על גב „אוזונה“ הבוערת
משה וולמן, אחד מנוסעי האניה האיטלקית „אוזוינה“ שנשרפה בנמל אלכסנדריה, כותב אלינו מפלורנץ:
הפלגנו מחיפה. האניה הגדולה, היפה, בזה לגלים המכים מכל עבר, ומתקדמת ישר למטרתה – לאלכסנדריה.
הנוסעים מעטים; פחות מ־40 איש, כולם יהודים, רובם נוסעי המחלקה הטוריסטית, המדברים ביניהם 70 לשון – תחירים חוזרים מהארץ, סוחרים, יהודי גרמני, טוב לב ושמנמן ותהילת א"י אינה פוסקת מפיו, מספר סטודנטים הנוסעים לחו"ל, שליח תנועת העבודה הנוסע לפולין, ועוד.
הלילה היה חם. לפנות בוקר קמו הנוסעים להשקיף על נמל אלכסנדריה, המתקרב ובא אליהם. והפעם לא רק אנו הנוסעים סקרנים, גם המלחים האיטלקים רוצים להזין את עיניהם במראה אניות המלחמה הבריטיות העוגנות בנמל. אניות אויבות כמעט שהפכו כעבור שעה לאניות הצלה. ההצלה היתה במישרים ובעקיפין, כי אנשי המשמרת שגמרו את עבודת הלילה שלהם ליד המכונות, לא שכבו היום כדרכם תמיד לנוח בחדרם שנמצא בדיוק מעל לדוודים, אלא עלו על הסיפון להסתכל באניות הבריטיות – וכך ניצלו ממות בטוח; אך אותן אניות המלחמה הגישו אח"כ גם עזרה מהירה.
האניה נכנסה בשקט ובבטחה דרך שובר הגלים הראשי. אנשי המחלקה הטוריסטית גמרו זה עתה את אכילתם, והתווכחו על גודל הנמל. הנוסעת האמריקנית היחידה של המחלקה הראשונה הספיקה לפתוח את מזוודתה ולסדר את ששת זוגות הנעלים שלה זה ליד זה.
את הנמל ראיתי זולא הפעם הראשונה, על כן שלחתי את עיני לענינים צדדיים לגמרי, עקבתי אחרי סירת המשטרה המצרית שקרבה לספינתנו, הבטתי בפניו השזופים של הקצין הלבוש לבן וחובש תרבוש אדום לראשו והוא קושר בזריזות את הסירה למדרגות האניה.
ופתאום – בום! קול נפץ, והמון חתיכות מפוחמות, אבק ועשן עפו באויר. סירת המשטרה נתקה בן רגע מהאניה והתרחקה קצת, פנים מבוהלים שאלו: מה קרה? הקול לא היה בעצם גדול,כי התפוצצות קרתה בחלק התחתון של האניה והאויר נחנק ברובו, כי נסגרו הדלתות. היושבים אל השולחן שמעוהו יותר מאתנו – כי הכלים נפלו מעליהם, האולמות והפרוזדורים נתמלאו אבק עשן.
איש לא שיער את רצינות המצב בתחילה. מלצר המחלקה התחיל לעסוק בשקט בניקוי השולחנות משיירי הכלים, טאטאו את הרצפות, הנוסעים התלחשו ביניהם והסתכלו לצדדים. והנה צעקת „הצילו!“ עולה מאחד החלונות הנמוכים. הורד סולם, והמלח הצועק הועלה דרך חלון תאו אל הסיפון. לחץ הגאזים של ההתפוצצות סגר את דלת התא שלו והוא נשאר כלוא בתוך התא.
במשך הרגעים שעברו לאחר ההתפוצצות – ראינו מה ערכם של סדר ומשמעת במקרים אלה.
אניתנו היתה מוקפת בן רגע בסירות מוטור שבאו מאניות המלחמה הבריטיות. קצינים אחדים מהם באו בדברים עם קציני אוזוּניה. סימני מורז נשלחו בידים לכל הספינות הבריטיות, ומספר מלחים עם מסכות גז ירדו למקום ההתפוצצות. כעבור רגע נקבעה הדיאגנוזה:
דוד התפוצץ, האש אחזה ברזרבואר הנפט, – ואין כל אפשרות לעצור בעד התפשטותה. מלחים עם כויות איומות בכל הגוף הורדו בסדינים לסירה, צעקות אימים, פנים מעוותים מכאב. והסירה טסה לאנית הצלב האדום העומדת בנמל.
הנסיון לכלוא את האש ע"י סגירת השער של מדור המכונות ולחנוק אותה ע"י חוסר חמצן – נכשל. המכונה של „אוזוניה“ לא עבדה בפחם אלא בנפט, והגאזים המרובים הנוצרים ע"י בערת הנפט יצרו לחץ כזה שבריח הברזל העבה נשרף כפיסת נייר, – והאש הוסיפה להתפשט.
12 רגע אחר ההתפוצצות, בעוד אנו תוהים ובלתי בטוחים במהלך הענינים – ניתנה הפקודה: על הנוסעים לאסוף את חפציהם ולהימצא בן רגע על הסיפון ליד המדרגות. הפקודה ניתנה באיטלקית ותורגמה תוך כדי ריצה לעברית, גרמנית, אידיש, אנגלית, – והנוסעים רצים איש לעברו… אני רץ דרך פרוזדור מלא עשן דק, ומגיע לתא.
כעת מתחילה הריצה עם שתי המזוודות על המדרגות ובפרוזדורים. – אחד המלצרים שרואה אותי מתאמץ לעלות במדרגות המשופעות עם מזוודתי הכבדה – מגיש לי „עזרה מוסרית“. „הירגע“, „הירגע“, הוא קורא לי.
נוכחתי שאלה האומרים, כי האדם נהפך ברגעי סכנה לחיה – לא תמיד צודקים: מלחים רצים לתוך התאים, ומצילים חפצי נוסעים, בידי אחד מהם אני רואה הפיז'מה שלי שהפקדתי על המיטה, מזוודותיה של נוסעת המחלקה הראשונה נסגרות, ומועלות למעלה בידי מלחים, למרות שמחלקה זו קרובה למרכז האניה.
היו אנשים בין עובדי האניה שאיבדו את רוב חפציהם הם, אבל הצילו את חפצי הנוסעים.
הורידו אותנו לסירה בריטית. קצין אדיב מודיע לנו שיובילונו לאנית המלחמה, ואח"כ לחוף, אבל עלינו להישאר עד שנקבל הוראות נוספות.
ולעת עתה נודע לנו: 3 מלחים אָבדו במקום ההתפוצצות, 2 מהפצועים כבר מתו.
והסירה שלנו בכ"ז אינה מתרחקת יותר מדי מהאניה הבוערת. אנו נמצאים במרחק של 100 מ' בערך ממנה, ומסתכלים באש האוחזת בכל פעם בחלק נוסף ממנה. הנה המחלקה הראשונה כבר בוערת, – חבל על אותם האולמות היפים שכ"כ נהנינו אתמול למראיהם.
מכבי האש העירוניים עובדים: זרמי מים מעכבים בעד התפשטות השריפה על החלק האחורי של האניה, המלחים מטפסים לשם, וכעבור רגע פורצים גם משם זרמי מים בכיוון אל האש, אל אותו המקום שבו ישנו רק הלילה.
ועוברת בך ההרגשה: לו קרתה ההתפוצצות לפני מספר שעות, בחושך, בלב־הים, האם הייתי עומד עתה באותו שקט על גב הסירה ומצלם את האניה הבוערת? האם היו מספיקים אנשי האניה להוריד את הסירות לפני שהאש היתה אוחזת במכסה? והאם בכלל אפשר היה להשתלט על המצב בחשכת הלילה בלי חשמל (הקשר ניתק רגעים מספר אחר ההתפוצצות), ובתוך הפאניקה? ועכשיו אנו עומדים על הסירה ומסתכלים. שליח תנועת העבודה עומד על ידי וכל גופו הארוך אומר התרגשות והוא מוכיח לי שעלי לצלם ולשוב ולצלם את האניה הבוערת מכל צד, ובכל אפשרות. אני נכנע ומצלם. הבחורה ההונגרית הבלונדית שקציני ה. מ. נשאוה על ידים לסירה, אינה שוכחת תוך ההתרגשות גם להתפדר ולצבוע את שפתיה, ויש לך רגע הרושם שאך טיול הוא, טיול „שמח“, שיצאת מהעיר לחזות במראה מרהיב של אניה בוערת – ולא קבוצת ניצולים שהיו עלולים אולי להיצלות.
סוף סוף, כעבור כשעה אולי, ניתנו הוראות, והסירה שלנו, לאחר שסובבה את האניה מכל צד, פנתה לחוף. כאן הוכנסנו תחת משמר לתוך משרד הלויד־טריסטינו.
כעבור זמן קצר העבירונו לאניה „פילזנה“ שעמדה ע"י הרציף, ונתעכבה למעננו, כעבור שעות מספר הגיעו גם חפצינו. הפלגנו לניאפול.
וכשנכנסנו לאכול לאולם הקטן של המחלקה הטוריסטית של „פילזנה“ – ואנו מקורבים יותר בגלל המאורע המשותף – נושא אחד היה לשיחה מרובת הלשונות – יפיה של „אוזוניה“ ותיאור המאורע.
אספנו כסף בשביל זר על קברם של המלחים שנספו (שמספרם הגיע בינתיים ל־7) ושלחנו 3 טלגרמות: השתתפות בצער ללויד טריסטינו, תודה לצי הבריטי באלכסנדריה ותודה למלחי ה„אוזוניה“ (עם השתתפות בצער על מות חבריהם).
לניאפולי הגענו באיחור של 8 שעות.
"דבר" שנה אחת עשרה, מס' 3183, 30 באוקטובר 1935, עמ' 7 (תוספת ערב). העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
