ג. בויבסקי
מה קרה ל„שרה א'“
(מכתבים מן הספינה)
(סוף)
ושוב טעות טראגיקומית. ידיעות ראדיו בשעת צרה לספינות נשדרות לא במלים, אלא על־פי מורזה. ומצירופי הסימנים של מורזה עלה במקום „שרה א“ שמה של ספינה… יאפאנית: „אסאי“, המהלכת אי־בזה בים התיכון, אך לגמרי לא במקומות הללו ושום תקלה לא אירעה לה. התחוללה סופה. עד הערב נתעצמה הסערה עד מאד, דפניה וגופה של הספינה נחבטו בקרקעית, הפרקים נתפוקקו, המים, שכבר לא יכלו להם לא המשאבות המוכניות ולא משאבות היד, החלו להציף את פנימה של הספינה. הורדנו את כל התלמידים אל אנית־המשמר שבאה שוב. ספינתנו כבר החלה לטבוע. ובעצם, הכל צריכים היו לרדת, אלא שהמפקד סרב לעזוב את הספינה.
– אם כן, לא ארד גם אני.
– אני מצוה שתוריד את כל האנשים ותרד גם אתה.
– שומע את מצותך, אך איני מציית לה.
– אתבעך לדין.
– של רהב שר של ים? מושב בית הדין שלו לא נפתח עדיין.
עוד שלשה אנשים נשארו בספינה ולא ירדו. מבחינת החושן־משפט הימאי היה זה מרד ממש, אך עד שתשיגנו יד שומרי החוק, יטבעו הללו עשר טביעות, ואנו – לא כל שכן.
במשך הלילה שככה הסופה, אך הספיקה בינתים למחוץ את הספינה מחץ הגון. עם בוקר בא בסירה בא כח חברת ההצלה לחתום על חוזה עם המפקד. וכל אותה שעה שפודנו ומצילנו זה עמד על המיקח, בסמכו על העבודה הקשה ועל העדר מתחרים (משל לעמידה על המיקח עם טובע: הרי הבין הלה, כי לא בכדי סרב המפקד לעזוב את הספינה, משמע, כי יקרה היא לו מחיים, ומכיוון שכך – הרי בדין הוא לפשוט את העור), החלה הרוח להשתולל עד היותה לסופה חדשה. וכשנחתם החוזה – בתנאי שיילוק השקספירי – היתה כבר הסערה בעצם זעפה, וספינת „מצילנו ומושיענו“ לא יכלה להסתלק. מסביב „עלו שמים, ירדו תהומות“, נהם ושצף זידוני, הספינה נחבטה, כאילו הלמוה קורנסי־קיטור אלפי טונים משקלם! הקיצור: היתה מהדורה בזעיר אנפין של קץ־העולם. שיילוק נפל בפח. הסתכלתי בפרצופו המפוטם, שנתעוות מאימה ופחד, ונהניתי הנאה של נקמה.
הבארומטר ירד פלאים. כח הרוח היה בשיעור 9 „גלגלים“, אי־שם, סמוך־סמוך אלינו, עבר מרכזה של הסערה הגדולה. בחוף נעקרו משורש עצים חסונים, נפלו עמודי טלגרף ונתלשו גגות הבתים. מן היבבה ורעם הנפץ לא שמע איש את דברי חברו אלא אם כן צעק הלה צעקה גדולה. כדי להפיג מעט את „השעמום“ (הבטלה היתה הכרחית, לא היתה אפשרות ואף לא תכלית לשום מעשה) הקרבתי את איש־הביזנס המגושם אל צוהר התא של הקברניט והצבעתי כלפי החוף. אותה שעה פרח שם באויר מטוס משונה מתקופת האבן בצורת עץ אקליפטוס אדיר־קומה שנעקר משרשו. בשרו של „המושיע“ שלנו נעשה חידודין־חידודין, הוא ניסה למלמל משהו בשפתיו שהכחילו. פרצופו עורר בי גועל נפש ועזבתיו. ועכשיו אני מצטער על כך: אחר כך נתברר, כי מנוול זה עכב על ידי הראדיו את אניות־הגרר ליד האי אלבה: עד שיחתם החוזה…
לעת ערב נשתכך הים משהו. אנית המושיע הסתלקה ועזבתנו לאנחות. אני והמפקד פתחנו בקבוק הגון, נתנו פתחון־פה לגרמופון וגם ללבנו המר: אכן, שיחה נעימה היא שיחת רעים זו, שכמעט מובטח לך ש…אחרונה היא. וגם זו לטובה, שהבקבוק בית קיבולו שמונה לוגים והוא מיועד לשנים, והגרמופון – חי אלוהים, החיים הם במאי קולנוע נפלא! – מנגן את „שירת סולוויג“, ואחר כך לקול שיר הערש של הסועה המשתוללת מתכנס לו אדם במטה חמה ומהרהר בלבו מתוך „קורת רוח“, כי מחר לא יעירהו איש אל המשמר, וקודם לתרדמה הוא נושא עיניו בפעם האחרונה אל תמונת־אדם יקרה התלויה מראשותיו (הרי הימאים והפושעים הפליליים הם סנטימנטליים מאד). אך אודה ולא אבוש: איני מצטער כלל וכלל כי הבימוי של „הסרט הקולנועי“ שלנו לא הושלם ובדרך נס לא נשברה ספינתנו לרסיסים במשך הלילה. עבר עוד יום. ועוד לילה. והם היו שקטים יותר, ואחר כך, בבוקר הדור ונאה, באו אניות הגרר. הם הביאו משאבות לתוך מעונותינו המוצפים מים, הביאו פטורים (עבותות הספינה) של פלדה ו… ולא הועילו כלום.
אל הספינה בא אחד טונינו, טפוס, שקפץ מאיזה פילם של „שודדי ים“, בלתי מגולח, בפקרס מזוהם ובסודר משי אדום, – ולא היה חסר אלא זוג אקדוחים, וקרדום של ספנים.
– הרוצים אתם שנחלץ את הספינה מן השרטון?
– ואתה מה סברת? שהבהלנו אניות גרר ממרחק 80 מילין כדי לשוחח עמך על שלום סבתא שלך?
– איני סבור כך, אלא שסבור אני, כי אם לא תקרע את החוזה הקודם ולא תחתום על חוזה חדש עמי, אעזבכם לאנחות תיכף ומיד.
זו לא היתה כבר הנחת חרב חדה על צוארינו – היה זה משהו נחמד בגודל השפלות שאינה יודעת בושה. החוזה החדש נחתם כמובן, אך אם סבורים אתם, כי אחרי „סחיטה“ זו חלצונו מיד מן השרטון והעבירונו לבאסטיה, – הרי טעות בידכם. „גררונו“ שני ימים רצופים. ובלילה השלישי, כשהשתוללה סופה חדשה, פרשה לה אנית־גרר אחת פרישה של לא־איכפת־לי, והאניה השניה המתינה עד שעלה עמוד השחר וצפרה צפירה של אזהרה: „רדו מן הספינה, אני מסתלקת מיד“.
– הגם עכשיו תתעקש? – שאלתי את המפקד.
– גם עכשיו. אך עליך אני גוזר לרדת.
– אם לא תרד, ישארו גם אחרים. רשאי אתה לאבד עצמך לדעת, אך לרצוח אחרים חלילה לך.
יכולנו לקשרו בחבלים ולהורידו בכח, אך להוריד אדם „עקוד“ לתוך סירת־קיטור המרקדת על גבי נחשולים מתוך ספינה המרקדת לא פחות ממנה, לא היתה כל אפשרות. ירדנו. ברסוק אברים הגענו עד באסטיה ושלחנו סירת הצלה להוריד את המפקד בגזירת מנהל הנמל. גם סירה זו לא היתה מורידה אותו, אך מלחי הסירה עשו בתחבולה כנ"ל:
– אינך רוצה לרדת? טוב! ובכן, לא נסתלק מפה, אלא אם כן תרד אלינו או שהגלים ינפצו את סירתנו אל דפני ספינתך. הרוצה אתה להיות רוצח נפשות?
לעת ערב הובא המפקד לבאסטיה. והיום נגררה והובאה גם „שרה“. את מראה של שוקת שבורה זו יוכל לצייר רק אמן התאור של הקבצנים, בעלי־המומים והקטסטרופות, וליגע את הקורא בפרטים טכניים משעממים איני רוצה. ועל כן אומר רק זאת: על פרשה זו כבר אפשר לכתוב ספר שלם, אף על פי שהסיום איננו עוד. ואגב, נתברר, כי טונינו מן הסרט של הפיראטים הוא האיש ההגון היחיד מכל הכנופיה של „חברת ההצלה“. הנושא ראוי ביותר לקולמוסו של וואלס. רומן פלילי – – עם הפטרה מפתיעה. מראות רבים ושונים ראיתי בימי חלדי, בנסיונות לא מעטים נתנסיתי, אך רק עכשיו רואה אני איזה עגל תמים הייתי גם בשעה שחשבתי את עצמי לפושע וגם כשהתימרתי לגבור.
ועכשיו יושבים אנו במלון ממדרגה ראשונה, שלפי עדות בעליו נוהגים להתאכסן בו נסיכים ורבי המלוכות. משער אני, כי כוונתו לקברניטים אנגלים, שבכובעם נעוץ „כתר“. בשביל כח דמיונו של איש קורסיקא די גם בזה.
– ואולי היה זה המלך פוזול והמלכה פומארה?
– מה? איך אמרת? פומארה? מעודי לא שמעתי שם משפחה כזה בין מלכי מזרח ומערב. – הניד בעל־האכסניה “Ile de Bauate„ את כתפיו מנוד של מורת־רוח.
החדר במלון ערוך בהידור ובמותרות (דמי אש"ל – על חשבון חברת הביטוח!). אך נדמה לי, כי נוח יותר לישב שם, בבתים ההרריים הקטנים, הנראים במדרון. המדרון מכוסה עצי־זית ואורן. למעלה – עננים. ומאחריהם – בית מנזר עתיק ושפל קומה. „אוהבי הפרחים והחורבות“ שבנו עלו לשם לעת ערב. פרחים – ועוד הרריים! – היו שם בשפע (הרי פרוס של אביב עכשיו כאן!), ואת החורבות השחיתה יד הריסטברציה. אך היו שתים שלש איקונין מן המאה הט"ו וכמה פסלי עץ מעשה פיתוחים, אף הם עתיקים מאד וענודים ex voto של כסף וזהב: אניות, לבבות ועינים.
– מה טעם ex voto בדמות עינים דוקא? הרבים כאן סומים?
– לפעמים צריכים גם פקוחי העינים ללמוד לראות…
פסוק נאה. ויתכן, כי זקן קורסיקאי זה, שעיניו עיני עיט, הלוהטות מתחת לריסי השיבה, לא היה מעודו מן הזקוקים לסייעתא של מאדונה זו.
– והרי אין זו מאדונה כלל. אח, בני־אדם, בני־אדם! וכי יש כח למאדונה לרפא סמיוּת עינים? הרי זו סאנטה לוציה. היא הפוקחת עיני עורים ומידה עזרה ותושיה גם בהטרף ספינה בים.
– מה?!
– אח, בני־אדם, בני־אדם!
למחרת שקדנו יום שלם על „שפור“ האניה לפחות למראית עין. ולפנות ערב – עלינו שוב לבקש „פרחים וחורבות“. הלכנו ברחובות צרים, רצופים אבנים ירוקות, שילדים מגודלים (מהם גם בעלי שיבה) משחקים שם ב„ג'וּלים“ מישחק של להיטות יתירה. אך אין אלה גולות הזכוכית, שילדי ארץ ישראל משתעשעים בהן, אלא כדורים גדולים כשיעור תפוח הזהב.
מחלונות־הראוה של החנויות מציצות מקטרות שונות־מראה, ודמות נאפוליון חקוקה בכולן, כחוק ולא יעבור. פולחנו רווח מאד בקורסיקא עד היום. מלבד מקטרות – אקדחים לסוגיהם וסוגי סוגיהם, הסכינים המפורסמות למלאכת וונדטה. הקת שלהן עשויה עצם, ולדעתי ראויות הן בעיקר לחתוך לחם כדי מזונות משפחה גדולה, כל כך ארוכות הן, מסורבלות ושקטות למראה. אך על גבי הקתות חקוקה המלה "Vendetta" וקורסיקאי הגון לא יתיר לעצמו בשום פנים לרצוח את האויב בסכין מסוג אחר: לפי מושגי המקום הרי זו עבירה חמורה על חוקי הנימוס: לנו מוזרים כל הדברים הללו: וונדטה, „לסטים אבירים“, אירופיים בתו אירופיים שאינם יוצאים מפתח ביתם בלי אוצר־נשק בלום. כאן אין אלה דברים שבאופיריטה כלל וכלל. כאן זוהי מציאות. עוד לפני שנתים הטילו „לסטים אבירים“ אלה מס על העיר אייאצ'יו. עכשיו חסלו אותם. באורח רשמי. הוותיקים, זקני הדור, מושכים כתף בספקנות רבה למקרא הדו"ח של קציני המשטרה:
– וכי אפשר לחסל את קורסיקא?
אנו עולים בכביש המתפתל אל מעלה ההר. חורשות עצי אורן. יערות של עצי זית. שקדים. עת פריחה להם עכשיו. פריחה מעודנת. החמה גולשת כבר מאחורי הפסגות, וצללים כחליליים מוטלים על גבי העמקים. משם, מלמטה, עולה ערפל תכלכל, ובהגיעו אל מחצית ההר הרי הוא מווריד והולך. בתים שפלי־קומה, רעופים בלוחות צפחה גלמית. הם פרימיטיביים (כך רעפו את הבתים במאה העשירית) אך נאים מן הרעפים היקרים ביותר: בין הלוחות המחורצים האפורים־ירוקים תבהיק לפתע שכבת הנציץ בזיו של אבן־חן או תוצת, בלהט עינה של הלטאה, שלהבתה הירוקה של הזכוכית הוולקאנית. ריח השקד נודף והולך וריח חבצלת ההרים ונשימת עשב־אשתקד. צפרים, שקולן ספק קול הזמיר ספק קול העשבונית מסלסלות בשיחים סלסולי ערבית.
– הנה יגיע „ליסטים אביר“ ובידו טראבוקו וסכין של לחם.
– וכי למה דווקא ליסטים? אולי בת־מלכה מחורבותיה של הטירה ההיא, המאוכלסת ינשופים ועטלפים. דבר זה הולם יותר את התפארת.
II / 10
אמנם, לא חשבנו לשהות בקורסיקא ימים רבים. אך לפי החשבון שערנו, כי השהיה תמשך שבועים. הבוקר הודיעה לנו „חברת ההצלה“, כי מחר יגררו את „שרה“ לליבורנו. כמובן: מתאווה היא להפטר חיש מהר מן הספינה הרצוצה, כדי לקבל את שכרה, את „ליטרת הבשר“ שלה מידי חברת הביטוח. איני יודע מה עשו לחלק התתמימי של הספינה (לבדוק את הדבר אין שום אפשרות אלא אם כן יביאוה „לנמל יבש“, שאינו בנמצא בקרבת המקום אלא בליבורנו). ובכן, מחר – למסעות! וזהו המסע: הספינה גרורה, וההגה, נקע מצירו עד אין להמישו עוד. אם יגררונו – מוטב, ולא – גם כן אין לנו פתחון פה, ואף אם ישליכונו באמצע הזרם – אין עצה ואין תחבולה.
כשיצאנו מחיפה היינו 52 איש. למסע האחרון אנו יוצאים בס"ה… ששה: המפקד, אני, סגן הקברניט ושלשה מלחים. אין זה „רב עם“ כהדרתה הראויה של ספינת מפרשים שחצתה (שבע פעמים) את האטלנטיקה באלכסון ובספר היוחסין שלה רשומות שתי נסיעות מסביב לעולם… איך כתוב באותו שיר עממי: „עשרה אחים היינו… ונותרנו… וכו'..“
ואף על פי כן, סרט מצוין אפשר לערוך מכל אלה, „סרט מותח“, שהרצנזנטים יחרפוהו: „וכי אפשר שיקרו דברים כאלה?!“.
ומה יהיה אחר כך? אם יגררונו ונגיע לליבורנו, הרי משם… הביתה? יש זמר גרמני לתינוקות, ובו דברים אל חפושית האביב. שם מבשרים אותה בשורות טובות ונחמות, כגון שביתה היה למאכולת אש, שאביה נהרג, כדי לעוררה שתזדרז לעוף. אתמול קראתי בעתוני א"י, כי „פיניקיה“ טבעה. אני משער, כי גם „הבית הלבן“ שלי לא עמד בפני הסופות. הקיצור: „חפושית האביב, עופי עוף“…
אנו הולכים אל הספינה, להשלים את התכונה למסע, אחר כך נעלה בכביש ליטול ברכת הפרידה והדרך מעצי הזית, מן הארנים ומסאנטה לוציה: בעת שקיעה נראה מגדלה כלשון של אש אתרוגית, המשתרבבת אל מול העננים. הרי היא לפי עדותו של אותו זקן קורסיקאי – מטרוניתא של יורדי ימים. ו„שרה“ זקוקה לרחמים. אם כי – זה מופרז קצת. גם לכך אינה זקוקה כבר. התפלה „אל תשליכנו לעת זקנה“ לא הועילה לה. כי אף על פי שמבחינה יורידית עדיין חיה היא, הרי למעשה – שבקה חיים. ו… – זכרונה לברכה.
"הארץ", שנה כ"א, מס' 5654, 1 במרץ 1938, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 