התרחקנו מעט מהחוף לבל נעלה על שרטון או נתרסק על אחד הצוקים.
עם התקרבנו למקום שבו בחרנו למסתור פסקה הרוח המערבית, ומיד החלה נושבת רוח מזרחית חזקה. נאלצנו לחזור ולצאת לים הפתוח ולפנות מערבה לעבר המטרה. אך יצאנו לים הפתוח, נתקענו למערבולת גלים. מצד החרטום תקפו אותנו גלי הרוח המערבית החזקה, שנשבה לפני כן, ומצד הירכתיים התדפקו בנו גלי הרוח המזרחית שהלכה הלוך וגבור.
בשעה שהחרטום התרומם על גל שבא ממערב, נחבטו הירכתיים חבטה חזקה מאוד מגל שני שבא מאחור. החבטות זעזעו את הספינה כולה, ורק כאן נוכחנו לדעת עד כמה יציבה הספינה ועד כמה היא יכולה לעמוד בפני הגלים והסערות.
המשכנו את דרכנו לעבר רודוס. בשעה מאוחרת בלילה נקרע המפרש הקדמי השני (השלוח), הקשור בקצה כלונס החרטום. היה הכרח להסירו. אחד הבחורים נשלח לפתוח את חיבור המפרש שבקצה השלוח, כשהוא חגור חגורת הצלה וקשור במותניו לחבל. גלי הים היו חזקים כל כך, שמדי פעם היה החרטום ויחד אתו הבחור הצמוד לקצה השלוחה שוקעים מתחת לפני המים ועולים שוב לגובה רב. למרות הסכנה שבדבר מילא הבחור את תפקידו באומץ רב ובהצלחה רבה. המפרש הותר, הוכנס לספינה וקופל כראוי. לאחר שהורדנו גם את המפרש הזה, המשיכה הספינה להפליג ברוח המזרחית רק עם המפרש האחורי היחיד, שצומצם וקופל עד מחציתו.
בצורה זו התקדמנו במשך כל הלילה, ולפנות בוקר הגענו לכף טוגבורן, מרחק שבעים מיל מזרחה מרודוס.
עם האר היום (יום ו'), שוב החלה נושבת רוח נגדית חזקה שהלכה וגברה מרגע לרגע. ברוח כזו לא יכולנו להפליג רק עם מפרש אחורי. לא הייתה דרך אחרת, אלא להוציא מהמחסן את שלוח הסערה, להרימו בחרטום ולהפליג נגד הרוח. בגלל הגלים והרוח החזקה לא הצלחנו להתקדם, והספינה רק סטתה הצדה. והרוח, כלהכעיס, גברה והלכה, הגלים החלו להציף את הספינה, ולאט לאט התחלנו לאבד את השליטה עליה.
למרות המצב הקשה חשבנו בכל זאת להמשיך ולחכות עד שהסערה תיחלש. הסיפון היה במשך כל הזמן מוצף מים, הגלים באו עלינו בדחיפות רבה, והמים שהיו על הסיפון לא הספיקו לצאת מהחורים שבדפנות. גם הדלק והמזון שהיו איתנו אזלו והלכו. התנענו את המנוע וניסינו להתקדם בעזרתו, אולם גם דבר זה לא עלה בידינו. ראינו שבצורה כזו אין כל אפשרות להמשיך בהפלגה. הברירה שהייתה לפנינו: לחזור כמאה מילין ולהסתתר במקום שנקבע בערב הקודם, או להפנות את הספינה ולחזור ארצה, כשאנו נדחפים מאחור על ידי הגלים והרוח. קראתי להתייעצות את הקצינים והאחראים על המשמרות. ידענו, שאם ייקרע לנו עוד מפרש אחד או חבל חיוני, נמצא במצב קשה. החלטנו לחזור. החלטה זו, אם כי גרמה לבחורינו אכזבה, נתקבלה על ידי כולם מתוך הבנת המצב. כולם היו עייפים מאוד מהעבודה המאומצת ומחוסר שינה.
סובבנו את הספינה, הורדנו את שלוח הסערה, והתחלנו להפליג עם הרוח. הגלים היו חזקים מאוד. הים היה לבן מקצף, וסיפון הספינה נשטף מדי פעם בגלים שרדפו אחרינו מאחור ומהצדדים. נהיגת הספינה במצב זה קשה מאוד ודורשת אימון רב, ולכן נבחרו כהגאים רק הבחורים המנוסים ביותר, שהתחלפו ביניהם במשך כל הזמן. שאר הבחורים מילאו תפקידי תצפית ועזרה. הסערה נמשכה במשך כל היום (יום ו') וכל הלילה. התקדמנו במהירות של 8 קשרים.
בשבת בבוקר הבחנו בחופי קפריסין. הרוח נחלשה במקצת, והמשכנו בדרכנו. במוצאי שבת נחלשה הרוח מאוד. תיקנו את המפרשים, הרימונו את המערך כולו, והספינה החליקה בשקט ובנחת על פני המים. היה זה הלילה הראשון שבו יכולנו לעצום עין ולנוח מנוחה שלמה. ביום ראשון בבוקר פסקה הרוח לגמרי והים שקט. שוב התנענו את המנוע והתקדמנו בעזרתו. ביום שני לפנות ערב (ב־8 באוגוסט) נכנסנו לנמל חיפה.
אם כי לא הצלחנו להגיע למטרתנו – האי רודוס – היתה להפלגה זו חשיבות רבה. הבחורים עמדו בניסיון של הפלגה במזג אוויר קשה, ניסיון שאינו מזדמן בכל הפלגה אחרת.
"ים", גליונות החבל הימי לישראל, חוברת כ"ט, אוקטובר 1947, עמ' 14-12. העתק דיגיטלי באתר "שפת הים".
[…]
„וואלדורה“, ספינת האימונים של בית הספר הימי בחיפה, תפליג ביום ג' לבירות, לשם ניקוי כללי. לאחר שובה לחיפה תפליג דרך קפריסין לסיור לימוד לרודוס שיימשך כ-3 שבועות.
"הארץ", שנה כ"ט, מס' 8495, 11 באוגוסט 1947, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
ימים אחדים לפני החג חזרה מהפלגתה ספינת־האמונים של בית הספר הימי בחיפה לאחר שעשתה בים 12 ימים ועברה 1300 קילומטר. בהפלגה השתתפו 11 תלמידים – שייטים ומכונאים מכיתות ב' וג' של בית הספר – בפיקודם של מדריכי בית הספר ה"ה ש. טנקוס וי. אגייב. מטרת ההפלגה היתה האי רודוס, אולם עקב הסערה הגדולה אשר התחוללה בים נאלצה הספינה לחזור כשהמרחק בינה ובין המטרה רק 70 קילומטר. לתלמידי בית הספר אשר יצאו ב„וולדורה“ להפלגת אמונים היתה זאת חוויה גדולה כאשר בנמל לימסול שבקפריסין פגשו ב„קדמה“. על חבר העובדים של „קדמה“ נמנים בוגרי בית הספר הימי אף הם, ובוגרי המחזור האחרון עובדים בה בתור קדטים. שתי האניות החליפו ביניהן את הברכות המקובלות.
אחדים מהתלמידים אשר הפליגו ב„וולדורה“ היתה זו בשבילם הפלגתם הארוכה הראשונה והם רכשו בה נסיון מעשי רב. גם הספינה – אשר נרכשה בשנה שעברה על ידי החבל הימי לישראל והעמדה על ידו לרשות בית הספר – עמדה בנסיון.
„וולדורה“ היא ספינת מפרשים ומנוע. ארכה 80 רגל, רחבה – 78 ועמקה 14 רגל. מהירותה ברוח מצויה – 14 קשר ובעבודת המנוע – 6. מאז נכנסה לשירות בית הספר נערכו בה כמה הפלגות לקפריסין ולסוריה.
"הצֹפה", שנה עשירית, מס' 2957, 22 בספטמבר 1947, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
תחילתו של הסיפור – בתקופת המעפילים לארץ, עשרות יהודים מעונים מכל ארצות אירופה נצטופפו יחדיו באותה ספינת נהר רעועה, בת 400 הטון, שיצאה לעת בלותה בפעם הראשונה לים הגדול והפליגה תחת ענני סופת המלחמה המתחשרים בשמי אירופה, אל חופה הנכסף של ארץ ישראל. לאחר שהפליטים נאסרים במחנה, מחרימה הממשלה את הספינה, כרגיל בימים ההם, ולבסוף עומדת הספינה למכירה פומבית. איש לא רצה בה, באותו שלד מתנוון ומרקיב, עד שחברת „עתיד“ העברית קנתה אותה בלא מחיר. ארך הויכוח אם לפרקה לגרוטאות או לנסות ולתקנה, עד שניצחה הדעה האחרונה, ו„עליזה“, ספינה עברית אחרת, סחבה את „אנית הגרוטאות“ לאלכסנדריה, ושמה הצליחו להתקינה לשירות מחודש.
בינתים נכנסת איטליה למלחמה ו„ענתר“ – זה שמה החדש של הספינה – יוצאת אל גלי הים ופותחת בקריאֵרה המלחמתית הקצרה והחשובה שלה. שלטונות הצי הבריטי החרימו כידוע לשירות המלחמתי את האניות הארצישראליות, אבל מ„ענתר“ הזעירה ה„זוחלת“ רק 6 קשרים בשעה, לא יכלו להפיק תועלת רבה והשאירוה בשירות החברה היהודית. ובימים הקשים ההם, כששיירות בריטיות עוד לא אורגנו להפליג בים התיכון, היתה הספינה היהודית הזאת היחידה שהעיזה להפליג באופן חפשי במזרח הים התיכון, והיתה יוצאת ונכנסת בנמלי הארץ, נושאת מטענים שונים. ודווקא משום כך, ומשום היותה אנית־משא זעירה, כמעט לא נראית, יכלה לשמש לתפקידים כה גדולים בערכם, למטרות שהגשמתן היתה צריכה להיות סודיות שבסודיות והסוואה שבהסוואה.
יום אחד עלו באחד מנמלי הארץ שני אנשים על סיפון האניה הקטנה. האחד היה במדי בריגאדיר בריטי, השני היה אדם לבוש אזרחית שהרכיב משקפים ודיבר יוגוסלאווית. רק רב החובל של האניה ידע כי שם האיש דראגה מיכאילוביץ'. ורק אחר כך, כשנתפרסם שמו ברחבי תבל, ידעו כי יצא בספינה היהודית מן המזרח לאחר פגישה עם המלך פטר והשלטונות הבריטיים, כדי לעורר את תנועת הצ'אֵטניקים ביוגוסלאוויה.
בנסיעה שניה, והפעם מטורקיה לארץ ישראל, אחר כניסת הגרמנים ליון, העלתה האניה אליה עשרות דיפלומאטים בני אומות שונות של הברית אבל רובם יונים שהצליחו להמלט מארצותיהם הנכבשות עם משפחותיהם. ביניהם היה קוצי'אס, מי שהיה סגן ראש הממשלה ואחר כך ראש עירית אתונא, וסיפרו, מיניסטר הספנות היוני. בלי סירות הצלה ובתנאי צפיפות איומים הפליגה האניה. לפני צאתה נאספו הנוסעים על הסיפון וּואלטאֵר דאלמאן, אותו בחור ארצישראלי שעלה מגרמניה ב-1933 והיה עתה „הקצין הראשון“ באניה, נאם לפניהם קצרות: – היונים, אמר, עשו ככל אשר יכלו למען יהודי ארצם. לעם היהודי זכרון טוב. והוא אינו שוכח את ידידיו. אתם נמצאים באניה שהיתה אנית גולים ואנו מבינים ללבכם. שמחים אנו, שביכולתנו להביאכם לחוף מבטחים שמשם תוכלו להמשיך בהתנגדותכם לאויב המשותף. – הקצינים והמלחים היהודים פינו את מטותיהם לנשים ולילדים היונים, והם עצמם, עם השאר, ישנו תחת כיפת השמים, על הסיפון.
מיד אחר כך מיהרה הספינה לחזור אל שולי הבאלקאן הנכבש להמשיך בתפקידה החשוב. הפעם נפגשה, בין היתר, באנית טיול קטנה שהצליחה לברוח מיון. ממנה עלה על הסיפון אדם נמוך קומה וזריז. זה היה הדימרא להצי וולגאריס, והוא ריפובליקאי אז, כלומר איש האופוזיציה, למשטר המלך, כיום – ראש הממשלה היוונית החדשה. לאחר ימים מספר, כשהגיע בשלום לחוף הארץ (והתארח כמה זמן במלון „ציון“ בחיפה לפני צאתו לשירות מחדש) שלח מכתב תודה לחברת „עתיד“ על היחס הנהדר שגילו כלפיו אנשי „ענתר“. כשנפרד מאנשי האניה אמר להם כאיש ים ותיק לימאים: „אנו עוד ניפגש! רק „טורא בטורא לא פגע!“ – „ואמנם, יכולים אנו להיות בטוחים שבראש הממשלה היונית עומד כעת ידיד גדול ליהודים ולישוב“ אומר לי דאלמאן, אותו „קצין ראשון“ ב„ענתר“ ואחד הקצינים הארצישראליים הגבוהים שבצי הבריטי.
– „ומה עלתה לה בסופה של „ענתר“?“ אני שואל. על זאת עונה לי קצין עברי אחר, שנמצא על סיפונה של „ענתר“ באותו לילה גורלי.
– „זה היה בדיוק בערב ראש השנה שלנו… המערכה השתוללה בסוריה ובלבנון ו„ענתר“ היתה מפליגה כ־30 ק"מ מבירות כשלפתע קלט המשמר את רחש המקלע החולף ליד דפנות האניה. 4 מקלעים שלחה צוללת האויב באניה ולא פגעה“…
– „זו היתה בודאי צוללת איטלקית“ – אני מעיר, והוא מחייך לאות חיוב.
„לאחר זאת עלתה הצוללת על פני המים, חגה בזהירות מסביב ורק משלא נתקלה בהתנגדות מצד „ענתר“ שהיתה כמעט בלתי מזויינת העיזה להתקרב וירתה באניה בתותחה. מאחר ששוב לא פגעה, התקרבה עוד יותר ואנשיה קראו למלחי „ענתר“ לעזוב את הספינה. שוב שולח מקלע באניה. המקלע כמעט פגע בסירת ההצלה שאליה ירדו האנשים, אבל לא באניה. אז תקפו אותה בתותח והעלוה באש“.
לאור ספינתם הבוערת חתרו אנשי „ענתר“ ממנה 10 שעות, עד שספינת מפרש סורית העלתם והביאתם לצור, ומשם יצאו לחיפה.
כיום מפוזרים אנשי „ענתר“ בספינות רבות ועל פני ימים רבים בכל קצווי תבל ותורמים את תרומתם האלמונית למאמץ הנצחון. הדברים אמורים, כמובן, באלה שנשארו בחיים… כי חלק ניכר מאנשי הים העבריים שילם את המחיר היקר ביותר במלחמה. ליפשיץ, יאסה, פריגאֵל, מאנשי „ענתר“, טבעו בינתים, האחד בספינה נורווגית, שנים בספינות ארץ ישראליות. מ„הר ציון“ עד „חנה“ שטובעה ליד טוברוק ו„לילי“ נמשכת שרשרת ההקרבה של הימאות היהודית במלחמה נגד היטלר.
העשן עלה ממקטרות קציני־הים העבריים… הם ישבו בבית הקפה על סף הגלים שלחכו את חוף העיר העברית שלהם. כמעט שנה עברה מאז היו כאן בחופשתם האחרונה. מחר הם חוזרים אל הים ובלבם התקוה הרמה לימאות העברית שאותה הם מקימים היום בעמלם ובקרבנותיהם, – חלוצי העתיד.
אריה גלבלום
"הארץ", שנה כ"ז, מס' 7785, 13 באפריל 1945, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
