אלה הן הנשים האנגליות – 1897

נשים גִּבּוֹרוֹת

(מהעתון נ' פ' ג'ורנל)

עוד פעם הגיעו שמועות לאזנינו על דבר מפעלות נשים גִּבּוֹרוֹת.

ביום התשיעי בחדש יוני, בשעה שלש בבקר, נקלעה הספינה האנגלית „עַדֵן“ בקרבת חוף המזרחי של האי סוקוטרה, על שן סלע נסתר. המים קלחו אל תוך לשכת המכונות, והספינה הלכה הלך וצלל. בעמל גדול עלה בידי המלחים להוריד אניה קטנה המימה, שני מלחים נצטוו לרדת בה לתפש משוט והֶגה, ונשים וילדים מורדים לתוכה. אבל, הגברת פירס והגברת סטרֵן ממאנות לרדת על האניה, הן חפצות להשאר אצל בעליהן על הספינה השבורה, הטובעת. והנה הן למופת לאחרות. עוד אשה, הגברת גילוט, ושתי עלמות, מיס ללויד ומיס וילר, אינן חפצות לעזב את האנשים המקֻדשים למות. אם מות ימותו, אל ימותו עזובים! והסערה זועמת והים זועף. אנשים ונשים נגרפים בקצף המימה, וביניהם גם הגברת סטרין ומיס לויד ומיס וילר. לרב הספינה נשברה רגלו ונגרף גם הוא הימה. מן 10 עד 20 יוני, אורבים השרידים המעטים על שברי ספינתם המטרפת בתוך הגלים אל ספינות עוברות. שלש פעמים ראו האומללים ספינות עוברות-מרחוק, אך אף אחת מהן לא ראתה סמני בקשת העזרה מהאומללים; יאוש מלא את האנשים, אחדים מהם נטרפה דעתם עליהם. רק שתי הנשים, הגברת גילוט והגברת פירס, לא אבד רוחן, לא נפל לבן בקרבן; נחם נחמו את האנשים, לבבום ואמצו את רוחם, טפלו כמה שאפשר בהחולים והפצועים. הגלים הכו והתרוממו עד שלשים רגל מעל לגג הספינה השבורה, בכל יום ויום נגרפו קטעים קטעים משברי הספינה. סוף סוף ביום כ"ה יוני מצאתם ספינה אשר עבר על פני סוקוטרה, ותוריד אניה קטנה ותציל את הנותרים.

כור מצרף הסכנה להנפש, כמו אש להמתכת. רק זהב טהור ישאר, וסיגים יבָדלו, יוסרו. אלפי זווּגים יש, אשר רק המות הפריד ביניהם, וכל ימי החיים חיו באמונה שלמה כי הם „זווג אמתי“, אך לא עמדו במבחן הסכנה ואין לדעת את אמתותם. אהבה וחבה ורֵעות בין איש ואשתו. אך פתאם הנה באה צרה. אל מרומי עב יתנשאו המשברים ויכו על הספינה הצוללת, וינפצו כל אשר ימצאו. הנה משלשלים המימה אניה קטנה; האנשים החפצים להציל נפשם בה נרתעים לאחוריהם מפני פי האקדח של רב הספינה. רק נשים וילדים ירדו שמה. כמה מחשבות תולדנה ברגעים האלה בלב הנשים! הן חלשות, רפות כח, היה תהיינה רק למכשול להאנשים אם תשארנה אצלם… חבוק אחרון… ורב הספינה דוחק… הנה עוד נחשול נורא… מהר, מהר, לתוך האניה, אשר בשעות אחדות תגיע להחוף… ומשם אפשר להחיש עזרה והצלה להאומללים… כך עדיף, משם נשלח הצלה, ופה נאבד בלי תועלת…

אלפי נשים, זוּגות נאמנות תעשינה ככה, ואחר לבש תלבשנה צעיף האבלות בלב שקט ובוטח כי עשו את חובתן לבעליהן האומללים. אך הגברת פירס והגברת סטרן דוחות את פקידי הספינה, האצים בהן לרדת לאנית ההצלה. הן נשארות אצל בעליהן. כל זמן שבעליהן חיים, אתם הן, ואם יצללו – למה להן חיים? ובמותם, המות ימותו לא בזרועות נשיהם הנאמנות? כל זה לא מליצה ריקה, לא התראות; כל זה נאמר במנוד הראש של הנשים האלה בתשובה לפקידי הספינה אשר אצו בהן להנצל. מנוד ראש בלי אֹמר ודברים, אך מלא כל קולות הנגינה של הנפש, שיר השירים של אמון אשה לאשה, נצחון האהבה על הפחד מפני המות, גֹדל נפש האדם על כחות הגזרה.

והעלמות אשר נשארו לא אצל בעליהן כי אם רק למען השתתף עם אנשים זרים! הן גִּבּוֹרוֹת, קדושות, בכל משמעת המלה הגדולה הלזו. מעשיהן הגדולים ממלאים אותנו שמחה על הרוממות שנפש האדם עלולה לה, ומחזקים את לבנו בהמלחמה עם השפלות והזלות השולטות בהחיים. מעולם ראינו בדברי הימים, שבכל זמן של מהפכות מוסריות גדולות, יצאה התחדשות האנושית מהנשים. וגם עתה, אלה הן אותות זמן חדש ההולך ובא לקראתנו, כי כמעט באותה שעה שגברים בפריז רומסים על גופות נשים רכות למען המלט מתוך האש בהתבערה בשוק הצדקה, הנה הנשים לנו למופת בגבורת לב אהבה.

השירה יצרה לנו כבר צורות נחמדות של נשים: גרֶטכן, אופליה, דֶסדימונה, יוליה – הן סמל חמדת האהבה, מסירת נפש של אשה. אך מה יהורו פניהן לעומת הגבורות האלה, הבזות בגאון נפש למות! הנה אני רואה אותן, אלה בנות אלביון, נשים ועלמות גבוהות קומה, עיניהן כעין תכלת השמים, גופן זקוף; חסרות אמנם אותו הרך והעדן והפנוק שבהם בנות העמים הרומניים מתחבבות על הגברים. קצת צנועתניות יתר מדי, מעט „אל תגע בי“. אך הנה הסערה, הנה הספינה מטרפת בים. הנשים האלה רואות על פני הגברים הבקיאים בדבר, יאוש. ורגש של רחמים חזק ועצום מתעורר בלב הנשים האלה. גברים מסכנים, ברגעי חייכם האחרונים צלל לא תצללו בודדים, בלי נפש חובבת אצליכם! נשים תהיינה אתכם, בחבתן ובעז רוחן יאמצו את לבכם והנה הסערה נוהמת, והגלים מכים והספינה תנוע ותתמוטט, והן, הנשים האלה, מתחזקות וכמלאכי רחמים מתנשאות בכח הכרת מלאכותן, מעל לגבול הטבע האנושית, עד אשר יתרומם עוד נחשול ויטילן גם אותן אל המות.

אלה הן הנשים האנגליות.


"הצבי", שנה שלוש עשרה, מס' 42, 30 ביולי 1897, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

P&O steamship Aden

אנית הקטור הבריטית "אינדיאה" נטבעה בים – 1889

קאנסטאנטינאפיל.

סאאדיט מודיע, כי אנית הקטור הבריטית אינדיאה נטבעה בים בליל כ"ג חשון בלכתה מאלכסנדריא לאזמיר, ומחמש מאות נפשות אשר נמצאו בה, לא ניצולו רק שלשה הקאפיטאן ואחד החובלים,  ומחמד בן עבד איל קאדיר סוחר תוגרמי תושב איסלאנד. מאיסלאנד יצאה האניה הזאת ירח ימים לפני הטבעה, ותעבר על מארסיי, ואלכסנדריא. בהעיר האחרונה עלו עליה נוסעים רבים בני דתות שונות ללכת לאזמיר, ושלשה ימים אחרי צאתה מאלכסנדריא ירדה במצולות. שלשה האנשים אשר נצולו הצליחו לבא באניה קטנה ובעמל רב באו אחרי מסע שלשה ימים לאזמיר. להסוחר התוגרמי אשר ניצול היה באניה ההיא סחורה רבה אשר הוביל לאזמיר, וגם צרור כסף מזומן סך אלפים וחמש מאות לירא אשר הפקיד על יד הקאפיטאן באוצר האניה, והכל נאבד. מחיר הסחורות אשר נמצאו באניה הנאבדת עלה לסך מאה וחמשים אלף לירא, לבד האניה עצמה אשר שויה עלה לסך עצום.


"חבצלת", שנה עשרים, מס' 8, 13 בדצמבר 1889, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

סירת דוגה הולכת בלי מנהיג – 1895

חדשות שונות

[…]

בים התיכון קדמת לונדון נמצאה סירת דוגה קטנה הולכת בלי מנהיג, ובה מכתב חתום מאת רב חובל אחד אשר יודיע אסון אניתו החושבת להטבע, לאמור: האניה סיינטהיא הולכת ויורדת מרגע לרגע, כל אשר בידי אנוש עשינו למען הציל נפשנו, קראנו, הרימונו נס, אולי ישמע קולנו באזני עוברי ים ויחושו לעזרתנו, אבל אין שומע צעקתנו והנה אבדנו כלנו אבדנו!


"מחזיקי הדת", שנה שבע עשרה, מס' 10, 27 במאי 1895, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון האניה "קוספטריק" – 1875

The_Cospatrick_-_The_Graphic_9_Jan._1875
"קוספטריק" (Cospatrick). המקור: ויקישיתוף

חדשות שונות.

[…]

אנית הקיטור* „קאספאטריק“ אשר עזבה את חוף בריטניא ביום השנים עשר לירח סעפטעמבער ללכת לאוסטראליען נשרפה ביום השבעה עשר לירח נאפעמבער בהיותה בים במעלה 37 לרוחב דרומי ובמעלה 12 מזרחי, ומכל הסך 476 אנשים אשר היו בתוכה ניצולו בעמל רב אך שלשה אנשים אשר סבלו ימים רבים תלאות רבות, ובבשר רעיהם המתים אשר נמצא אתם על האניה הקטנה אשר נמלטו עליה, החיו את נפשם, עדי פגעו בהאניה סצעפטער, ויובאו אליה.

ארבע מאות ועשרים איש מהאומללים היו עובדי אדמה ועושי במלאכה אשר נשלחו על הוצאות ממשלת בריטניא אל אוסטראליען למצא שמה חית ידם.

* * *

חדשות שונות.

[…]

משריפת הקאספאטריק יודיע מכ"ע טימעס בארוכה את אשר ספר האדון מאקדאנאלד המשנה לרב החובל מהאניה ההיא, א' מהשלשה אשר ניצולו ואשר הובאו לאנדאה. תוכן דבריו הוא, כי אחר אשר העירוהו משנתו בליל השמנה עשר לירח נאבעמבער, ויגידו לו כי אש אחזה בקצה האניה, מהר הוא אל אחורי האניה להטותה הצדה מהרוח הגדול אשר נשב למולה, שמה מצא גם את רב החובל. אך כל עמלם נשאר מעל. אניות ההצלה הקטנות אשר נתלו בראש האניה נשרפו באש. ובכל זאת לא אבה רב החובל לתת עוד הרשיום להוריד את האניות האחרות להציל את הנוסעים, כי אם עורר לב עוברי האניה לנסות עוד הפעם אולי יוכלו לכבות את האש. רבים מהנוסעים לא אבו לשמוע לקולו ויבאו בהאניות הקטנות אשר מאחורי האניה להמלט בם. אניה אחת אשר כשמנים איש באו לתוכה בהיותה עוד תלויה בחבלים נתקה מחבליה ותפול ברעש אל הים וכל האנשים אשר בתוכה נטבעו. באור הבקר ראיתי אניה אחת קטנה אשר לא נמלאה עוד אנשים כאניתי ואבוא לתוכה ואקח עוד אנשים אחדים עמי. ביום התשעה עשר אחר הצהרים נטבעה הקאספאטריק ואשר נשאר לפליטה מהאש ירד במצולות. בהאניות הקטנות אשר נמלטנו לא היה לנו אוכל ומים ולא חבלים ולא תורנים, ואך אל אשר היה הרוח הביאונו גלי הים. עד ליל הא' ועשרים נמצאנו כולנו יחד, ובלילה ההוא היה סער גדול ונורא ובהשכימי בבוקר לא ראיתי עוד את האניה השנית. ביום 22 סער הים וא' המלחים נפל אל הים ויטבע. אנחנו צמאנו מאד. אנשים אחדים אשר רוו צמאם במי הים מתו ואנחנו השלכנו גויותיהם אל הים. יום 23, אניתנו נמלאה מים ואנחנו נאלצנו לשאוב מים ממנה למען לא תטבע. ארבעה אנשים מתו ואנחנו מרעבוננו וצמאינו שתינו דמם. עד היום 27 נשארנו אך חמשה, שלשה נשתגעו מצמאונם עדי נגלתה האניה סלעפטער לעיננו וניצלנו.


"חבצלת", שנה חמישית, מס' 15, 22 בינואר 1875, עמ' 4; מס' 16, 29 בינואר 1875, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הערה: "קוספאטריק" הייתה אוניית מפרשים תלת־תורנית מלאת־מעטה (Blackwall frigate) ולא אוניית קיטור.

מטמון במצולות ים – 1886

תלגרמות של החברה הצפונית.

[…]

מטמון במצולות ים. – מה"ע “Courier des Londres„ מודיע את הדברים האלה: צוללים אנגלים אחדים ובראשם פקיד החיל סטיווענס הביאו לעיר לונדון תשעים אלף לטרא ש"ט, אשר העלו ממצולות ים בקרבת איי-קאנאר. המטמון הזה נמצא בעומק 153 רגל מתחת למים, במדור התחתון של אנית-הקטור „אלפונסו הי"ב“, אשר נופצה זה שנתים ימים אל הסלע הסובב את האי הגדול של האיים הקאנאריים, ותרד תהומות. חברת בעלי אחריות „ללאיד“ ערבה את האניה הזאת ותשלם לבעליה את נזקם במיטב כספה, ולכן שלחה עתה את הקאפיטאן סטיווענס, העוזר על ידה, לבקש את המטמון אשר צלל במים אדירים. האניה הובילה אתה מאה אלף לש"ט בעשרה ארונות-ברזל והצוללים העלו רק תשעה וילאו למצוא את העשירי, הכסף נמצא במדור התחתון, ולכן נאלצו להרוס את מכסה האניה ע"י הדינאמיט ותשעה ירחי עמל מנו להם ופעמים רבות שמו את נפשם בכף עד אשר הצליח חפצם בידם.


"היום", שנה ראשונה, מס' 63, 4 במאי 1886, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אנית האובליסק "קליאופטרה" – 1877

נטישת אנית האובליסק במפרץ ביסקאיה. המקור: ויקישיתוף

חדשות שונות

[…]

אנית הקיטור „אלנא“ אשר קיבלה להביא את העמוד הנפלא הנקרא „מחט קעלאפטארע“ מאלכסנדרי ללונדן, קרתה אסון מרוח סערה בעברה את הים ביסקיאי בין צרפת לספרד, וכמעט אבדה התוחלת להציל את עתיק ימים זה ממצולות ים, לולא אניית הקיטור „פיצמאריס“ אשר רבות עמלה להגיחו ממצולה ותביאהו לחוף „פערראל“ בשפאניא. הקאפיטאן מהאני המצלת יבקש שכר הרבה לפעולתו, ומשפטו הוגש לבית משפט האדמוראלין.

מושל מצרים הבטיח לממשלת אמעריקא לתת לה במתנה עמוד עתיק גבהו 70 רגל להעמידו בנויארק וסוחר אחד מנויארק התנדב לתת מאת אלף דאללאר להוצאת הבאתו.


"יהודה וירושלים", שנה ראשונה, מס' 19, 14 בדצמבר 1877, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מרד המלחים בספינה "לֶנִי" – 1875

חדשות שונות

[…]

על אמצע הים קרה זה לא כביר מקרה נורא. ביום 23 אקטאבר נסעה מאנטווערפען לנויארק האניה הבריטאנית „לענני“ ובראשה הקאפיטאן האטפעלד, ויהי ביום 31 אקטאבר כבואה קרוב להאי אלעראן התקשרו אנשי האניה נגד אדונם הקאפיטאן וישימו קץ לחייו ולחיי שני ראשי המלחים. אחד מהמלחים הנותרים בראותו כי כלתה עליהם הרעה וישליך אל הים שתי צלוחיות ידועות לעוברי הים ובתוכם מכתב בקשה לבוא לעזרתם כתוב בשפת צרפת ובריטאני. אחד מהמכתבים האלה הגיע צלחה אל  חוף צרפת וחיש מה נשלחה משם אניה לעזרתם, אשר הגיע אליהם ומצאה בתוך האניה „לענני“ רק חמשה אנשים וילד אחד. על ארבעה מהם יש חשד כי גם המה  נטלו חלק בהרצח הזה. להנוסעים הנותרים אשר כולם היו יונים צלחה להמלט ולנוס משמה. האניה הזאת יחד עם האנשים הנמצאים בה תמסר ביד פקידי ממשלת בריטאניען.


"הלבנון", שנה שתים עשרה, מס' 20, 29 בדצמבר 1875, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

[Lennie]

הקאפיטאן שנשתגע – 1874

חדשות שונות

[…]

(אסון בים) מכ"ע הבריטאנים מודיעים מאסון נורא אשר קרה לאניה בריטאנית אשר נסעה מלאנדאן לוואלפרייז, והוא אניה מלעווערפאל „היווער עדען“ המכילה בקרבה 500 טאן, יצאה מלאנדאן לנסוע לוואלפרייז, טעונה משא מסחורות שונות, וגם 150 טאן אבק שרפה (פולווער) היו בתוכה. כבואה תחת מעלת 17.28 רוחב הצפונית, עבר רוח רעה על רב החובל (קאפיטאן) להאניה, ויחל לאמר כי מוכן הנהו להאביד את האניה. נקל לנו לתאר בנפשינו את החרדה אשר נפלה על עוזר הקאפיטאן ויתר האנשים בשמעם את דברי המשוגע, אשר בפיו דבר וילך לבצע אמרתו ויבוא אל חדר שלו ובידו נר ויצת האניה, לא רחוק ממקום הנמצא האבק שרפה. רוח השגעון לא הרפה ממנו ויוסיף להשחית באחזו את הקנה רובה (רעוואילוויער) בידו, ויחל לירות על אנשי האניה, אמנם לא המית אף אחד מהם; עוזר הקאפיטאן השיג מאתו מכה בין עינו ברצותו לבוא אל מקום השרפה, ולאחד המלחים (מאטראזע) הכה בערפו בכידון (קינזאל) אשר בידו. לסוף עלה בידם לתפוש אותו ולאסרו בנחושתיים, עד כי לא יוכל עוד להנוע ממקומו, אח"כ התחילו לכבות האש, אבל כל תקותם עלתה בתהו, כי האש נתגברה מאד, ויהיו מוכרחים לצאת מהאניה ולבקש מפלט למו בהספינה הקטנה ולהמלט משם, בהרחיקם מהאניה נשמע לאזנם רעש גדול, והאניה נתהפכה וירדה במצולות תהום. אחרי עבור שעות אחדות פגשו באנית תורן ההולכת לשילדש, ויבאו אל תוכה, ואח"כ לקחו מקומם בהאניה אחרת אשר הלכה לבאגו, הקאפיטאן אף כי היה אסור בזיקים עלתה בידו לפתוח הנחושתים ולקפוץ בים ממעל דופן האניה, ויטבע במצולה.


"הלבנון", שנה עשירית, מס' 21, 7 בינואר 1874, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

רוח סועה על הים השחור – 1889

Ураган_на_море_Айвазовский.jpg
 "סערה בים" מאת איבַן אייבַזובסקי, 1850. המקור: ויקישיתוף

על ארץ רבה.

(חדשות שונות)

(רוח סועה על הים-השחור). על אדות הסער ורוח-סועה (אָרקאַן) שהיו לפני שבועות אחדים על ים שחור ויעש שמות נוראות, יודיעו זה עתה פרטי האסונות לאמר: בזעם ובשצף קצף סער הסער ביותר בין קאָסלוּ וקילעמלי, כי במרחק ט"ו קילאָמעטר טבעו בים ארבע אניות-תוֹרן ואניה תורקית אחת הממהרת לרוץ אורח (קוֹרוועטטע). אנית-תרן אחת שהכילה בקרבה שבע מאות טאָנן נשברה לרסיסים על החוף בהעראַקלעאַ, אשר באה שם לטעון פחמי-אבן. עוד אחרי הצהרים היה הסער חזק מאד, עד כי רב-החובל ראה לנכון להשליך כל העוֹגנים הימה, אבל לעת ערב הלך הסער הלוֹך וסעור ברעש חזק, עד כי נתקו ונקרעו לגזרים כל העבותים הקשורים להעוגנים, והאניה הושלכה לנוכח שפת הים. מפני החשך והאפלה שהיו בלילה ההוא, לא יכלו יושבי היבשה לבוא לעזרת האמללים. כאשר האיר השחר ראו מרחוק כי פקידי האניה על על התרן, ששם ישבו כל הלילה וילחמו נגד הסער; אז השליכו יושבי היבשה חבל-עב אליהם, וכל המלחים נצולו עד איש אחד, אבל הנצולים היו רפי-כח ואין אוֹנים, וכאשר הובאו אל החוף נפלו עיפים ויגעים ארצה ודעתם היתה מטורפת, והיו נאלצים להביאם לבית החולים. – במקומות אחדים על יד החוף בערו כל הלילה לפידים ועמודי-אש להציל את האניות על הים לבל תהיינה מטרה לאבני נגף ושני סלעים. בערב ההוא בשעה השביעית, ראו בהעראַקלעאַ מרחוק אור כהה של אניה אחת שהיתה עוד רחוקה מהלך רב, שבאה מקאסלוּ. כחצות לילה הודיע מלח אחד, אשר בשרו היה רטוב במים והיה עיף ויגע, כי האניה הזאת היא הקורוועטטע התורקית „Messereff„ וטבעה בים עם כל מלחיה וחובליה, כי אחרי האבקה את גלי הים השלכה ע"י הסער אל שן-סלע ותנפץ לרסיסים. מספר האנשים אשר ישבו בתוכה וירדו מצולות הוא כמאתים איש. מיד שלחו סירות-דוּגה להציל את הצפים על פני הים ולדיגום, ולא הצילו מהם רק י"ב מלחים. מלבד זה שברו בלילה ההוא עוד שלש אניות.


"הצפירה", שנה שש עשרה, מס' 242, 19 בנובמבר 1889, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

בכיה לדורות – 14 ביוני 1912

452px-Rosalie_Ida_Blun_Straus
איזידור ואידא שטראוס. המקור: ויקישיתוף

מכתב מאמריקה.

ניו-יורק. רוצה אני לרשום בזה את הרושם, שעשה עלינו אסון הספינה הענקית „טיטאניק“. השמועה הראשונה על אדות האסון הגיעה אלינו ביום ב' תזריע ודבר ברור מהנעשה לא ידענו עד בקרו של יום ו', כאשר באו לניו-יורק הפליטים המעטים. כלנו הרגשנו, כי איזה אסון נורא מאד אירע, כי השמועות באו בתכופות והכחישו זא"ז. מיד אחרי בוא השמועה הראשונה נהפכה פני העיר, אדם כי הלך ברחוב נדמה לו, כי פרחה נשמת העיר ויושביה, בני העיר יראו לשאוף אויר ולהשמיע קול, כלם נפלו פניהם, חדל הצחוק, חלפה העליזות, נאלמה שירת הלילה בבתי החזיון, כלם היו אבלים וחפויי-ראש, כלם בלי הבדל, צעירים וזקנים וחכו בכליון עינים ובנשימה עצורה לאיזו שמועה ברורה. העתונים הוצאו עשרים הוצאות ויותר מדי יום ביומו, הוצאה מיוחדת לכל שמועה חדשה, וכל העיר התנפלה על כל הוצאה בתיאבון של פראים. וכאשר בסוף השבוע התחילו באות שמועות ברורות, נעשתה העיר לעמק בכי, אנשים ונשים בכו, כל יושבי העיר הענקית התאחדו אז ברגש אחד, כלם נדמו לאחים ואחיות, אשר אבדו כל היקר להם, כלם היו שרויים בצער אלם ולא יכלו להוציא הגה מפיהם כאוננים, רק העינים תעו הנה והנה והביטו במבט מפחיד וקורע את הלב. לשוא עמל סופר לתאר את המחזה הנורא. אשים בעלי קומה וגבורה נחבאו בפנות מרכבות החשמל וכסו פניהם להעלים דמעותיהם הזולגות. והנשים!

גודל האסון יכולים להרגיש רק אלה, אשר ידעו את הנטבעים בחיים, ואנו יושבי ניו-יורק ידענום. גדולים היו האנשים לא רק במיתתם, כי-אם גם בחייהם ושמם היה נשא על שפת כל איש באמריקה. המה היו סוחרים אנשי שם, אמנים מומחים, עתונאים, ציירים, פוסלים וסתם גדולי הדור, אשר אמריקה התפארה בהם. בתוכם היו גם יהודים מפוארים והגדול שבהם הוא הנדיב הגדול, אביר הצדקה היהודית איזידור שטרויס ואשתו הצדקנית אידא. משפחת שטרויס גדולה ומכובדה באשכנז ובאמריקה, כלם עוסקים בצרכי הצבור באמונה ומקדישים עשרם וכשרונם לטובת קשי-יום. כלם אנשים חרוצים בעלי שכל נעלה, תמימים וישרים והנטבע היה ראש המשפחה, גדול הגדולים, המיעץ והמנהל, כי הוא עלה על כלם בשכלו הזך ובידיעותיו הרחבות ובלבו הטוב. נדיבותו היתה למשל בארץ. אין לך מוסד יהודי, שהנטבע לא היה בין תומכיו או מנהליו. וביחוד הרבה לעשות טוב ברבע היהודי לטובת המהגרים, שאינם יודעים עוד בין ימינם לשמאלם. נדבותיו פזר גם לנכרים. כאשר היה רעד האדמה באיטליה שלח שמה ספינה מלאה מזון ובגדים להאמללים. ואשתו עמד תמיד לימינו בכל מעשיו והגדילה לעשות כאשת חיל, שאין כמוה פה. יושבי העיר בלי הבדל אהבו אותם מאד והאהבה נתבטאה כאשר נודע גורלם המר. כמרים ומטיפים נכרים עשו את טביעת שטרויס ואשתו לתכן דרשותיהם. נכרים מיוחסים הקהילו אספות-אבל לזכרם והעתונים לא חדלו לגמור עליהם את ההלל. ביחוד גדול המספד בין היהודים. בכל חלון וחלון תלו תמונותיהם במסגרות שחורות. בכל בית כנסת הספידו אורם, אדוקים כנאורים והבכיה עלתה עד לשמים ועוד היום מתאבלים עליהם. נראה כי הבכיה היא בכיה לדורות.

ברבע היהודי גדולה התנועה להעמיד מצבת זכרון בתור מוסד יהודי גדול לצדקה על שם הגבירה שטרויס, שהיתה סמל אמונת אשה יהודית אמתית, אשר כרות המואביה בשעתה אמרה אל אישה, אשר התחנן אליה, שתציל את נפשה בסירה כשאר הנשים: „באשר תמות אמות ושם אקבר“. מכל הארץ יביאו נדבות לטובת המוסד וגם נוצרים עוזרים בזה. האשה הגדולה הזאת קדשה שם ישראל בעולם, כי נשים אחרות עזבו את בעליהן לרדת תהומה והן נמלטו אל הסירות. כן עשתה גם אשת המיליונר אסטור. כאשר פתחו את צוואת שטרויס מצאו בה כמיליון כתר לצדקה יהודית וכאשר פתחו צוואת אסטור, שעשרו היה גדול הרבה מעשר היהודי, לא נמצא בה אף פרוטה לצדקה.

מספר היהודים הנטבעים 71. החברה היהודית לעזרת המהגרים דאגה בעד הנצולים, להמציא להם מחיה.

[…]

שמואל מילר.


"המצפה", שנה תשיעית, מס' 23, 14 ביוני 1912, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.