שיחות

[…]

מסקנות למסקנות

(ד. ג.) במקום אחר בגליון זה מתפרסמות המסקנות של ועדת החקירה של פרשת „קדמה”. מסקנות אלה מונחות כבר למעלה מחמשה שבועות במגרותיהם של חברי הנהלת הסוכנות היהודית, אם כי לא להם הן נועדות, באשר לא הם דרשו לחקור את הפרשה, למנות את הועדה, לברר, כיצד ולמה הוצאו חצי מיליון לירות, ברובו מכספי הלאום, על שבר־כלי, גרוטה חרוכה. מסקנות אלה נועדות לציבור, שדרש את החקירה והן מתפרסמות עתה רק בדרך מקרה, ומהם רק שברים־שברים, כפי שגונבו אלינו בעקיפין.

הועדה היתה מוגבלת בתפקידה – הוטל עליה לחקור ולקבוע עובדות לפי תוצאות החקירה. היא עשתה מה שהוטל עליה. אך מסקנות אלה מטילות אחריות על אישים והן מטילות אחריות על הנהלת הסוכנות היהודית, האחראית למעשיהם של אישים אלה שמונו על ידה. ולכן צריכה הנהלת הסוכנות היהודית להסיק מסקנות לגביה…

---

"מעריב", שנה ראשונה, 23 בנובמבר 1948, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

* * *

הועדה לחקירת פרשת „קדמה” מאשימה:

א

מכונות האניה לא נבדקו לפני הקניה

המנהלים היהודים התיחסו ב„אמון מופרז” לשותפים האנגלים. – ההנהלה המסחרית נמסרה לחובבים בלתי־מומחים. – פרשת „קדמה” גרמה נזק מוסרי וחמרי רב לספנות העברית

במסקנות הועדה לחקירת פרשת „קדמה” יש משום פסק-דין קטלני על האישים שמכשלה זו, הנקראת „קדמה” יצאה מתחת ידם. ואולי סיבה זו היא שגרמה, שמסקנות אלה – שנמסרו להנהלת הסוכנות היהודית עוד בראשית אוקטובר – לא נתפרסמו באופן רשמי עד היום הזה, אם כי כל החקירה נערכה בלחץ דעת הקהל, שהיתה זכאית, איפוא, לדעת את תוצאותיה.

לאור הדוקומנטים שהונחו על שולחן הועדה והעדויות שנמסרו לה, היא מסיקה מסקנות הסותרות במידה מסוימת זו את זו. בעוד שאחת המסקנות אומרת, שאין להטיל דופי בחברת „צים” – חברת הספנות הלאומית שנוסדה על ידי הסוכנות היהודית – על שחיפשה שותפים לרכישת אניה בין חברות הספנות באנגליה וכי ההתקשרות עם חברת הספנות האנגלית „האריס את דיקסון” היתה מוצדקת, בייחוד אחרי שהובטחו האינטרסים הלאומיים היהודיים, הרי מן הצד השני יש במסקנה אחרת האשמות חמורות נגד אותה חברה אנגלית, שנאמר עליה בין השאר:

„היחס של „האריס את דיקסון” לתהליך תיקון האניה באנטוורפן (אחרי שהאניה נקנתה בלונדון, היא הועברה לתיקון כללי למספנות אנטוורפן – המלביה"ד) מעורר לכל הפחות חשד רב. העובדה שהתיקונים עלו פי ארבעה ממה שחשבו תחילה והעלמה שיטתית של העובדה הזאת מהחברים היהודים בהנהלת „קדם” נותנת מקום לכל מיני הרהורים. ואם נוסיף שהתיקונים באנטוורפן לא נעשו כהלכה ושהאניה עזבה את אנטוורפן אחרי כמעט שנה במצב לגמרי לא־מתוקן, – הרי לא נשאר כמעט ספק לאשמת „האריס את דיקסון”. החברים היהודים בהנהלה התיחסו באמון מופרז לחברת „האריס את דיקסון”. אמנם אחר כך למדו מהשגיאות והשתדלו להשתחרר מהאפוטרופסות של השותף האנגלי”.

וחוסר אמון ביהודים

והמסקנות מטילות בזו אחר זו האשמות קטלניות על ראשי חברת „צים” וחברת־הבת „קדם”, בעלת האניה „קדמה”.

הועדה מאשימה, שלשם משא ומתן וקביעת יחסי שותפות „בעסק כה מסובך” נשלחו אנשים חסרי־נסיון בענף הספנות ומתוך שלילת דרך זו משמיעה הועדה חיובה של דרך שניה, שבה היתה צריכה „צים” ללכת: חברות ספנות יהודיות פרטיות ויורדי־ים יהודים מארץ ישראל רצו לעזור בכל כוחם בהקמת חברת הספנות הלאומית, היתה התלהבות לרעיון, אנשי מקצוע הביעו נכונות לנסוע על חשבונם ולבלות חדשים בחוץ לארץ, כדי לרכוש אניה „והיה מישגה לא לנצל את הסיוע הזה שהוצע”.

האשמה הכבדה ביותר

האניה „קדמה” לא נקנתה בזהירות הדרושה, לא הוזמן מהנדס־ספינות מומחה שיחווה את דעתו על מכונות האניה – נאמר באשמה הכבדה ביותר של הועדה. – מנהלי „קדם” סמכו יותר מדי על מומחי „האריס את דיקסון”; האניה נקנתה מבלי שנפתחו המכונות לבדיקה, אף על פי שידעו היטב, שלפני כן היתה בה דליקה קשה. ובקשר להאשמה זו חוזרת הועדה למסקנה קודמת, – שאילו שיתפו בבדיקת האניה מומחים יהודים מארץ ישראל, היתה כל פרשת „קדמה” מקבלת מיפנה אחר: כל הפרשה לא היתה באה לעולם!

סיבות הקלקולים באניה

הועדה לא יכלה לקבל תמונה ברורה על סיבת הקלקולים המתמידים באניה. ואם המומחים שיוזמנו שוב לבדיקת האניה, לא יוכלו לקבל תמונה ברורה, הרי היא ממליצה, למכור את האניה, שעד עתה הושקע בה חצי מיליון ל"י. הדוודים והמכונות מתמלאים רפש, האניה צורכת דלק ומים באחוז ניכר יותר מאשר כל אניה אחרת – זאת יודעים. אך מה גורם לכך – אין יודעים. מהעדויות נתברר, שאניה זו היתה מהלכת לפנים בין איי מאלאיה והיתה מותאמת לתנאים שם ולא לדרישות הנוסעים היהודים ולתנאי האישפוז והשיכון הנהוגים באניות הנוסעים בים התיכון.

המסקנות קובלות גם על כך שבהנהלה המסחרית של החברה אין משתתפים מומחים בעלי־מקצוע בענף המסחרי של הספנות. „אין לקבל את דעת אחד מראשי המנהלים שדרכה של „צים” בספנות צריכה להיות כדרך היהודים בחקלאות בהתחלת יישובה של הארץ דהיינו להתחיל את הכל מחדש וללמוד הכל למעשה” – פוסקת הועדה. מדבריו אלה של „אחד מראשי המנהלים” אתה שומע, שסך חצי מליון לירות שהושקע ב„קדמה”, נועד להיות – דמי לימוד („רבי־געלד”) למחוללי פרשה מהוללת זו, שהשתמשו בכסף לאומי לקניית „מומחיות”.

„בזבוז התלהבות”

הועדה מביעה את צערה על כך, שעקב פרשת „קדמה” „בוזבז הרבה מהאמון, ההתלהבות והרצון הטוב של הציבור היהודי, שרצה לתמוך בספנות העברית. יסוד „צים” וקניית „קדמה” נפגשו תחילה בחיבה וברצון ומה שקרה אחר כך, גרם לשינוי היחס וריבוי הביקורת – היא קובעת.

בהמשך המסקנות נאמר, שעד סוף מארס 1948 הושקע באניה סך חצי מיליון לירות. „איננו רוצים לומר, שהכסף הזה או חלק גדול ממנו הלך לאבוד, אך אין ספק שהשקעה זו עולה בהרבה על התקציבים והחישובים שבהם התחילו בענין”. יתכן שהעסק לא היה רינטאבילי מלכתחילה, באשר אין חברה ציבורית יכולה ללכת בדרך החברות הפרטיות, שניצלו את העליה היהודית לרווחים מופרזים – קובעת הועדה.

כאמור, בעקבות המסקנות ממליצה הועדה, לערוך שוב בדיקה מומחית באניה ואם לא תימצא האפשרות לתקנה באופן יסודי, הרי יש למכרה ויחד עם זה לבטל את השותפות עם „הריס את דיקסון”, שהבטיחה לעצמה דמי עמילות יותר מדי גבוהים. אחרי שהועדה ממליצה שלהבא יקפידו לבדוק אניות שתקנינה, גם על ידי מומחים יהודים מישראל, הבקיאים בתנאי הספנות בחופי הארץ, היא ממריצה לאמן יורדי־ים וספנים מומחים יהודים, בארץ ובחוץ לארץ.

מסקנות אלה ניתנו לאור העדויות שנמסרו לועדה. הועדה עצמה „אינה מטילה דופי”, אך המסקנות הן המטילות דופי בכל אלה שחוללו את הפרשה הזאת. וקשים וחמורים מהמסקנות הם – סיכומ י העדויות שבדין־וחשבון הועדה. סיכומים אלה הם כתב אשמה נגד הכתתיות, המעבירה אנשים על דעתם עד כדי נהיגת רשלנות בכספי הציבור.

לסיכומים אלה עוד נחזור.

ד. גלעדי

---

"מעריב", שנה ראשונה, 23 בנובמבר 1948, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ועדת החקירה בפרשת „קדמה” קובעת:

הסוכנות היהודית הפרה את החלטת הקונגרס

שדרש לתמוך ביזמה הפרטית בשטח הספנות. – היא הקימה את „צים” בהשתתפות „ההסתדרות” בלבד. – הטרגיקומדיה של מסעות „קדמה” כפי שהיא משתקפת בדין וחשבון הועדה

ב.

אב־החטא בפרשת „קדמה” היה, שהסוכנות היהודית הפרה את החלטת הקונגרס הציוני, שהטיל עליה למעשה, לתמוך בכספי הלאום ביזמה הפרטית בשטח הספנות. ואילו חברת „צים” הוקמה וחברת־הבת „קדם” נוסדה ו„קדמה” נקנתה בשיתופה של ה„הסתדרות” בלבד וכך יצא, שבהנהלה המעשית של „צים” ישבו שני באי־כח „סולל בונה” ושני באי כוח הסוכנות היהודית, שאף הם חברי „ההסתדרות”.

וכאשר הועדה באה להרצות על פרשת „קדמה”, היא מתחילה באב־חטא זה. אמנם היה משא־ומתן עם חברות הספנות הפרטיות, אך הן סירבו לבסוף להשתתף ביסוד „צים”, באשר לא רצו לתת להן מקום בהנהלה. הצטרפה רק חברת „נחשון” שהיא חברת־בת של „סולל בונה”. לאור הרכבה של ההנהלה המעשית, שהיא כולה מעור אחד, היה סירוב כללי להשתתפות מצד ההון הפרטי – נאמר בהרצאת הפרשה.

שליח יוצא ללונדון

חברת „צים” שיגרה את ב"כ מאירוביץ ללונדון, לנהל שם משא ומתן עם חברות אנגליות, בדבר שותפות לשם רכישת ספינה לקו־נוסעים קבוע בין חיפה ומרסייל. במשא־ומתן השתתף אחר כך גם ד"ר וידרא – המנהל ה„מעשי” השני מטעם הסוכנות היהודית – וד. רמז. ההתקשרות נעשתה עם „האריס את דיקסון” – חברת ספנות ממדרגה שלישית – ובשותפות עם חברה זו הוקמה חברת „קדם” לשם רכישת האניה שהפכה אחר כך ל„קדמה”. אניה זו נבנתה בשנת 1927 והובאה ב־1945 ללונדון לשם תיקונים, אחרי שפרצה בה דליקה. והיא נקנתה אחרי בדיקה חיצונית בלבד, באשר לפי תנאי המכירה, לא נתנו לפתוח את המכונות, כדי לבדקן.

ואניה יוצאת מאנטוורפן

האניה נגררה לאנטוורפן לשם תיקונים, שלפי ההסכם היו צריכים לעלות 65 אלף לירות והיו צריכות להיעשות תוך 4־6 חדשים. אנשי „האריס את דיקסון” העלו מדי פעם את הערכת הוצאות התיקונים והגיעו עד 280 אלף לירות ומקץ שנה אחת יצאה האניה מהמספנות, אף־על־פי שאנשי הצוות הישראליים הזהירו, שהתיקונים נעשו ברשלנות ולא הושלמו.

ביום ה־16 ביולי 1947 יצאה „קדמה” לדרכה הראשונה מאנטוורפן לארץ ישראל. והיה חג ומשתה ושמחה…

והמקרר לא פעל ובהפלגה ראשונה זו השליכו הימה את הבשר שנתקלקל, מה שגרם לנזק של 1200 לירות.

וגדול היה הנזק המוסרי. בהפלגה ראשונה זו חלו שני קלקולים באניה ובאחד המקרים נעצרה האניה בלב ים, בגלל ירידת לחץ הקיטור. על אף הקלקול יצאה „קדמה” שוב לדרכה מחיפה למרסייל וחזרה. והיו תקלות על גבי תקלות. דבר מוזר קרה לה מדי פעם – אזלו המים המתוקים, שמהם מתכלכלים דוודי הקיטור. ובגלל סיבה זו נעצרה פעם האניה בלב ים והיה הכרח להניעה שוב במי ים, כדי שתוכל להגיע לחוף. אחרי שתי הפלגות נוספות היה הכרח להכניס את האניה לתיקון במספנת „עוגן” בחיפה. מספנה זו שייכת אף היא ל„סולל בונה” והועדה קובעת במסקנותיה, שהיה זה מעשה בלתי־הוגן להדיפה על פני מספנות אחרות, שהיו מוציאות לפועל את עבודת התיקון ביתר מומחיות.

מלחמה יהודית־בריטית

משחק בינים: התקלות גורמות לחיכוכים בין „צים” ובין „האריס את דיקסון”. וכן בין אנשי הצוות היהודים והבריטים. החברה האנגלית הטילה את האשמה על העובדים היהודים ה„בלתי מנוסים”. לבסוף היא שנסוגה והסכימה לפיטוריהם של הבריטים. כרב־חובל נתמנה הקפטן מילר והאניה הוכנסה לקו קפריסין־חיפה, להעלאת עולים. היו 11 הפלגות ושוב תקלות. האניה נשלחה לתיקון לגנואה. ושוב נכנסה האניה לקו חיפה־מרסייל ושוב נוכחו לדעת, שאין לה תקנה… ואין יודעים את הסיבה האמיתית ואי אפשר לקיים הפלגות סדירות, לפי לוח קבוע, – מה שחותר תחת אימון הקהל לאניה ולשרות.

סיכום העדויות

הועדה – התעשיין אריך מולר, עו"ד פנחס מרגולין ומנהל הטכניון ש. קפלנסקי והמזכיר עו"ד ג. צ'רניאק – קיימה 22 ישיבות. שמעה 22 עדויות וביקרה פעמיים באניה.

והיא מסכמת ואומרת:

א. הסוכנות היהודית לא מילאה אחרי החלטות הקונגרסים הציוניים, שדרשו והחליטו על עזרה ותמיכה ביזמה הפרטית, בתחום הימאות.

ב. חברת „צים” בחפשה אחרי שותפים, התעלמה מקיומן של חברות אניות יהודיות בעלות נסיון.

ג. „האריס את דיקסון” אינה חברה מומחית לטיפול באניות ובהנהלתן בקוי נוסעים ואינה חברה ממדרגה ראשונה הראויה לאימון.

ד. „קדמה” נקנתה ללא בדיקה יסודית על ידי מומחים והאניה אינה מתאימה למטרה שלשמה נקנתה.

ה. ההנהלה המעשית נמסרה ל„האריס את דיקסון”, מבלי ש„צים” תעסיק גם מצדה אנשים מומחים בהנהלה.

ו. הטיפול בתיקון מצד „האריס את דיקסון” היה רשלני וזדוני לרעת „קדם” ומחוסר מומחיות והבנה מצד אנשי „צים”.

ז. מסירת התיקונים למספנת „עוגן” היתה בניגוד לאינטרסים של „קדם” ולרעת „קדמה”. „עוגן” היא חברת־בת של „סולל בונה”, שהוא שותף עיקרי ב„צים”. בחיפה קיימות שתי חברות פרטיות שיכלו להוציא לפועל את התיקונים ביתר יעילות מקצועית מאשר „עוגן”.

ח. הטיפול הטכני היה מחוסר מומחיות ולא גילה עד עכשיו את הסיבות האמיתיות של התקלות ואת האפשרות לתיקונן.

ט. הנהלת חברת „קדם” ועסקי „קדמה” נמסרו לאנשים מחוסרי כל נסיון בעניני ספנות.

י. בעקב הכשלונות בפרשת „קדמה” נגרם נזק רב לשם הטוב של הספנות העברית, הלך לאיבוד הון גדול, נחלשו הסיכויים להתקנת ספנות עברית מסודרת וירדו הסיכויים למשוך הון פרטי מחוץ לארץ לעסקי ספנות בארץ ישראל.

*   * *

אלה הן עשר הנקודות העיקריות של סיכום העדויות שנמסרו לועדה והדוקומנטים שהונחו על שולחנה. הועדה מסיקה את מסקנותיה ברוח הסיכום הזה, אמנם בשפה יותר רפה.

פרשת „קדמה” גוללה, איפוא, לארכה ולרחבה ובכל מקום שנגעו בה, היא כולה פצע וחבורה… לפצעים וחבורות כאלה אין תקנה, אלא בניתוח! כך על כל פנים מקובל אף בין הגרועים שבהם.

ד. גלעדי

---

"מעריב", שנה ראשונה, 24 בנובמבר 1948, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מונתה ועדה לחקור בעית „קדמה”

בקשר לפרשת האניה „קדמה”, מוסרת לשכת העתונות של הנהלת הסוכנות היהודית, את ההודעה הבאה:

הנהלת הסוכנות היהודית החליטה למסור לחברי ההנהלה מר פ. ברנשטיין, א. דובקין, ומ. קולודני לטפל בענין זה. חברי ההנהלה האלה החליטו למנות ועדת ברור אשר תברר את כל השאלות בקשר לרכישת האניה „קדמה”, התקנתה והסבות שגרמו לתקלות בהפלגותיה וכל הכרוך בהנהלת השרות הנ"ל מבחינה כספית, טכנית ועסקית.

כחברי ועדת הבירור מונו ה"ה א. מולר, עוה"ד פ. מרגולין והמהנדס ש. קפלנסקי.

הועדה תתחיל בעבודתה ב־15 במארס ותמסור את הצעותיה ומסקנותיה להנהלת הסוכנות היהודית.

---

"הארץ", שנה ל', מס' 8673 , 10 במרץ 1948, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספריה הלאומית.

ראיתי שמעתי

[…]

הדין וחשבון על „קדמה”

לפני כשנתיים נקנתה על ידי המוסדות בשיתוף עם פירמה בריטית האניה „קדמה”, של קיימה מה שהבטיח שמה. כי לא קדמה הפליגה, אלא נעצרה בנמל אחרי נמל ולא היה סוף לצרותיה ולקלקוליה. התערבות העתונות, ובראש וראשונה של „הארץ” הפנתה את דעת הקהל למשגים החמורים, שנעשו, כנראה, ברכישתה. ובקורת זו הכריחה את המוסדות, על אף רצונם, להקים וועדת חקירה צבורית.

ועדה זו המורכבת מאישים נכבדים, הנהנים מאימון הצבור (מר מולר ממנהלי אתא, עו"ד מרגולין, ומר קפלנסקי, מנהל הטכניון) סיימה זה עתה, כשנתיים אחרי קנית האניה, את דיוניה ומסרה דין וחשבון על מסקנותיה להנהלת הסוכנות. עד כמה שידוע לנו, אין בו דוקא מחמאות לקוני האניה.

נשאלת השאלה: המוכנה הנהלת הסוכנות למסור את הדין-והחשבון על פרשת „קדמה” לידיעת הצבור? הפרשה עוררה בשעתה וויכוח חריף והתעניינות הצבור בה עדיין רבה. הוא רשאי לדעת, כיצד השתמשו קוני האניה בכספי הצבור, ומה מציעה הועדה, כדי למנוע משגים דומים להבא. אם הנהלת הסוכנות לא תחליט לפרסם את הדין-והחשבון, אין כל אפשרות אחרת לפרש את החלטתה מאשר בנטיה לטשטש ולהשכיח שערוריה צבורית. אבל תדע הנהלת הסוכנות מראש, כי יש לעתונות דרכים לעשות כחובתה בענין זה, גם אם הסוכנות תסרב לעשות כמוטל עליה.

---

"הארץ", שנה ל"א, מס' 8871, 29 באוקטובר 1948, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספריה הלאומית.

„קדמה” – הסמל

כל פרט – שערוריה. כל עובדה – כתב קטיגוריה. כל סידור – לעג לאינטרס הציבורי. כל חשבון – הפסד לקופת העם.

כזוהי הערכה זהירה של פרשת „קדמה”. זו הערכתם של חברי הועדה בה ישבו אנשים כש. קפלנסקי מהטכניון בחיפה, מר מול הנאמן על המשטר והעוזר לו.

וגולת הכותרת של שערורית „קדמה”: ההעלמה של הדו"ח מידיעתו של הצבור. הדו"ח מוכן למעלה מחודש ונמצא בידיה של הנהלת הסוכנות (ההנהלה הקואליציונית הרחבה), ואת אור היום לא ראה. קשר שתיקה והשתקה.

הודות לשרותו של „מעריב” נתגלתה האמת. המזימה הופרה. הפרטים ידועים ברבים. והשתיקה נמשכת.

ולא על פרטים ברצוננו להתעכב. אם כי הם מענינים ביותר. אם כי הם, פרטים אלה, כתב האשמה הרציני ביותר נגד המשטר. הם הסמל, המאפיין את כל חיינו הצבוריים:

קודם כל זלזול בדעת־הקהל. לא בעיה רחוקה ומופשטת היתה הקמתו של קו־נוסעים עברי בים. זה היה מאורע. אפשר לומר – מיפנה. קדמה וימה זזה ההתנחלות העברית במולדת. לאופקיו הכחולים של הים צפו העינים. עצמאות על הים – לחשו התקוות. והנואמים וההכרזות בישרו: הנה גולת כותרת חדשה במפעל הבניה.

בו, בהישג זה רצו להרגיש כולם. הנוסעים והעומדים לנסוע. ונגוזה התקווה. במקום ההצלחה בא הכשלון. „‚קדמה’ בתיקונים” – כזה היה „סמל” פיתוחה של הספנות העברית.

והצבור גועש. רועש. לא חברה פרטית השקיעה כספיה. מהונו של העם הוקמה החברה. וכספים לא להם בזבזו מנהלי החברה עשות, מאות אלפי לירות הוצאו לריק. אבל על דבר אחד שמרו בקפדנות: לבל יתערב חו"ח מומחה [?? ??]. ולמבזבזים כספי־צבור יש גם תיאוריה לכך: בעלי המקצוע שהם מחוץ לאנ"ש הם פסולים. ראויים לשמש את העם רק אנשים „משלנו”.

והקו הוא מושלם: ההנהלה כולה מאנ"ש, הבעלות לאנ"ש, תיקונים – לבתי־מלאכה של השותף מאנ"ש. אעפ"י שהם אינם הטובים ביותר, אעפ"י שישנם במקום, בחיפה, בתי־מלאכה מתאימים יותר.

לא אנחנו האומרים זאת: כזהו תכנו של דו"ח ועדת החקירה הצבורית.

זהו אמנם דו"ח אחד – אבל דו"ח שאפשר ליחסו למפעלים ומוסדות רבים. רבים מאוד. אמנם מאיר הוא באור חזק נקודה אחת בלבד. אך אם יועברו קרניו לנקודות אחרות, תיראה אותה תמונה: הסגידה לאי־קומפטנציה, ובלבד שיישמר הכל בידי ה[?? ??]. הצבור איננו אלא אובייקט לניסויים.

עברו ימים מספר מאז נתפרסמו פרטי הדו"ח של ועדת החקירה – ואין תגובה. בעולם הרחב יש הגדרה מדוייקת ומקובלת מאוד לתופעות כגון אלה: בלועזית זה נקרא „אפירה”. ובעולם הרחב, זה המושחת, חסר־המוסר יש תמיד תוצאות להתגלותה של שערוריה כגון זו של „קדמה”. יש אשמים ויש מסקנות כלפי אשמים.

ואילו אצלנו – שתיקה. המוסד הנבחר של ההסתדרות הציונית, ההנהלה – שותקת. הממשלה שקיבלה לידה את החברה הימית – שותקת. והאחראים לכל הפרשה ששמה „קדמה” נשארו על כנם. הם ממשיכים „ללמוד את המקצוע” על חשבון הקופה הכללית.

ואין זה מקרה: כי מאחוריהם עומדת שיטה. שיטת השמירה על האנשים השייכים לגוף השליט. כל פירצה אסורה, כי בעוכריו היא. בעוכריו של הגוף כולו. להסיק מסקנות כלפי אשמים – זה עלול להחשב כחולשה. זה עלול להביא לפירצות פנימיות ולהחלשת היסודות שעליהם נשען הבנין כולו.

לכן המוצא הטוב ביותר – לשתוק. יכתבו עתונים מספר – הקהל יקרא, יתרגש – וישכח. יבואו מאורעות שישכיחו. העתונות של המשטר תשתיק – וממילא יהיה ברור: זו קנוניה של מבקרים מועדים.

ולמבקרים תשובה מועדה: הנה ההישגים, ויש להודות ששיטה זו מצליחה מזה שנים. ואין איש מהקוראים את דברי הסניגוריה וההתפארות תופש ומבין שמכל מאמץ יש תוצאות. ערכו של המאמץ וכשרונותיהם של הפועלים למענו נמדדים בהיקף ההישגים. גם חיגר ההולך קדימה, מגיע סוף־סוף למחוז חפצו. השאלה היא זו: האם אנחנו, הציבור כולו, מוכרחים ללכת בצעדי חגרים ונכים? ורק בגלל סיבה אחת: למען לא תנתן, חו"ח, דריסת רגל למי שאינו מאנ"ש? למען יישאר הכל בידי אנשי המשטר?

זו המציאות. לא בהכרעות מדיניות גדולות בלבד מתגלה אופיו של משטר. במדינה הופכים לעתים דווקה ענינים כגון שערורית „קדמה” לאבן־בוחן של כל שיטת הממשל. הם המשקפים של אופי התנאים במדינה. הם הסמל.

פרשת „קדמה” איננה מקרה, כפי שהיא איננה עובדה בודדת. ערכה – בהתגלותה לעיני הצבור.

לעקרה מהשורש, לשים לה קץ על כל גילויה יכול רק הצבור. בהחלטות החפשית, בחריצות משפטו.

נקווה שההזדמנות תנתן – ותנוצל.

י. אודם

---

"חרות", שנה א', מס' 43, 26 בנובמבר 1948, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספריה הלאומית.

שערורית „קדמה“

כיצד בוזבזו 500.000 ל"י מכספי העם על מפעל „הסתדרותי“ שהכשיל את הספנות העברית

פרשת „קדמה“ עולה שוב על סדר־היום הציבורי בארצנו. אמנם הדו"ח של הועדה אשר הוקמה לשם חקירת פרשה זו לא פורסם עדיין, אך תכנו פורסם כבר ע"י רפורטרים זריזים, ולקהל נודע שבוזבז חצי מיליון לירות בכספי העם בצורה הנפשעת ביותר.

הענין התחיל בזה שהסוכנות היהודית הפרה את החלטת הקונגרס הציוני, אשר חייב אותה לתמוך בכספיה ביזמה הפרטית בשטח הספנות. הכת השלטת החליטה להעביר לרשות ה„טרוסט“ שלה את „העסק השמן“ והוקמה חברת „צים“. בהנהלת „צים הושבו שני באי־כוח „סולל־בונה“ ושני באי־כוח הסוכנות שגם הם חברי ה„הסתדרות“. כיון שהכת השלטת מעונינת תמיד לשוות אופי „כללי“ למפעליה, וגם „לרתום“ הון פרטי בעגלת עסקיה, היא פתחה במו"מ עם חברות פרטיות, אך לאחר שלחברות הללו לא ניתן מקום בהנהלה, סירבו להשתתף. לחברה הצטרפה רק חברת „נחשון“ השייכת ל„סולל בונה“.

רצו ללונדון לחפש אפוטרופוס בריטי

חברת „צים“ החליטה שדרושים אפוטרופסים גויים. ומיהו אפוטרופוס טוב יותר מה…בריטים? ואכן נהל בר־כוכבא מאירוביץ משא־ומתן בלונדון בנוגע להקמת שותפות ורכישת ספינה שתפעל בקו־נוסעים קבוע בין חיפה ומרסל. במשא־ומתן השתתף גם ד"ר ווידרא מהסוכנות וד. רמז.

כתוצאה ממו"מ זה, נעשתה ההתקשרות הגרועה ביותר שיכולה היתה להעשות. „צים“ התקשרה עם החברה האנגלית „האריס את דיקסון“, חברה ממדרגה שלישית, ושאיננה מומחית לטיפול וניהול אניות בקוי־נוסעים.

„צים” והחברה הבריטית הקימו את חברת „קדם” וזו קנתה את האניה „קדמה”. האניה נקנתה אחרי בדיקה חיצונית בלבד, ומכונותיה לא נבדקו, מאחר שלפי תנאי המכירה אין לפתוח את המכונות לשם בדיקה (!) היה ידוע שבאניה פרצה פעם דליקה והיא הובאה ב־1945 ללונדון לשם תיקונים.

חברת „האריס את דיקסון” קבעה לעצמה דמי־עמילות גבוהים ביותר וקיבלה מידי „צים” את „הטיפול” המעשי באניה. אף מומחה אחר לא שותף להנהלה.

„קדמה” בתיקונים…

„קדמה” נגררה לאנטוורפן לשם תיקונים – שצריכים היו לעלות ב־65 אלף לירות ולהסתיים תוך 4–6 חדשים. כעבור שנה שולם סך של 280 אלף לירות.

בדרכה הראשונה של „קדמה” מאנטוורפן לא"י התרחשו המאורעות הבאים:

א) המקרר לא פעל – והיה הכרח להשליך לים בשר שנתקלקל, בשווי של 1200 לירות…

ב) באניה חלו שני קלקולים, ובמקרה אחד היא נעצרה בלב ים, בגלל לחץ הקיטור…

אך כל זה היה רק בבחינת התחלה. כל הפלגה מהפלגותיה הבאות היתה כרוכה בתקלות על גבי תקלות. ואז הוחלט להביא את האניה לתיקון נוסף. ואם לתיקון – למי יש למסור אם לא למספנה „משלנו” מספנת „עוגן” בחיפה השייכת ל„סולל בונה”? אמנם ועדת החקירה קבעה שבחיפה ישנן שתי חברות פרטיות שיכלו לבצע את התיקונים ביתר יעילות, אך „צים” שהשותף העיקרי בה הוא „סולל בונה” העדיפה, כמובן, את „עוגן”, השייכת אף היא ל„סולל בונה”.

„האריס את דיקסון”, הסכימה לאחר סכסוך לפטורי העובדים הבריטיים ולמנויו של הקפיטן מילר בתור רב־חובל.

אך כל זה לא עזר – אף לא תיקונים נוספים שנעשו באניה בגנואה. התקלות נשארו כפי שהיו, סיבתן האמתית איננה ידועה עדיין והפלגות סדירות אי־אפשר לקיים.

אנ"ש צריכים ללמוד את המקצוע…

הדו"ח של ועדת החקירה מגלה שבאניה „קדמה” הושקע עד כה סך של חצי מיליון ל"י.

בקטע אחר מתוך הדו"ח נאמר בין השאר: „היחס של „האריס את דיקסון” לתהליך תיקון האניה באנטוורפן מעורר לכל הפחות חשד רב. העובדה שהתיקונים עלו פי ארבעה ממה שחשבו תחילה וההעלמה השיטתית של העובדה הזאת מהחברים היהודיים שבהנהלת „קדם” נותנת מקום לכל מיני הרהורים. ואם נוסיף שהתיקונים באנטוורפן לא נעשו כהלכה ושהאניה עזבה את אנטוורפן במצב לגמרי לא מתוקן – הרי לא נשאר כמעט ספק באשמת „האריס את דיקסון”.

במקום אחר של הדו"ח נאמר: „אין לקבל את דעת אחד מראשי המנהלים, שדרכה של „צים” בספנות צריכה להיות כדרך היהודים בחקלאות בהתחלת יישובה של הארץ, דהיינו – להתחיל הכל מחדש וללמוד את הכל למעשה”.

כלומר: במקום לפנות למומחים שאינם מאנ"ש – מוטב לבזבז חצי מיליון מכספי העם ובלבד שאנשי ה„טרוסט” ילמדו משהו וה„עסק” ישאר כולו בידי ה„משפחה”.

הועדה שהיתה מורכבת מהתעשיין אריק מולר, עו"ד פנחס מרגולין, מנהל התכניון ש. קפלנסקי ואשר מזכירה היה העו"ד ג. צ'רניאק קובעת לבסוף שפרשת קדמה גרמה לבזבוז התלהבות ואמון מצד הציבור כלפי הספנות העברית. העדויות שנמסרו בפני הועדה מביאות למסקנות הרבה יותר חריפות.

---

"חרות", שנה א', מס' 43, 26 בנובמבר 1948, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספריה הלאומית.

עובדי האניה „קדמה” יצאו לתפקידם

הקבוצה הראשונה של „צות”, העובדים באניה העברית „קדמה”, יצאה ביום ו' מחיפה למקום המצאה של האניה – לאנטואֶרפן.

האניה שייכת כידוע לחברת „קדם”, והיא שותפת של „צים” – החברה העברית לספנות, ו„האריש את דיקסון”, חברה אנגלית ותיקה. „קדמה” תהלך בין מרסייל לחיפה ותסיע משאות ונוסעים.

לכבוד הקבוצה היוצאת לקבל את „קדמה” באנטואֶרפן נערכה ביום ו' ארוחת פרידה חגיגית בבית יורדי הים בחיפה. ד"ר נ. וידרא ברך את המלחים ועובדי שאר השירותים של האניה העברית ב„צאתכם לשלום” ודיבר על האפקים הנשקפים לספנות שלנו על תפקידו של הימאי העברי. א. הירש, בשם המלחים, הודה לאגודת יורדי הים על עזרת לחב' „צים” בהרכבת ה„צות”. היתה זו הצלחה רבתי מבחינה מקצועית וחברתית, של„צות” נכנסו מטובי הימאים העברים, – סיכם ק. ארקין, מזכיר אגודת יורדי הים.

הקבוצה הראשונה ובראשה רב המלחים דן גלעד,  יצאה ב„פרובידנס”. בעוד ימים מספר תצא הקבוצה השניה. בס"ה יהיו ב„קדמה” מ־80 עד 90 עובדים – קצינים, מלחים ועובדי השירותים.

---

"דבר", שנה עשרים ושתיים, מס' 6538, 19 בינואר 1947, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספריה הלאומית.

מה שקדם ל„קדמה”

לפני שלשה חדשים הונפו דגלים לאומיים בנמל תל־אביב ונכבדי הישוב הוזמנו להשתתף בטקס ההיסטורי של קבלת פני האניה הראשונה של חברת הספנות הלאומית. כבר בנסיעת־הבתולים ארעו תקלות. האניה אחרה לבוא ובדרך חלו בה קלקולים. היא עמדה להסיע מכאן את חברי הועד הפועל הציוני לציריך, אולם ברגע האחרון היה הכרח להעביר את הנוסעים בדרך האויר, כי התברר שהאניה לא תוכל לצאת למסעה במועד המתאים. לבסוף, כשהאניה הפליגה באיחור, הגיעה בקושי רב חזרה לארץ אחרי תלאות מרובים בדרך והוכנסה לתיקונים יסודיים במספנה של „סולל בונה” בחיפה.

הזנחה וחוסר ידיעה

מומחים לעניני ים וספנות, שבדקו את עניני „קדמה” (במידה שניתן לבדוק) קובעים על יסוד עובדות שהיתה כאן הזנחה, חוסר ידיעה וגישה לא־רצינית לעסק כה גדול וכה אחראי – ומכאן הכשלון. אנשים שיצאו מעל דפי העתונות באשמות קשות נגד הנהלת „צים”, שהיא חברת הספנות הלאומית, קבלו תשובה פסקנית מאד מאת מנהל החברה: „אין חברתנו – נאמר בהודעה לעתונות – מוסד צבורי, כי אם חברה מסחרית.

ועל כן, טוען המנהל, אין לדרוש שהחברה תגלה את סודותיה.

ואנו נזכרים שרק לפני כמה חדשים נקרא הצבור להתלהב להקמת חברת ספנות לאומית, וקרן־היסוד הזדרזה אז לעשות קפיטל מן ההתלהבות, ושליחיה עברו מבית לבית למכור גלויות עם תמונת „קדמה” ההיסטורית. המותר עכשיו להגיד: זהו עסק מסחרי רגיל ואל לצבור להתערב בעניניו?…

השתיקה המעוררת דאגה

עסק מסחרי? – אבל בהבדל אחד: אם עסק מסחרי פרטי בסך ארבע מאות אלף לירות נידון לכשלון, הרי זה ענינם של המשקיעים הפרטיים. אבל אם יש כאן חלק לא קטן (הנשמר בסוד) של הון לאומי, ואם החברה קוראת לעצמה בפרסומיה „חברה לאומית לספנות” ובתור שכזאת תובעת לעצמה זכויות מיוחדות – רשאי הצבור לדעת מה קרה בפרשת „קדמה”.

אם קיים עכשיו מוסד לבקורת בהנהלת הסוכנות, על המוסד הזה לחקור בעזרת מומחים בסתרי הפרשה הזאת.

על כל פנים השתקת הדברים רק מחזקת את השמועות סביב פרשת „קדמה”. לא נכנס כאן לבירור הצד הטכני אם אמנם רכשו בסכום הגדול אניה טובה או לאו, אם תקנו אותה כראוי באנטוורפן ואם בכלל צריך היה לפנות אל המספנה ההיא. נפסח גם על פרשת הסכסוכים עם העובדים ב„קדמה” ועל הסבל שנגרם לנוסעים בגלל הקלקולים בפריג'ידיר ובאספקת המים באניה ובגלל תקלות אחרות שנגרמו ע"י אדמיניסטרציה בלתי־יעילה. על הענינים הטכניים הללו ידונו אנשי המקצוע בעלי הנסיון, אולם יש לפרשם „קדמה” צד צבורי, שעליו צריך לספר.

האמנם חלוציות?

מר בר־כוכבא מאירוביץ, – שהוא בסוכנות מומחה כל־בו לעניני ים ודיג ותעופה, ובנין ומשכנתאות ועבוד שורה של מקצועות, – הסביר, ש„כל ההתחלות קשות” וצריך להיות סבלניים, שהרי זהו כיבוש ענף חדש. האמנם נעשה כאן מפעל חלוצי? האם צריך היה לשלם מחיר יקר כל כך בעד הכשרתה של מחלקת הים בסוכנות היהודית לעסוק גם בעניני אניות? כלום אין בישוב מומחים ובעלי נסיון בענף הזה, שעברו עוד לפני יותר מ־10 שנים את חבלי הלידה בהקמת ספנות עברית ועברו כבר את התקופה הקשה של ההתחלות והכשלונות? האמנם היה צריך להתעלם מעשר שנות יזמה פרטית בספנות, כדי לתאר את רכישת „קדמה” כמעשה חלוצי, ובנימוק הזה להצדיק א הכשלונות?

בגילוי־דעת לעתונות טען מר ב. כ. מאירוביץ, כי לפני יסוד „צים” פנו אמנם לחברות הספנות הפרטיות, אלא שלא יכלו להגיע אתן לכלל הסכם מפני שהללו תבעו לעצמן זכויות־יתר והיה חשש שמילוי תביעה זו ישמש מכשול לגיוס „כספים גדולים ממקורות שונים”. העובדות, שעליהן מעידים אנשים שהשתתפו בשעתו באותו מו"מ, סותרות לחלוטין את הטענה הזאת. כוונה של שיתוף–אמת בין הסוכנות היהודית וחברות הספנות הפרטיות – הם טוענים – לא היתה מעולם ולהפך: היתה כוונה לשבור את היזמה הפרטית ע"י הקמת „חברה לאומית”.

על מזבח אי־השתוף עם הון פרטי

אפשר היה למצוא מבין חברות הספנות הפרטיות בארץ שותפים בתנאים נוחים בהרבה מאלה שהוענקו לחברה בריטית זרה, שהיא בעלת 50% ממניות „קדמה”, כך שכל רווחי „האניה הלאומית” העברית מחציתם עוברת באופן אוטומטי לחברה הזרה. אולם, כפי הנראה, היתה מחלקת הים של הסוכנות היהודית נאמנה לקו של אי־שיתוף עם חברות הספנות המקומית, קו שציין אותה מראשית פעולתה.

אלמלא הקו הזה  לא היו מגיעים כלל לרעיון של הקמת „חברת ספנות לאומית”, שלפי עצם מהותה היא מתחרה בספנות הפרטית היהודית. יותר מזה: הקמת החברה הזאת עומדת בסתירה להחלטות הקונגרסים הציוניים. ב־1935, כשהקונגרס החליטו על הקמת מחלקת ים ליד הסוכנות היהודית, הגדיר בפירוש את תפקידה לעזור לחברות הספנות העבריות ולתת להן את כל הסיוע הצבורי והפוליטי (סובסידיות כספיות לא ביקשו כלל). ב־1937 שוב חזר הקונגרס על החלטה זו. אולם מחלקת הים לא עשתה דבר לקידום הספנות העברית הקיימת, וראשי חברות האניות הפרטיות טוענים אפילו, שהמחלקה הפריעה להם במאמציהם לבסס את הענף המשקי הזה.

תנאי מוסד לאומי…

רק במקרה אחד היה מגע בין מר מאירוביץ וחברות הספנות. הקונגרס, כאמור, דרש לעזור לחברות הפרטיות, אבל מר מאירוביץ פנה אליהן בהצעה שונה לגמרי – הצעה להקים „חברת ספנות לאומית”.

מר מאירוביץ, בגילוי הדעת שלו לעתונות, מוסר על מו"מ כזה בשנת 1943, אולם היה גם מו"מ קודם בשנת 1937. קונצרן גדול לאניות בהולנד היה מוכן אז להשתתף בסך 50,000 לא"י באחת מחברות הספנות העבריות הקיימות, בתנאי שגם הסוכנות היהודית תשקיע סכום מסוים באותה חברה. המשא־ומתן הזה נכשל, מפני שהסוכנות דרשה כתנאי מוקדם להשקעתה לחסל את החבר הפרטית הקיימת ולהקים חברה חדשה. היתה באותו זמן למחלקת הים של הסוכנות עוד הצעה אופיינית: להקים חברה ימית משותפת עם הקונצרן ההולנדי –בלי שיתוף עם החברה היהודית הפרטית…

כדאי לזכור עובדה זו כיום, כשאנו דנים על „חברה לאומית לספנות”, שבה משתתפת הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים וחברה אנגלית זרה. נראה שההישג העיקרי הפעם הוא שהצליחחו סוף סוף להקים חברת ספנות בלי חברה יהודית פרטית – ולשם התחרות בחברות הקיימות.

השקעת הון בלי זכויות הנהלה

המשא־ומתן על הקמת חברה לאומית לספנות בשנ 1934 היה כבר שלב שני. אז הגיעו הצדדים להסכם עקרוני ברוב השאלות ונשארה פתוחה רק שאלת הנהלת החברה. נציגי הסוכנות העמידו את השאלה כך, שעל החברה היה לתרץ מדוע רוצה החברה הפרטית לקבל חלק בהנהלת חברת האניות, שלתוכה היא מוזמנת להשקיע כספים. החברה הפרטית הסבירה, שהיא מחזיקה כספים של בעלי מניות, שלא הפקידו את כספם בידיה כדי שהיא תכנס לעסקים שאין להם כל דעה על אופן הנהלתם. יתר על כן: לא יתואר שעסקים מסחריים, הדרושים מומחיות מקצועית רבה, יתנהלו על ידי פקידי מנגנון שהורכב לפי חשבונות מפלגתיים־פוליטיים. ויצוין, כי דוקא אנשי הספנות הפרטית לא דרשו – בניגוד למה שהוסכם אחר־כך עם החברה הבריטית – זכות הצבעה של 50%. הם דרשו רק את זכותם בהתאם לחלקם בהון המניות. הם גם לא דרשו חוזה  ל־15 שנה (כפי שהוסכם עם החברה הבריטית) והיו מוכנים להסתפק בשליש הזמן הזה, כלומר: חמש שנים. הם היו מוכנים לשותפות שווה עם ה„הסתדרות”, מתוך מתן זכויות־יתר לסוכנות היהודית. מבחינת האינטרס הפרטי של החברה היה זה בודאי ויתור מרחיק־לכת.

חתימה בהולה, בלילה

המשא־ומתן הופסק למשך כמה חדשים, ופעם, באופן דרמטי במקצת, בלילה, הוזעקו אנשי הספנות הפרטית לישיבה בירושלים ונדרשו לחתום בו במקום על נוסח של חוזה שהוכן על־ידי היועץ המשפטי של הסוכנות. הנוסח הזה הזכיר רק במעט את „ההסכם בנקודות העיקריות” שהושג קודם בעת שהמו"מ הופסק. לפי הנוסח החדש יכולה הסוכנות היהודית לפרק את השותפות לא רק כעבור חמש שנים, אל אפילו כעבור ששה חדשים לאחר הקמת „החברה הלאומית” המשותפת. אמנם סכנה כזאת היתה צפויה במדה שוה לשני השותפים של הסוכנות, אולם השותף האחד, ה„הסתדרות”, בודאי שלא היה צריך לחשוש מפני „גט” מצד הסוכנות היהודית שהשמאל שולט בה. מה שאין כן לגבי חברה פרטית לספנות, שגם לפני כן לא האירה לה הסוכנות את פניה, ובניגוד לכל החלטות הקונגרסים לא הגישה לה את הסעד הצבורי והפוליטי.

היו באותה הצעת־הסכם גם נקודות אחרות, שלמעשה דרשו מן החברה הפרטית ויתורים ללא כל הצדקה. בעוד שנדרש מצדה אמון בלתי מוגבל לסוכנות, הפגינה זו חשדות מרובים ביחס לחברה הפרטית.

כך נכשל המשא־ומתן עם אנשי הספנות היהודיים בארץ, עם אלה שבמשך עשר שנים לפני המלחמה – ללא כל עזרה מצד התנועה הציונית וחרף הפרעות – היו חלוצי הספנות העברית, השקיעו מאות אלפי לירות בפיתוח הענף הזה, העסיקו מאות יורדי־ים וקיימו שרותי נוסעים ומשאות ללא הרפתקאות בנוסח „קדמה”.

גלוי אחד של שיטה רעה

קל מאד, כמובן, להשיב כיום על דברי הבקורת: „זהו ענין מסחרי ולא ענין צבורי”. אנו טוענים את ההיפך, ואנו מדגישים, שלא רק הצד הטכני ברכישת האניה ובהנהלתה צריך לעמוד לדיון, אלא הצד הצבורי שבכל הפרשה הזאת. הצבור, שבשמו השקיעו מאות אלפי לירות באניה אחת, רשאי לדעת את האמת על האניה הזאת ועל מה שקדם לרכישתה.

הבקורת אינה צריכה להצטמצם בפרשת האניה הזאת בלבד, כי לפנינו שיטה רעה של הנהלת ענינים משקיים־ממלכתיים. היום המדובר בפרשה מדאיגה בעניני הים, ומחר, חוששנו, יהיה המדובר על פרשה דומה בעניני תעופה, שאף היא מתבשלת בימים אלה בחדרי מחלקת הים של הסוכנות באותן הקדרות שבהן בישלו את פרשת „קדמה”.

י. גרומן

---

"הבֹקר", שנה י"ג, מס' 3656, 9 בנובמבר 1947, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספריה הלאומית.

* יעקב גרומן היה עורך עתון "הבֹקר".

Kedmah Comes In

Palestine Post Staff

Tel Aviv, Sunday. – With her decks festooned from prow to stern and a light of five Palestine Aviron Company's planes droning overhead, Palestine's firs port-war passenger liner, the Kedmah, steamed into the roadstead this morning on her trial run from Antwerp.

The ship disembarked 104 passengers and sailed at night with 84 passengers for Haifa. On Wednesday she is due to commence a regular fortnightly service between Haifa and Marseilles.

The Kedmah sailed from Antwerp, where she was refitted, and picked up a party of visitors in London, many of them delegates to the Education Conference in Jerusalem. In Marseilles refugees, including survivors from the Begen Belsen death camps, came on board.

The port here was decorated with flags and crowded with prominent citizens when the trim vessel, freshly painted white and trimmed in blue, came in, three hours later.

A delegation had earlier flown up to meet the ship in the Palestine Aviron Company's De Havilland, but the plane was unable to locate the Kedmah. The party included Mr. D. Remez, Chairman of the General Council of Palestine Jews (Vaad Leumi), Mrs. Goldie Myerson and Mr. Gruenbaum of the Jewish Agency Executive and Mr. U. Michaeli of the Aviron Company. The party returned to the port and were among the 300 visitors to board the vessel. Others included the Mayor, Mr. I. Rokach, the Vice Mayor, Mr. E. Perlson, Mr. E. Kaplan, Treasurer of the Jewish Agency Executive and Mr. J. Sprinzak of the General Federation of Labour.

The visitors were shown over the vessel by Jewish naval officers, looking smart in their fresh white British-type uniforms. The Captain as well as the Chief and 2nd Engineers are Scotsmen, the other 90-odd members of the crew being Jewish.

In the afternoon, Mr. D. Remez called upon American Jewry to help to develop Jewish air and steamship services between New York and Palestine. The American Zionist leader, Dr. Israel Goldstein, and Mr. I. Hamlin, the American Jewish Labour leader, promised their help when they return home.

The owners of the 3,504-ton ship are the Kedem Palestine Line Ltd, in which Messrs. Harris and Dixon, a noted British shipping company, and the Zim Navigation Company are equal partners. They hope to add a larger ship within the next six months if the Kedmah service is successful, and to operate a weekly service. The Kedmah was built by Vickers in 1927, and before the war plied the Far East route. Passenger accommodation is for 120 First class and 140 Tourist Class.

Exodus Captain

Among those  who came to watch the arrival of the Kedmah was Mr. Bernard Marks, the Captain of the Exodus 1947, who was detained in Haifa but released on bail.

He told a Palestine Post  reporter "She is one of the best little jobs sailing the Mediterranean these days," and he could understand the excitement of all the people present. "I have been on ships with all-Jewish crews before," he said, "but it must be a great thrill for them to serve on a Jewish vessel.”

---

The Palestine Post, שנה עשרים ושתיים, מס' 6469, 28 ביולי 1947, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אנית „קדמה” אחרה לבוא לנמל לונדון

טקס חנוכת האניה „קדמה” מחברת „צי"ם” בארץ־ישראל בלונדון נדחה היום מפני שהאניה נתעכבה באנטורפן ולא הגיעה למימי לונדון לפי המוסכם מראש. (סט"א)

---

הבֹקר, שנה י"ג, מס' 3560, 14 ביולי 1947, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.