מקרה נורא ואיום שקרה בבוספורוס – 1874

קאנסטאנטינאפיל.

[…] 

מקרה נורא ואיום קרה בימים האלה לרבים מבני העיר הבירה ובתוכם גם רבים מאחינו בני ישראל.

„אניות הקיטור קארס מהחברה העזיזית אשר בהעיר הבירה עזבה ביום הששי ד' תמוז, את חוף הבאספהארוס ללכת סאלוניקה ובתוכה נמצאו כארבעה מאות וחמשים איש (עוברים ושבים וחובלי האניה) וסחורות רבות ויקרות, ובליל השבת אחר חצי הלילה בהגיעה בין מארמארה, ובין סיליבריאה, פגעה בה אנית הקיטור המצרית „ביהירה“ ותך בה מכה רבה, ולא עברו רגעים אחדים והאניה וכל אשר בתוכה ירדה במצולות, ואך 36 אנשים בעמל רב ניצולו, וישארו לפליטה מכל המון הנוסעים באניה, חובליה, וסריסיה; משפחות רבות למאות, יבכו על  המקרה הרע והנורא הזה, כי אבדו את מחמדיהם, להאניה המצרית לא אנה כל רע, וכעשר שעות אחרי נקרה המקרה הזה באה בשלום אל העיר הבירה, ולפי הנשמע הובא רב החובל מהאניה המצרית אל בית האסור, ועד השופטים הגדולים  יובא משפטו.

– – – – – 

קאנסטאנטינאפיל.

[…]

מכה"ע „פאר די באספהארוס“ מודיע, כי ביום השלישי 22 תמוז הוחרץ משפט החברה המצרית לשלם להחברה העזיזית בעד אנית הקיטור קארס אשר נשברה ע"י א' מאניותיה (כאשר הודענו בגליון הקודם) סך 250 אלף לירעס טורקי, בעד האניה וסחורותיה הרבים, ואבדן אנשיה. משפט רב החובל (הקאפיטאן) מאנית הקיטור באהירא המצרית (אשר שברה את האניה קארס) לא הוחרץ עוד.


"חבצלת", שנה רביעית, מס' 37, 10 ביולי 1874, עמ' 2; מס' 39, 24 ביולי 1874, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מסתרי ים אוקינוס – 1873

800px-Mary_Celeste_as_Amazon_in_1861
"מרי סלסט". המקור: ויקישיתוף.

מסתרי ים אקינוס.

אניה א' מנויארק נמצאה תועה בלב ימים באין כל נפש חי עליה.

ביום הרביעי לחדש נאוומבר העבר, שלח ווינטשיסטיר את אניתו אנית תורן והיא היתה טעונה יין שרף, ומיועדה ללכת לעיר גינוא אשר בארץ איטליא צפונה, רב החובל אשר תחת פקודתו הלכה האניה ההיא ושמו בריגס הוא איש נודע לעושה מלאכה במים רבים מנעוריו ולו יתרון הכשר ודעת למצוא במים עזים נתיבותיו, וידיו רב לו לפלס לו  נתיב במשברי גלים ירד ביום ההוא אל ירכתי האניה ואת אשתו ובנו יחידו לקח עמו, בטרם עזבה האניה את החוף נבדקה ממבינים לדבר אשר חזקו את בדקיה, וימצאוה כשרה לעשות דרכה בלבב ימים.

ביום השלשה עשר לחדש דיצימבר שנת 1872 שעברה נמצאה האניה הנזכרה בלבב ימים מתחת 38 מעלות לרוחב צפונה ושבע עשרה מעלות לאורך מזרחה, רב החובל מאחרחוס מצאה במקום הזה על דרכו אשר הלך באניתו דיי גרטיס ללכת מנויארק לבא על עיר גברלטר אשר בקצה ארץ שפניא, רב החבל הזה יצא מעיר נויארק בשבעה עשר לחדש נווימבר, האניה היתה תמה ושלמה כאשר פגש בה רב החובל מהאניה דיי גרטיס, אבל כאשר קרא לאנשי האניה לא הושב אליו כל מענה, ולכן שלח אחת מסירותיו על האניה הנאלמה והדומיה בדומית מות הזאת לראות מה זה ועל מה זה חדלה ממנה כל מענה.

ויהי כאשר בדקו המלחים מאנית דיי גרטיס את האניה הנ"ל, וימצאו כי לא נפקד מאומה מכל המשא אשר טענו עליה בנויארק כביום צאתם משם, אבל אדם וכל נפש חיה לא היה בהאניה ההיא, אף כי כל סבה נראת לא ראו לדעת מה ראו על ככה אנשיה לעזוב את אניתם, ספר זכרונות דברי הימים נמצא פתוח בתא רב החובל, אבל מעשי היום האחרון אשר נרשמו בו לזכרון היו מיום העשרים ושנים לחדש נאוומבער, ולפי זה עזבוה אנשיה כשלשה שבועות ימים בטרם פגעה אנית רב החובל מרחוס.

בהתא נמצאו בגדי אשה ובגדי ילד קטן, גם כלים וחפצים רבים היו נפוצים על רצפת התא ועל ספון האניה ממעל, השערה היא כי המלחים ומשרתי האניה התפרצו מפני אדוניהם ויפשעו ברב החובל, ואותו ואת אשתו ובנו הרגו או הוליכו שבי, והפושעים עזבו את האניה כאשר היא להמלט על נפשם אל מקום שאין מכירים אותם, חרב אחת מגואלה בדם נמצאה על ספון האניה, גם אותות רבים המוכיחים כי דם נשפך על ספון האניה ההיא, עד היום לא נודע אף שמץ דבר לא מרב החובל, בריגס ומאשתו ובנו, ואף לא מהמלחים אשר הלכו עמו על אניתו יחד.

רב החובל מרהויס הפקיד אחדים מאנשיו על האניה הדומיה, ויוליכוה עמו אל עיר גברלטיר, והאניה תשאר בעיר ההיא תחת ידו, עד אשר כופר תהיה לה מידי בעליה יען מרהויס זכה בה בדין המציל מן הים שכל הקודם זכה.

הצופה.


"חבצלת", שנה שלישית, מס' 29, 23 במאי 1873, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

שגיאות הדפוס במקור.

האסון האיום שארע לאניה "נארטהפלעט" – 1873

האניה "נורת'פליט" בתמזה, ימים ספורים קודם טביעתה. צילום מאת F.C. Gould. המקור: ויקישיתוף

בימים האלה קרה אסון איום לאניה אחת בחוף הים במרחק ב' פרסאות מעיר דונגענעס בענגלאנד. שם האניה הי' נארטהפלעט (Northfleet) ועליה היו ארבע מאות נוסעים, אנשים נשים וטף שנסעו לאמעריקא, מלבד רב החובל, פקידי האניה ומלחיה ארבעים איש. ביום כ"ב לירח זה (יאנואר) עמדה האניה על מקומה במקום הנזכר, יען כי רב החובל אמר כי יפרוץ סער גדול, ולזאת מצא מחויב עצמו לחכות עד יעבור זעם הסער. ויהי בליל יום ההוא וכל הנוסעים שכבו על מטותיהם, רק אחדים מהמלחים עמדו על המצפה כנהוג. בחצות הלילה ראה העומד על המצפה אנית קיטור אחת באה לקראת האניה ההיא בכל עוז מרוצתה. השומר נתן האות הידוע להעיר את רב החובל, ויצעק אל האניה הבאה לשנות את מהלכה. רב החובל של האניה שעמדה על מקומה, מיהר גם הוא אל מקומו. פתאום הגיחה האניה על אותה שעמדה ותקוב חור גדול בצדה, ותעבור הלאה לדרכה. הפגישה היתה בקול רעם נורא כקול קני רובה גדול (קאנאנע) בעת יריתו. מהומת מות שררה בתוך האניה. כל הנוסעים הקיצו ותעל שועם השמים ברותם כי חייהם תלואים מנגד. ילאה כל עט ויקצר כל דמיון לצייר את המבוכה האיומה שהיתה על האניה במשך העשרים הרגעים שעברו מרגע הפגישה עד אשר צללה במים אדירים. רב החובל עשה כל אשר ביכלתו להציל נפשות כל אשר הי' בידו להציל. טרם כל כל דבר השתדל לעצור בעד המבוכה האיומה. בראשונה צוה לשאוב המים אשר חדרו לתוך האניה, וחרשי עץ מיהרו לתקן הפרץ הרחב – אך עד מהרה נוכחו לדעת כי שוא יהיה כל עמלם. אז צוה רב החובל להכין את האניות הקטנות להורידן המימה. חיש נדחקו האומללים להכנס לתוכן בלי סדרים. רב החובל לקח קנה רובה בידו ויקרא: כל מי שירהב בנפשו לקפוץ להאניה בלי פקודתו ימיתהו כרגע. לדבריו אלה נסוגו האומללים אחור בידעם כי אך טובת כלם הוא דורש. אז הכניס רב החובל ראשונה לתוך אניה אחת את הנשים והילדים במספר אשר יכלה האניה לשאת. אח"כ הכניס עוד אנשים להאניה האחרת, ויורדת שתי האניות הימה. שני רגעים אחרי שהורידן המימה צללה האניה כעופרת במים אדירים ויותר משלש מאות נפש אדם אבדו חייהם במשברי הים ובתוכם גם רב החובל בעצמו אשר הי' ביכלתו לרדת לאחת האניות ולמלט את נפשו, אך בחר למות עם יתר האומללים. במשך העשרים הרגעים נתנו אות המורה על הסכנה למען ישמעו יורדי הים ויבואו לעזרתם. אחרי ששקעה האניה באה אניה אחת לעזרה והצילה עוד אחדים שהיו שוחים על פני המים. בס"ה נמלטו רק ס"ח אנשים, והנשארים כלם ירדו מצולה. עד היום לא נועד עוד שם רב החובל של האניה האחרת אשר הביאה האסון האיום על האומללים ויעזבם מבלי כל עזרה. ממשלת ענגלאנד הבטיחה לתת סך גדול לכל מי אשר יוכל להודיע שם רב החובל האכזר הנ"ל. כה"ע בענגלאנד אומרים כי אם יעמוד למשפט בענגלאנד אז אחת דתו תהי' להמית.


"המגיד", שנה שבע עשרה, מס' 6, 5 בפברואר 1873, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

סער גדול בים יפו – 1893

מכתבים.

[…]

ארץ ישראל.

יפו, חמשה עשר בשבט. […]. – משך השבוע החולף היה סער גדול בים ונשברו אניות משוט ושתי אניות תרן מלאות סחורה, והאניות הגדולות אניות הקטור לא קרבו אל החוף ולא היה לנו לא פוסט ולא סחורה מעבר לים, אנית תרן אחת מהנשברות עמדה קשורה לחוף הים וינתקנה הרוח וישברנה, וכל אשר בה ירד מצולה אך איש לא היה בה, והאניה השנית באה ממצרים ובה שבעה חובלים ערבים בני מחמד, ובגשתה מול החוף נשברה לרסיסים, וירד אחד החובלים מצולה, והנותרים באו כל עוד נפשם בם אל החוף ויובאו לביה"ח העברי „שער ציון“ העומד על החוף. אחד מת, שנים עזבו תיכף את  הבית בריאים, והשלשה שכבו ימים אחדים בבית עד שובם לאיתנם.


"המגיד", שנה שנייה, מס' 7, 16 בפברואר 1893, עמ' 4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

פרטי אסון שבר האניה „דרימונד קאסטל“ – 1896

800px-StateLibQld_1_146779_Drummond_Castle_(ship)
אנית הקיטור "דרָמונד קָסל" (Drummond Castle). המקור: ויקישיתוף

תלגרמות של הצפירה

[…]

לונדון 10 (22) יוני. שני השרידים אשר שרדו מכל הנוסעים באניה „דרימונד קאַסטל“, הפקיד טשאהרל אוד והמלח אואיליאס דזעהמס גודבולט תארו את המהפכה באפן הזה: האניה עזבה את העיר קאפשטאדט (באפריקא הצפונית, בירת קאַפלאַנד שהיא אחוזה אנגלית, ובשפת אנגליא נקרא שם העיר קאפטאַאוּן) ביום 29 מאי, ויסעו באניה הזאת מאה איש מפקידי האניה והמשרתים והמלחים, וכמאתים איש עוברי ארח, וביניהם נשים וילדים הרבה. הנסיעה היתה טובה מאד. ביום השלישי לשבוע העבר, הוא יום 16 לחדש זה (למנין הנוצרים בארצות המערב) הוחג היום האחרון של המסע, כי עוד ביום ההוא קוו הנוסעים לשוב לאנגליא. בשעה העשתי עשרה בערב עוד היו רבים מהנוסעים על מכסה האניה וישתו ויעלו קטרת וישוחחו. אז היתה פתאם מדחפה נוראה ושאון אדיר כשאון ירית כלי תותח, והאניה עמדה מנסוע. האניה נתקעה בראש סלע בקרבת האי מאָלען המסוכן מאד למעבר אניות. אי הסלעים הזה נקרא בשם קעסאן, והוראתו בשפה הברעטאָנית: אי הפחדים. במהרה החלה האניה לטבוע. אז היה ערפל פרוש על פני הים. הנוסעים השמיעו קול ילל נורא ואנקת מות. עוד רגע אחד – שני רגעים – חמשה רגעים, והקץ בא.

רב החובל פיערס עמד על גשר המפקד (קאָממאנדאָבריקקע) בעת אשר החלה האניה לטבוע, ומהירות הטביעה גדלה מרגע אל רגע. רב החובל קרא אל הנוסעים: אל תחרדו ידידי, היו שקטים! גם צוה להתיר את כבלי האניה, אך כבר לא היתה אז יכלת ביד אנשי האניה להחלץ ממות. הבהלה והבעתה בין הנוסעים היו איומות מאד. כאשר ראה רב החובל, כי אין מנוס, אז צוה להביא את הנוסעים באניות שיט קלות הקשורות אל האניה, ויתנפלו המלחים על החחים אשר בהם קשורות הסירות הקטנות, אך לא יכלו לנתק את האניות הקטנות, כי האניה טבעה – כפי דברי אוד – כעופרת.

אז היה האיש אוד באחת הסירות הקטנות, אך מהר ירדה הסירה אל תחת האניה, והוא נפל המימה, אך במהרה שט למעלה ויאחז באחד הקרשים, ובו אחז גם המלח גודבולט, ויהיו אחוזים בקרש הזה כל הלילה. בשעה השניה כעלות השחר הגיע אל אזניהם קול צעקה גדולה ומרה: הצילו! חושו לעזרה! האיש אשר צעק את הצעקה הזאת היה איש אנגלי, אחד מחללי האניה הנשברה, והוא נלחם עם הגלים מספר שעות, ותהי זאת צעקתו האחרונה בטרם בלעתהו תהום. בשעה השביעית בבקר עברו שם דייגים באניתם ויראו את שני האנשים האחוזים בקרש ויצילום. כשמנה שעות אחזו בקרש, ועוד גם עתה תרעדנה כל עצמותיהם ובשרם עליהם יכאב.

אצל האיים קעסאן ומאָלען נמצאו גויות רבות, ופניהן נהפכו למשחית בהתפוצצן אל הסלע. השומר העומד על משמרתו על מגדל המאור בקעסאן ראה את המהפכה כחזון-ליל וכמראה דמיון, אך לריק יגע לשים אותותיו אותות על מגדל המאור, כי הערפל חתם בעדו. האסון בא לרגלי שגיאה. מפני הערפל לא ראו אנשי האניה את המאורות אשר על גדות הים. רב החובל דמה, כי האניה כבר תשוט בתעלת לאַ-מאנש אחרי עברה לפני אי קעסאן ולפני הסלעים המסוכנים הנקראים בשם „סלעים ירוקים“, ואך בבקר ראו כי כארבעים מעטער ביניהם ובין המקום הנורא הזה.

הגויות שנמצאו בים הובאו אל האי מאָלען לעיני הפקידים והכהנים שם, ואנשי הים קבעו אל כל גויה לוח קטן ועליו כתוב מספר הגויה הנמצאת. גם הבגדים והחפצים היקרים נמסרו למשמרת. בבית הפקודות הושמו חמש  ועשרים גויות בתכריכים, וביניהן גויות שלשה ילדים ותשע נשים. גם בקעססאן נטמנו ארבע עשרה גויות. מלבד שני פקידי האניה שניצלו, ניצל עוד אחד מהנוסעים, ושמו מארקארדט, והוא הובא לברעסט עיר-החוף הצרפתית.

קעססאן 10 (22) יוני. עד היום נמצאו ארבעים גויות מחללי שבר האניה „דרומונד קאסטל“. (האי קעססאן הסמוך לעיר-החוף הצרפתית ברעסט הוא אחד המקומות המסוכנים מאד ליורדי ים באניות. האי מלא סלעים, ומסביב לו זרם חזק מאד בים, וגם סערות עזות מנשבות שם. – האניה „דרימונד קאסטל“ נבנתה בש' 1881 ורב החובל בה היה הקאפיטאן פיערס, אשר נסע עתה בפעם הראשונה בתור רב החובל).

לונדון 10 (22) יוני. בין האנשים אשר טבעו בשבר האניה „דרימונד-קאסטל“ נמצאים גם יהודים שנסעו מאפריקא הדרומית לאנגליה. אחד מהראשונים אשר גויותיהם נמצאו, נקרא בשם יעקב כהן. גם נמצאו בין  האמללים ההם שעזבו באניה ההיא את קאפשטאדט היהודים האנגלים: ל.ט. פיליפס, סאמיועל, העלמה אבראהמס, ה' דע לאנגע ואשתו, מרת מאָריסס, מרת בארנעטט והעלמה בארנעטט, ה' גולדמאן, מרת הארריס, ה' גאלדמאן, ה' יאקאבי, ה' כהן, ה' מאָריס, ה' וואַן מינדען ואשתו.


"הצפירה", שנה עשרים ושלוש, מס' 129, 23 ביוני 1896, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

האסון אשר קרה לאנית הקיטור „פאסיפיק“ – 1876

800px-SS_Pacific_(1851)
אנית הקיטור "פאסיפיק". המקור: ויקישיתוף

חדשות שונות

[…]

המכ"ע מודיעים מהאסון אשר קרה לאנית הקטור האמעריקאנית „פאסיפית“ אשר עברה בין ס' פראנציסקא ופארטלענד כי נשברה ביום ה' 4 נאוועמבר ונצללה בתהום רבה על מרחק 40 פרסאות לרוח דרומית מהמים פלאטטערא בין האי וואנקווער וס' פראנציסקא. על האניה נמצאו ערך 200 אנשים הנוסעים היו ע"פ רוב מפאדזעט סאונדא וויקטאריע, וכנראה בטח אבדו כולם את חייהם ורק מעט מזער נשארו מהם בחיים, ממלחי האניה נצל רק אחד. ביום השבת בבוקר נאסף אל האניה מעססנגער אחד מנוסעי האניה הנצללה הענרי דזעללי אשר שחה שני לילות ויום אחד על שרידי האניה הנשברה כן נצל הקאממיסאר של המלחים אשר מלט את נפשו ע"י שחיה יחד עם עשרה אנשים ואשה אחת על קורות דוברה, בתוך האנשים האלה היה גם ראש (קאפיטהן) האניה. כל אלה הנוסעים מלבד הקאמיססאר אבדו חייהם לפני יום ב' בטרם נמצאו שרידי הדוברה. הקאפיטאן מת לאחרונה ביום א' בבוקר הקאמיסאר הודיע כי הוא ראה ביום השני אחרי אשר נטבעה האניה שרידי האניה אשר עליהם נמצאו שנים או שלשת אנשים אלה הנזכרים ועוד איש אחד אשר הודיע לאחיו כי הציל את נפשו המה כנראה האנשים האחדים אשר מלטו את חייהם מכל אנשי האניה „פאסיפית“, סבת האסון עוד לא נדע אל  נכון וכנראה בא המקרה הנורא הזה לרגלי פגיעת האניה הזאת עם אנית התורן „ארפה“ אשר מיום 28 אקטאבר עין כל חזון ממנה. בעלי אנית הקטור פאספית הוציאו עליה 100.000 דאללאר, אמנם היא נבטחה רק בסך 40,000, מלבד האסון הזה נקרה עוד אחד באמעריקא: האניה „אייטי אף וואסקא“ נשרפה ועליה נמצאו 50 נוסעים ומלחים, כל העמל לבוא בעזרתם היה לריק וכנראה נאבדו כל אנשי האניה וגם אחד לא נותר מהם.

המעתיק: מ.


"הלבנון", שנה שתים עשרה, מס' 24, 26 בינואר 1876, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הצלה בדרך נס – 1888

ידיעות שונות.

(הצלה בדרך נס) מספאָלאטאָ אשר על מבוא הים בדאלמאציה כותבים למה"ע „[?]“ את המקרה הנפלא הזה. לפני ימים אחדים עמדו דיגים בים בשתי סירות דוגה ופרשו מכמרות על פני המים, ופתאם לפתע התחוללה רוח סערה ותגע במפרשי הספינות ותהפכן על פיהן כמו רגע. הדיגים נמלטו מתחת הספינות ההפוכות, ויבקעו את המים ויאחזו בירכתי הספינה ויקראו לעזרה. רק נער אחד בן שתים עשרה שנה לא יצא מתחת הספינה ועקבותיו לא נודעו. לא ארך הזמן ויעברו דיגים אחרים בארבע סירות דוגה ויבאו ויעלו אל סירותיהם את הדיגים הטובעים בים ויצילום, ויחפשו את הנער האובד סביבות הספינות ולא מצאוהו, ולא יכלו עוד להתמהמה מיראם פן ישיגם הסער גם אותם ויעזבו את הספינות ההפוכות ויחישו מפלט למו אל החף על האי סאָלטא. ואניה אחרת אשר עברה לתומה מספאלאַטאָ לליסה ראתה את מהפכה הספינות, ובבואה לליסא הודיעה הדבר לספאלאַטאָ ומשם שלחו ממחרת היום ההוא בבקר השכם אנית קיטור קטנה לסאָלטא להביא את הדיגים המחכים שם אל ביתם. שם מצאו את האמללים מחכים לישועה ובתוכם גם אבי הנער האובד יושב וממרר בבכי על בנו כי איננו. ויעלו את הדיגים על מכסה האניה ומשם הלכה אנית הקיטור לבקש את שתי סירות הדוגה הנהפכות, וימצאו אותן צפות על פני הים וירכסו אותן בחבלים אל האניה וימשכון אחריה ויביאון אל החוף. שלש שעות הלכה האניה על פני המים מושכת את הסירות ההפוכות אחריה עד בואנה אל החף ושם על החף מלח אחד חכם ובעל נסיון ושמו מארינצאוויטש, ויבא וינקש על תחתית הסירות ההפוכות לדעת את אשר בתוכן אם יש בהן דבר או אם ריקות הנה וינקש על האחת ואין קול ואין קשב, ויבא וינקש על השניה וישמע כקול נקישות חלשות עונות לעומתו בקרקע הספינה מעבר השני ביתה. הנער האובד נמצא בתוך הספינה ההפוכה עודנו חי! ויהי כי יראו המלחים לשוב ולהפוך את הספינה פיה למעלה פן יפרצו המים אל הספינה ויטבע הנער, ויועצו ויקבו חור בקרקע הספינה הפונה למעלה ובולט מן המים וימשו את הנער מן המים חי. כעלות הנער אל האויר עזבהו כחו ויתעלף, ויחממוהו ותשב אליו נפשו וישקוהו משקה חם ויחליף כח – שלש ועשרים שעות עשה הנער בתוך הספינה ההפוכה, בין פני המים ובין קרקע הספינה, כי האויר הנלחץ לא נתן למים לעלות ולמלאת את כל חלל הספינה, רק עד לבו באו המים ומשם והלאה לא עלו. בכל הזמן ההוא לא אבד להנער רוח בינתו, אף כי לא ידע איפה הוא ומה נעשה בו ראה כי חושך ישופהו ולא ידע אם עודנו צף על פני המים או כבר שקע וירד לקרקע הים. אבי הנער אשר היליל בתחלה מכאב לב ומשבר רוח הרים עתה קול בוכים משמחה ומטוב לב על כי נצול בנו בדרך נס כזה. לברך על הצלתו חייב הנער להמלח מארינצאָוויטש ולכל אנשי אנית הקיטור הקטנה הנקראת בשם „קאָליברי“.


"המליץ", שנה עשרים ושמונה, מס' 18, 3 בפברואר 1888, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון האניה הרוסית "צ'יכאצ'וב" ביפו -1891

האניה הרוסית.

עוד מראה הנורא לנגד עיני…

באתי להחוף בשעה שבע וחצי בבקר, ולנגד עיני מחזה איום, נורא: האניה הפוכה, הגלים בשאון דכים מכים בזעף וקצף בהאניה, שוטפים ועוברים על האנשים הנמצאים בהאניה והם… ויחישו להם מפלט על התרנים ובכל מקומות הגבוהים, ויצעקו לעזרה בכל כחם, ואין. אנשים כעשרת אלפים (רק עתה ראינו מה גדולה היא העיר  יפו) עומדים על שפת הים, על כל הר וגבעה, פניהם מפיקים עצבון, פחד ושבר לב. מהקאיוג'י אין אף אחד שימצא לבו לגשת אל האניה. אך הנה באו שנים וירדו בפלוקה, אך טרם יגשו אל האניה נהפכה הפלוקה ויפלו המימה. את האחד הצילו והשני הוציאו מת, ואשמת אלהים נפלה על כל הנצבים על שפת הים. ויבוא כבוד הקאימקאם לתוך המים, וישב על סלע לא רחוק מהאניה, וישלח עוד פלוקה להאניה, ותמלא אנשים ונשים, אבל, רק הנתקה מההאניה ותהפך. ויחישו בעלי הפלוקות להציל הנפשות, אך אחד צלל מטה, ואחד יוני נפץ להסלע. עתה יראו לגשת להאניה. הרוח מתגבר, ועמו גם זעף הים. על פי פקודת הקאימקאם ורב החובלים השליכו מהאניה חבלים, ויאסרום אל הסלע שעמד עליו הקאימקאם עם ראש העיר חג' עלי, ואמיצי לב בנוסעים התחילו להחליק על החבל. כל העינים היו נטויות אל כל או"א מהם, וברדת האחד שלם הריעו לעומתו מכל פה תרועת שמחה וגילה. כבוד הקאימקאם קבל מכל אחד ואחד כספו וזהבו וימסרהו לשני אנשים להובילו להחוף. ופה עמדו אחרים מאחינו עם בקבוקים קוניאק וסמים להשיב נפשות הנצולים. ועל פי פקודת ראש הועד לחו"צ, האדון הנכבד ז' תיומקין, הביאו את כל הנוסעים היהודים לבית הועד, ויפשיטום את בגדיהם הרטובים, ויכסום בכרים וכסתות, ויקראו להדר' שטין ומזאיה, מרל"צ, ויביאו להם מרק ובשר לסעדם, והאדונים הרנשטין ובן טובים, יאו לאסוף כסף לטובת האומללים, ויאספו כשמנה מאות פרנק, ויחלקו לכל הנצלים בלי כל הבדל, ליהודים ונוצרים. בכלל, הראו היהודים (מובן החדשים מקרוב באו) ביום הזה את יחוסם, כי רחמנים בני רחמנים הם, ויקדשו שם ישראל ברבים, וכבוד הקאימקאם וכל האורחים הללום מאד בעד פעולתם. סעודות שבת נתנו להנצלים, ביד רחבה. מהחפצים והסחורה הצילו ג"כ הרבה, אך הרבה אבד.

* * *

מ„ההולך באור אשנו“ *) בא לנו המכתב הבא:

מי שלא ראה את מראה חוף הים בעירנו ביום החמשי י"א אדר תוספנה על שנות חייו עשר שנים אשר היה מאבד אותן בחצי היום ההוא, מכאב, התפעלות נפשו ובהלת לבו.

את המות ממש בכל צבעיו השחורים והמבהילים ראה בן יפו לפניו, והמחזה נורא מאד!

האניה „ציחצוף“ הרוסית באה מפורט סעיד ליפו בליל יום החמשי. ערפל כסה את פני הים ורב החובל לא ראה „כנראה“ את מגדל המאור המראה את הדרך להאניות ביפו להשליך עגן ממול פיו, ויגע בלכתו – על פי השערה, כי טרם נודע דבר ברור – בשן סלע אחד מהסלעים הזקופים בתוך הים בנגב החוף, ויפרוץ הסלע פרץ בשולי האניה או בדפניה, והנה החלו הנוסעים להרגיש תנועה שאינה מצויה באניה בשלש שעות וחצי לפני אור הבקר, ויעירו את רב החובל. מהומה ומבוכה, והקול יצא כי האניה טובעת. ותחלנה הצעקות הנוראות אשר אין ביכלת עטי הדל לתארן על הניר: צפירת האניה, קולות היריה, העלו מאורות ואבוקות, יחד עם כל הצעקות, ואיש לא שמע ביפו, ויאוש בני האניה גדל מרגע לרגע והאניה טובעת ויורדת יתר ויתר. ויתפללו האמללים ויתחננו עוד איש איש לאלהיו, התפלה האחרונה הבאה מרוב יאוש: כי ימהר נא אלהים את קצם, ויקצץ את פתיל חייהם ברגע אחד ולהצלה תחשב זאת בעיניהם. ובין כך האיר הבקר, ויתעוררו בני העיר ויחרדו כלם למקום המעשה.

איש לא פתח את חנותו ולא ישב אל מלאכתו ולא אכל ולא שתה, ובין רגע מלא חוף הים אנשים ונשים וטף „מנגב“ לעיר (לא במקום הקבוע למבוא האניות) במקום הררי אל וסלעים גבוהים גובלים את הים, וימלא כל הככר אנשים, ולבם נמס, כי אין איש יכול לעזור במאומה. הקאימקאם, כל הקונסולים, כל הספנים, כל הבחרים, כל איש תופש משוט, ויודע לשחות על פני מים נסה להשליך את נפשו מנגד להתקרב אל האניה, אשר הרוח נשא אותה אל שפת הים, ותהי זקופה בין שני סלעים כמרחק קילומתר אחד ורבע, – על פי ההשערה שלי – ואין לעזור ואין להועיל. גלי הים מתרומים מעל לאניה, אנשיה לא עצרו עוד כח לשאת את שטף הגלים הנוראים ויחלו לטפס על חבלי התרנים. וימלאו התורנים אנשים ונשים וטף ובני יפו ראו עתה מחזה מבהיל נורא שאין כמוהו. הגעו בעצמכם שנים שלשה תרנים שחורים מלאים אנשם כזבובים וקולות מקולות שונים יוצאים מפיותיהם בלשונות שונות: טורקית, יונית, יהודית, אנגלית, רוסית, ערבית, אטלקית ועוד ועוד… ואין כל תקוה להציל הנפשות. והנה יצא ערבי אחד איש גבה הקומה נורא על כל סביביו, ויחץ את ההמון ובגבורה עצומה קפץ אל תוך הים, ואף כי הגלים הורידוהו תהומות פעמים מספר, בכ"ז גבר עליהם, ויגש בשחותו אל האניה ויצעק כי ישליכו לו חבל, וכאשר היה החבל בידו שב כרגע על עקביו ויעמוד על שן סלע ויתקבצו אליו עוד אנשים רבים מבני גילו, וכה החלה הצלת לנפשות.

אנשים עמדו על שן הסלע, ובתוך המים באו כבוד הקאימקאם בעצמו, ואחדים מאחינו בני ישראל: הילפרין, איזנברג ופרנקפלר, ועד בטנם עברו במים, ויחלו להחליק אנשים על החבל הזה. אבל בהיות השפוע מן האניה עד שן הסלע ארוך מאד, ובשכב החבל באלכסון היה מן ההכרח שיטבל בטנו של השפוע בתוך הים, כי נהיה החבל בקשת בעת שהכבידו המחליקים, וע"כ יעצו לקשור את החבל בראש התרן הגדול. וכעת שערו נא בנפשכם אם צריכים ילדים ונשים להחליק על חבל מראש התורן ברחק אלכסוני עד מטה על שן סלע, ובכל התחבולות לא ימוט החבל מהטבל במים.

ותצאנה שתי ספינות קטנות ותנסינה אולי תצלחנה בכ"ז להגיע אל האניה, ובאמת הגיעו… והצליחו להוריד אל תוכן אנשים ונשים מעטות, ויהי כאשר אך התרחקו מדופן האניה, ואחד הגלים הגבוהים הכה את הספינה הקטנה האחת, ותהפך על פניה, וכל האנשים והנשים נפלו אל תוך הים ויחלו לצוף על פני המים לעלות ולרדות, ומלח אחד נוצרי מתופשי המשוטים נפל על סלע אחד ונפץ את ראשו ויוציא את האנחה האחרנה ותצא נפשו.

ותתפרץ ברגע זו בכיה אחת וזועה נוראה מאת כל בני האניה מצד אחד, ומאת כל העומדים על החוף לעשרות אלפים מצד הישוב, ויורידו בלי גוזמה גם ההרים בכי, והמחזה הנורא אין לתאר ואין לשער.

ויעופו ברגע זו כבכנפי נשר כל הבחרים והספינות הקטנות אל תוך מקום המהפכה, ויצליחו להוציא את כל הטבועים עד האחרון כל עוד נפשו בו, ואת הנהרג, וישימום – לא הושיבום – כמו שמשימים את הצרור, בתוך הספינות הקטנות ויביאום אל היבשה. ו„ועד הפועל“ לחובבי ציון, כבר הזמין מיני סמים ומשקאות תבות גדולות אחדות, ובקוניאק השיבו מעט את נפש האמללים לתחיה, ויחלקו – מובן בלי הבדל דת ולאם – לכלם, וכל אומה ואומה החלה לדאג בעד נפשותיה הטרופות.

ובתוך ה„ועד“ לחו"צ, כבר הכינו חדר, ויובילו את נפשות בני ישראל אשר היו כמתים, ויניחום שמה על משכבותיהם. ואחד האמללים נטרפה דעתו בעת הזאת ויאבד את בינתו.

ועל החבל החלו בכל זאת להחליק אנשים ונשים וטף. ושני מלחים מהאניה עשו את הנסיון וירדו ראשנה ויצליחו, ואחריהם הלכו הנוסעים.

נורא היה על האניה. כל אחד צועק כי הוא חפץ לרדת ראשנה, ויפילו ביניהם לבין עצמם גורל, מי ימלט את חייו ראשנה. ורב החובל צוה להוריד את הנשים והטף ראשנה והגברים ישארו. כי בכל רגע ורגע חשבו כי עוד מעט תשקע, עוד מעט תטבע האניה, עוד מעט תצלול במים אדירים, ועל כן תהיה תועלת ותקוה יתר גדולה, אם בין הצלולים יהיו אך גברים.

ומי שלא ראה איפוא מחזה החלקת והורדת הנשים על החבל לא ראה אסון נורא מימיו.

הנה צלל החבל מטה אל תוך המים, והאשה האמללה אשר בהחליקה על החבל הקיאה עד שפוך מררתה החוצה, שבה עתה ותשת את מימי הים המלוחים הנוראים, ובהם גם ריר ההקאה בא אל פיה וקץ בחייה אלף פעמים, וכלם עומדים ומורידים דמעה בקולי קולות ואין חקר למחזה הנורא הזה.

ההולך באור אשך.

* * *

ממכותב אחר בא לנו הדברים האלה.

שם האניה „ציחאטשוף“. לפי דברי רב החובל, הפליגה האניה מפורט סעיד ביום הרביעי העבר, שעה אחת אחרי הצהרים. כארבע שעות אחרי כן התחיל הים להיות זועף מאד, ושעות אחדות תעתה האניה הנה והנה מאין יכלת למצא הדרך הנכונה. סוף סוף הגיעה ביום החמישי טרם בקר לפני יפו, לא רחוק מטחנת פ[?]. הים היה גדול, ופתאם הכו הגלים באניה מכל צד, ויזרקוה על הסלעים, ובשוליה נפרץ פרץ גדול, סכנה גדולה רחפה על כל הנוסעים. ויתנו אות מהאניה, ויקיצו כל בני יפו בבהלה משנתם, וימהרו לשפת הים, ומה גדלה מצוקתם בראותם כי אין לאל  ידם להושיע. ותהי מהומה ומבוכה גדולה, והפלוקות מהרו להאניה, אך לא יכלו לגשת אליה, ואחד המלחים אשר התאמץ לגשת אל האניה בפלוקתו, טבע. ויחלו להוריד את האנשים בחבלים, וב"ה, כי כלם נצלו, מלבד איש אחד שנפל בים ולא נמצא, ואחד שנפצע פצעים אנושים (שניהם נוצרים). מאחינו ב"י היו על האניה רק עשרים איש, וכלם נצלו ב"ה, ובפקודת האדון תיומקין הובאו לועד חו"צ, וירפדום וישיבו נפשם בכל אשר יכלו. והאדון תיומקין ובן טובים מהרו בעצם היום הזה, ויאספו נדבות לטובת  העניים שסבלו מהאסון, וכבר אספו כאלף פרנק. – אחד מפקידי בית המסחר של האדון הנכבד ת' אפשטין, האדון מ' קרוי, עמד כל היום במקום עלית הנצלים, וישיב רוחם באתר וקוניאק. – הסחורה אשר היתה מונחת למעלה נצלה, ואשר מתחת בירכתי האניה אבדה לגמרה. – כל הנזק עולה, לסך מליון וחצי פרנק. – כבוד הקאימאקאם והשיח באו לבית הועד עם הדר' שטין לבקר את הנצלים, ויהללו את האדון תיומקין בעד עמלו לטובת המסכנים, ואת כל יהודי יפו בעד עסקם בכל כחם בהצלת הנפשות.


תוספת ל"הצבי" הוא "האור", שנה שביעית, גליון י"ט, 27 בפברואר 1891, עמ' עו-עז. הידיעה התפרסמה גם ב"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 61, 25 במרץ 1891, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

Чихачёв, Chikhachov

משפט אוכלי אדם באניה "מיגנאָנעט" – 1884

אוכלי אדם. משפט נפלא. באנגליה באו לפני הפלילים שלשה אנשים אשר רצחו נער אחר ויאכלו את בשרו וישתו את דמו. וזה הדבר. שלשת האנשים האלה היו מלחי אניה קטנה אשר נשלחה מסוטהמפטון (אנגליה) לסידני (אוסטרליה) ואתם היה נער כבן שמנה עשרה שנה. ויהי בדרך ותקם רוח סערה ותך את האניה ותחל לטבוע. וימהרו ויורידו סירה קטנה ויבאו בה, ואחד מהם עמל להציל מעט מזון מן האניה ולא יכל בלתי אם מעט לפת, ודבר אחר לא נשאר להם לאכול ולשתות. ביום הרביעי הצליחו לצוד צב הים קטן, ויחיו עליו ימים מספר. וככלות בשר הצב, ויהיו שבעה ימים בלי כל מזון וכל משקה. ויהי ביום השמיני ויחלו לדבר ביניהם להפיל גורל מי מהם יהיה טרף ליתר השלשה, אך שנים מהם לא הסכימו לזה. ויהי למחרתו ויקח אחד מהם את סכינו ויבא אל הנער, והוא שוכב בלי כח מרעב וצמא, ויאמר לו באה עתך בני, ויכהו בסכינו וימיתהו. וישתו את דמו והוא עוד חם. ויוציאו את הכבד ויאכלוהו, ויבשלו את בשרו ויאכלו. אחרי ארבעה ימי מצאתם אניה אשכנזית ותביאם אנגליה.השופטים נבוכים מאד. כי בכל ספרי חקי אנגליה לא נזכר דבר כזה, ויש טעמים להרשיעם כרוצחים ויש יכלת גם להצדיקם כי לא בצדיה וברצונם עשו זה, והנער היה בלי זה קרוב למות. עוד לא נודעה אחרית המשפט הנפלא הזה.


"הצבי", שנה ראשונה, מס' 6, 28 בנובמבר 1884, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

* * *

Mignonette
 ספינת המפרשים "מִיגְנוֹנֶט" (Mignonette). רישום מ-1880 לערך מאת Tom Dudley. המקור: ויקישיתוף

חדשות שונות.

[…]

(אוכלי אדם.) מה"ע מלאנדאן מודיעים כי פקיד האניה „מיגנאעטטע“ ורב החובל באו בעצמם לפני שופטי העיר והתודו את עונם, כי בהישבר האניה בלכתם מסוטהאמפטאן לאוסטראליא והם עם נער משרת אחד נמלטו בעזרת ספינה קטנה אל היבשה, מקום שמם ונעזב באין מים ולחם, גבר עליהם הרעב מאד אחרי שמנה ימים שהתענו בלי אכול ושתה, ויקם פקיד האניה על הנער וימיתהו ע"י שחיטת הצואר וישתה הוא ורב החובל את דמו ויאכלו בשרו, עד אשר עברה אניה אשכנזית בקרב החוף ותתן להם מנוס ומפלט ולחם לאכול. לפי דברי רב החובל חרץ הפקיד בתחלה להטיל גורלו מי מהם יומת ראשונה, אך בראותם כי אפסו כחות הנער ובין כה וכה הוא מתמוגג והולך למות במכאובים גדולים, התעשתו לשים קץ לחייו המרים. השופט הגיד דעתו להמושבעים, לבל יקבלו עליהם אחריות משפט פלאי זה, ורק יביאו אותו לפני השופט הגבוה בענגלאנד.

* * *

חדשות שונות.

[…]

(משפט אוכלי אדם.) בעתו הודענו מהמקרה שקרה להאניה האנגלית „מיגנאנעטע“ שנשברה בלב ים ורב החובלים עם שמונה מלחים נמלטו באניה קטנה, והיו על הים ימים הרבה ורובם מתו ברעב, ולא נשארו רק שלשה מהם בחיים, רב החובל, מלח אחד ונער בן ט"ו שנה. וכאשר הציקם הרעב באופן נורא מאד, שחטו את הנער ויאכלו בשרו, ואח"כ באה אניה ונצולו. בבואם לארצם הודיעו הדבר אל השופטים. בעקסעטער הועמדו לפני השופטים המושבעים, והם לא חפצו לחרוץ משפט, באמרם כי מן הנמנע להם לחדור לעומק דין כזה אשר לא היה לעולמים. ע"כ הובא עתה הדבר לפני בית דין היותר גדול בהממלכה. גדולי השופטים ועורכי הדינים בעיר הבירה כלם באו לשמוע דבר המשפט. מליץ ישרם של הנאשמים, אחד מהאדוואקאטים היותר מובהקים בעיר הבירה התחרה בכל כחו להצדיקם, ויחפוץ להוכיח כי מעשה האנשים ההם לא נוכל לקרא בשם רצח, אחרי כי חייהם היו תלואים מנגד לולא עשו כדבר הזה, ועי"ז הגינו על חייהם, ברור הוא כי כולם היו מתים ברעב לולא המיתו את האחד. ויוסף לומר: נניח כי שני אנשים נצלו מספינה המטורפת בים והחזיקו בקרש אחד להציל חייהם, אך לא יכלה שאת שניהם וידחה האחד את משנהו מהקרש להציל חייו, הלזה רוצח יקרא? – על זה ענה ראש השופטים: האדם מחויב למות מאשר יציל עצמו ע"י מות איש נקי! ומלבד זה מדוע המיתו דוקא את הנער ולא את אחר מהם? אין חק בתבל אשר ירשה לאיש להמית נפש נקי למען הציל חייו". אחרי ויכוח גדול וארוך בין השופטים והסניגור, יצא הפס"ד להענישם כרוצחים גמורים.


"המגיד", שנה עשרים ושמונה, מס' 46, 27 בנובמבר 1884, עמ' 7; מס' 49, 18 בדצמבר 1884, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

R v Dudley and Stephens in Wikipedia

המקרה הנורא אשר קרה לאניה "גולדן גייט" – 1862

Pacific_Mail_Company's_steamer_-Golden_Gate-_burned_at_sea,_July_27,_1862
אוניית הדואר "גולדן גייט" עולה באש, 27 ביולי 1862. המקור: ויקישיתוף

חדשות שונות.

כתבי-העת באמעריקא מודיעים פרטי המקרה הנורא אשר קרה בימים האלה לאניה אחת הנקראת בשם: "Golden-Gate" אשר נשרפה עד היסוד בה בעברה ארחות ימים, לא רחוק מחוף קאליפארניען, ונעתיק בזה פרטים אחדים:

בשעה הרביעית אחר חצות היום פרצה האש במקום המכונות, בעת אשר ישבו אנשי האניה לאכל לחם בירכתי האניה. ויהי רעש גדול; כל אנשי האניה מלאו ידיהם בעבודה לכבות התבערה, אך לא עלתה בידם. אחרי עבור רגעים אחדים ראו בעליל כי כלתה עליהם הרעה באין מציל. אז היתה צעקה גדולה ואיומה מהמון אנשים נשים וטף המטים להרג, המעותדים לגוע באש ובמים באין עזר וישע… רב החובל איש כביר כח לבב, לא אבדו עשתנותיו בעת המהומה והמבוכה האיומה, ויחתור בכל יכלתו להקריב את האניה אל היבשה אשר רחקה רק איזה פרסאות. ויהיו בקרוב האניה אל החוף, קפצו האנשים אל הים למלט נפשם מיד האש. רבים מהם כבר מלאו גויותיהם בפצעים נוראים אשר נשרפו ע"י האש, וע"כ עזבום כחותיהם וצללו כעופרת במים אדירים, ורק המעט מהם הצליחו לשחות עד שפת הים ונמלטו. כמה מהם נשארו על האניה, מבלתי יכלת לפלס נתיב במים עזים, וימצאו קבריהם בין חרבות האניה אשר עלתה על המוקד במים אדירים. רב החובל ועוד איש אחד היו האחרונים אשר עזבו האניה וישחו אל החוף. מה נורא היה מצב האומללים במשך העת אשר התקרבה האניה אל החוף! רבים מהם מלאו אמתחותיהם נטלי זהב אשר חפרו באדמת קאליפארניען, ואז ראו כי לא יועיל הון ביום עברה. אחד מהם היה לו צרור זהב סגור משקל שלש מאות אינצים, ויחזיק בצרור הזהב וישליכהו אל תוך הים ויקרא בקול: „אם אגוע במצולות תחת, זאת תהי נחמתי, לבל יאמרו עלי אשר זהבי היה בעוכרי!" איש אחר זרק את זהבו במלא חפניו אל תוך הים ויקרא מנהמת לבו: „מי החפץ בזהב יבא ויקח לו כאות נפשו.“ ובהשליכו את מלא חפניו האחרונים, הפיל גם את עצמו לתוך גלי הים, כי יצא מדעתו… וכן כל מי אשר הי' לו כסף וזהב השליכום לתוך הים. כמה מאות אנשים נשים וטף צללו במי הים. איש אחד היה לו בחגורתו אשר למתניו כמה אלפים דאללארס, והאיש הזה ידיו היו רב לו לשחות במים עד להפליא, ובידעו כי נטל כספו לא יפריעהו מלשחות ע"כ לא השליך את הונו בים רק שחה עם כספו יחד. ויהי כהקריבו אל החוף, ראה לצדו ילד אחד שוחה על גל, ועוד רגע יצלול מטה. כהרף עין השליך את חגורתו עם הונו במים, ותמורת כספו החזיק בציצת ראש הילד וירכיבהו על כתפיו, ושניהם יחד נצולו. יקרו חיי איש בעיניו מכל הונו, ובידעו כי יכבדו עליו שניהם ע"כ האביד את רכושו בידו רק להציל את נפש הילד אך זה איש חיל ויקר רוח!


"המגיד", שנה שישית, מס' 47, 4 בדצמבר 1862, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

קישורים חיצוניים: SS Golden Gate (1851) בוויקיפדיה באנגלית.