ברכה ותודה למלחי ה„פרזידנט רוזוולט“ – 2 בפברואר 1926

טלגרמות

מאת סוכנות רויטר
[…]

מאורעות בלב ים

לונדון, 1. ספור-המעשה, שאין למצוא דוגמתו אלא ברומאנים של קונראד, נמסר ע"י קברניטה של ה„אנטינוא“ על סערה איומה ואין-סופית בים, על התאמצוית למעלה מכחות אנוש להחזיק מעמד באניה שבורה כמעט, על מומנטים דרמתיים, כאותו האות A.J. שניתן לאניה „פרזידנט רוזווילט“, לאמר: „רוצים לנטוש את הספינה ואין יכולת“.

ה„אנטינוא“ היתה טעונה חטים, שנסחפו עוד בבוקר 23 לינואר והאניה חשבה משום כך לההפך. בליל 24 לינואר ראו המלחים לשמחתם את ה„פרזידנט רוזווילט“ שהגיע למקום ויצקה נפט על משברי הים, אולם שמחתם חלפה משראו, שאין הספינה  יכולה לקרב אליהם בשום אופן. סירה אחת הורדה למים ונהפכה תכף ומיד ומלחיהן ניצלו באורח פלא.

סופת שלג כבדה העלימה את ה„פרזידנט רוזווילט“ מעיניהם למשך עשרים שעה. כל הפנים של ה„האנטינוא“ כבר היה סחוף במים, והמלחים נתלו בספונים שנעשו משופעים ותלולים, ללא אוכל וללא מים.

ה„פרזידנט רוזווילט“ נתנה אות: „אנו עושים כל מה שיש ביכולתנו, אולם אין כל אפשרות לשלח סירה לים. וקברניטה של „אנטינוא“ טוז השיב: „כן, ידענו זאת, ואנו אסירי תודה לכם. לאחר שעה קלה נתן הקברניט טוז אותותיו לאמר: „נוטה לההפך יותר ומתמלאת מים. ה„אנטינוא“ היתה עומדת לטבוע, כשעלה בידי המלחים של „פרזידנט רוזווילט“ להגיע בסירה אל ה„אנטינוא“ ולהציל שנים עשר איש מן המלחים הנשואים. אחר כך שככה הסערה, ולא עברו שעות מרובות עד שניצלו שאר המלחים.

אנית המשא האמריקאית "פרזידנט רוזוולט" בנמל קיל, 1925. מקור: ויקישיתוף.

כשהגיעה ה„פרזידנט רוזווילט“ לפלימוטה, נתקבלה בתרועות ארוכות של כל הספינות העוגנות בנמל וקריאות סואנות מן החוף, ששם נתאסף קהל רב עם באי כח הימיה, לשכת המסחר והמפקד הראשי בדיוונפורט. המצילים והמוצלים תארו את אשר עבר עליהם. מושג מן הקורות אותם אפשר לקבל ממה שספר אחד ממלחי ה„אנטינוא“, שגל אחד נשא אותו מן הספינה והלאה, וגל שני הביאו חזרה. קברניט ה„אנטינוא“ מסר מכתבי תודה לקברניטה של „פרזידנט רוזווילט“ ולאופיצר הראשון שלה, שנהג את סירות-ההצלה, ובהם נאמר: „חיינו מידכם ניתנו לנו הפעם“.

ראש עירית פלימות ונשיא לשכת המסחר בעיר זו, שנוכחו בהילולא בלתי רשמית בסאלון של „פרזידנט רוזווילט“ הפליגו בנאומיהם בשבח מלחיה אמיצי-הלב.

המלך שלח לוואשינגטון טלגרמה של ברכה ותודה למלחי ה„פרזידנט רוזווילט“ והנשיא קולידז' השיב בטלגרמה, שמאורע זה משמש רק הוכחה עוד אחת לאומץ לבם של הספנים האמריקאים והבריטיים, ורוחם העשוי לבלי חת.

לונדון, 1. עוד מעשה מזעזע ספר רב-החובל וואורפטס, קברניטה של ה„ברימן“ בהגיעו לקווינסטאון, ששם נערך לכבודו משתה על התאמצויותיו המלאות גבורה להציל את מלחי אנית המטען הבריטית „לאריסטאן“ שפגעה בה באוקינוס האטלנטי ביום 27 ינואר אותה הסערה שפגעה ב„אנטינוא“.

ה„ברימן“ עמדה בקרבת ה„לאריסטאן“ בתוך סופת שלג וברד מסמא במשך 24 שעות ולא יכלה להוריד את סירותיה. היא השליכה חבלים, ואת האחד הצליחו מלחי ה„לאריסטאן“ לתפוס ולקשר לסירה, שנמשכה אל ה„ברימן“. אחד משבעת המלחים שישב בסירה טבע. ה„ברימן“ חכתה עוד כל הלילה, ואולם עם הנץ השחר, שוב לא נראתה עוד ה„לאריסטאן“ ושברי ספינה היו שטים על פני המים. 25 מלחים טבעו.


"הארץ", שנה שניה, מס' 1967, 2 בפברואר 1926, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

[SS Antinoe]

התפוצצות עצומה בנמל בירות – 1 בנובמבר 1925

בסוריה

(מאת סופרנו בדמשק)

[…]

המאורע הגדול השני שאירע בסוריה אחרי ההתקוממות בדמשק ושכל הארץ מדברת עליו הוא: ההתפוצצות העצומה בים בירות. העתונים האחרונים מבירות מספרים על המאורע את הפרטים האלה: בירות התעוררה ביום השני לקול התפוצצות עצומה. אלפי אנשים ברחו אל ההרים ואל חופי הים, משום שחשבו שהצרפתים מרעישים את העיר. אחר כך נראו עמודי עשן יוצאים מצד הנמל. בסוף נתברר, שהאניה „אפולון“ שעגנה בנמל היתה נושאת נשק, בנזין וחלקי אוירונים ואוירונים לצבא. ביום השני בבוקר התלקחה אש בקומה התחתונה של האניה. המלחים, בעזרת רב החובל, נסו לכבות את האש אך הדבר לא עלה בידם. האש שרפה את האוירונים ועמדה לנגוע במחסן הבנזין. רב החובל פקד את מלחיו לעזוב את האניה. כל המלחים השליכו את עצמם הימה ובאו אל היבשה בשחיה. ארבעה מהם נפצעו באופן קשה והובלו לבית החולים. רב החובל נשאר באניה עד הרגע האחרון. הוא בא בדברים עם אניות המלחמה העוגנות בנמל ודרש מהם להטביע את האניה, מחשש פן תגיע האש למחסן של החומר המפוצץ ותגרום לחורבנה של העיר בירות. אניות המלחמה הטביעו מיד את האניה. עשרות אלפי אנשים היו עדי ראיה למאורע המעציב הזה. כשאניות המלחמה הרעישו את האניה חשבו שהיריות מכוונות לעיר וקמה שוב בהלה ומרוצה בעיר. אך כשנודע האמת שקטו הרוחות. הורכבה ועדת חקירה לשם ברור סבת השרפה.

הנשק ושאר מטען האניה עולה ליותר ממאתים אלף לירות שטרלינג. האניה מובטחה.

בן סוריה


"הארץ", שנה שמינית, מספר 1887, 1 בנובמבר 1925, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אנית מפרש יהודית טבעה על יד עכו – 15 במאי 1925

מברקים

(מאת ס.ט.א.)

סופה נוראה בקו בירות-חיפה

בירות 15 מאי. סופה נוראה התחוללה הבקר בקו בירות-חיפה. אנית-מפרש סורית, שהפליגה מארץ-ישראל, טבעה בים בדרום לצור יחד עם האנשים שהיו בה. מלבד זאת מודיעים, שעל יד עכו טבעה אנית-מפרש יהודית, גופות הנטבעים נמצאו.


"דאר היום", שנה שביעית, מס' 184, 15 במאי 1925. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אנית עולי רגל נשרפה וטבעה – 6 באפריל 1924

טביעת אניה

פורט סודאן. כמלואים לידיעה על הדליקה שנפלה באניה „פרנגיסטאן“ מודיעים, שאניה זו הובילה מבומביי לג'דה אלף ומאתים עולי רגל וגם מטען גדול של כותנה בשביל אירופה. רב החובל גלה את האש בשעה שהיו רחוקים מאתים קילומטר מנמל סודאן. מזג האויר היה טוב והים שקט, ולכן החליט להמשיך את הנסיעה עד הנמל ולהוריד שם את עולי הרגל. הוא בקש על ידי האלחוט, שאניות יבואו לעזרתו ולכן יצאה לקראתו האניה „טאנגוסטאן“ מנמל סודאן. כשעה קלה אחר כך נתחזקה הדליקה ולכן החליט רב החובל של „פראנגיסטאן“ להעביר את הנוסעים לאניה „קלאן מאקליר“. גם המלחים ורב החובל הוכרחו לעזוב את האניה זמן קצר אחר ש„קלאן מאקליר“ הציל את הנוסעים. האניה „פראנגיסטאן“ טבעה בשבע בבוקר.


"הארץ", שנה שישית, מס' 1411, 6 באפריל 1924, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון אנית המשא של חיל המתנדבים הרוסי – 12 במרץ 1920

טרגדיה נוראה

העתון „שיקגו טריביון“ מספר מעשים נוראים על טביעת 1400 פליטים רוסים. הידיעה נתקבלה מנובו-רוסיסקי בתאריך כ"א ינואר: „אלף וארבע מאות פליטים נטבעו לפני יומים כשאנית המשא של חיל המתנדבים נשברה מכדור תותח שפגע בה כשהיתה בים האזובי במרחק של חצי מיל ממריופול. כשהבולשבים נמצאו רק במרחק מילים אחדים, נתאספו אלפי פליטים במריופול והסתערו על כל האניות שנמצאו בחוף הקטן. להמלט דרך היבשה היה הדבר בלתי אפשרי. קציני פקידי הממשלה עם נשיהם ובניהם נדחקו יחד על האניה קרינטין ממש כמו הצאן הנדחק על אנית משא.

כשהאניה קרינטין התחילה להפליג, נערכה הפגנת שנאה ע"י אלו שנשארו על  החוף, ביניהם נמצאו מאות חיילים שנהיו כבר לבולשבים ושהיו שמחים להשאר. המפגינים ירו אלפי כדורים על נוסעי האניה קרינטין, ויפצעו רבים מהם. האנשים שנשארו על החוף רצו אחר כך אל מחסן התותחים שהיה במרחק רבע מיל, ויביאו אתם בחזרה תותחים אחדים עם כדורי תותח. ומיד התחילו לירות על הקרינטין שהלכה לה לאטה לרגלי הקרח העב. התותחנים קלעו כדורים אחדים אל המטרה שהציבו להם ואולם האניה המשיכה את דרכה.

אחרי רגעים אחדים פגעה פצצה אחת בתרן ושתי פצצות אחרות עשו שני חורים עמוקים בשני צדי האניה. לבסוף היתה התפוצצות חזקה מאד כנראה מכדור רביעי שפגע בדוד האניה. הנוסעים התחילו לקפץ מעל האניה על שברי הקרחונים. פחות ממאה נוסעים הגיעו לקרח קשה ואולם לא ידוע אם נצולו או לא מפני שהעיר נמצאת עכשיו בידי הבולשבים. ארבעים רגע אחרי ההתפוצצות נטבעה האניה. הידיעות בדבר האסון הזה נתקבלו ע"י האניה הרוסית „ויולטה“ שעזבה את מריופול חצי שעה לפני שהפליגה האניה „קרנטין“. רב החובלים של האניה „ויולטה“ הגיע שהוא לא יכל לבא לעזרת האניה „קרנטין“ מפני הקרח ומפני הפחד שמא יקרה לאניתו אותו דבר מה שקרה לאניה האחרת.


"דאר היום", שנה שניה, מס' 131, 12 במרץ 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אסון האניה „סְפֵּי“ ליד תל יוניס – 7 במרץ 1920

בארץ-ישראל.

[…]

אסון על הים.

באחד הלילות הראשונים לח' פברואר בשעה 4 אחר חצות הלילה, בלכת האניה „ספי“ (Spay) מאלכסנדריה ליפו, התנשאה רוח גדולה וחזקה על הים, וגלי הים דחפו את האניה הנ"ל, בקרבת תל יוניס, אצל יבנה, אל החוף. בהגיע האניה אל החוף, נתהפכה בשקעה בתוך החול. המלחים עשו את כל האפשר, כדי להציל את עצמם, ואמנם עלה בידם להציל את כל חבריהם, ורק אחד מהחבורה, המהנדס לא נצל.

אחרי עמל ועיפות גדולה הגיעו המלחים אל המושבה העברית „נס-ציונה“, ושם קבלו אותם בסבר פנים יפות והגישו להם אוכל וחמין וגם בגדים לכסות את מערומיהם. משם עברו המלחים אל המנזר האורטודוקסי ביפו. המלחים בקשו להביע בשמם תודה לתושבי „נס-ציונה“ על היחס המצוין ועל העזרה שהושיטו להם.

האניה היתה עמוסה בצרכי-מזון שונים המובלים ליפו, ביירוט ומרסינה. הבידואים הנמצאים בסביבה, בשמעם את דבר האסון הזה, נסו להתנפל על „המציאה“ ולשדוד, אך הממשלה אחזה תיכף באמצעים הדרושים כדי למנוע את השוד והעמידה 50 אנשי-צבא כדי לשמור על האניה.


"הצפירה", שנה חמישים ותשע, מס' 47, 7 במרץ 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מצבה על הים ביפו – 19 באוגוסט 1919

מצבה על הים

זה היה רשם מיוחד במינו, רשם מזעזע וצובט לב הנוגע עד עמקה של נפש…

כמו חי עודנה נצבת לפני תמונת אותה הילדה „התל־אביבית“ בעלת הפנים העגולים, השערות הצהובות והעינים הכחולות… יום יום ראיתיה הולכת אל המדרשה וילקוט ספריה בידה. כלה עליזת חיים, מלאת תם וטל־ילדות. עוד עתה הנני שומע את דבורה העברי המצלצל וקול שיריה המלבב. רואה אני את רקודיה במעגל וקפיצותיה בחדוה, בין רעותיה. –

וזוכר אני לפני שלש שנים באחד מימי חודש אב, אז… קרה האסון… הלך הלכה הילדה לרחוץ בים-יפו ויקם עליה נחשול… רגעים אחדים התאבקה עם הגלים ומציל לא היה לה, ותהי לברות לשני הגלים, ותעלה לקרבן על מזבח „ימה של יפו“, ועוד עתה הנני רואה את התמונה המחרידה, כשנמשתה מן המים, והוריה עומדים ומביטים אל גופה הקפוי והנקשה ודעתם נטרפת עליהם…

שלש שנים עברו. בדרך המובילה מתל-אביב ליפו הנני הולך ופתאום נראתה לפני תמונה מושכת עין… שם, במחסן הנגרים המשותפים, עומדת סירה חדשה, סירת-שיט שזה עתה יצאה מתוך מחרושת הנגרים, סירה מיוחדת ביפיה. שבע אמות ארכה ושתי אמות רחבה ועליה מפרש, תרן וארבעה משוטים. תחתיתה המחודדת משוחה בצבע אדום, חלקה האמצעי לבן, החלק העליון אף ההגה תכולים וסמוך לכרכוב-הסירה מלמעלה, מצויר באותיות גדולות השם: „עמליה“ ומלמטה לו המלים: סירת-הצלה.

כתקוע במסמר נשארתי על עמדי רגעים אחדים, עומד ומתבונן אל הסירה ואל האותיות המצוירות ושפתי לוחשות בדממה: עמליה; וכרגע רחפה לעיני תמונת אותה הילדה שיצאה נשמתה בים…

– למי הסירה הזאת? שאלתי את הנגרים.

– סירה זו שייכת לאבי „עמליה“. לוא ראית – הוסיף אחד הנגרים – איך האב בא יום-יום אלינו לבקר את הסירה, עומד ומתבונן בה זמן רב ואומר: הרי זוהי בתי!.

ספורו של הנגר הזיל דמעה חמה מעיני…

אתה, ים יפו! כמה קרבנות אדם הועלו כבר על מזבח גליך ואיש לא שם לב להעמיד סירת הצלה על חפך, והנה בא האיש „שטעם טעמו של התבשיל ויודע טעמו“, בא אבי עמליה להציב ציון וסמל לאהבת-אב עמוקה, בדמות סירת הצלה על הים, ותהי פתאום נשמתך, עמליה! לסמל לרעיון, ושוב לשם מציל וגואל!

בשדה הקברות, ביפו, נחים עצמותיך בשלום, ונשמתך תהא מתהלכת על פני הים ומצבתך על גליו…

המקור: חמדה אלון, היה נכון! חמישים שנות צופיות בארץ ישראל, 1976. (שימוש הוגן)

ואתמול י"ז אב תרע"ט היתה הלויה, לויה מלבבת ומרעישת-לב: ממחסן הנגרים הובאה „עמליה“ על כתפי הילדים של אגדת „הצופים“ ודרך רחוב הרצל העבירוה אל המדרשה. שם הסתדרה תהלוכת הלויה. ארבע-עשר ילדים הלכו בראש, הולכים ונושאים את ההגה והמשוטים של „עמליה“, מפרשה ותרנה. אחריהם עשרים וארבעה תלמידים הנושאים את „עמליה“ הגדולה והכבדה על ארבעה מוטות-עץ. בראש הנושאים הולך ילד ודגל כחול בידו. על הדגל מרוקמים שבעה כוכבים ובאמצעיתו מתנוססות באותיות גדולות: לזכר עמליה. ומאחרי הסירה „אגדת הצופים“ וחבורה של מלוים שונים: מורים, נשים, ילדים וילדות. וככה נמשכה הלויה עד הגיעה קרוב לחף הים.

האויר הצח נושב ומחליק את לחיי המלוים לעינינו. והנה ראי-הבדלח הנשקף מתוך מימיו התכולים של הים לאור קרני השמש ושבריריה. התהלוכה הולכת ומתקרבת אל שפת-החול. נושאי „עמליה“ [???] פתאום את הסירה למעלה באויר לאות כבוד ו[???] אחרון, ויורידוה לארץ אל שפת הגלים. אז [???] תמרונים שונים מסביב ל„עמליה“: אחת, שתים, שלש: קדימה! ויקיפו הנושאים את „עמליה“ ו[???] במהירות, ישר לתוך הים וכרגע התרוממה עמליה על פני הגלים והסירה נעה והלכה לעמת המשברים. בתוכה מכשירי הצלה, על כרכובה חבורה גדולה של ילדים עליזים, ועליה הדגל הכחול המתנוסס מרחוק: לזכר עמליה!

אשרי היודע למצוא בטוי נעלה כזה לכאבו, ולדלות ממעמקי הצער פניני-ישע, נדיבות, ורחמים!

תל אביב, י"ז אב תרע"ט.     י. זהבי


"דאר היום", שנה א', מס' 10, 19 באוגוסט 1919, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ראו גם: הרצל חרמון / מעל ספון אניה עברית – 7 ביולי 1935