ב. מאיר
נְחוֹתֵי יַמָא
(מרשימותיו של נוסע).
משנכנס אדם לבין כותלי הספינה – הריהו מבטל את עצמו ואת רצונו, מוסר את נפשו ואת גופו בידי המלחים, אותם האנשים המשונים בבגדיהם ובשמותיהם, בבחינת „חציו דג וחציו אדם”, ובידי רב־החובל, ה„שר של ים”. אך דרכה כף רגלו של הנוסע על גב האניה, נחתם גזר דינו, שלא לצאת מתחום האניה, עד אשר ירוחם להגיע בזמן מן הזמנים אל היבשה, ואז יעזוב את מקומו לאחרים, אשר יבואו תחתיו להשתעבד להמלחים ורב־החובל. האניה עומדת עדיין בתחומה של עיר, עוד לא החלה להפליג ועל החוף עומדים אנשים הקרובים אליך כל כך, ואתה חפץ לדבר עמהם עוד פעם, לו גם בקול צרוד מבכי, לראות ולהראות, ללחוץ את כף־ידם טרם תעזבם לימים ולשבועות וטרם יפריד הים הגדול ביניכם – אולם אין לך רשות לרדת אף לשעה קלה. גזרה היא מלפני הפמליה של ים. עמוד על מקומך, נוסע, והטה אזנך לקול התקיעה הגדולה שתתקע פתאום ארובת האניה לאות, כי גם אתה, גם חפציך וגם מחשבותיך נטולים מן היבשה ומן העולם הגדול והקטן, שאתה רגיל בהם, והנך נשא אל עולם חדש, עולם שיש בו שמים ממעל ומים מתחת – ואין עוד. ואם גם תתמהמה התקיעה הגדולה, אם הרגעים בעיניך לימים והשעות – לשנים, חכה לה, כי בא תבוא, תרעיש את אזנך ותדהים את מחךָ, עד אשר תשכח מאין באת ולאן אַתה הולךְ…
ובשמעך את התקיעה הגדולה והספינה נעתקה ממקומה, אל תמהר, יורד־ים, לחדרך, להנפש מעול הימים האחרונים, מיסורי הגוף והנפש, שהיית „אנוס על פי הדבור” לקבלם באהבה, טרם זכית להיות מ„נחותי ימא”. אל תדחוק את השעה להיות בודד לנפשך ולמחשבותיך הנעימות־הנוגות, כי עוד עבודה חשובה לפניך. חייב אתה להתגבר כארי, לעמוד על רגליך נטוי־גרון וגלוי-ראש, לשמוע בשים לב את תרועת המנגנים והמחצצרים, המשמיעים לפניך את הימנוניהם הלאומיים – הימנוניהם, תרתי משמע. כי משותף אתה לשני לאומים ושני הימנוניהם עולים באזניך. לאום אחד גדול, שאת ארצו אתה עוזב ומחופו אתה מפליג, ולאום קטן, שאסף אותך לתוך ספינתו, שאת שפתו אתה שומע מאת כל הפקידים והמשמשים המקיפים אותך. שומע אתה את ההימנון השני, ואתה רואה כמה לבבות דופקים, כמה עינים מבריקות בשמעם המנונם, ומקנא אתה בהם, במאושרים האלה, בני ארץ קטנה, שזכו, כי שירתם הלאומית תכה גלים בים הגדול הרחב, ודגלם ינפנף ממרומי תרניהן של אניות וספינות. ואנחנו? אין לנו לא ארץ ולא ימים, לא משוררים ולא שירים, לא דגלים ולא ספינות. אף ממשלה קטנה כזו של ה„שר של ים” עדיין אין לנו. גרים אנו לא רק ביבשה, שאיתני־עולם כבשוה וחלקוה ביניהם, אלא גם בים, שלא נכבש עדין ואין בו תחומים וגבולים…
אולם האניה זזה ממקומה, מפליגה מן החוף – אנחנו נוסעים. הגלים מתרוממים, מעלים קצף ואנו מתנועעים כלולב בימות החג מצפון לדרום, ממזרח למערב, וממעלה למטה. ורעיון אחר ממלא את הלב: מי יודע אפשר שבנסיעה זו אנו מתקרבים לגאולת־ארצנו, ליום שיהיה לנו לא רק חלק ביבשה, אלא גם בים, ליום שגם אניותינו תשוטנה על פני הימים, דגלנו ינפנף באויר והימנונינו הלאומי ישמע בחופים ובנמלים…
ממלכתו של רב־החובל ופקידיו הרבים נכנה. בכל פנה שאתה פונה אתה נתקל בפקיד ממשלה זו, הנקראת בלשון הספינות „אמשטרדם החדשה”. וכל מה שיש ביבשה יש בים. אינו עובר אף יום אחד, שלא יעמידוך לדין וחשבון: מי הם היודעים אותך, את מי אתה יודע, בן איזה עם אתה ואל מי אתה נושא את נפשך (קרי: גופך). ובכל מקום שאתה נועץ את עיניךָ אתה רואה לפניך פקיד מיוחד, פקיד חדרי המטות, פקיד חדרי הרחצה, פקיד מקומות ה„טיון” ופקיד חדר הקריאה. ומה פקידים ביבשה נוהגים לברך ולהודות „על נטילת ידים”, אף פקידי הים כך. מנומסים הם הללו. נאה מדברים ונאה עושים, ואף על פי כן אתה חש, כי כל עוד לא תקעת להם כף, לא יצאת ידי חובתך לפניהם… רק בזה שונה „מלכותא דימא” מ„מלכותא דארעא”. בנוהג שבעולם, כי „נטילת ידים” קודמת לאכילת קבע, ואילו בממשלת הים מקיימים פקידי חדר האוכל מצוות „נטילת ידיים” גם בשעה שאנו מתדבקים במדותיהם של מלאכים ואנו „נראים כאוכלים”. כי מה יעשו יהודים כמונו, הנזהרים ב„מאכלות אסורות” ומוכרחים להשתדל לפני שרי המאכל והמשתה, שיתנו לנו רק מן המותר בפינו?… ותיתי להם לנוסעים אחדים „משלנו”, השולטים בשפת הארץ ויודיעם לעמוד לפני מלצרים… הללו „ממליצים” עליהם ועלינו, מבארים להמלצרים דיני „אסור והיתר” ומלמדים אותם לדעת לפני מי הם עומדים ומי יושב לפניהם…
ומחולקים הם „נתיני” הממשלה „אמשטרדם החדשה” למפלגות מפלגות. וכשם שאין דעותיהם שוות, כך אין אכילתם שוה. יש האוכלים מה שנותנים להם ואינם מבחינים; יש המבררים ואומרים: „דין הניין לי ודין לא הניין לי”, ויש שכל סעודתם מתחלת בדגים מלוחים ומסתימת בתפוחי־אדמה, ועל „מנו” זה הם חוזרים שלש פעמים ביום, בוקר, צהרים וערב. שונים הם הנוסעים גם בשיחם ושיגם, בדבורם ובמהלכם, וכמעט שאפשר להכיר בכל אחד במה הוא עסוק בעיר ולאיזה מעמד הוא שייך. יושבת קבוצה אחת על כוס יין וצעיריה יוצאים במחולות – הרי אלה בני אדם, שסורם רע ושומר נפשו ירחק מהם. יושבת חבורה אחת ומשחקת בקלפים: אחד יוצא ואחד נכנס, אחד מרויח והרבה מפסידים – סימן לדבר, כי אלה הם „פשוטי בני אדם”, השקועים במ"ט שערי החולין שבחיים. בקרן זוית אחת יושבים אחדים ומתוכחים על העולם ומלואו, על קלקולם של הסדרים הנהוגים ועל התקנות העתידות ותהפוכותיהם – ראיה לדבר, כי הנוסעים האלה הם אנשים, ששאר־רוח להם למעלה מזה: אחד פורש לקרן זוית והוא קורא וכותב, חושב ומעיין. למטה מזה: מתלקטים אנשים ריקים מסביב לשולחן אחד, מורים בעצמות ועושים להם שחוק מדברי הבל, מתערבים במאות דולרים וכל אחד „משביע” את העצם ו„משדלו”, כי יפול במקום הראוי ויזכהו במאות ואלפים.
אולם יש אשר כולם מפסיקים משיחתם, מספריהם וממשחקים, ועולים על הספון לראות במחזה. והמחזה מה נהדר ומה יפה! הים הגדול זועם ומתקצף, הגלים מכים ומעלים קצף לבן־ירוק, המתפוצץ בדופני האניה לכמה רסיסים דקים. בקצה האופק נראית פתאום השמש היפה בכל הודה וזהרה, קרניה המוזהבים שולחים אליך את מבטם, אתה רואה את עצמך ואת ספינתך קרובים אל מקור השמש ומרכזה ואין אתה יודע, אם יורדת השמש למטה והיא טובעת בים, או הים עולה למעלה, עד קרני ההוד של החמה הנהדרה, להתחמם מעט. ובערוב השמש נראה שוב חזיון נהדר. הספינה הגדולה וכל אשר בה דומה לכדורת קטנה, הצפה על פני הים, מי־הים נחים ושקטים, אין אבעבועות־קצף, החושך יורד ומכסה את כל העולם, ורק פס אחד נראה בכפת־השמים, והוא אדום מאד וזוהר האדמימות נופל גם על העבים ממעל ועל המים מתחת. אדום ושחור משמשים בערבוביה, ולא תמלא העין מראות…
ואף על פי, שחיי הממשלה הקטנה, השטה על פני המים מסודרים וערוכים בכל, הנוסעים מתפרנסים בנחת ולא בצער, הכל מוכן לפניהם בתשלומיהם למפרע, לחמם ניתן ומימיהם נאמנים והמחזות חנם אין כסף – אף על פי כן, אין לך דבר יותר מענין ויותר משמח מאיזו ספינה הנפגשת בדרך. כי רגש אחד ממלא את לב הנוסע והוא מהתל בו: ראה, בן אדם, זה כשבוע ימים אשר יצאת ממקומך ואין לך כל קשר ואחיזה כל שהיא עם כל העולם, אין בידך לבוא בדברים עם מי שהוא מחוץ למחיצת ספינת ואי אפשר לך לדעת מכל הנעשה בעולם הגדול ובעולמות הקטנים. והמחשבה הזאת חזקה היא די והותר בימים האלה. כי מי יודע כמה חדשות נתהוו, כמה ידיעות צעקניות נתפרסמו וכמה טלגרמות ב„אותיות של קדוש־לבנה” נדפסו בימים האלה בעולם הגדול, בעולם היבשה. ולכן גדול מאד החפץ לראות, לו גם מרחוק, פנים חדשות, הבאים מאותו העולם. וכשמתפשטת השמועה בין הנוסעים, כי אניה אחרת קרובה לבוא ועשנה כבר נראה מרחוק, ממהרים הנוסעים לעזוב את מקומותיהם, יוצאים מן החורים־חדריהם ועולים על הספון לראות עין בעין את ה„פלא” הגדול, כי אנשים באים ממרחקי הארץ, מן היבשה, ודברים חדשים בפיהם. האניה הולכת וקרבה, שתי „הממשלות” נפגשות במרחק ידוע, וקולות נשאים באויר, מטפחות מתנפנפות, ידים מורמות – והכל לשם אותם ה„מאושרים” הבאים מן היבשה…
חברתי הוא האדם וחפץ בחברת רעהו, אף כי כל טוב הים לפניו.
"העברי" (ברלין/ניו יורק), שנה תשיעית, מס' 10, 7 במרץ 1919, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספריה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
