בנתיבות הנחשונים
במכונית קטנה על פני כביש חלק יצאנו בערב מחיפה ופנינו אל שטח הקבוצים בחולות קרית־חיים, במקום שם חוגגת קבוצת־הים את שוב חבריה השלשה מנסיעת ההרפתקאות ב„רחף“. יש יבשת והיא סוערת. יש דממה והיא זועקת. שומם ודומם היה הכביש ההומה כל היום מתנועה. אטומים ואפלים היו החלונות, הבתים. איש לא נראה, קול לא נשמע. היה זה ערב אפל בין שני לילות של התקפה. יום לפני כן מנו עתונות את היריות על קרית־עמל בקרבת מקום, יומיים אחרי כן תיארו את פרשת ההתקפה על משמרת צבא בדרך זו. אך המכונית שלנו, ובה מאנשי „נחשון“ ומועצת פועלי חיפה ורב החובל בכבודו ובעצמו, היתה אותה שעה רחוקה מכאן. כבוּשה עודנה לחרדה הגדולה של הימים בהם טרם נודעו עקבות „רחף“ בין איי יון; נתונה לשמחה הגדולה כאשר נראתה אותו בוקר פתאום הספינה באופק – היתה מכוניתנו כמפליגה אל חזון של עתיד. ואולי לא רחוק הוא כ"כ. באניות עבריות גדולות ודוקא שתים בבת אחת, היינו נישאים בדמיוננו על גלי הים התיכון הלוך וחזור שבוע־שבוע, מביאים חלוצים ותיירים ומובילים מטען ופרי־הדר, מניפים את דגל שבעת הכוכבים של „נחשון“ ועונדים את סמל החבל הימי לישראל.
חולות הקריה היו עמוקים כתמיד ומדרון הכרמל המואר קסם כתמיד. מקהלת צפרדעים קיבלה את פנינו, ודממת שכונה לאחר יום של עבודה וחוסר־עבודה. צריפי הקבוצה היו חשוכים ובחצר לא נראה איש, רק עטרת דגלי־הים הקטנים התנופפו ברוח כביום חג של ימאים מובהקים. אפלולי ושקוע בדממה היה גם צריף האוכל, בו נתכנסו עתה החברים כולם, עשרות רבות. מסביב לשולחנות הערוכים ישבו, מרוכזים וקשובים, מופנים כולם אל הנקודה האחת – אל שפתי החבר הקורא מיומן הנסיעה. על פני הכותל נמתח לוח דיקט גדול ועליו צוירו בצבעים בולטים מרחבי הים הסוער וקצות האיים המפותלים ביניהם התלבטה הספינה העברתי הקטנטונת. מנורת חשמל חיורת שפכה אורה על קצות האיים האדומים, על הגלים הכחולים ועל פני הנער הבהירים. כמעט ילד. וכי ייעף הוא בקראו מן המחברת הממועכת ויבוא חברו תחתיו – והנה, גם הוא בהיר וגם הוא עודנו ילד כמעט, וכאשר מתחילים להתגלות מתוך אפלולית הצריף פנים מרוכזים ועינים קשובות – והרי גם הם כילדים כמעט.
אך בוגרים ורצינים הם הדברים. הסכיתו ושמעו לשפת הים הסוערת, החמורה, בפי הנער – שפה שאינה מבחינה בין ותיק וצעיר ואם גם חבר לנוער־העובד בארץ ישראל הוא, המפליג בפעם הראשונה למרחקים. שמא מוטב, כי ניטול היומן ביד ונהיה קוראים ממקור ראשון. הנער המפקיד את יומנו בידנו מהסס, אמנם. הוא אומר בביישנות: „ייתכן שתמצאו שגיאות – הספינה התנודדה וה„בוטסמן“ לא הרשה לכתוב“. „אין דבר – אתם עונים לו – על כל שגיאות תכסה האהבה“. ובעצם, גם אין שגיאות כלל. יש רעננות של נעורים וחן של היוצאים למעשה נועז, של השטים על פני מים רבים ושרשיהם באדמת הארץ, בחולות הקבוצה.
ובכן אנו קוראים:
„יום ראשון, 6.3. ב־9 בבוקר הפלגנו מחיפה לקראֶטה. הקורס – מערב צפון מערב ¼ מערב. מהירות הנסיעה – 6 מיל לשעה עד 21 בלילה. ב־21 התחזקה הרוח ומהירותנו 7 מיל לשעה. הרגשה מיוחדת של הפלגה ראשונה למרחקים. שבוע מבלי לראות חוף. מ־20 בלי מפרשים. ב־23 נקרע הקליבר“.
והרי אנו בין שורות של רשימות בלתי מובנות כמעט לבני יבשת בּוּרים. שורות, בהן מהלכים בּרוֹמטר ורוח ו„קורס“ וכדומה מן הענינים החשוּבים ליורדי ים, ואפילו כשהם חברי הנוער העובד. ובין רשימות אלו נתלבט עד שנגיע ל„יום שלישי, 8.3. אך שלשום הפלגנו וכבר קשיים לפנינו. בלילות חושך, באין ירח וכוכבים, מתחיל להתנפּץ המפרש ופתאום נקרא אחד ואחריו שני. רוח רעה קמה עלינו והיא מפריעה להתקדמותנו. – – ובינתיים ישנה עבודה מרובה, גם בלילה וגם ביום, ליד ההגה או בתיקון המפרשים הקרועים, ללא שינה ועיפים. אך אין דבר, מקוים שיוטב“.
„יום חמשי, 10.3“. שוב, כמובן, עוצם הרוח וכספּית הבּרוֹמטר וכו' – – והנה, סטוֹפּ! נעמדנו בלב הים בלי להתקדם ובלי דעת מקום עמידתנו“.
חסר מאזוט וחסר מזון. הקפיטן מחלק מנות־מנות, למען יספיק לזמן ארוך יותר. עומדים ומחכים לרוח כדי שיוכלו להפליג. „מה יהיה, הנגוע בים וברעב?“
כעבור יומיים מספר היומן: „נוסעים עם הרוח בחצי מוטור. אי קאזוס נראה. גלים סוערים. מבקשים מחסה. עוגנים באי קרפאטוס במפרץ פּאֶגאדי. מקום נדח, אניה מגיעה לכאן לעתים רחוקות. מקום נהדר, הרים יפים ומפרץ טבעי“. ושוב סערה. עתה מבקשים מחסה ליד האי אילזה אילן. קושרים את הספינה אל סלע ההר ולשם התבדרוּת מעט מחליטים פה אחד כי „קשרו את ההר אל הסלע“. משמר מיוחד ניתן להשגיח על הקשר, כי אם תחליף הרוח פתאום את כיווּנה ואת עצמתה – עלולה הספינה להתנפץ בסלע. „תתארו לכם – מספר היומן בכל הפשטוּת – הנה אני האחד אחראי לחיי תשעה אנשים הישנים את שנתם בשקט ואינם חוששים לכל רע“.
האי אילזה אילן אינו יכול לשמש מחסה טוב לימים רבים. מתירים, איפוא, את החבל – מספר היומן ב־15 לחודש – ו„נוסעים לבקש מחסה במקום בטוח בכיף פלקה. עוגנים במפרץ קרויבה. יש מחסור בצידה ומתכוננים לצאת להרי קראֶטה לבקש מזון. בינתיים מסיימים עבודות דחופות בתיקון מפרשים“. למחרת היום סוער הים ביותר ובאפס צידה מפליגים הלאה ומגיעים למפרץ דקרה. בכפר קטן ונדח במפרץ זה משיגים זיתים וגבינה ומעין לחם הדומה לאבן. גוש אחד ממנו נשמר למזכרת והרי הוא עובר עתה מיד ליד על פני שולחן הקבוצה, מפליא כל רואה וכל ממשמש בטיבו ובצורתו ומעלה הצעה להעבירו למשמרת למוזיאום או לארכיון.
באחד הימים מגיעה ספינת ישראל הנודדת לאי של מצורעים – חויה גדולה ומשונה. „גישה מיוחדת לחיים היתה לנו ביום זה“ – כותב היומן. וכעבור יומיים – שקט: „אין רוח, ים חלק דומה לראי. הברומטר 30–34. נסיעה יפה. בשעה 14.30 הגענו לקנדיה, מוכנים לפריקת המטען“. „שבת! יום המנוחה הראשון לנסיעה ארוכה זו. לאחר שלשה שבועות יכולים לנוע וליישר את הגב, כי היום שבּת לנו“.
קצרה היא המנוחה לחלוצים עברים. כעבור יום – שוב סערה. עוגנים באי שמם ליד לוע של הר געש המתפרץ מזמן לזמן – „אי המתים“ קורא לו היומן. שני חברים עולים בהר „ועל אחת האבנים כתבנו בצבע לבן את שם הספינה ויום היותה במקום. ועל אבן שניה את שם הקבוצה ואנשיה העובדים בספינה לזכר הביקור באי השמם“. גם הטבּח הטריח עצמו ועלה בהר, כי בינתיים אזל הנפט ואין לשפות את סיר תפוחי האדמה אלא על „אש טבעית“ עשויה משרידי עצים יבשים שלוקטו.
הסוף אינו חשוב – פשוט: ים שנרגע, רוח מערבית טובה, בּרוֹמטר ידידותי ומהירוּת נאה. „נגמר חודש לנדודים!“ מתקרבים והולכים אל חוף הארץ. „משקיפים כל היום לעבר היבשה ואולם אין רואים דבר. כי העננים מסתירים את פני הארץ. נשארו רק 40 מיל עד חיפה“.
בהערות בעל פה, בשולי היומן, אפשר היה לשמוע הרבה דברים מענינים על „רחף“ וספּניה ורב החובל שלה ומפרשיה וארחותיה והלכות יורדי ים בכלל ונסיון חייהם ודרך לימוּדם והתאזרחוּתם של ספנים עברים צעירים בים רב התעלוּמה ובספינה הזעירה.
אך הן עלינו להקשיב עתה לדברי הנאומים לכבוד הספּנים החוזרים ואניתם זו, „רחף“. מדבּר בא־כח הקבוצה. הוא מסביר את פירוּשו של שמה החדש „שדות ים“ – אדמה רבה ומים רבים. „כעץ זה השולח צמרתו אל־על, שלא יוכל להיזון ולהתקיים, אם יהיו שרשיו במים בלבד – כן חברי הנוער העובד בקבוצתם, כן חלוצים עברים בארץ־ישראל“. ועל כן – „בספינה רוצים אנו, בהכשרה ימית ממש שתאפשר לחברים רבים להכיר את הים ולחיות ממנו“. עד עתה – מה מעטים החברים שזכו לכך. ביד אחת תמנה אותם, את אלה שב„רחף“ וב„סנפיר“ סירת הדיג, גם יחד. על כך באה תשובת איש מועצת פועלי חיפה – והוא גם מאנשי „נחשון“ ומחובבי הים הראשונים. תשובה פשוטה ביותר: „צדקתם“. הוא סיפר גם על האהבה הגדולה לספינה פעוטה זו ולאנשיה, שזרחה מכל העברים באותם הימים בהם גברה החרדה לה. ועל ספינה קטנה עוד אחת דיבר, ספינת דייגים אחות ל„סנפיר“ במהרה בימינו. ועוד דברים אחרים על תכניות קרובות, גם רחוקות.
אף את רב החובל „הדבירו“ עמדו עליו מכל העברים עד שנאוֹת וקם ופתח בשפת־גמגום בינלאומית של אנשי מעשה מובהקים: „אם יש לנו ילדים כאלה כמו דוד ומרדכי – עלו דבריו מתוך הגמגום – קום תקום הספנות העברית“. אחרי כן העביר קו השואה בין „גוי“ לבין מי שאינו גוי, אלא דוד או מרדכי, הספנים של „רחף“. והוברר לנו, כי את אשר ילמד ה„גוי“ במשך שלש שנים – למדו אלה, שלנו, תוך מחצית השנה. ראו את רצינות פניו של איש־הים הותיק ושמעו את דבריו בינו לבין עצמו בשלהי הנאום: „בים אין חכמות – הוא אומר – לאחר העבודה אנחנו חברים, אוכלים ושותים ומשוחחים כאחים, אבל בשעת הסערה החיים תלויים בשערה. הקשב לפקודה וציית, ספן, וזה הכל“.
בתום הנאומים ואף היין נשתה כדת, הוליך הנער הספן את רב החובל שלו להראות לו את מטתו באחד מחדרי הצריפים – זה ה„בית“, עליו יהזו הוא וחבריו בשעות הנופש בים. אחר הראה לו באפלולית החצר גם את הפינה שם מוקם הלול החדש – זה „המשק“ עליו יספרו לא אחת בשבת־אחים על הסיפון.
ושוב היה כביש דומם ובתים אטומים ומכונית בודדת באפלת הלילה.
*
למחרת היום לא היה חג. ברציף צדדי של נמל חיפה עגנו שתי הספינות „רחף“ ו„סנפיר“ זו בצד זו – כל הצי כולו של חברת „נחשון“ להסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. מלבד תכניות לעתיד ומאויים וכמיהת נפש וגישושי יצירה ראשונים ומספר אנשים נתונים בלב ונפש – זה כל הונה של „נחשון“ לעת עתה, כולו כאחד רכוש חי וער ורענן – ודומם אין בו. „טוב שתעמודנה תמיד השתים יחד“ – התבדחו אורחים וספנים. „ליד סנפיר“ נראית „רחף“ גדולה יותר“ – אמרו כשהם מודדים אורך ורוחב ומחשבים בלשון טונים. ובכן, זוהי „רחף“, אשר דגל שבעת הכוכבים של הרצל הונף עליה: 19 מטר האורך ו־8 הרוחב ו־160 מספר הטונים ומעץ עשוי השלד ו„ותיקים“, אף „אינואלידים“ הם המפרשים ו„עקשן“ הוא המניע. ספינה ערבית משומשת שהותקנה ככל האפשר לתפקידה, להכשרה ימית לחלוצים, ונוספו לה מעט מכשירים של יורדי־ימים – המצפן וה„לוג“ וה„סאֶקסטאנט“, כל אלה ה„יצוּרים“ הרואים ברוח ובכוכבים והותקנו בה כמה תאים לעובדים. זה הכל, לבד הערגה שעוטפת והאהבה שהוקפה ולבד התכניות והתקוות שליבתה.
לא הרחק מ„צי נחשון“ התנפנף אותו בוקר דגל צלב־הקרס גדול וגאה – אנית לוכּסוּס מבראֶמאֶן, נושאת שמו של איזה גנרל גרמני עגנה בהרחבת הדעת עם כל עשרים אלף הטונים שלה. היה בודאי קצת הפרש בין שתי הספינות השכנות, אך ספק הוא, אם זכתה זו הגדולה והמפוארת למדה רבה של חיבה והתלהבות, כספינה הקטנטונת והדלה. אנשי „רחף“ – חברי שדות־הים ופלוגת־הים והאחרים אשר אתם – היו כבר אותה שעה שקועים בעבודתם. רק יום אחד למנוחה ורק ערב אחד לחג לאנשי־הים. למחרתו, יש להשכים למלאכה – לפרק את החפף שהביאה הספינה. מהו חפף? הן תשאלו. ובכן, אם לענות בנוסח מלונים מסוג ידוע, הרי ייאמר: מין אבן הטובה לסוג מסוים בבנין. אך אנשי „רחף“ אומרים אחרת: „זהו מטען שהעמסנו על אחריותנו למען לא נחזור ריקם ועתה על „נחשון“ לעסוק במכירתו“. תפקידים רבים ובלתי צפויים מוטלים, איפוא, על חברה ימית עברית צעירה ועל ספניה הטירונים. נוסף לכל יש, למשל, גם התפקיד של הכשרת לשון ימית עברית והאם בכוחו של הקומץ הקטן הזה הוא? רב החובל כופר בכלל באפשרות הזאת. שפת ימים בינלאומית היא – הוא אומר – נחלת ההולנדית העתיקה והספרדית העתיקה ואין לשנותה, קצרה היא ומובנת, כל מלה קולעת למטרתה. „אני אומר „הול טייד“, שתי הברות ותו לו – וה„חברה“ מבינים מיד את אשר עליהם לעשות. אדרבה, כיצד תאמרו זאת בעברית?“ ולא ידע, כי כבר קדמוהו ספקנים גדולים וגם טובים, במקצועות שונים ובמלאכות רבות. ועוד חזון למועד.
כדי להתנחם מן המראה העלוב של הספינה הקטנה, וממשמע התנאים הקשים לעבודת ספניה, תנאים המחייבים העזה ועקשנות של חלוצים – הבה נסור למשרד „נחשון“ לא הרחק מן הנמל. שם, על האצטבה בארון, חבויה תיבת־עץ משרדית קטנה – הכרטיסיה של מניות „נחשון“. אם מעיז עתה להפליג בין רשימות של המניות – והיה עלינו לעשות דרך ארוכה ועשירה ברחבי כל אמריקה הגדולה והרחוקה. מחבל חבל נישאים אנו, ממדינה למדינה ומעיר לעיר: ניו־יורק וּואשינגטון וּבוסטון המפורסמות, ואחריהן – דולית במינאֶסוטה ומלדן במאסאשוּסאֶט, שאטאנוגה בטנסי ורידינג בפאֶנסילואניה, אסבורי־פרק בניו־ג'אֶרסי, הוסטון בטאֶכּסאס, לוס־אנג'ילוֹס בקליפורניה וברידג'פורט בקונקטיקוּט. מדאלס בטאֶכּסאס אנו עוברים אל מונטריאל בקויבּאֶק ומאוּמאהה בנאֶוראסקה – לסינסיטנאטי באוֹהאיוֹ, מטולסה באוֹקלהוֹמה ליוֹרצ'אֶסטאֶר במאסאשוסאֶט, לדאֶטרויט במיצ'יגן, לאטלנטה בג'ורג'יה, לפּרוֹוידאֶנס ברהודה ולסאסקאצ'יאֶן בקאנאדה. שמות רוכשי המניות מוכרים לנו יותר. בזה אחר זה עוברים לפנינו: הורביץ וּפרידמן וגולדמן וקפּלן ולוינסון וכהן ובדומה להם – אחינו בני ישראל, שהגיעה אליהם בשורת הים העברי.
ובעברנו על פני מדינות אמריקה ועריה בתיבת הכרטיסיה, משם לשם וממניה למניה בת חמשה דולאר בסך הכל – וידענו וחשנו, כי כאן חבוּיים חזון והתמדה, מאויים ועמל. נדע, כי צנועה היא ההתחלה אך פורצת למעשים. כי מצומצם הוא חבר ההוזים, אך לוהט בדבקוּתו. אז נברכם בלבּנו ונטה אוזן לגישוּשי התכניות.
לקראת שלשה כיווּנים של ימאוּת על הספּנוּת העברית לחתור כיום – אומרת תורת „נחשון“, והיא רק בת קטנה, הבת הבכירה והרצינית והעצמאית של החבל הימי לישראל. ל„קו“ עברי מתמיד ונאֶה של נוסעים בים התיכון, קו שבועי המחייב שתי אניות בבת אחת. אניות דוברות עברית ונזונות מתוצרת הארץ, שרוֹת משירי הארץ וחיות כהמשך לה, ובפרוזדור. פירוש הדבר בשפת לירות, הוּא – מאתים עד שלש מאות אלף. זה לא מעט. אבל אנשי ים, כידוּע, אינם מוּגי לב וגם לתקוות יש להם העזה. אם ההון של „נחשון“ מגיע כיום רק לעשרה אחוּזים בערך מאותם הסכוּמים האגדיים – הרי יוּבן, יש לבקש שוּתפים וגם מזאת אין אנשי התכניות נבהלים. קו נוסעים אינו מקובל לעסק מזהיר שיש בו כדי לעמוד ברשות עצמו, בלי תמיכת המדינה – זאת יודעים מאזניהן של כל חברות האניות. אפילו הקו המוליך לארץ ישראל הנחשב גם כיום, עם מיעוּט העליה, לאחד הקוים הפעילים ביותר – גם הוא אינו כרוּך ברווחים. ומכאן, לכיווּן השני: הובלת מטען למרחקים. כידוּע נתברכה ארץ שיראל באימפּורט רב, ומאידך – באֶכּספּורט של פּרי הדר. בעונת הפּרי הופכים נמלי הארץ מקלט לספינות קטנות וגדולות הנזעקות לכן מארבע כנפות תבל, מדוע לא תהיינה גם אניות מטען עבריות חלוציות נהנות מפרי הארץ? המטען החופי – זה הכיוון השלישי, והילוכו לאורך החוף על פני הנמלים הקרובים, בקו זה ש„רחף“ היא התחלה לו.
אנשי הים מונים אחד לאחד את הספנים המתאמנים לעבודתם באניות שונות, ואחת לאחת – את ההתחלות והתכניות הקרובות ובהן בית ספר ימי רציני בחיפה. עד ל„קרן הים“ מפליגים הם, אחות לקרן הקיימת ולקרן היסוד. ומכאן – אל צי ישראל במהרה בימינו.
ב. ח.
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3933, 29 באפריל 1938, עמ' 14. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 