אסון גדול ונורא קרה באלה הימים את הצי האדיר אשר לממשלת אשכנז.
שתי אניות נחושה היותר גדולות וחזקות בכל אניות מלחמה אשר להממשלה, עמדו ביום 31 מאי אצל עיר החוף באנגליא פלימוטה, על תעלת הים לא-מאנש המפרדת בין אנגליא וצרפת. האחת מן האניות נקובה „קאֶניג ווילהלעם“, והשניה תקרא: „גראס קורפירסט“, ויהי כראות מפקד אנית „מלך ווילהעלם“ אנית סוחר באה לקראתו, ויחפוץ להטות הצדה, ותתנגש אניתו עם אנית „קורפירסט“ בכוח ועז, עד כי „הקורפירסט“ ירד כרגע במצולת התהום, הוא עם כל הכבודה ומרבית אנשי החיל הנמצאים עליו, וגם האניה „מלך ווילהעלם“ נשברה ונתנזקה מאד מאד ושנים רבות לא תצלח למלאכה במים רבים; מן החמש מאות איש חיל אשר היו על אנית „קורפירסט“ נמלטו אל החוף רק מאה ושמונים איש, ויתרם ירדו תהומות וימצאו קבר למו תחת גלי הים.
לקול השמועה הרעה הזאת הקיפה הזעקה את כל ארץ אשכנז מקציה, משפחות רבות מבני מרום עם הארץ יקראו אל אבל ויעוררו זעקת שבר, כי היו פקידי האניה הנטבעה מרביתם בני חורי הארץ וגדולי האזרחים, ולב הממשלה והעם עליהם יכאב, לראות, כי בדבר הזה ירד גם כבוד הפאליטיק של ממשלת אשכנז מחוצה לה. יען כי צי אדיר של עם אשכנז החל בימים האלה למשוך עיני כל הממלכות האדירות ויעל בגדלו, עד כי רבים קוו לראות את אשכנז שרתי בימים כאשר היתה לממלכה עצומה הנותנת חתיתה על ממלכות היבשה, והנה עתה זה הפעם השלישית בזמן קצר אשר אניותיה היותר גדולות נהרסו ונתפוצצו לרסיסים אחרי אשר שש שנים עבדו בבנין אניות ענק האלה. האסון קרה בהעת אשר הים היה שקט ושלו וגם רוח קל לא הרים את שוא גליו (מקרה יקר על תעלת לאמאנש) ובקרבת החוף ברחוק שלש פרסאות אנגליות מן היבשה. גם בלאנדאן עשתה השמועה הזאת רושם גדול, והמיניסטר שעל אניות המלחמה מהר להודיע את האסון אשר קרה לאניות אשכנז בבית הפארלאמנענט, וכי שלח צנות רבות עם שוחים רבים, אשר עלתה בידם להציל ממצולות כשתי מאות איש. יורש עצר של קיסרית אשכנז עם רעיתו המתגוררים עתה בלאנדאן, חש לבוא אל מקום האסון, וגדולי האזרחים בלאנדאן קראו נדבות לטובת האומללים אשר נמלטו בעור שניהם. רבים מאשימים את מפקד אנית „מלך ווילהעלם“, ואומרים, כי בהיותו צעיר לימים חסרו לו הנסיונות איך לנהג אניה גדולה ברגע הסכנה, וכפי הנראה הרגיש הוא בעצמו את אשמתו, ויחפוץ לרדת תהום ביחד עם כל הנטבעים, ועל כל לא חפץ להתמלט אל הצנות, אך אחרי כן משוהו מן המים בעת אשר התעלף ויאבד את כל רגשותיו.
"הצפירה", שנה חמישית, מס' 22, 10 ביוני 1878, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אוניית הצי המלכותי "אלבּיון", לפני 1914. המקור: ויקישיתוף
טלגרמות
יום 11 (23) יוני (ג' תמוז).
[…]
שלשם הורידו המימה בבליקואֶל את אנית המצפה “Albion„ במעמד ההרצאג היאָרקי וההרצאָגה היארקית, אשר היא היתה גם המחנכת. ברדת האניה המימה הכילה מקום-מים גדול מאד, עד אשר נסתרה במת הרואים כלה תחת גל מים גדול מאד. כשלש מאות איש נשטפו במים. עשרה פגרים מתים מצאו תכף. בחצי השעה התשיעית בערב מצאו כבר שלשים פגר. עד בוא שקיעת המים קשה להחליט כמה מספר האובדים, אבל משערים, כי אבדו ששים איש. רוב האובדים – נשים.
"המליץ", שנה שלושים ושמונה, מס' 128, 24 ביוני 1898, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
טביעת אנית הנוסעים Lusitania. צייר לא ידוע. המקור: ויקישיתוף
ע"ד האסון של האניה „לוזיטניה“.
לפני ימים אחדים הודענו ב„החרות“, עפ"י הסוכנות העותמנית הכללית, כי צוללת גרמנית הטביעה את האניה הטרנסטלנטית הגדולה „לוזיטניה“ של החברה האנגלית (ולא האמריקנית כאשר הודיעו קודם בטעות) „קונרד ליניה“, על-יד קייסטון, באירלנדיה.
העתונים הארופים שקבלנו בדואר האחרון מוסרים פרטים מענינים על דבר האסון הזה שקרה ל„לוזיטניה“ והננו נותנים אותם לקוראינו:
כיצד נטבעה האניה.
כשהגיעה האניה לאירלנדיה אחזו מלחיה ומפקדה בכל האמצעים הדרושים להגן עליה מפני כל סכנה. אבל פתאם הופיעה צוללת גרמנית ותשלח את מוקשיה באניה, שנפגעה ונתפוצצה כהרף עין. מפקד האניה פקד תומ"י להוריד את הנוסעים. ההורדה נעשתה באי סדר נורא ובבהלה גדולה מאד. המחזה היה מחריד ומזעזע את הלב, יען כי האניה נשברה והתנדנדה הנה והנה וקשה היה להציל את הנוסעים. האניה עמדה על המים רק כעשרים רגע ואחרי כן צללה בתהומות ים יחד עם רוב הנוסעים שאי-אפשר היה להצילם.
ה„מורנינג פוסט“ אומר כי סבת ההתפוצצות הפתאמית שהיתה ב„לוזיטניה“ באה מחמת החמרים המפוצצים ואבק השרפה שהיה שם בכמות מרובה. באניה זו היו 5400 תיבות גדולות מלאות כלי-נשק, שנועדו לאנגליה ושלפי חקי המלחמה נחשבים כ„סחורה אסורה“.
הנוסעים והטבועים.
מספר הנוסעים היה בס"ה 1254, חוץ מן 685 מלחים. מהם היו: 189 נתינים אמריקנים, 956 אנגלים, 109 נתינים אחרים. נצולו רק 658 איש. בין הנוסעים שטבעו יחד עם האניה היו גם מר קסלר, „מלך השמפניה“ באמריקה; מר הרסט, בעל הרבה עתונים אמריקנים גדולים; המיליונר האמריקני הגדול מר ונדרבילט, ועוד.
איכותה ומהותה של ה„לוזיטניה“.
האניה „לוזיטניה“ היתה אחת אניות-המרוץ העוזרות האנגליות הכי גדולות, מזוינת בי"ב תותחים בני 15 סנתימטר. משקלה היה 45000 טון, ומהירותה – 23 מיל לשעה. ארכה היה 245 מתר, ולמכונותיה היה כח של 75,000 סוסים. כמות הפחמים שהוציאה „לוזיטניה“ מידי יום ביומו היתה 1250 טון. האניה הזאת הורדה הימה בשנת 1907 ונבנתה בגלזגוי. בנינה עלה במחיר של 85 מיליון פרנק.
בראשית לחדש פברואר הובילה „לוזיטניה“ מניו-יורק לחופי אנגליה חלקי צוללות, 744 תיבות של כלי זין, 225 תיבות של צרכי-צבא, 7000 כלי נשק תותחים וכמות גדולה של אקדחים. ב„לוזיטניה“ היה סכום ענקי של ארבעה מיליונים פרנק זהב שנועדו לתושבי בריטניה-הגדולה.
הגרמנים השתדלו למנע בעד האסון.
ה„דיילי מייל“ כותב:
אחד מפקידי הצירות הגרמנית בושינגטון פרסם לפני טביעת ה„לוזיטניה“ אזהרה בעתונים האמריקנים לבל יסעו באניה זו, מפני שישנה אפשרות גדולה שתפגע בצוללות גרמניות. המיליונר הגדול ונדרבילט, שטבע גם הוא עם אנשי האניה, כאמור לעיל, ספר להנוסעים אתו שהוא קבל תלגרם בנסח זה:
„ממקור נאמן נודע לי כי ה„לוזיטניה“ תתקל במוקשים ולכן טוב לדחות את הנסיעה. ועל החתום: ג'ון סמיט“.
הרבה גרמנים הזהירו את הנוסעים לא לעלות אל האניה, אך הכל היה לשוא. מנהל החברה „קונרד ליניה“ מר סטומלר, נתין אמריקני, לגלג על כל האזהרות הללו והצהיר שה„לוזיטניה“ היא אניה מהירה ואין היא יראה מפני הצוללות, ושום אנית-מלחמה גרמנית לא תוכל להתקרב אליה.
"לוסיטניה" מגיע לנמל ניו יורק בהפלגת הבכורה שלה, 13 בספטמבר 1907. המקור: ויקישיתוף
מה שאומרים העתונים הארופים.
ה„ברלינר טגבלאט“: „בצער עמק נודע לנו דבר הריסת ה„לוזיטניה“. אנו מצטערים באמת על מות כמה וכמה נפשות, אך מצד אחר יודעים אנו ברור שלא בנו האשם. האנגלים ירימו בודי קול רעש והמולה מסביב למארע הזה וישפכו את זעמם על גרמניה. ואולם צריך לחכות לעוד זמן מה, כשיוכחו כלם, שהאחריות נופלת אך ורק על ראש האמיריה הבריטית. כל אלה שיתאבלו לרגלי האסון הזה צריכים להגיש את תעצומותיהם אך ורק למיסטר טשורטשל, וזיר הימיה האנגלית, שגרם ע"י פקודותיו המבוהלות לאסון הזה.“
ה„לוקל אנצייגר“: „אם העתונים האמריקנים שצועקים עתה מרה על האסון הזה היו מתחשבים ברצינות עם הזהרת הממשלה הגרמנית, כי אז היו יכולים להציל הרבה נפשות מאחיהם-למולדת מרדת שאולה ואולם אותם המרשים לאנשים חלשים לשבת על מקום של אבק-שרפה, אין להם הרשות להתאונן אחר-כך, במקרה של אסון ולהאשים את אחרים ברצח ובהרג. האשם חל רק על האמיריה הבריטית .אנו מצדנו נמשיך את המלחמה ע"י הצוללות, מפני שאנגליה אשמה בזה.“
„כ.ז. מיטג“: „אנגליה השתמשה באזרחים שקטים של הארצות הניטרליות כחמר ביד היוצר. המעשה הזה דומה להשטה הנהוגה אצל הרוסים לשלח קדימה בראש הצבא אנשים חלשים, נשים, ילדים ועוד, כדי לעצור בעד האויב מירה.“
„העתון מפרנקפורט“: „הנוסעים שאבדו עם ה„לוזיטניה“ הם חללי הגאוה האנגלית. כל נפש היא יקרה מאד בעינינו. אבל כשהאויב אוחז במדות יוצאות מגדר המלחמה, אין עוד ערך לחיי האנשים הבלתי-לוחמים. עקרי-הצדק השמורים בעת שלום אינם עוד בעת מלחמה, וכל מי שיבא להתאונן על חללי „לוזיטניה“ עליו להתמרמר קודם כל נגד מעשי הרוסים שהבעירו, רצחו, שרפו, ענו נפשות לאלפים בפרוסיה המזרחית. ומי שמטיל ספק במעשינו ומבקר את אפן-המלחמה שלנו, עליו להגיד לנו, מהי דעתו על מלחמת-ההרעבה שאנגליה הכריזה עלינו הגרמנים, ולמה מספיקה אמריקה נשק לאויבינו בכמות עצומה שעולה למילירדים, והיא היא הגורמת להארכת המלחמה ע"י העזרה שנותנת לצרפת ולאנגליה“.
"החרות", שנה שביעית, מס' 195, 28 במאי 1915, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
(לץ היין) אסון נורא מספר מכ"ע מחארקאוו אשר קרה על הנהר וואלגא באנית הקטור בדרך נסיעתה במים עזים, קלחת הקיטור התפוצצה לרסיסים ויתפרץ מקרבה מות ואבדון על האנשים היושבים לבטח בה, ובמיתות נוראות נהרגו אבות ובנים אלה באש ואלה במים. מספר הנהרגים ארבעים נפש רק הנפצעים התפקדו יותר ממאה נפש אדם, גם מלחיה וחובליה אבדו חייהם בענין נורא וגם האדון בעל האניה קוואלאווסקי נהרג אשר ממנו יצאה הרעה לכלם כי עבר חוק וישגה בוואדקא עד מאד ויצו על בעל המכונה להרבות המדורה אש ועצים הרבה ורב החובל העיד בבעליו כי בנפשם הוא אך הוא גער בו ותבקע המכונה ולא נותר רק בעל המכונה אשר מלט נפשו מקצף הקלחת הבוערת בטרם מועד האסון, והוא ראה בעני היושבים על האניה ובאבדן בעליה.
"קול מחזיקי הדת", שנה רביעית, מס' 22, 23 באוגוסט 1888, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
זה לא כביר קרה אסון נורא את אנית הקיטור „עסטערבאטטע“ העושה דרכה בין פעטערסבורג ואולעאבארג. אחד מנוסעי האניה, עלם בן שמנה עשרה שנה, העלה אש בגליל-טבק (ציגארעטטען) אשר בידו וישליך את יתר עץ השרפה על אגודת פשתן אשר היתה על קרקע האניה. האש אחזה בפשתן, וכאשר חפץ האיש לכבות את התבערה, בשיתו את כף ידו על הפשתן הבוער, היתה האש לשלהבת גדולה, אשר לא עצרו כח לכבות האיש המבעיר ביחד עם עוד נוסע אחר אשר עמד אצלו. פתאום נשמע קול קורא: אש! אש! רב המלחים עם אחדים מן הנוסעים מהרו אל מקום התבערה, ואם גם מהרו לשפוך מים על האש, אף לקחו איזה אגודות סחורה, וביניהן גם עצי גפרית הרבה, ויטילון אל הים; אך כל זה היה לא לעזר ולא להועיל. רב המלחים עמל בכל עז להוליך את האניה באופן כזה, אשר הרוח הצפוני-מערבי הנושב אז לא יטה את האש אל מל פני האניה; אבל המלח הנצב על יד המשוט לא יכל עמוד מפני החום הנורא אשר היה שם, ויעזוב את משמרתו, ואז גם מכונת האניה עמדה מעשות מלאכתה ותתצב האניה בלב ים והרוח דוחה את האש אל מול פני חדרי הנוסעים, אשר עזבו איש איש את מקומו וירדו אל הצנות אשר היו עם האניה. מובן מאליו, כי בעת מהומה כזאת לא יכלו הנוסעים להשגיח על הסדר והמשטר, ובכן באו אל צנה אחת כעשרה אנשים ואל השניה כארבעים איש. הצנה הראשונה נשברה מן כח הקפיצה אשר קפצו הבאים אליה, והשנית לא יכלה לסבל את המשא אשר עליה ותהפך על פיה, וכל האנשים אשר היו עליה השלכו אל הים. אז שלחו הטובעים את ידיהם ויאחזו בקצה הצנה; אמנם לאשר אנית הקיטור „אזליה“ אשר החישה לפלטם ממוקשי מות באה אך אחרי עבור שעה תמימה, לכן נלאו האנשים להאבק עם מותם ויצללו במים אדירים. שלשת אניות התרן אשר עמדו בקרבת המקום לבשתן ולחרפתן לא עשו מאומה להציל לקוחים למות. אך אחד המלחים של אניה הבאה מנארוועגען השליך את נפשו מנגד וחגור חבל עב ירד תהומות ויציל שמנה אנשים ממות. כמה היה מספר הנוסעים על האניה אין עוד יודע, אחרי כי נאבדו כל פנקסי האניה וכתביה; אולם כפי הנראה לא היה מספרם פחות ממאה.
"הצפירה", שנה ראשונה, מס' 11, 16 בספטמבר 1874, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אנית הנוסעים Empress of Iireland. המקור: ויקישיתוף
הקטסטרופה של האניה „מלכת אירלנדיה“.
העולם הנאור עטה אֵבל כבד. עוד לא הספיקו ליבוש הדמעות שנזלו אחרי מותם הטרגי של מאות הקרבנות שאבדו בשעת הקטסטרופות הנוראות של האניות „וואלטורנא“ ו„טיטאניק“, והנה קטסטרופה חדשה ובאותו המקום בקירוב, ששם צללה תהומות ה„טיטאניק“. בפעם הזאת ירדה לנבכי תהום אחת האניות היותר גדולות בעולם – „מלכת אירלנדיה“ – שהיתה שייכת לחברת ה„קאנאדיאן פאַסיפיק“. הקטסטרופה הזאת עלתה בחייהם של יותר מאלף איש ואשה.
ע"ד פרטי הקטסטרופה מודיעים את הדברים האלה:
האניה „מלכת אירלנדיה“ הפליגה מקוועבּעק אשר בקנדה לאירופה. בה נמצאו כאלף וחמש מאות נוסעים. באור ליום הששי שעבר, בשעה השנית ומ"ה רגעים אחרי חצות הלילה, כאשר כל הנוסעים היו שקועים בשנתם, פגעה באנית הנוסעים אנית-המשא „סטורסטאַד“, אשר הובילה פחמים. היא נתקלה באניה בכח גדול כל כך, עד שבעד הפרצה שנראתה תיכף ב„מלכת אירלנדיה“ התחילו לחדור גלי הים במהירות נוראה.
על האניה התקוממה מהומה גדולה. הטלגרפיסטן, בשמעו את קריאת המוכנאי: „אבדנו! האניה יורדת תהומה!“ – הספיק לפלוט אל העולם ע"י המכונה של מאַרקוני רק את שלש המלים האלו:
— הצילו את נפשותינו…
את הקריאה הזאת קבלו האניות „ליידי עוועלינה“ ו„עווריקה“ והן מהרו למקום האסון. ואולם בטרם בואם, כבר הספיקה האניה „מלכת אירלנדיה“ לצלול תהומה. היא טבעה במשך ט"ו רגעים. על האניה עצמה לא דאג איש לחיי הנוסעים, אשר היו שקועים בתרדמה, אל סירות ההצלה מהרו רק אותם שהיו עֵרים עדיין. לפי ספוריהם של הניצולים היו כל הנוסעים ישנים בשעת הקטסטרופה, ורק נוסעים אחדים של המחלקה הראשונה עוד ישבו ושוחחו ביניהם באולם הקונצרטי הגדול. במסבה זו נמצא ג"כ הקפיטן של האניה, קנדל, ואופיצרים אחדים. הקפיטן ספר איזו אנקדוטות, והנאספים צהלו מטוב לב. פתאם, כאשר הנאספים פרצו בצחוק למשמע ספורו המבדח של הקפיטן, הורגשה מהדפה עצומה, המאורות כבו, התקוממה מהומה ומבוסה.
המלחים ואנשי האניה לא התנהגו כשורה. הם לא דאגו להציל מקודם את הנשים והילדים, כפי שהיה הדבר באניה „טיטאניק“. הם מהרו בעצמם אל הסירות, ואחד הראשונים שחש מפלט לו מחוץ לאניה היה הקפיטן קנדל בעצמו.
בין הניצולים יש רק אשה אחת. ילדים אין כל עיקר. עפ"י זה אפשר לתאר את גודל המבוכה ששררה על האניה בשעת הקטסטרופה. עבודת ההצלה לא היתה מאורגנה ומסודרת.
לפי הידיעות האחרונות נמצאו על האניה „מלכת אירלנדיה“ 955 נוסעים ו-432 מלחים ומשרתי האניה. ניצולו רק 433 איש. הניצולים ברובם הם המלחים ומשרתי האניה. בכלל ניצולו רק אותם שנמצאו בשעת הקטסטרופה על מכסה האניה. אותם שנמצאו בתאים לא יכלו להבקיע להם דרך אל המכסה, מפני שהמים מלאו את כל האכסדרות והמעלות.
הניצולים הובאו למקום המרפא רימוסקי אשר בקנדה ומשם העברו במסה"ב לקוועבּעק. למרבית הבהלה נטה המסע, שהוביל אותם לקוועבּעק, מעל המסלה, וכמעט שלא היתה קטסטרופה חדשה.
חברת ה„קאנאדיאן פּאַסיפיק“ בעצמה מודיעה, שאבדו בס"ה 1032 איש. בין הניצולים יש 18 נוסעים של המחלקה הראשונה; 131 נוסעים של המחלקות השניה והשלישית ו-206 איש מן המלחים ומשרתי האניה. בין האובדים יש 138 צירים של „צבא הישועה“, שיצאו ללונדון להקונגרס האינטרנציונלי של צבא הישועה. מכולם ניצול רק מכה-התוף שלהם, שנלפת בשתי ידיו לתוף הגדול שלו, אשר שחה על פני המים.
אנית-המשא „סטורסטאַד“, אשר הסבה לקטסטרופה הנוראה הזאת, לא טבעה. היא אמנם ניזוקה, אבל לה הצליח להגיע בעצמה לחופי קנדה. היא הביאה עליה גם אחדים מן הניצולים. הקפיטן קנדל, הנמצא כעת ברימוסקי, הודיע, שהוא ראה את ה„סטורסטאַד“ בגשתה אל האניה „מלכת אירלנדיה“. הוא קרא אל הקפיטן שלה, כי יסוג לאחור, אבל הלה לא נשמע לו. כשפגעה כבר ה„סטורסטאַד“ באניתו, וכבר נבעה הפרץ קרא קנדל לרב החובלים של ה„סטורסטאַד“ כי יוסיף להדחק באניתו אל האניה „מלכת אירלנדיה“, כדי לעצור בעד חדירת המים, אבל גם לזה לא נשמע רב-החובלים, והוא מהר לסגת אז לאחוריו. לפי דבריו של קנדל ירדה „מלכת אירלנדיה“ תהומות כעבור חמשה רגעים אחרי ההתנגשות.
האניה „מלכת אירלנדיה“ היתה אחת האניות היותר משובחות של החברה „קאנאדיאן פאסיפֿיק“. היא נבנתה יחד עם „חברתה“ – „מלכת בריטניה“, בגלאזגוי, ונקראה בשם „עיר-שיט“. ארכה הגיע למאתים מטר, וכח מכונותיה – לי"ח אלפים כחות-סוס.
המחלקה הראשונה שלה היתה מוכשרה להכיל 432 נוסעים, השניה – 328 איש, והשלישית – 846. באניה הזאת היו מכונות-טלגרף אלחוטיות ומכונות תתמימיות לסיגנלים.
* * *
הד הקטסטרופה ליד חופי קנדה.
מכל 1367 האנשים שנמצאו על האניה „מלכת אירלנדיה“ ניצולו, כידוע, רק 337 ובאופן כזה אבדו 1030 איש. זה יותר מחמישים שנה שלא היה עוד מספר קרבנות גדול כזה באסונות על הים, מלבד בקטסטרופה של ה„טיטאניק“, שבה אבדו 1503 איש. באניה „מלכת אירלנדיה“ היו כל החדושים המודרניים, שנועדו להצלת הנוסעים. הסירות לצדה היו יכולות להציל 1800 איש, אבל כל זה היה ללא הועיל, מפני שבמשך רגעים אחדים נהפכה האניה על צדה, ורק בסירות אחדות אפשר היה להשתמש. גם מזג האויר היה טוב מאד. היה רק ערפל כבד, אבל זולת זה שררה מנוחה על פני המים. לא התעורר אף רוח קל, ואותם שקפצו המימה היו יכולים לשהות מבלי התאבק עם הגלים. גם החוף לא היה רחוק יותר מדי, ובמשך עשרים רגעים באו אניות-הממשלה של קנדה לעזרה. הדבר ברור אפוא, כי הקטסטרופה הנוראה האחרונה לא באה באשמתו של מי שהוא, לא רבי החובלים, לא המלחים, לא הסדרים באניה היו אשמים באסון הזה, אלא הערפל לבדו. מתבארת בנקל העובדה, שרובם של הניצולים הם המלחים ומשרתי האניה, מפני שהיו ערים תיכף בלילה הראשון אחרי הפליגם מן החוף, והנוסעים היו ישנים. רובי הנוסעים לא יכלו לעזוב את תאיהם, מפני שהמים סגרו עליהם את הדרך. כן מספרים אותם הנוסעים שניצולו, כי אותם שהגיעו עד מכסה האניה ניצולו, בקפצם המימה ובשחותם עד שהגיעו אליהם הסירות של אניות העזרה. כמובן, ניזוקו רבים מהם ורבים התקררו, אחרי שכולם היו כמעט רק בכתנותיהם לעורם. הקפיטן בעצמו, כפי שמודיעים, נוטה למות בחלותו בדלקת הריאה.
מצוינת היא העובדה, שבאותו המקום עצמו, ששם היתה ההתנגשות של „מלכת אירלנדיה“ עם ה„סטורסטעד“, התנגשה לפני שנתים „חברתה“ של „ מלכת אירלנדיה“ – „מלכת בריטניה“ – גם כן עם אנית-פחמים „העלוועציה“, ואז ירדה ה„העלוועציא“ תהומות.
האבל בקנדה גדול מאד, מפני שרובי הנוסעים היו מקנדה. בין האובדים נמצאים הארטיסט האנגלי המפורסם, אירווינג ורעיתו, אשר שחקו בעת האחרונה בארצות הברית.
האניה „מלכת אירלנדיה“ היתה מובטחה באחריות בסכום של שמונה מיליון מרק.
לפי הידיעות האחרונות, התנהגו אנשי האניה בסדר הנאות. הם עזרו מקודם להנוסעים להציל את עצמם, אבל השעה לא הספיקה להם, אחרי שבמשך רגעים אחדים צללה האניה. הקפיטן עמד בכל העת על גשר התורן ונתן את הפקודות הראויות. לפי דעתם של כל המומחים, אשם רב החובלים, אשר על האניה „סטורסטעד“ בזה, שמהר להסוג אחור אחרי ההתנגשות, בה בשעה שעליו היה לעמוד תחתיו, כדי למנוע בעד הגלים מלחדור דרך הפרצה אל „מלכת אירלנדיה“. מלבד זאת, הנה לפי דבריו של הקפיטן קענדל, נתן אות מקודם לה„סטורסטעד“, כי יעצור בלכתו, ומן ה„סטורסטעד“ השיבו לו, כי הבינו את האות אשר נתן, ובכל זאת לא נשמעו לו.
במשך עשרים השנים האחרונות, למן הכ"ב ביוני 1893 עד היום הזה, אבדו בקטסטרופות כאלו שעל הים כעשרת אלפים איש.
בכ"ב יוני 1893 טבעה האניה „וויקטוריה“ אחרי התנגשו עם ה„קיימפרדאון“. בשעת הקטסטרופה הזאת אבדו 359 איש.
בי"ט ספטמבר 1893 אבדה האניה הרוסית „רוסאלקא“ ליד חופי פינלנדיה, ובה אבדו 200 איש. בח' יולי 1894 טבעה האניה הרוסית „וולאדימיר“, בה אבדו 100 איש. בכ"ט אוקטובר 1894 התפוצצה האניה „וואיראראפא“ ליד זילנדיה החדשה, אבדו בה 125 איש. בי' מאֶרץ 1895 טבעה ליד טראפאלגאר האניה הספרדית „המלכה הרגנטית“, אבדו בה 400 איש. בט"ז יוני 1896 – האניה „דרומין-קעסטל“ עם 247 קרבנות, ביולי 1898 – האניה „לאַ בורגאן“ עם 546 קרבנות, באוקטובר של אותה השנה – האניה „מוהעגאן“ עם 107 קרבנות. במאֶרץ 1899 – האניה „סטעלא“ עם 105 קרבנות. בפברואר 1901 האניה „ריו-די-זאניירו“ עם 122 קרבנות, בספטמבר של אותה השנה – ה„קאָברא“ עם 67 קרבנות. במאי 1902 האניה „קומורטא“ ליד בנגליה עם 739 קרבנות. ביוני 1904 נשרפה בלב ים האניה „גנרל סלאקום“ – 1020 קרבנות. כעבור שני שבועות אחרי זה טבעה אנית הנודדים „נאָרג'ע“ עם 637 קרבנות. בספטמבר 1905 התפוצצה האניה היאפונית „מיקאזא“, אבדו בה 599 איש. בנובמבר של אותה השנה טבעה האניה „הילדא“ עם 128 איש. באוגוסט 1906 טבעה ליד חופי ספרד אנית-הנודדים „סיריא“, אבדו בה 300 איש.
באפריל 1912 טבעה ה„טיטאניק“ בלב ים אחרי התנגשות עם הר-קרח, בנסיעתה הראשונה מאנגליה לנויורק. אבדו בה 1,490 איש. באוקטובר 1913 נשרפה האניה „וואלטורנא“ בלב הים האטלנטי. מספר הקרבנות 136.
מן הרשימה הזאת אנו רואים, כי הקטסטרופות היתר גדולות היו בעשר השנים האחרונות ומספר הקרבנות שלהן מגיע ליותר מששת אלפים איש, אף שבעת האחרונה רבו התקונים והשכלולים הטכניים ונתקנו כמה תקנות מועילות להצלת הנוסעים.
העתונים מוסיפים להביא פרטים וספורים קורעי-לב ע"ד הקטסטרופה.מרת גרינוויי, שנישאה לאישה לפני שמונה ימים ונסעה עמו לקונגרס של „צבא הישועה“ ללונדון, מספרת, כי בשעת המהומה אבד בעלה מעיניה. כאשר התפוצצו היורות, נפלה המימה. היא אבדה את חושיה ורק כעבור איזה זמן הטילוה הגלים על. היא פקחה את עיניה וראתה שני אנשים שחים לצדה. אחד מהם אמר אליה: „אל תראי, ילדתי!“ ואח"כ הוסיף: „אשתי אבדה לי“.היא השיבה: „גם בעלי אבד!“ הוא נתן לה את מעילו העליון להתכסות בו ונעלם מעיניה.
מרת גרינוויי פגשה אח"כ את בעלה ברימוסקי. הם בכו זמן רב משמחה אחרי שחשבו כל אחד את משנהו לאובדים.
ילדה קטנה אחת, בת תשע שנים, ספרה, כי היא שחתה במשך חצי שעה על המים. היא ראתה את אביה ואמה יורדים מטה, אבל היא חושבת, כי הם עוד ישובו אליה. „הלא אי-אפשר שאבוא אל ביתנו בלעדם!“ – קראה בתוגה.
אשה אחת מוואַלטון, מרת ווילד, היא, לפי דברי ה„דיילי טעלעגראף“ אחת הנשים האמללות, שסבלה הרבה מהקטסטרופה הזאת. דודה הוא הקפיטן קנדל, שניצול אמנם, אבל הוא מוטל גוסס. אביה אבד בשעת הקטסטרופה שהיה על האניה „בריטאניק“ לפני י"ז שנה. בעלה, שהיה אופיצר על ה„טיטאניק“ , אבד בשעת הקטסטרופה של האניה הזאת לפני שנתים. אחיה האחד אבד בשעת הקטסטרופה של ה„טיטאניק“, ואחיה השני אבד עתה באניה „מלכת אירלנדיהׅ“, שבה כהן בתור אופיצר שלישי.
סוכנות „רייטר“ מודיעה, כי על האניה „מלכת אירלנדיה“ נמצאו אלף מטילי-כסף שהובלו ממכרות קנדה בסכום של חמשה מיליון פרנק.
באנגליה התחילו כבר לקבץ סכומים לטובת האלמנות, היתומים וקרוביהם של הנוסעים ומשרתי האניה שאבדו בשעת הקטסטרופה.
"הצפירה", שנה ארבעים, מס' 114, 2 ביוני 1914, עמ' 2; מס' 115, 3 ביוני 1914, עמ' 3. התפרסם גם ב"קול מחזיקי הדת", שנה שלושים ושלוש, מס' 11, 12 ביוני 1914, עמ' 3 ועמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
כתבי העתים מודיעים מאסון נורא שקרה לאניה אחת גדולה השם Evening Star שירדה במצולה היא וכל אשר בקרבה ושלש מאות נפש אדם טובעו במים אדירים, וזה היה ביום השלישי לירח העבר. ביום 29 סעפטעמבער עזבה האניה את חוף נויארק ללכת נגב אמעריקא. בבוקר יום השני לירח אקטאבער התקדרו שמים בעבים והים הולך וסוער. לפנות ערב נהפך הרוח לסער גדול ונורא. גלים נוראים התגלגלו על מצפה האניה ויעשו פרצות באניה והמים החלו לחדור אל חדרי האנשים. חשכת הלילה היתה נוראה. פקידי האניה ומלחיה מלאו ידיהם בעבודה כל הלילה לשפוך המים מתוכה אך לשוא כל עמלם. כל מקומות המוכנות מלאו מים ויכבו האש. בין כה וכה נקרעו המפרשים ונשברו התורנים והאניה נדה ונעה על הים הסוער בלי כל מנהל. פחד האומללים הגדיל מאד בעת צוה רב החובל לאסוף את כל הנשים והטף הנמצאים באניה אל החדר הגדול ולסגור בעדם לבלי יצאו. בשעה החמישית בבוקר ירד רב החובל מגג האניה ויודיע אל האומללים כי לשוא כל העמל הגדול להציל האניה מרדת מצולה, ואם יעמלו כל אנשי האניה הנמצאים בה באין הבדל לשפוך המים מתוכה, אולי יצליח להם לחיות עוד שעת אחדות ולא יותר. אז שלחו כל הנמצא באניה, אנשים נשים וטף, ידיהם לעבודה ויעמולו בזיעת אף, אך המים הלכו הלוך ורב לתוך האניה, אשר עלתה וירדה תהומות. אז צוה רב החובל להוריד את הספינות הקטנות לתוך הים להנצל בהן מן האניה הגדולה העומדת הכן כל רגע לרדת מצולה. וימהרו האומללים וידחקו איש ברעהו לרדת אל הספינות, ורבים החזיקו ונדבקו בהן טרם הורדו לתוך הים. כל אחד לחם בעד חייו וימיתו רבים איש רעהו, אבל לא כלם יכלו לרדת, ורק לשתי ספינות ירדו אנשים, והנשארים ירדו במצולות יחד עם האניה.
באחת הספינות היו רק אנשים ואשה אחת בתוכם, ובהשנית היו אחדים מהמלחים והנוסעים ורב החובל בתוכם. עוד לא הרחיקו מהמקום אשר צללה האניה, והנה נתראו על פני המים קרשים משרידי האניה אשר עלו למעלה ואנשים רבים מחזיקים בהם עודם בחיים וזועקים לעזרה בקול חודר כליות ולב, אך רק אחדים מהם הובאו אל הספינות והנשארים צללו. כה נדו שתי הספינות על הים הזועף בלי כל תקוה.
באחת מהספינות היו ארבעה עשר איש ורב החובל בניהם. תשע פעמים נהפכה האניה על פניה ובכל פעם נצולו בדרך פלא, רק רב החובל ועלמה אחת טובעו בים, והאחרים נדו ונדו על פני הים שלשת ימים ושלשת לילות רצופים ולא בא על פיהם שום מאכל. ארבעה מהם יצאו מדעתם מגודל הצרה ויקפוצו לתוך הים ונטבעו, וביום הרביעי פגעו הנותרים באנית הדיגים אחת ויצילום ויביאום אל החוף. גם אנשי הספינה האחרת נצולו ויגיעו אל החוף. מכל שלש מאות נפש אדם שהיו על האניה נמלטו רק שלשה ועשרים איש.
"המגיד", שנה עשירית, מס' 47, 5 בדצמבר 1866, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אנית הנוסעים "וולטורנו" (Volturno). המקור: ויקישיתוף
בחוץ לארץ.
(הקטסטרופה בלב ים). בים האטלאנטי היתה, כפי שהודיע כבר הטלגרף, קטסרופה נוראה ביום הששי שעבר. נשרפה בלב ים האניה „וואלטורנא“ שהובילה כשש מאות נודדים, ברובם, נודדים רוסים, מרוטרדם לנויורק. בסבת הסערה הגדולה שהתחוללה אז על הים הצליחו להוריד מעל האניה הבוערת רק 521 נוסעים. יתרם – במספר של 136 איש – אבדו. ואולם ממקורות אחרים מודיעים, כי מספר האובדים מגיע ל-223.
עדי ראיה מספרים, כי בשעת הקטסטרופה פרצה מהומה גדולה בין הנוסעים וכלם חתרו להגיע למקום הסירות. הקפיטן התרה בהם, כי הסירות תנופצנה בסערה. אלמלי שמעו בקולו, כי אז לא אבד איש. כל האובדים הם אלה, שישבו בסירות. במשך המו"מ שהיה ל„וואלטורנא“ עם שאר האניות שסבבו אותה, הודיעה, כי היא תחזיק מעמד עד הבוקר, ובאופן כזה נמנעו האניות הסובבות לסכן את נפש אנשיהן ולא הורידו סירות בליל הסערה.
הקפיטן ורבי-המלחים באניה „וואלטורנא“ לא אבדו את אומץ רוחם במשך הקטסטרופה והחזיקו את הסדרים באופן מצוין. ע"ד סבת הקטסטרופה לא נודע עוד בבירור. משערים, שהיתה התפוצצות של איזו חמרי-שרפה. רב-החובל של האניה ה„קורפירשט הגדול“, שהשתתפה גם היא בעבודת ההצלה, מודיע ע"י הטלגרף האל-חוטי לברעמן: „הבערה פרצה בסבת התפוצצות בחלק הקדום של האניה. במקום הקטסטרופה נמצאו י"א אניות. נשבה רוח צפונית-מערבית עזה. לגשת אל האניה המטורפת לא היה באפשר. שרידי האניה שנשארו בלב ים מסוכנים בשביל האניות האחרות המפליגות בדרך ההיא“.
* * *
פרטי הקטסטרופה באניה „וואלטורנא“.
האניה „ראפאזאנאק“ שהשתתפה בעבודת ההצלה של נוסעי ה„וואלטורנא“ הודיעה ע"י הטלגרף האל-חוטי לנויורק, כי היא הצילה י"ט נשים וילדים, ביניהם יש השמות היהודיים האלה: הינדה פרידמאן, אסתר קאפלאן, מרים אייזנברג ופועה פאלאק. שתי נשים ממכרותיו של הטלגרפיסט פענינגטון, ששרת ב„וואלטורנא“, מספרות, כי פענינגטון רצה קודם הנסיעה הזאת האחרונה לעבור לשרת באניה אחרת, מפני שנראה לו בחלום, כי על האניה „וואלטורנא“ תהיה קטסטרופה נוראה. בחלום ראה את כל פרטי האסון וספר על אדותם לנשים. אח"כ, בשעת הקטסטרופה, נדמו הפרטים האלה לתומם לפרטי הקטסטרופה. מודיעים עוד, כי אשתו של האופיציר הראשון ב„וואלטורנא“ לא יכלה לנסוע יחד עם בעלה, בתוקף החוקים הנהוגים באניות, שנשי הפקידים של האניה אינן יכולות לנסוע באותה האניה, שבה נוסעים בעליהן. היא נסעה אפוא באניה „קרונלאנד“. האניה הזאת קבלה את קריאת העזרה של ה„וואלטורנא“ ומהרה לבוא לעזרתה. מעל גבי מכסה האניה ראתה האשה האמללה את המחזות הקורעים לב על ה„וואלטורנא“. בעלה ניצול והוא נמצא באניה אחרת.
בנויורק חכו אנשים רבים לבואה של „וואלטורנא“, שבה נסעו ארוסותיהן ונשיהן. כאשר לא יכלו לקבל שום ידיעות בלשכת החברה „אוראניום“ נרגזו מאד. היו שם מחזות מרגיזים.
האניה הרוסית „צאַר“, שהצילה 102 נוסעים, צריכה היתה לבוא אתמול לרוטרדם. הניצולים יצאו משם לנויורק, כפי הנראה, ביום הששי. הממשלה האמריקנית הבטיחה לפתוח את שערי ארצה בפני הניצולים האלה ואף אם לא יהיו להם כל אמצעים ותעודות.
בדבר הקטסטרופה עצמה מספר אחד הניצולים את הדברים האלה: „הכל הלך למישרים, ופתאם ביום החמשי, בשעה הששית בבוקר, נשמע צלצול הפעמון המודיע ע"ד שרפה. אנחנו הוצאנו מהתאים, הועלנו להמכסה ונלבש את אזורי ההצלה. הילדים פחדו מאד מהבערה, והמהומה התגברה מרגע לרגע. בשעה העשירית נתן רב-החובל צו להכין את סירות ההצלה. רב-החובלים והאופיצירים התנהגו באופן מצוין, ואולם המלחים אבדו את המשמעת. הם מהרו אל הסירות. בסירות אחדות הושיבו גם נשים וילדים, ואולם כל חמש הסירות שהורדו – נופצו תיכף, וכל יושביהן טבעו. המהומה גדלה עוד יותר בין הנוסעים ושככה קצת רק אחרי שנראתה מרחוק ה„קארמאניה“. ואולם בין כך חדרה האש למחלקת המכונות. רצפת המכסה היתה רותחת במדה כזו, עד אצל מספר הדברים האלה נשרפו הנעלים. האניה „נאראגאנזעט“, שהובילה חביות נפט, הריקה אל הים נפט בכמות גדולה ועי"ז נחו גלי הים מזעפם.“
האניה „אלטורנא“ יצאה מרוטרדם לנויורק בב' אוקטובר (בא' דר"ה). החברה „אוראניום“ פקדה על סוכניה בהאליפֿאקס לשלוח שתי אניות לחפש את גויות הנטבעים.
האניה „אלטורנא“ היתה נערכת בסכום של 450,000 רובל. היא היתה, כפי שמשערים, בטוחה באחריות.
– לפי הידיעות האחרונות, הודיעה החברה „אוראניום“, כי הבערה באנית „וואלטורנא“ פרצה בסבת התפוצצות של מכונת-תופת, שהונחה ע"י המלחים של האניה, שדרשו, כי יוסיפו על משכורתם. לפני צאת האניה לדרכה, קבלה החברה מכתבי-איום, שבהם הודיעו, כי יבעירו את האניה, אם לא ימלאו את דרישות המלחים.
* * *
באמריקה.
נויורק.
בודאי כבר הביא לכם הטלגרף את הידיעה המעציבה ע"ד האסון הנורא שקרה שוב על הים והמעורר בזכרוננו את המאורע האיום והמחריד של „טיטניק“.
באניה „וולטורנה“ ההולכת מרוטרדם לנויורק פרצה תבערה גדולה, שאי אפשר היה לכבותה. האניה עלתה כלה על מוקד, ורק 500 נוסעים נצולו ע"י האניות שמהרו למקום האסון, ומאה שלשים ושש נפש מצאו את קברם בים.
הידיעה המחרידה הזאת הגיעה לנויורק ביום הכפורים בצהרים, בשעה שכל היהודים עמדו בתפלה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וביום שאין העתונים היהודיים מופיעים, ולכן לא היה רשומה ניכר ברחוב היהודים. ורק בערב, במוצאי יוהכ"פ, הקיפה ידיעה זו את כל העיר, וחרדה נוראה קמה בכל הרחובות. אנשים ונשים, שנשותיהם, בניהם, אחיהם או קרוביהם נסעו באניה זו, רצו כמשוגעים מיאוש ומצער. וכלם נסבו על משרד חברת האניות „אוראניום“ ועל משרד „הכנסת אורחים“ כדי להציל איזו ידיעה קלה, איזו מלה קלילה, על גורל קרוביהם, אבל הם שבו בפחי-נפש לבתיהם, כי שום ידיעה מפורטה לא היתה עדיין.
ביום המחרת החלו לקבל טלגרמות מהאניות המצילות, ידיעות מפורטות ע"ד המקרה, רשימת הנצולים, וכיוצא בזה. מצב הרוחות היה הולך וסוער, הלבבות דפקו והעינים כלו לבוא האניה הראשונה עם הנצולים.
בינתים החלה העבודה לעזרת הנצולים, לקבל את פניהם, להספיק להם צרכי אוכל ובגדים, וכו'. את הדבר הזה קבל על עצמו המוסד „הכנסת אורחים“. הנדבן הידוע מר יעקב שיף נדב לצורך זה חמשה אלפים דולר, וגם מוסדות נוצרים תמכו בזה בכספם.
בערב סכות הגיעה האניה הראשונה „דער גראָסער קורפירסט“. הנצולים הובאו מן החוף באוטומובילים ל„הכנסת אורחים“. הרחוב „איסט ברודוויי“, במקום שמוסד זה נמצא, היה מלא המון אדם, עד שבקושי גדול הבקיעו האוטומובילים להם דרך.הרושם היה גדול בשעה שהנצולים יצאו מן האוטומובילים. כל אחד הביט עליהם, – על ה„מאושרים“ הללו, שהיו חורים ונרגזים, פרועי-ראש ומתועתעי-מבט, – באיזה מין רגש מיוחד של רחמנות וחמלה, באיזו המית-לב שיש בה לטוף ורוך, ועיני רבם זלגו דמעות… דמעות הבאות מאליה, מאיזו פנה חמה שבלב, ואי אפשר לעצרו…
וחזיון זה נשנה גם בימי החג, כשהגיעו יתר הניצולים באניות האחרות.
ומיוחדים במוראם ובאיומם הם הפרטים שמוסרים הנצולים בעצמם, בתור עדי ראיה ובתור „בעלי דבר“. התבערה פרצה ביום החמישי, יום שלפני ערב יוהכ"פ, לפנות בוקר. הנוסעים ישנו אז את שנתם. כשלא עלה ביד המכבים לכבות את האש, ניתן אות שכל הנוסעים יעלו על מכסה האניה. כשעלו על המכסה ונודע להם, בשל מה ניתן האות, נתנו כלם את קולם בבכי. רבים התעלפו, ונשים רבות אחזה ההיסטריקה. בינתים הקיפה האש את חלקי האניה יותר ויתר, המלחים הרפו את ידיהם, וטלגרמות קוראות לעזרה עפו לכל צד. אז הכירו הנוסעים את המצב המסוכן, ויללה נוראה התפרצה באניה. הזקנים שבין היהודים ראו בזה „אצבע אלהים“, על שהחליטו לנסוע ביום הכפורים, והתעטפו בטלית וב„קיטל“ ועמדו לשפוך נפשם לפני ה'. גם הצעירים קראו מזמורי „תהלים“. וכך עבר היום בפחד-מות ובבכיות וצעקות.
לפנות ערב הגיעו אניות אחדות לעזרה, אבל מפני הסער והגלים החזיקם לא יכלו לגשת אל האניה הבוערת. הקברניט נתן פקודה להוריד את סירות ההצלה, אבל הסירה הראשונה והשניה נופצו אל גלי הים והנוסעים בהן ירדו במצולה, ולא נשארה דרך אחרת אלא לחכות עד אור הבוקר. וכך נשארו הנוסעים ב„וולטורנה“ כל הלילה עד יום הששי, ערב יוהכ"פ, בבוקר. אותו הלילה, ומצב-הנפש של הנוסעים, האש מצד זה והים מזה, ובריחוק-מקום אניות שבאו להציל ואין לאל ידן – כל זה הוא חומר לטרגדיה איומה, שאין המקום במכתב לתארו…
כשעלה השחר והערפל התמוגג החלו האניות להתקרב אל ה„וולטורנה“. לאשרם של האמללים נמצאה באותו מעמד גם אנית-משא שהובילה שמן, ונתן צו להריק את השמן לתוך הים כדי להשקיט את הגלים ובאופן זה עלה להציל את חמש מאות הנוסעים.
המאורע הזה הראה עוד הפעם שעדיין לא עלתה ביד הטכניקה המודרנית לכבוש את איתן-הטבע הים, ועדיין הדרך בים הוא בחזקת סכנה.
מכה"ע „אד. ליסט.“ מודיע ע"ד אסון גדול אשר קרה לבן בריתנו על הים בליל 16 אָקט. והוא: מיעאופטוריא ירדה ספינה רוסית „ס"ט ניקאָלאי“ קנין הסוחר פעלדמאן מחערסאן ורב החובל היה היהודי משה קאנגיסער (אחד מתלמידי בית החנוך להולכי הים בפלך חערסאן), והספינה היתה טעונה 9000 פוד מלח להביא לאָדעסא להסוחר סאראטשא. כמעט בכל הדרך עד טארכֿאנקוט אצל אָדעססא התנהגה הספינה בכבדות, כי המו גלי הים מפני הסופות, ובכל זאת לא אנה לה ולמלחיה כל רע מלבד המקרה לא טוב, כי נכבה האור הירוק שהוא אות להאניות השטות בים להזהר לבלתי התנגש אשה ברעותה והיא שגרמה אבדן הספינה ושתי נפשות. לא רחוק מטארכֿאנקוט פגעה בהספינה אנית קיטור בריטנית „דינוואו“ אשר הלכה מאדעסא לקונסטנטינופול ותך בחזקה בקצה הספינה ותחל לרדת מצולה. רב החובל הבריטני לא שם לב לאסון אשר הסב וילך למסעיו, רק כאשר כבר הרחיק ללכת עמד במקומו וישלח אנית שיט לקחת את אנשי האניה הטובעת וישבו עליה המלח המשגיח על מפרשי האניה והיושבים על העוגן ושני מלחים. אך רב החובל (העברי) בשמרו באמונה את דתי המדינה, לא אבה לעזוב את האניה כל זמן אשר ספון הספינה צף עוד על פני המים. עמו נשאר על הספינה מלח אחד אשר לא אבה לעזוב את אדונו בין גלים סוערים. לא בנקל החליט רב החובל להשליך נפשו מנגד בעת אשר לא היתה שום תקוה להנצל. הוא התחנן לפני רב החובל הבריטני לחכות עוד מעט עד אשר ידע כי בא הקץ לספינתו (אז ירד באנית שיט למלט את נפשו), או יקשור חבל בהספינה האובדת למשכה אחרי אניתו עד החוף, אך הוא לא נאות להצעת רב החובל העברי וילך לו ויעזוב את רב החובל האמלל ביד המקרה. מה היה גורל יורדי הים הנאמנים למשמרתם – לא נודע; אין ספק כי המה מצאו קברם במצולת הים, אחרי אשר זה חמשה עשר יום אין קול ואין קשב על אדותם.
רב החובל האנגלי אשר אסף באניתו את הבאָצמאן ושני המלחים של הספינה הנטבעת הכריח אותם בהיותם בדרך לחתום שמם על כתב כתוב בשפת אנגלית אשר לא ידעו תוכנו, ובבואם לקונסטנטינופול נסה להטותם להעיד לפני הקונסול הבריטני, כי אניתו חשבה להשבר; אך הם מאנו למלאות חפצו וילכו להקונסול הרוסי, שם השביעום כדת ויגידו האמת כאשר היה, וישובו באנית הקיטור של החברה הרוסית לאָדעסא ושם הוסיף הרשות לחקור ולדרוש הליכות רב החובל על אנית הקטור הבריטנית.
"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 250, 25 בנובמבר 1891, עמ' 1. "חבצלת", שנה עשרים ושתיים, מס' 9, 18 בדצמבר 1891, עמ' 5. העתקים דיגיטליים באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
נו-יארק, 3 מארץ. – בחוף וועליאשא, עיר קטנה על מבאות הים הפאסיפיק, הרחוקה כעשרים מיל מסאן-פראנציסקא, התפוצץ ביום ב' העבר כיור קטור על אחת האניות ועל האניה היו כשבעים איש בעת ההיא, חמשים נוסעים אשר פניהם היו מועדות לסאן-פראנציסקא, וכעשרים מלחים ועושי מלאכה במים רבים וגם אשה אחת היתה ביניהם. כאשר התפוצץ הכיור בקול רעש גדול פרצו לשונות אש מן המכונה, ויאחזו בספון האניה ובקירותיה, ותהי למאכולת אש על פני המים, ותצלול כעופרת, והאנשים אשר עליה באו באש ובמים. שלשים ושבע נפש אדם ירדו מצולה והנשארים נמלטו מתוך המהפכה אבל נפצעו פצעים נאמנים, ולהגדיל המבוכה נגעה לשון אש מן האניה בחביות הנפט אשר עמדו על החוף, ובית התחנה ובתי האוסם אשר על החוף עלו כליל בלהבות אש השמימה.
"המליץ", שנה עשרים ושמונה, מס' 62, 30 במרץ 1888, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 