א) במשך שלשת החדשים האחרונים הסתדרו ומסתדרות קבוצות של דיגים וספנים.
1) בסביבות יפו, על הירקון, בת 6 איש (גרים מרוסיה). את התקציב קבלו בהשתדלותנו בהלואה מהסקציה לחקלאות שע"י המשרד הא"י. קבוצה זו נגשה זה כשני חדשים לעבודה. מצבה עדין קצת דחוק, יען כי היא חסרה רשתות שהזמינו ממצרים, ועוד טרם קבלו. דגי הקבוצה נמכרים בשוק התל-אביבי ביפו.
2) בחיפה (בטירה) בת 5 אנשים. היא תגש לעבודה בקרוב. דגיה ימכרו בחיפה.
3) על הכנרת*) – קבוצה בת 12 איש. חושבים להוציא את הדגה שלהם למכירה ביחוד בשוקי ירושלים.
4) על נחק שורק (נבי-רובין), קבוצה בת 6 אנשים, הדגה של הקבוצה תמכר במושבות יהודה הדרומיות.
5) בחפצי-בה (על נהר-חדרה) דיג אשכנז אחד על חשבונו הפרטי. הדגה נמכרת בחדרה. יש לקוות, שעל ידו תוסד קבוצת דיגים.
6) 10 ספנים בתור חברים בקבוצת הספנים הערבים שביפו.
מהנסיון הצעיר שהיה בסדור הקבוצות באים לידי התוצאות הללו:
1) רק אחרי שהמכשירים הדרושים לקבוצה מוכנים הם ומזומנים, אפשר לגשת לארגן את חברי הקבוצה.
2) הקבוצה בזמן הראשון (ביחוד בימי סגריר) זקוקה לעזרה כספית זעירה.
3) כל קבוצה חדשה צריכה, עד שתתמצא בתנאי המקום המיוחדים, להתקשר עם דיג מקומי.
ב) האמצעי הכי טוב ומתאים, בכדי להכשיר פועלי ים ונהר עברים במקצועות השונים, הוא יסוד חות-ים מרכזית על חוף הים הא"י.
הברון גמס די-רוטשילד הסכים להצעתנו, שהגשנו לפניו, וקבע את אדמתו בטנטורה בבניניה בתור מושב לחות-ים זו וגם הבטיח להשתתף בתקציב של סדור החוה.
הבנינים, המרתפים וכו' שבטנטורה מתאימים ומספיקים בזמן הראשון לחוה ותקונם אינו דורש הרבה הוצאות.
בכדי לגשת לסדור העבודה בחוה זו צריך ק"כ, מנקודת מבט סניטרי, להביא את הבצה שבסביבתה, לתקן את הבנינים, להכין את חבר המורים ולהתחיל בעבודת הגנה של המשק החקלאי העוזר ע"י החוה.
ג) בכלל אפשר לצין התענינות מרבה מצד הקהל בעבודת המים ומכל מקום מבטיחים השתתפות.
מצוינת העובדה, כי הנהלת הגדוד האטלקי מסרה, אחרי עזבה את תל-אביב, את בנין העצים שלה לקבוצה שעל הירקון בתור מעון לדיגים, והפרדסנים העברים הרשו להעמיד את הבנין הזה על אדמתם שבקרבת הירקון.
גם המרכז לבעלי מלאכה עזר לקבוצה זו בעניני סדור.
מזקני הישוב ומגדוליה הביעו רצונם לקחת חלק אקטיבי בעבודות הנחוצות וגם השתתפו בהוצאות סדור.
מלבד הברון, הביעה הסקציה לחקלאות של ועד הצירים את התענינותה בתרבות המים והבטיחה לעזור בהתגשמות הרעיון.
הפקידים הראשים של יק"א בא"י הבטיחו את השתתפותם וכבר נשלחה הצעה בנידון זה לפקודת הראשית.
חשובה מאד גם ההשתתפות של „קפת הפועלים הארצי-ישראלית“ בתקציב כמו כן בסדור.
אחד מבעלי ההשפעה ובא-כח חברות לאומיות עבריות שברוסיה, החפץ בעלום שמו, הבטיח להמציא בכספי היהודים הרוסים אנית קטור מיוחדה לעבודת הים בשביל החוה.
גם צי המהנדסים וחברת התעשיה העברים שברוסיה, השורה כעת בא"י, התענין בשאלת תרבות המים והבטיח לעבוד לטובתה בין חבריו ברוסיה.
ביפו נסדרה הרצאה על הנושא „תרבות המים בא"י“ ע"י הסניף של „פועלי-ציון“ ובקבץ „האזרח“ נדפסה הצעה בנדון זה.
נעשות הכנות להוצאת קובץ ספרותי-מדעי באילוסטרציות לשם אנפורמציה ותעמולה כמו כן לרכישת ספריה מתאימה.
החלו בהכנות לקולקציה מדעית של הדגה ויתר פרי הים שבא"י. באו במשא ובמתן את המוסדות המתאימים אודות שליחות צעירים להתמחות במקצועות ים על מנת להורות אותם בחות-ים העתידה של רוטשילד.
באנו בקשר את דיגי סלוניקי וספניה העברים, את חברות שונות בצרפת, באנגליה ובאמריקה בענינים שונים של תרבות המים.
ה) ביחס להמשך העבודה בקרוב החליטה הועידה של אה"מ:
1) כי בכדי לברוא את האפשרות להמשיך בסדור קבוצות דיגה וספון וכדומה ובטפול הנחוץ להן, מוכרחים תיכף לגשת לסדור מחסן למכשירי דיגה וספנות השונים והחסרים בארץ; בלעדם אי-אפשר כמעט לסדר שום קבוצה חדשה ולבסס את הקודמות.
המחסן צריך להכין גם חמר ראשון: חוטים וכו' לרשתות, עצי בנין וכו' לסירות וכדומה, בכדי שהמכשירים יוכנו בארץ ועל ידינו.
2) להחיש ביסוד חות-המים ע"י הבראת הבצה הנמצאת בטנטורה בקרבתה, תקון הבנינים העומדים שם וכו'.
חבר המורים צריך להיות מורכב ממומחים למעשה וממורים לתיאוריה בעלי השכלה מקצועית.
ומכיון שבין תושבי הארץ אין מומחים כאלה ומן החוץ אינם בקיאים בתנאי המקום, לכן כבר מעתה מוכרחים להכין ולהכשיר את חבר המורים ע"י שליחת אנשים מתאימים לחו"ל לשם למודי התמחות.
אולי בגדודים הא"י ישנם צעירים מתאימים להתמחות במקומות הנ"ל ואפשר לסדר את התמחותם בעזרת הממשלה ולקמץ על תקציב מיוחד.
ו) בתור חברים בועידה הזמנית נכנסו שלשה חברים מהועידה המיסדת והוזמנו עוד שני חברים, אחד בתור בא כח הקרן הקימת ואחד בתור ב"כ הקפא"י, באופן ששלשה מחברי הועידה נמצאים בקביעות ביפו.
*) בטבריה ישנם כ-15 יהודים, ילידי המקום, העוסקים בדיגה ובמלוח דגים.
"ארץ ישראל" (ורשה), שנה ראשונה, מס' 3, 1 ביוני 1919, עמ' 16–17. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מוסר את תולדות הועדה לעניני הים ומציין את הסכנה הנשקפת עכשיו, כי אנשים זרים לרוח הפועלים ישתמשו בנסיון וברעיון וינצלוהו.
ד"ר מ. גורביץ
מרצה בהרחבה על תכנית העבודה:
שוכחים כלל, כי ארץ־ישראל היא מדינה ימית וכי לעבודת הים יש ערך לא פחות מאשר לעבודת האדמה. פנינו לבלומנפלד והוא הביע את דעתו שיש בזה ענין לקפא"י לעסוק בו. יש דייגים יהודים בחוץ לארץ (גרים בקוקז, סלוניקאים וכו'). בארץ אין לנו אנשים מוכנים לכיבוש המקצוע, ויש צורך ליצור קבוצה לשם הכשרת צעירים כאן במקום. סוגי עבודת המים מרובים הם: ספּנוּת, מלחוּת, הוצאת ספוגים, דיוּג והמצאת פרי־הים. מכל שטח של הים אפשר להוציא פי חמשה לעומת אותו שטח שביבשה. כל מה שיש ביבשה – יש כנגדו בים. מלבד איניציאטיבה ומדע דרושים לנו לשם כך אמצעים. אולי אפשר להשיג אמצעים מאת הבנקים. צריך ליסד בארץ ישראל חות־ים לאומית שתשמש חוה למופת. התכנית הוסברה באופן מפורט בחוברת ובחוזר מיוּחד. ההתחלה נעשתה, כידוע לכם. אדמה ובתים השגנו מהברון, שמסר לנו זכיון על חוף טנטורה על בניניו ועל 200 דונם קרקע שלו. האדמה דורשת יבוש.
לשם יבוש הבצות, תקון הבתים והשלמת חלקי העץ אשר נבנו, דרושים 60 אלף לירות. מחיפה קבלנו ידיעה מיק"א שהיא עוסקת ביבוש הביצות ושאחר כך תגש להקמת הבנינים, לסידור הנמל והדרכים. יש עוד להקים בית חרושת לבנין סירות ולתיקון מוטורים; לארגן את אריגת הרשתות; תעשית קונסרבים; קירור והקפאה – הנחוצים ביחוד בתנאי ארץ ישראל; דיג דגים; מלחוּת וספּנוּת; צלילה לשם דיוג הספוגים.
יש ליסד חוה מופתית שבה יקבלו הכשרה 60 צעירים, משש־עשרה שנה ומעלה. אין זה בית ספר, כי אם בית־מלאכה. שום עזרה ושרוּת צדדיים לא יהיו בחוה, וכל העבודה והשמירה תעשינה על ידי החניכים. 200 דונם אדמה צריכים לשמש בתור משק־עזר ליד חות־הים. הזבל לצרכי המשק – יהיה זבל ימי. המשק יתן מחיה לתלמידים. הירקות ישמשו גם לתעשית הקונסרבים. בקיצוּר – זה יהיה משק מעוּרב מיוּחד במינו.
האינונטאר לחוה כזו צריך לעלות בסכומים ענקיים. בארץ קשה להשיג את הכסף הדרוש. בחוץ לארץ קשה לרכוש את האימון. הדפסנו חוברת לתעמולה. בחוץ לארץ פורסמו ידיעות־שוא, והיינו מוכרחים לטפל בהכחשות. בישיבת הקפא"י באנו לכלל דעה ליסד חברת מניות גדולה. אך כיצד להבטיח את האופי הסוציאליסטי של החברה? מצאנו מוצא ליסד ועדה של ג' אנשים מומחים והעמדנו עליהם שני מבקרים – ממשרד העבודה (בלומנפלד) ומן המשרד הציוני (אטינגר). אך הם היו עסוקים מאד והוכרחתי לעבוד בעצמי. קבלתי לשם זה יפוי־כוח מהמבקרים הנ"ל. צריך הייתי, קודם כל, להשיג אלפים אחדים של פוּנטים. התחלתי לדרוש במקום כסף אינונטאר שונה (לבנין, לעניני מטבח וכו').
פנינו ל„בורד אוף פישרי“ של העמים הגדולים (אנגליה, אמריקה, אוסטרליה וכו') והם המציאו לנו אינפורמציה מקצועית רחבה. ממשלת אנגליה עזרה הרבה וקשרה אותנו עם המשרד הבינלאומי בקופנהאגן, אשר הבטיח להמציא לנו ספרות מקצועית, וכן התקשרנו עם ה„בורד אוף פישרי“ בואשינגטון, אשר הבטיח להעמיד אינסטרוקטורים ואת כל החומר הדרוש לתחית מי ארץ ישראל. הים התיכון נחקר יפה על ידי העמים היושבים סביבו. במאדריד התקיימה ועידה של באי־כוח העמים היושבים סמוך לים התיכון ונוסד משרד מיוחד במונאקו בנשיאות הנסיך.
פניתי במכתב אל הנסיך וקבלתי את תשובתו, שישמח מאוד לבוא אתנו בדברים ולעזור לנו. רוּפּין פּנה בענין זה לשטייניץ בגרמניה. שטייניץ הציע ליסד בחיפה תחנה הידרוגרפית פיסיקה־חימית. כמו כן יש לסדר קולקציה ימית, שערכה תעשיתי־מסחרי, וליסד עתון, שיקשרנו עם המדע ויסייע לחקירת המקצוע.
אשר לספּנוּת: היו לפנינו שתי הצעות: יסוד צי לאוּמי או חברת מניות. הרווחים הצפוּיים הם גדולים. דעתנוּ היא, שיותר רצוי צי לאומי. דרך בינונית היא חברת מניות. רכוּשנים פרטיים – היא הדרך הגרועה ביותר.
החלטנו להציע לשם יסוד החברה באנגליה את סעיפי התקנות הבאים, שאם לא יקבלו אותם לא נתאחד אתם:
א. הספינות מיועדות לשירות חופי ארץ ישראל לשם אימפורט ואכספורט סחורות והעברת עולים.
ב. כל העבודה צריכה להיות עברית. החברה צריכה לפתח ולחנך עובדי־ים עברים.
ג. השפה הרשמית תהיה עברית.
ד. המרכז – ביפו.
ה. הקרן היסודית 25 אלף פוּנט, המניות בנות 1 פוּנט, אולם אין מוכרים פחות מ־25 מניות.
ו. לכשימכרו מניות על עשרת אלפים פוּנט, מתחילים בקנית האניות.
ז. 10% של המניות צריכים למכור בארץ ישראל במשך שלושה חדשים.
ח. כדי להבטיח את האופי הלאומי של החברה, יש לארגן אותה לפי הדוגמה של המוסדות הפיננסיים הציוניים.
ט. לחברה יהיה דוֹק בחיפה.
– – –
ישיבת המשלחת ביום 28 בינואר 1920
משתתפים: ד. בלומנפלד, ח. פיינמן, א. ריבוּצקי, ד"ר מ. גורביץ.
ד"ר מ. גורביץ
(ממשיך את הרצאתו): הקפא"י היתה הראשונה אשר באה באמצעיה הקטנים לעזרת הפעולה. העבודה גדלה במשך הזמן. אוסישקין הציע לסדר מחלקת ים מיוּחדת בתקציבו הוא. אוּלם שום דבר לא נעשה חוץ ממה שעשינו אנו באמצעינו הזעירים. צריך להבטיח, כי גם להבא יסתדרו מפעלי־הים על ידי הקפא"י, כי המסדר הוא גם המשפיע. דברים חשובים מתעכבים בגלל חוסר פרוטות. הנני מציע שקפא"י תשתתף בהוצאה חדשית בסך 25 פוּנט. בחיפה עלינו להתחיל בעבודה מיד. יגשו להעברת מכשירי תעשיות מאירופה, ועלינו לקבל על עצמנו העברת המכשירים. נחוצות לשם זה סירות מוטור, המאפשרות את העבודה מבלי שנהיה תלויים במזג האויר. כשתהיינה לנוּ סירות כאלו תמסור לנו גם הממשלה העברת סחורות לאורך חופי ארץ ישראל.
כן נוכל להקים תנועה כזו גם בים כנרת ובים המלח. גם בדיוג צריכה קפא"י ליטול עליה את האיניציאטיבה. בשלוש ברכות שלמה שבין ירושלים וחברון נוכל לפתח פרית דגים. המומחה לדבר נמצא לנו כבר. המלאכה אינה דורשת התאמצות מרובה.
י. בן־צבי
אל לנו להבטיח למעונינים „הרים וגבעות“, כי הרווחים הגדולים מאניות תלויות בנסיעות חוץ. בקשר עם העליה העתידה אני מייחס חשיבות לחבוּר אניות גדול. נעבּד פּרוספּקט מפוּרט וניגש להגשמת המפעל. פועלי ארץ־ישראל לא יוכלו לבצע את הדבר בעצמם, ורק בעזרת כל הברית נוכל באופנים שונים להשיג את הכסף הדרוש. אשר לפועלי הנמל, צדקה הדעה שאלמנטים אלה הם ירודים מבחינה תרבותית. אולם יש לנו כבר אלמנט המוכן לשאת גם בסבל עבודה זו. בטבריה מצאתי כמנין אנשים המסוגלים לעבודה זו. בסאלוניקי כל מלאכת החופים היא בידי יהודים. לוּ יכלנו להביא את האלמנטים האלה הנה, כי אז היינוּ יכולים לגשת להעברת סחורות.
ענין ברכות שלמה זקוק עדיין לחקירה, אם ראויות הן, ויש עוד בריכות בירושלים שיש להכשירן לדבר. הדגה יקרה בירושלים ויש שוק למכירת התוצרת. גם בים המלח אפשר עוד להתחרות עם הערבי המוניפוליסטון, שריכז בידו את כל תנועת הסירות. אם נוכל לעבוד בים המלח ובכנרת, נוכל לסדר אנשים רבים בעבודה. על יד הנמלים חשוּב לסדר ישובים יהודיים, למשל בעזה. בדרך כלל, אציע ליסד ליד השכונות הימיות שכונות אינדוסטריאליות.
ד. בלומנפלד
אינני שבע רצון כל עיקר מעבודתה של ועדת המים. חברי הקפא"י שעבדו בועדה נוכחו שאי־אפשר להגשים את העבודה בכוחותינו המצומצמים. אין בכלל אמצעים בידי הברית, ובכל תעמולתנו לא נצליח לאסוף סכוּם הגוּן. יצא שאנו והקפא"י נמסור את כל מרצנוּ כדי לתת דחיפה לרכושנים להתחיל בעבודה זו. יתכן, שתפקידנו יצטמצם בארגון ובהכשרת האלמנטים שיעבדו אצל הקפיטליסטים ובשמירה שיתקבלו לעבודה רק פועלים מאורגנים בקבוצות.
בנוגע לטרנספורט – יש הצעה לסדר קואופרציה מאוּחדת של טרנספורט ביבשה ובים על ידי ארגון שרוּת מוטורי אל החוף ומהחוף. אל נדבר על תעמולה רחבה והוצאות גדולות, כי כול זה לא יצא לפועל. עלינו לזכור, כי רק אם נצליח לארגן את עובדי הים בקואופרטיבים נועיל להתפתחותה הסוציאלית של הארץ.
פנקס ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, תוספת ל"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3805, 30 בנובמבר 1937, עמ' 71. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
*) מחובר על ידי המהנדס ד"ר גורביץ וחבריו, הד"ר סלושץ והמהנדס קמינקא, שיסדו את הועידה „לתחית תרבות המים (ים נהר וחפים) העברית בא"י.
1. הישוב המימי.
המצב הגיאוגרפי של ארצנו העשירה במים, בימים פנימיים וחיצוניים ובנהרות, קובע מאליו את צורתו של הישוב שיהא לא רק חקלאי בלבד, אלא גם חפי, כלומר ישוב המתפרנס מהמים ותוצאותיהם ובעיקר ע"י ספנות ודיוג – ובכל זאת, כמה פרימיטיביים הם עדין גם שני המקצועות הללו בארצנו.
הספנות, – מי מאתנו אינו זוכר, למשל, את יום עלותו מהאניה לחף יפו? במשך הרגעים המעטים של ההעברה בסירה, מהאניה אל החוף, הן סבלו לפעמים הרבה יותר מאשר במשך כל ימי הנסיעה באניה גופה. הרבה מהעולים אבדו בשעה זו את כספם וצרור חפציהם, ואחרים זכו גם לטבילה קרה בים, ובכלל היו נתונים כלם בידי הספן הגס, שהיה מתעולל ומתעמר בנוסע ובפרט בנוסעת. מפני חסר דרכים מתוקנות זקוקים היינו לעבור באניה ממקום למקום גם בפנים הארץ, – מחיפה ליפו, למשל, – ושוב היינו נתונים בירידה ועליה בידי אותו הספן, הזכור לנו עוד מימי העליה הראשונה; והרבה, הרבה היו מוחים מפני כך על הנסיעה המהירה והנוחה שבספינה ובחרו להטלטל ימים ולילות באיזו עגלה שהיא, ובלבד שלא יבואו לידי חבוט⸗הים; ואם כי הועדים שלנו היו משתדלים בשנים האחרונות להקל על הנוסעים ע"י מנוי פקידים מיוחדים, שהיו יורדים לכל אניה הבאה, – אולם למרות כל אלה, לא השתנה המצב בהרבה לטובה, כידוע. גם בים הכנרת הנחמד כמה מאוסה ולא נוחה הנסיעה בו, ובימות החרף הרי גם די⸗מסוכנת היא.
כך הוא המצב בספנות.
והדיוג שבארצנו – מי מאתנו אינו יודע את החסרון והיוקר של הדגים גם בערי החוף? הדיוג אצלנו תלוי כלו במזג האויר ובמצב העבודה המשונה. חפינו בים התיכון המה שטוחים מאד וצריך איפוא להרחיק לתוך הים ולצוד משם, מה שאי אפשר לו לדיג הערבי, מחוסר סירה גדולה בעלת מכונה. ולפיכך יש שיעברו ימים וגם שבועות וכל דג לא יראה ולא ימצא גם בערי החוף. ובפנים הארץ יש עוד מקומות, שתושביהם כמעט לא ראו מעודם צורת דג חי. וחפי ים התיכון הרי עשירים הם בדגים: שם עוברים לפרקים גם דגי הקומבלר (פ'לונדרן) ובקרבת נחל השורק באים בכל שנה בימי האביב שירות של סרדינים המתאימים לעשית קונסרבים. וכמה מוזר הדבר שבשוקנו אנו, במקום השמן והדגה, משלמים אנו ביוקר בעד דג מלוח או מעושן או בעד קופסת קונסרבים הבאה מרחוק.
יוקר הבשר, הבא לרגלי התמעטות הבהמה בזמן המלחמה מפנה מקום רחב לשמוש בדגה.
וארצנו שוכנת לאורך חוף הים, ונהרות עוברים בה לארכה ולרחבה: בכל זאת המחיר הבינוני של הדגה אפילו בערי החוף שלנו עולה על המחיר הבינוני שבערי יבשת אירופה, למרות זה שהפועל היומי מקבל משכרת דלה והדגה הנה רבה בים ובנהר.
הדרישה לדגה היא גדולה פה בארץ ואפילו תושבי הארץ הערבים, המעטים מאד באכילת בשר, מחפשים תמיד אחרי הדגה: האקלים של ארצנו החם מתאים יותר למזון הדג מאשר למזון הבשר.
בסדור מתאים של הדיגה בארץ אפשר היה להשפיע על השוק ולהוריד את השער עד לאפשר גם לפועל את השמוש במזון דגים.
מה היא הדרך שתביא למטרה זו?
שיטות ומכשירים מודרנים, שתאפשרנה דיגה במדה רבה, יורידו את השער מבלי להזיק לעניני הדיגים, אלא להפך הם ישפיעו לטובתו, כי כמות גדולות במחיר נמוך יכלות להתחרות בהצלחה בכמיות קטנות במחיר גבוה.
השיטות והמכשירים הישנים דורשים עבודה מרבה בעבור תוצאות קטנות הערך, מה שמפקיע את השער, ולכן נמכרת הדגה במחירים גבוהים מאלה שקבעה הממשלה.
והרינו כ"כ זקוקים שירד מחיר הדגה, ביחוד כעת, בעמדנו על מפתן האמגרציה של המונים גדולים.
דאגת סדור האמגרציה מעמידה גם היא את שאלת הדגה במקום הראשון.
והנה, בשעת המלחמה הנוכחית, משהכיר הצבא הגרמני בעשר הדגה של ארצנו, נכנסו בהתקשרות עם קבלנים [י]הודים לעשית דגים מלוחים ומעושנים; ואפשר להודות כי תעשיה זו הצליחה ברבה. עובדה קטנה היא זו, אבל אי אפשר שלא תביאנו לידי מחשבה רבה. הנה זה כארבעים שנה שאנו עוסקים בישוב ארצנו, ומדוע לא הסחנו את דעתנו עד עכשו ממימיה? כיצד שכחנו, בשובנו להיות כאבותינו, עם אשר „לחוף ימים ישכון“ ולא „זכרנו את הדגה“, אנו עם הלויתן? והדגה הלא מקור מחיה היא לעמים רבים גם בימינו, ולמשל יהיה העם הפולני, שהתפרנס זמן רב אחרי כבוש פולניה ע"י הגרמנים כמעט אך ורק ע"י הדגה בויכסל. ביחוד כדאי לזכור את העם הנורבגי, (יוצר הספרות היפה המודרנית על הים ועל בניו), השואב מהים את מזונו הגופני והרוחני גם יחד. – ומימי ארצנו כלום אינם מסוגלים לפרנס עם שלם במקצועות שונים? ים המלח וחפיו לבד יכולים להעסיק אלפי ידים, האספלט, הקוֹרנליט (בשביל זבל), הברום, והעבודה והתעשיה של יתר מיני המלח השונים, הנמצאים בו ובקרבתו, הרי כדאים המה לפרק בפני עצמו בספר העבודה שלנו. וציד הספוגים ותעשית הצדף, שעד היום מונופולין גמור הם בידי הערבי הנוצרי שבסוריה, כלום אינם כדאים לתשומת⸗לב⸗שהיא?
וכשאנו חוקרים ודורשים לדעת, אם נעשה איזה נסיון מצדנו לעבודת המים, אין אנו מוצאים אלא נסיון אחד ויחיד של יהודי רוסי (ה' חפץ), שהתחיל בעשון ובמלוח של דגים בחיפה ע"י פועל רוסי. נסיון שלא עלה, מפני שהמומחה הרוסי עזב ויצא את הארץ בטרם שהספיק להכיר את הדגים המקומיים ולהסתגל אליהם, וגם הספקת הדגה החיה ע"י הדיג הערבי היתה שלא בסדר, מקושי החבור שבין הכנרת וחיפה. ואמנם – צריך להודות שבימי ממשלת התורכים כמעט שאי אפשר היה לעשות „נסיונות“ בארץ; אבל בכל זאת הרי עשינו כאלה בעבודת האדמה, ולמה זה לא נסינו את כחנו גם בעבודת הים? יאמרו: הגלות הרחיקה אותנו מן הים והנהר; אבל הגלות הרי הפרישה אותנו גם מהטבע החקלאי, ובכל זאת הרי התקרבנו לזה בארץ. ולא עוד, אלא שעבודת המים סוף סוף הרי מעסיקה יחידים מאחינו גם בארצות הגולה: דיגים יהודים, בעלי אניות יש ברוסיה ו„עושי מלאכה במים רבים“ נמצאים ביחוד בין אחינו הקרובים יושבי סלוניקוֹ. ולמה נשכחה ממנו עבודה זו בא"י?
אולם לא לבקש את הסבה לשכחה זו מגמתנו פה, אלא להזכיר את הנשכר, כי בא מועד.
כי הנה נגאלה הארץ מהמועקה התורקית, נגאלה היבשה ואתה גם הים והנהר, וחלום של חיים חדשים ואינסטנסיביים הולך ומתרקם, ומיד זכינו להפתעה נעימה על אדות יסוד חברת אניות יהודית, בהון יסודי גדול ברוסיה, ושמועות משמועות שונות באות גם על אדות הכנות ליסוד חברות דומות לזו במקומות אחרים. אין זאת כי האינסטינקט הבריא, שנשמר עוד בחלק מעמנו, הוא המורה לנו, כי לא רק מן היבשה, כי אם גם מן הים תבוא תחיתנו.
כן! עלינו לשוב אל הים והנהר. אנו צריכים לכונן ישובנו גם על המים ולהשתמש בכחם ובעשרם, כי רב הוא. ולא עוד אלא שישוב המים אינו דורש גם הוצאות כ"כ מרובות כישוב הקרקעי, כי כל מושב מֵיְמי מראשית הוסדו מתחיל מיד גם להכניס. וכדאי לשים לב, כי אותן המטרות, ששמנו לנו בישוב הקרקעי, ישנן גם בישוב המימי: הבראת צנורות הכלכלה הלאומיים והבאת הגזע הלאומי ע"י העבודה בחיק הטבע. העבודה בים מלבד שהיא מפתחת את שרירי העובד, כמו אחותה, העבודה החקלאית, נותנת גם אמץ ובטחון לב ע"י מלחמה תמידית וקשה בטבע הפראי. וכבר יש לנו דוגמא מזה; כי מי שראה את היהודי הספרדי מסלוניקו, אשר, בנגוד גמור לאחיו העירונים שביתר ערי תורקיה הישנה, התפתח בגופו וברוחו וזכה לשכלל גזעו עד שאין להכיר בו את הטיפוס הגלותי – הוא יוכל להבין מה הים עושה. וכדאי להזכיר כאן כי הספן, היהודי מסלוניקו הוא הוא שעמד באמץ רוחו גם בראש תנועת השחרור בתורקיה, לפרק עלו של עבדול⸗חמיד וסריסיו, בהתחלת המאה האחרונה.
יהודי⸗הים בא"י – טפוס חדש יהיה לנו, העתיד להשביח את גזענו בהרבה.
אולם בגשתנו ליסוד הישוב החדש הזה, ישוב המים, אנו צריכים להזכיר, שלא נגיע שוב לכל אותם הנגודים שהישוב החקלאי זכה למו, מפני שלא הקדים להכין פועל עברי הראוי לו, והריהו הולך ונעשה עדין עפ"י רוב בידי זרים. אל נא ניצור לכתחילה מצב אי⸗נורמלי כזה גם בעבודת המים. חברות יהודים לאניות נוסדות, ועלינו להתחיל מיד גם ביצירת הפועל היהודי, „עובד המים“. אניות העברים בשביל העם העברי תבנינה, ועלינו להכשיר את העם בשביל אניותיו, לבל יהפך ישובו לזרים ואניותיו לנכרים, לכשתעשה מלאכתנו רק ע"י אחרים בלבד.
2. אגדת המים
עבודת המים האמורה מסתעפת לסעיפים שונים, ומהם 1) הטכני – בנין סירות⸗דיגה, סירות⸗מסחר, סירות⸗טיול, החזקת סירות ותקונן וכו', 2) הטכני⸗באלוגי – דיגה וציד ספוגים, גדול מיני דגים ומלוחם והכנת קונסרבים, הכשרת שירי הדגה ופסלתה ועשבי⸗הים והנהר לזבול גנה ושדה וכו', 3) הטכני⸗מעשי – הכנת ספנים, מלחים וכו', 4) המסחרי – יצירת שוק פנימי וחיצוני לתעשית⸗הים, 5) התיאוריטי, – הפצת ידיעות הים, חקירות החפים, יסוד בתי ספר ימיים וכו'.
לשם תחית תרבות המים (הים, הנהר והחפים) העברית בא"י על ידי הלאמת הרכוש הטבעי והכשרת עבודה לאומית מתאימה נוסדת „אגודת⸗המים“.
עבודת האגדה היא גם חמרית וגם רוחנית. ועם גידולה והתרחבותה של האגדה יכולה גם העבודה להתגדל ולהתרחב לאין סוף.
העבודה החמרית יכולה להיות של יסוד חוות ומושבות ים ונהר, בנין נמלים בחפים, יסוד אגדות מסחר למכירת דגים ולתעשית מים בכלל, נצול המעינות המינרלים והחמים שבארץ, נצול מפלי⸗מים השונים להמצאת כח מניע, נצול העושר המינרלי, שבמימי ארצנו, סקול הנהרות והעמקתם לשם סלילת דרכים מימיות בפנים הארץ, סדור ברכות הים והנהר לשם גדול דגים וספוגים, השבחת הדגה, האקלמת מיני דגים זרים (גם זוללי הטפילים של הקדחת), תעשית קונסרבים, תעשית שמן דגים, תעשית צדף, שמוש בתוצאות הים לשם הכשרתן לעבודה חקלאית ועוד.
והעבודה הרוחנית, החנוכית-מדעית, גם היא כר נרחב לפניה, שאפקיו רחבים, כגון ספרית⸗ים ועתון מתאים פיריודי, יסוד בתי⸗ספר ימיים, סדור טיולים מדעים בים, סדור אקבריא בבתי הספר ובגנים, סדור אקבריון מרכזי לאומי, תערוכות וקונפרנציות לשאלות תרבות המים, תעמולה בא"י וחוצה לה בעבור התעשיה המתאימה, יסוד אגדות ספורט בים, קביעת פרסים, משלחת צעירים לשם התמחות לחו"ל, סדור עלית „חלוץ המים“ לא"י ועוד.
יד ביד את הדרישה להלאמת הקרקע ואצרות הטבע צריכה לעמוד גם הדרישה להלאמת המים (הים, הנהר והחפים) ותעשיתם.
אולם בה בשעה שעל שדה החקלאות אנו עומדים לפני העובדה, שמתקימים משקים פרטים על יסוד נצול זרים, תעשית המים עדין קרקע בתולה היא, שטרם נגעה בה הספיקולציה הפרטית, ובנקל אפשר יהיה מראש והתחלה לפתח ענף הכלכלה הלאומית החשוב הזה על יסודות של עבודה עצמית.
כדי להבטיח את אפיו הלאומי של תרבות המים עושים להם האיניציאטורים של הרעיון הזה לחובה, להעמיד את כל עבודתם תחת הקונטרולה של המוסדות הלאומיים, ולשם זה הזמינו להנהלה העליונה המצומצמת של כל העבודות את באי כח הקרן הקימת וקופת הפועלים בא"י.
האיניציאטורים מכירים, כי כל מוסדות האגדה: אנית למוד, בית ספר ימי, אקבריום וכו' המה קניני הלאום; האגדה אינה עוסקת בספיקולציה פרטית; היא מעמידה את עצמה ברשות החברה הציוניות וההסתדרות המרכזית הארצי-ישראלית; להם היא אחראית, להם, נותנת דין וחשבון, להם זכות הבקרת; לרשותם עובר רכוש האגדה כשהיא חדלה מהתקים.
השתתפות כל אחד ואחד במעשה ובכסף רצויה היא ומתקבלת בתודה, אבל המוסדות שיוצרו שייכים לעם כלו.
בתור חבר לאגדה מתקבל, כל מי שמשתתף למעשה להפרחת תרבות המים הן באופן ישר (דיג, ספן וכו'), הן ברכוש, הן באיזה אפן אחר.
3. חוות⸗מים.
רחבה הפרוגרמה, אך האגדה מתחילה, כמובן, בנסיונות לא גדולים. ראשית כל היא רוצה לארגן קבוצות דיגה וספנות בחפי א"י, ובכדי להכשיר אנשים לעבודת המים באופן מודרני ובמכשירים חדישים, נוסדה חות⸗מים, שתשמש בתור תחנת למוד ודוגמא למושבות ים ונהר. חוה זו, אפשר לקוות, תוכל להגיע לעמידה בכח עצמה וברשותה היא בזמן יותר קרוב משל מושבה חקלאית, הדורשת שנים של הכשרה כדי מתן פרי. חוה זו, כשתסודר על בסיס אקונומי מוצק, תוכל להשתכלל באופן אקסטנסיבי ואנטנסיבי ולקבל על עצמה לשלם את הכספים שישקיעו ביסודה.
מקום לחוה זו, מתאים באופן מספיק טנטורה העזובה, שיש בה גם בנינים גדולים ופנוים. המקום הוא על שפת הים התיכון בקרבת זכרון⸗יעקב, ומהיום שנסגר בית⸗החרשת, שנסה הברון רוטשילד ליסד שם – הוא נעזב לגמרי מאין יושב.
המקום הזה הנהו בקרבת חיפה, ששם יבנה הנמל הגדול;
המקום הזה הנהו באמצע הדרך בין הגליל ליהודה;
המקום הזה הנהו בעל נמלים קטנים, טבעים ושקטים הנחוצים והמספקים בשביל סירות החוה.
הרכבת טול⸗כרם⸗חיפה עוברת את המקום (תחנת טנטורה).
בבתים והמרתפים העזובים אפשר להשתמש לצרכי החוה.
בקרקע אפשר להשתמש לצרכי הגנה של המשק החקלאי, העוזר ע"י החוה.
(סעיף מקביל לחוה זו צריך להוסד על חוף הכנרת בקרבת שפך הירדן, בכדי לעסוק שם גם בדיוג, בגדול, בהפראה ובכבוש דגים של מים מתוקים (בכנרת יש מיני דגים, ,שאין בשום מקום, ובכלל דגי הכנרת הם מאותם המינים כדגי הנילוס). החבור התמידי בין שני המקומות האלה יהיה עד כמה שאפשר ע"י הרכבת מבין סמך וחיפה ומשם לטנטורה בסירות או ע"י הרכבת האנגלית החדשה. ולמען הבטיח גם חבור תמידי, שאינו תלוי בשעות ידועות, צריך לרכוש שני אוטמובילים. מקרים, בכדי לשמור על הדגה מקלקלול ע"י החום בשעת העברה).
החוה הדוגמתית של שתי קבוצות היא: קבוצה מסדרת וקבוצה מתלמדת.
הקבוצה המסדרת היא מרכבת משמנה מורים ומנהלי⸗עבודה מומחים למקצעותיהם, ואלה הם: א) מנהל כללי, המפקד על החוה ומסחרה; ב) ביולוג, בשביל למוד טבעי הדגים והעוסק בגדולם בברכות מלאכותיות, בהפראתם הטבעית והמלאכותית. בהשבחת המינים, בסדור אקבריום וכו'; ג) מורה⸗מלאכות⸗המים: הדיגה בסירות וע"י רשתות, הספנות הדרושה לזאת, ארג יד של רשתות, השמוש במפרשים וכו'; ד) מהנדס לבנין ותקון הסירות (מוטוריות וקיטוריות), המשאבות, בית החרושת ליתר המכונות הדרושות וכו'; ה) מנהל העבודות החקלאיות שבחוה: עבודת השדה הגנה, הרפת והלול – הכל בהתאם לישוב ימי–ההכשרה והשמוש שלזבל דגים וכו'; ו) כובש, ממלח ומעשן דגים וכו'; ז) נגר למלאכות הנגרות של הסירות והמשוטים; ח) אמן לתעשית הצדפים, כגון מסגרות לתיבות טואלט מצופות צדף וכו'. – לשמונת המורים והמנהלים הללו יצטרפו מורים⸗עוזרים ממדרגה שניה, פועלים שבבית החרשת, מנהל חשבונות, חובש (גם הוא רוקח) ופועלים חקלאים אחדים העוסקים אצל החוה בהספקת הצרכים הפנימיים שלה, מן הגנה, המחלבה וכו' ומפועלים זמניים בשעת רבוי העבודה.
הפועלים הטכנים, שתחת הנהלת המהנדס, וקבוצת המתלמדים היא של הדיגים, הספנים והעוסקים בכל יתר מיני עבודות המים; הללו לומדים את מקצעות הים והנהר השונים, בחלופים לפרקים, בכדי שכל אחד ואחד ילמד את כל מקצעות העבודה. ובימים הפנויים יוכלו החברים לעסק בבית בהכנת רשתות, בעבודת הצדפים וכו' וגם בגנה, במחלבה וכדומה, ואז גם אפשר יהיה להקציע זמן לקורסים תיאורטיים.
אלה הם אנשי העבודה, והנה גם הערות אחדות לעניני העבודה: החקלאות אצל החוה חשובה מאד בשביל הספקת הצרכים הפנימיים שלה. היבוש של הדגים ועבודם משאיר אחריו זבל רב. הזבל האורגני הזה הנהו טוב עד מאד בשביל השדה והגנה ויכול להיות גם למרעה יפה לבהמה הדרושה למחלבה; וחושבים, שלכל חבר מחברי החוה תנתן גם חלקת אדמה קטנה (עד 5 דונם בערך), באפן שהמשק הפנימי ימציא לו לעצמו את הירקות, פרי הגנה (בהשקאה) ותעשית המחלבה, הבהמות והעופות הנחוצים לו, ובמדה אפשרית אולי גם את הלחם הנחוץ.
שמן ומלח יש בא"י בכמות מספיקה ומחירם קטן, ביחס למחיר הקונסרבים הכבושים וקופסאות לקונסרבים, – במשך הזמן תרחש החוה גם מכונות לעשית קופסאות אלו, אך בזמן הראשון יביא קופסאות מוכנות, שתסגרנה שם ע"י בעל מלאכה מיוחד לכך.
הברכות שונות הן, גם בגדלן גם בעמקן. הכל לפי הדגה וטיב האדמה והן נמצאות בקשר⸗תמידי, ע"י פתיחה וסגירה, עם הים או הנהר. ותועלת הברכות היא שונה מאד; שם הדג יוכל להתפתח באופן רצוי (ע"י אכילה ושמירה) ושם הוא נמצא תמיד מוכן למכירה. ובה, בברכה, אפשרית ההפראה המלאכותית ע"י טכניקה קלה: מערבבים את החמר המפריא של הזכר והנקבה ומשיגים דור ולדות של 90% בו בזמן אשר ההפראה הטבעית של הדגה אינה נותנת יותרת מ⸗40%–50%, כי הרבה ביצים הולכות לאבוד. בברכות סגורות מגדלים דגים, שמתכלכלים רק מצנורות מים, ואלה מאפשרות את הגדול גם במקומות רחוקים מים או מנהר.
אולי אפשר יהיה לעסוק בנסיונות של גדול ספוגים בברכות מלאכותיות אצל הים.
בין המינים הסוריים מצטין ביותר המין הנקרא spongia molessima בעל רפוטציה עולמית.
הערבים עוסקים בציד הספוגים באופן פרימיטיבי: הם משליכים את עצמם לתוך המים בקשרם אבן אל גופם, צוללים על הקרקע, חוטפים את הספוג ושבים אל פני המים; בחטיפה הפזיזה הזו הם גורמים לקלקול הפרי. בשיטות ובמכשירים המודרנים אפשר להגיע לעומק יותר גדול כמו כן להשאר במים זמן יותר ארוך עד כדי לאסוף את הפרי באופן יותר פרודוקטיבי ומושלם.
אפשר לנסות גם בפרודוקציה ע"י ברכות מלאכותיות ולסדר צידה שטתית, כמו שנסו בטוניס, למשל.
החוה הדוגמתית וכמו כן המושבות האחרות, שתוסדנה אח"כ, תיסדנה להן חנות⸗משותפת למכור הדגים וחברת⸗מסחר מרכזית, שתדאג ליצור ולהחזיק שוק פנימי וחיצוני לתעשית מימינו. חברה כזו תהיה קרובה באופיה לחברת ה„כרמל“ וה„פרדס“, והיא תתענין גם בסדור התערוכות בארץ פנימה וחוצה לה.
עכשיו עומדת עוד לפנינו שאלת האנשים, מי ומי המסדרים?
בארצנו קשה למצא את האנשים המומחים לנהל ולהורות בחוה זו. לכן מוכרחים יהיו או להזמין בחו"ל את המומחים הנחוצים לדבר, או לבחר כאן באנשים הקרובים בכלל למקצועות הדרושים לחוה זו ולשלחם לחו"ל, למקומות המתאימים, בכדי להשתלם שם ולהתמחות כל אחד במקצועו. לשתי הדרכים האלו, – אם לסגל את המומחה שבחו"ל לידיעת הארץ וטבעה, השפה והאנשים וכו' או אם לשכלל את ידיעות המקצוע באנשים מא"י, שישולחו לחו"ל – דרוש זמן.
והנה, דעת מנהלי הישוב עד עתה היתה רק בעד הבאת מומחים מחו"ל, דרך, שמטעמים רבים וידועים, עפ"ר לא הצליחה עד הנה. עכשיו אולי כדאי היה לנסות את הדרך השניה, דהיינו, להשתדל לפתח מומחים מבעלי המקצועות היושבים בארץ ולשלחם לחו"ל לשם התמחות.
בכל אופן, המומחים, לכשיגשו לעבודה ויבחרו בנגרים, במסגרים, בנפח, ובעוזרים שלהם וכו' ובפועלים החקלאים ויתחילו בהכנת החוה והמשק העוזר, – אז, רק אז הם מתחילים לאסוף את המתלמדים. בתור מתלמד יוכל להתקבל כל צעיר בגיל המתאים, היודע עברית וחשבון בפרוגרמה של בית ספר עממי, בריא בגופו וברוחו, הרוצה להתמחות בעבודות המים, בחקלאות או בחרשת. לכשימצא לנחוץ, אפשר יהיה להזמין מסלוניקו גם ספנים ודיגים יהודים, ביחוד בזמן הראשון. בעיר זו, כאמור, עוסקים היהודים זה מזמן בעבודות הים והמה נחשבים לטובי אנשי הים. ואפשר היה לסדר גם הגירה קבועה משם לא"י.
אחרי שלש שנים עבודה בקירוב, עוזבים הפועלים, שהתמחו בעבודה ושיכולים כבר לעבוד על דעת עצמם, את החוה: מקבלים סירות, בית ואדמה על חוף הים וגם כל יתר האמצעים לתשלומים לשעורין ומיסדים מושבות דיגים קואופרטיביות חדשות עם ברכות וחניות⸗משותפות וכו', העומדות ברשות עצמן, על חפי הימים והנהרות – ובמקומם מתקבלים על החוה מתלמדים חדשים. לכשתגדל ההגירה אל הארץ, יוכלו להעסיק במושבות הים הרבה מאחינו הבאים מחו"ל – והמה „חלוץ הים“ יהיו לנו.
א. אניות⸗למוד.
ארץ ישראל, בתור מטרה לעליה דתית ומדעית, משכה אליה מדי שנה מאות אלפים תירים יהודים, נוצרים ומשלמים (לאחרונים ארצנו משמשת גם בתור תחנה בדרכם לערי הקדש מיקה ומידינה).
אין יסוד לשער, כי התנועה הזו תחלש אחרי המלחמה, – להפך, תנאי הארץ החדשים יסירו מדרך הנוסעים מעצורים רבים ויקלו עליהם את בקור המקומות, שקשה, או כמעט אי אפשר היה להגיע אליהם.
ומה שנוגע למסחר, הרי ארץ⸗ישראל, שהיא פתח מארופה לאסיה, תשמש בתור המחסן הגדול בחלוף הסחורה הבין⸗לאומית שבין המזרח והמערב.
אלה המה הגורמים הכללים, המעמידים במדרגה חשובה את תנועת האניות בחפי ארצנו ולאלה נוספים גם גורמים יהודים ספיציפים: ארץ⸗ישראל בתור מקלט לאומי לעמנו תמשך אליה הגירה של מיליוני יהודים מכל ארצות העולם.
תפקיד היהודי בתור סוחר, מְתַוך, יהיה ביותר בולט במסחר הבין לאומי הנ"ל. ובכלל, עמנו, המפוזר בהרבה מרכזים, יותר זקוק לתנועה מעם אחר, מרוּכז, בעל מטרופוליה אחת.
לא לחנם אמרו, כי קשה לקבוע היכן הוא רוב היהודים, הבמצב של ישיבת קבע ואם במצב של תנועה.
לפני המלחמה הגיע עד 5000 מספר הנפשות, שהתפרנסו מחפי ארצנו. הכנסות ההובלה הרבות משתמטות מידינו, ועלינו איפוא לרכש, את עמדתנו הראויה לנו בענף זה.
תקון האניות לפני המלחמה כמעט שלא תפש שום מקום בארץ, מפני שהנמלים לא היו מסודרים. אולם יחד את בנין הנמלים הטובים יהיה מקום לתקון אניות. בפרט שהנמל בחיפה עתיד להיות ענקי, שם בודאי יהיה גם מקום לבנין אניות.
חפי ארצנו הצטינו כבר בימי קדם (צור, צידון, פלשת ועוד) באניותיהם ובהובלה, כפי שידוע מדברי הימים. עלינו לחדש את ימיהם כקדם. אנו צריכים מיד לגשת לפתח את מקצוע המלחות במובן הרחב של המלה ובתור המשך טבעי לחות⸗המים אנו זקוקים לאנית⸗למוד.
(בתור השלמה לחבר המורים של החוה הנ"ל יהיה דרוש קפיטן לנהל את האניה ולהורות את תורת הנבטיקה).
5. בית הספר הימי.
החוה הדוגמתית והאניה הנ"ל גם יחד מכינים פועלי⸗ים עברים בא"י. אבל אנו מוכרחים להעמיד את עבודתנו על בסיס מדעי בהתאם לתנאי הארץ המיוחדים, לשכלל את העבודה ע"י חקירות מתאימות ולעמוד תמיד על הגבה הדרוש של הטכניקה המודרנית.
יחד את העבודה המעשית צריכים אנו לחבר עובדים בתיאוריה, אי לזאת עלינו ליסד בית⸗ספר ימי בזמן אחד עם פתיחת העבודה בחוה ועל האניה.
בית הספר הימי ישלים בתיאוריה את המעשה בחוה ועל האניה.
בית הספר יהיה מקצועי, והמדעים הביולגיים, הטבעים, המתימטיים, הגיאורפיים וכו' ילמדו בצביון ימי, בתשומת לב מיוחדת לתרבות המים.
מטרת בית הספר לא תהיה רק להוציא לעולם בעלי תעודות, אלא להכשיר צעירים, שיוכלו להועיל בתחית תרבות המים.
"ארץ ישראל" (ורשה), שנה ראשונה, מס' 2, 1 במאי 1919, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בחודש מאי 1914 נפגשתי עם יצחק ברגר ז"ל בחיפה ושם נדברנו לחולל תנועה ימית עברית. המנוח קיבל עליו לייסד בשובו לרוסיה חברת ספנות רוסית–א"יית להובלת משא ואנשים ולהחסנה. מתוך הרווחים של החברה היה צריך לפי התכנית להפריש סכומים להחזקת בית־ספר ימי עברי קשור עם התכניון. עלי הוטל התפקיד להתכונן ליסוד בית־ספר ימי נורמלי בחיפה בשם „זבולון“, לשיט ולדיג ולצרף לזה במשך הזמן גם תעופה.
החלה המלחמה העולמית. בחזית באר־שבע נודע לי כי ברגר הצליח לייסד חברת אניות „זבולון“ בעיר חרקוב. הבּוֹלשאֶויקים חיסלו את המפעל.
תנועת העבודה וועדת המים
עם כריתת ברית השלום יסדתי בתל־אביב את „ועדת המים“ ביחד עם הח' ב. קטינקא וש. סלושץ, תחת פיקוחה של קופת הפועלים הארצישראלית (הקפא"י), בהשתתפותו הפעילה של הח' ד. בלוך־בלומנפלד. כל תקופת קיומה עבדה ועדת־המים בסניף הימי של תנועת העבודה המאוגדת, אם כי הקפא"י נתנה לועדה חופש פעולה בקשר עם מוסדות ואישים שונים מכל הזרמים והחוגים.
ועדת המים הוציאה לאור קונטרס על תכניותיה ופעולותיה שהיו דומות במידה מפליאה להכרזותיה ופעולותיה של הליגה הימית העברית של עכשיו. לימין ועדת המים התיצב אז גם, מר מ.אוסישקין (בשם ועד הצירים). בענינים אחרים עזר ל„ועדת המים“ גם „הפועל הצעיר“ ע"י החבר צבי ליברמן.
בזמן ההוא הגיעה לארץ משלחת הפועלים העברים מחוץ־לארץ מורכבה מהחברים: ז. רובשוב, א. ריבוצקי, המנוח נ. סירקין ז"ל וניר. אני הרציתי לפניהם על נחיצות היקיצה הימית. הדיונים נמשכו גם אחרי כן, כאשר הוחלט לייסד את „חברת אסדות וספנות חופית“, בהנהלת החבר ריבוצקי. בדיונים הללו השתתפו לפעמים החברים ד. בן־גוריון, בן־צבי, ר. ינאית. שנים הראשונים עוד המשיכו אז את שירותם בגדוד העברי והיו מופיעים בישיבות במדיהם.
בימים ההם בנו אנשי קואופרטיב נגרים עברי ראשון ביפו את הסירה העברית הראשונה „עמליה“ על שם תלמידה קטנה שטבעה בימה של תל־אביב.
ב־5.10.19 יצאתי עם המנוח צדקסקי ז"ל לימה של תל־אביב לדוג ב„חבל־חכות“ ובו בחודש מסר לי ג'מס רוטשילד בשביל ועדת המים זכיון על חוף טאנטורה, על בניניו ועל 200 דונם קרקע שלו בשביל כפר דייגים.
ש. בן־ציון כתב אז, לפי בקשתנו, את שיר הים הראשון. ועדת־המים יסדה אז את קבוצת הדייגים הראשונה מבין הגרים שעלו מאסטראכאן. למטרה זו קיבלתי מאת י. ל. גולדברג ז"ל 20 לא"י.
עלינו חמשתנו
מדבר חולות הבדיל אז את תל־אביב הקטנה מהנהר שלה. רוב התל־אביבים רק שמעו על הירקון ורק מעטים ראוהו. סירה ורשת רעועות ומעט כלי בישול היה רכוש הקבוצה. למרות השמירה של 4 חברי הקבוצה נגנבו ע"י הדייגים הערבים, שכנינו, לאַט לאַט כל מכשירינו, ואפילו חלק מהבגדים. בימים ההם היה ראש „נמלי ארץ־ישראל“ המיור ג'ון, מיחידי חסידינו בצבא הכיבוּש (בגלל זה הוּכרח אחרי כן להתפטר). בהזמנתו החילותי בחקירה איכטיולוגית והצלחתי לסדר את האוסף הראשון של דגי חופנו. האוסף הזה היה מייפה את המשרד של „ועדת המים“.
ב־5.7.1920 הגיעו מרוּסיה דרך קוּשטא קצין הים היהודי הראשון, הוא הקפיטן ז. פרנקפורטר ואז החלונו לחפש דרך ליצור צי עברי מסחרי. בהוראות הקפא"י הגשנו בקשת רישום ה„חברה לאסדות וספנות חופית“ ומעצם ידי הגנרל בּולס הידוע קיבלתי את הרשיון.
הדפסנו מניות. הקולונל מרגולין הרשה לי לנאום לפני אנשי הגדודים העברים במחנה בסרפנד, ומיד קנו הם מאות מניות. חייל מזויין ליווני עד משרד הקפא"י ולשמחת החברים מסרתי את המזומנים הראשונים.
„החלוץ“
החברה רכשה את „החלוץ“, ספינת־המוטור הראשונה. היא היתה שייכת ליהודי תל־אביבי, ה. ליפשיץ, נבנתה מאַסחה (סירת משא) ערבית בחיפה ע"י צירוף מוטור מדמשק בידי המכונאי בן־אברהם (כעת עובד במדלה על מזח תל־אביב). במשך זמן ארוך משכו את הספינה המון ערבים בחבל ארוך מהחולות של החוף אל הים. הקברניט היה ערבי, המכונן הראשון, ה. קפלן (כעת בחיפה) ו־2 הספנים העברים הראשונים: יוספיהו, חקלאי (מעובדי בנין המזח בת"א) וירמיהו הלפרין (בנו של השומר מיכאל הלפרין ז"ל, כעת ראש המחלקה הימית של בית"ר וממייסדי בית הספר הימי בציויטהויקיה (איטליה). מנהל החברה היה א. ריבוצקי, (הסופר, כעת בניו־יורק). כאלפיים מניות נשלחו למכירה לניו־יורק. המניות אמנם נמכרו במזומנים, אולם הכסף לא הגיע לארץ. „החלוץ“ הובא לנמל יפו וכאן הוחנה חנוכתו בנוכחות נכבדי הישוב ובראשם מ. דיזנגוף ז"ל. „החלוץ“ למרות מגרעותיו החל בשירות קבוע בין החופים. „החלוץ“ מילא אז גם תפקיד מיוחד חשוב לאין ערוך: בפרוץ הפרעות הראשונות, לא היה לישוב שום פתח בארץ כדי להתקשר עם חוץ־לארץ ולהודיע על המתרחש. היחסיםבין המצביאים הבריטיים והצרפתיים היו מתוחים, קרבות התנהלו בגבולות הצפון בין הצבא הצרפתי לצבאות הבלתי ראֶגולאַריים של הערבים. לים לא היתה לנו גישה. אז קיבלו הספנים העברים של „החלוץ“ הוראה דחופה להפליג לבירות. הם מילאו את חובם בהתלהבות ובמסירות, למרות חוסר נסיון ולמרות מעשה סבּוֹטאַג' ע"י הקברניט הערבי, אשר פתאום הסתלק, אחרי שהניח שרשרת ברזל כבדה על המדחף. בפעם הראשונה נוכחנו בעליל, כי אין לנו תקומה בלי פתח ימי. אחרי שעבר „החלוץ“ שנית לידי הבעל הקודם עלתה הספינה הראשונה הזאת על השרטון בחוף יפו.
בתקופה ההיא הורגש בכל העולם מחסור רב בספינות: היתה הפקעה בשער דמי ההובלה. בארץ־ישראל דנו ע"ד יסוד חברת אניות להובלת הדרים. בדירתו של א. ברלין ובנוכחותו היו התייעצויות שסודרו ע"י ועדת־המים: ה"ה טולקובסקי, יעקובסון, גורדון, ליבונטין היו בין הפעילים. ז. פרנקפורטר היה היועץ הטכני. מחיר האניות היה מופרז והענין נדחה (20.1.20) בדיונים השתתפו גם שיינקין ז"ל, בצלאל יפה ז"ל, י. גולדברג ז"ל.
ב־1.3.20 הגיע לארץ מסאַלוניקי הדייג שלום אשכנזי יחד עם בני משפחתו, אחרי משא ומתן ארוך בין ועדת־המים, בהשתתפות פעילה של „הפועל הצעיר“ (צבי ליברמן), התיישב אשכנזי בחוף יפו, וזה גם גרם לכשלון הנסיון, כי הערבים מיררו לו את חייו, ונמל אחר מתאים עוד טרם היה בארץ.
ביום 3.1.20 שלחו ציוני קוקז מכתב לועדת המים על רצונם להעביר לארץ־ישראל את יורדי הים שבעדתם. י. טרומפלדור ז"ל היה אז בתל־אביב. ערבים שלמים היינו דנים אתו על סידור עליה זו, כי הוא התכונן לנסוע לרוסיה בעניני „החלוץ“. אולם פתאום עלה לתל־חי.
ב־12.2 אותה שנה היה גם הנסיון הראשון לייסד קלוּב שיט ע"י ועדת־המים בהשתתפותם של ד"ר פוחובסקי ורעיתו, מ. דיזנגוף ז"ל, ד"ר ליבונטין ואשתו, צ. נשרי, המהנדס חיסין, שליזנגר ואחרים.
בימים ההם הגיע לארץ הקפיטן א. בויאֶוסקי, רוּסי, שברח אז מהבולשאֶויקים, שדנוהו למות בתור אציל בעל נכסים רבים. מאז ועד היום אין אף פעולה ימית שלא היתה ידו בה. אין מי שישווה לו בהבנת ימנו בכל המובנים. הוא פירסם מחקרים שונים על אפשרויות שונות בתעשיה הימית הארצישראלית. בהשגחתו ובעצם ידיו נבנו סירות מפרש ומוטור לשיט ודיג. הוא גם היה מהפעילים הטכניים היותר מסוחרים בהקמת „זבולון“ ובתור מורה ב„זבולון“ היה מופיע בזמן לשיעורים מכל פינה בים ששם היה עובד.
נסיונות דיג
משרידי הלגיונרים העברים הופיעו הצעירים ליפשיץ, לונץ וזובוב וייסדו קבוצת דייגים בעתלית בעזרת ועד־הצירים. הם הצליחו בעבודה, סבלו מהקדחת ולא רצו לעזוב את המקום, עד שהמחלה נצחה אותם.
נ. סוקולוב ז"ל היה בזמן ההוא במונאקו. ענין את התחנה ההידרוביולוגית המרכזית לחקירת הים התיכון במאמצינו, ולפי המלצת ההנהלה הגיעו לחופי ארץ־ישראל בפעם הראשונה 2 סירות מחקר שנשלחו למטרה זו מתחנת חקירה איטלקית.
נשיא ההסתדרות הציונית בראנדיס ביקר בארץ־ישראל. הוא התענין בעבודתנו בחיתוליה. י. קזמן ז"ל מההנהלה־הציונית ופקיד במחלקת החקלאות והדיוג בארצות־הברית השפיע על מנהלו בממשלה עד כי זה האחרון הציע, אחרי הרפורט שקיבל מועדת המים באמצעותה של ההנהלה הציונית את שירותו ל„פיתוח הדיוג הציוני“ והוא היה מוכן לעלות לארץ למטרה זו. בינתיים הסתלק בראנדיס מהנשיאות. ועדת המים קיבלה הצעה לשלוח איש לארצות־הברית, בכדי להסתכל שם וללמוד מה לעשות בארץ־ישראל. אני התנדבתי למטרה זו. ועדת־המים הפסיקה את עבודתה, ובעוד שנים אחדות, כפי שיתברר למטה, בשובי מאמריקה יסדתי את „זבולון“ ואת „האגודה הימית“, הנקראת כעת „אגודת יורדי ים זבולון“.
בינתיים נוסד גדוד העבודה. קבוצה אחת שלו החלה בדיוג בים כנרת. אמנם הצליחה לדוג דגים, אך שוק לא היה להם, כי החוכר התקיף של שלל הים נלחם בקבוצה בכל יכלתו. התחבורה היתה אז רעה. (זה היה גם גורלה של „קבוצת לב“ ב־1922). הופיע ממצרים ה. אשכנזי, בעל סירות דיוג וקיווה לפתח דיוג עברי ביפו. אבל הוא התחיל בעבודה זולה. הדייגים הערבים הביטו בעין רעה על העסק החדש. ביום בהיר אחד מצא את הרשתות מקולקלות, ושב מצרימה.
ב־1922 עלתה לארץ ביזמת ההנהלה הציונית קבוצת „דייגי־פינסק“, שאולי היו מתאימים לדיוג באגמים השקטים, אולם כאן לא הצליחו.
למרות הכשלונות יש לציין את שנת 1922 כשנת מיפנה לטובה במקצוע זה. אותה שנה הופיעו בארץ המלטאים (איטלקים) והם החלו בשיטת הטראל. להם היו סירות בעלות קיבול יותר גדול מהנהוג עד כה (עד 100 טון בערך). הם היו מתרחקים מהחוף עד 10–12 מילים ימיים. כל קבוצה שלהם היתה עובדת באופן מקביל לחוף וכולן בבת־אחת. באו בבת אחת קבוצות אחדות. הם עובדים אמנם הרבה שעות ביום, בעיקר בתקופות ידועות, אבל הנם מרויחים יפה.
לולא הצעקה שהרימו נגדם הערבים בלי ספק היה מספרם גדל. הממשלה הגבילה את מספרם.
השפעת הצלחתם היתה רבה. מני אז עברו גם נסיונות היהודים לשיטת הטראל, שדורשת השקעה לא פחות מ־1200 לא"י לכל קבוצה, למרות שהמלטאים היו מעריכים את השקעתם הם ב־800 לא"י בערך.
המתחילים אצלנו צריכים לחקות את דרכי המלטאים לפני שיכניסו שכלולים, שאולי לא יתאימו.
לא הצליח הנסיון של מר זכס מאמריקה, אשר הביא אמנם כלים בסכום של 1500 לא"י (ספינת מוטור „הרברט סמואל“ ורשתות טראל), כי הסירה והטראל לא התאימו אחת לשניה (1923).
לא הצליח גם הנסיון של ה„סילקוט“ ב־1924. למרות שגם כן השתמשו בשיטת טראל. בעל הסירה הצהיר, כי הוא עזב את העבודה מפני לחץ הסיטונאים הערבים, למרות שהדיוג בטראל, לפי השיטה הדנית, כלומר הקפת הדגים ע"י סירה אחת השטה בצורת חצי עיגול, היתה מספיקה עד 2–1 טון ביום במרחק של 3 מילים מהיבשה.
תכנית ד"ר שטייניץ
שנת 1924–1925 היתה עשירה בפעולות הים העבריות. עלה לארץ בפעם הראשונה ד"ר שטיניץ, פרופיסור להידרוביולוגיה ע"י האוניברסיטה של ברסלוי, ציוני ותיק, אשר ועדת המים עמדה אתו בקשר עוד מ־1921. הוא הביא אתו מכשירים רבים ואת תגליותיו פירסם גם בחוברת מיוחדת. אצלו התגבש הרעיון הישן שלו להקים תחנת נסיונות ימית בארץ־ישראל בתור טבעת בשרשרת 11 התחנות האחרות, הקיימות בחופים המערביים של הים התיכון ומרוכזות במונאקו. מלבד הערך הכלכלי והמדעי, יש לזה גם ערך לאומי־פוליטי. ע"י התחנה יתקיים גם אקואריום של החי בים לראוה לקהל. בשנת 1933 שב ד"ר שטיניץ לארץ, התיישב ברמות־השבים, והוא ממשיך במחקרו ע"י המכון הארעי שלו, שהוא נמצא לע"ע ב„חדר הכחול“ של קלוב „זבולון“. קבוצת חובבים אוספת כספים להקמת התחנה והאקואריום.
בה בשנה עלה לארץ הצעיר סלע מלאטויה. הוא ארגן את „צופי הים“. המנוח י. ל. גולדברג היה תומך במפעל. רבים מהצופים הקשישים היו מעובדי הים הראשונים גם בנמל חיפה וגם בנמל תל־אביב.
כמעט באותו זמן נוסדה גם הסקציה הימית של „הפועל“. בין הפעילים התבלט הצעיר זאב־הים, שקיבל הכשרה ברוסיה הסוֹואֶטית. חברת „נשר“ רכשה ספינת מוטור להובלת המלט, וזאב הים התקבל לעבוד בספינה זו „גוזל“.
אחרי השתלמו באנגליה סידר בחיפה את הפריקה העברית בנמל החדש, הראה מרץ ומסירות והצליח להכניס פועלי ים עברים רבים בעבודת הנמל. עם הקמת נמל תל־אביב אירגן את הפריקה גם כאן.
בתקופה זו החלו הכנות לארגון סקציה ימית ליד „המכבי“ בהשתתפות בויאֶוסקי. האחרון יסד אחרי כן גם את הסקציה הימית של בית"ר.
עם העליה הרביעית באו אנשי ים יהודים שונים. אז נוסדה „אגודת בעלי המקצוע הימאים“ ע"י בויאֶוסקי, המנוח צוואנגר ז"ל (מהנדס נמלים) ובהשתתפותו הערה של המיור ג'ון, שנזכר לעיל.
על גדות הירקון התיישב הצעיר זלמן כהן, הוא בנה לו צריף והחל לטפל בהסעת מטיילים על הירקון. את רוב הסירות בנה בעצמו. כעת הוא הגדול בין בעלי סירות טיול ומשא.
בזמן ההוא אורגנה קבוצת רובינשטיין. הבסיס שלה, המגרש עליו כעת קלוב „זבולון“. הקבוצה בוטלה ב־1930 מפני סיבות פנימיות.
יש להזכיר גם את קבות גרשוב, הוא אשר ארגן קבוצה גם ב־1921. קבוצתו היתה יוצאת גם למרחק של 10 מיל בים. ב־1925 חודשה קבוצה זו. אולם גרשוב היה בטבעו הרפתקן, לא היתה לו הסבלנות הדרושה. כעבור זמן החליט פתאום להקים צי מסחרי ע"י רכישת הספינות הישנות הרוסיות שנשארו עוגנות בבּוֹספוֹר,מקושטא עבר לססס"ר.
בזמן ההוא הגיעו לארץ דייגים סאלוניקאים בסירות פרטיות שלהם, הם התיישבו בסביבות חיפה. יש מהם עוסקים בדיוג כיום. סירותיהם בנחל נעמן, הם מדייגים בנהר.
ניסו מזלן 2 קבוצות קטנות, האחת בימה של קיסריה והשניה בחפצי־בה, אך לא היה להם שוק לדגיהם מחוסר תחבורה.
הסתדרות הפועלים ניסתה אז לארגן את „קבוצת האוצ'קובים“.
אוסף מדעי
שבה לארץ הצעירה דינה שינקין ז"ל אשר שנים רבות התמחתה בהידרו־ביולוגיה בספרד ובגרמניה. בשותפות עם בעלה ד"ר כרמין, הם ייסדו את „המעבדות הבלתי תלויות“ בלי שום עזרה מהחוץ. המפעל החשוב הזה קיים גם כיום. יש לו אוסף עשיר מאד גם של צמח הים. על ידם עזרו גם מרת פודולות וגם בן־חיים. 31 מיני צמחי ים שלהם הוגדרו ע"י מכון מרכזי באנגליה. הרשימה הוצאה במחברת מיוחדת ע"י המכון במונאקו.אנו מקוים לראות בקרוב את תוצאות הפעולה ע"י קביעת הערכים החימיים והטכניים־תעשיתיים של הצמחים הללו.
אי־אפשר לגמור את הסקירה על תקופה זו מבלי להזכיר את הדייג החוקר מבטן ומלידה ובודד, הגר י. אברמוב.
שנת 1926 עברה בשקט, אם לא לציין שבה נסעו לימים רחוקים להתמחות „למען ארץ־ישראל הימית“ צעירים אחדים מארץ־ישראל: י. פודולי, קצין ימי, כעת בנמל תל־אביב, ישראלי, ויורד־ים (גראֶבנוב) שטבע יחד עם חבריו בספינה „עמנואל“, מגומרי הגימנסיה „הרצליה“.
ב־1927 הופיע באנית ברזל מצויידת היטב א. רוזנגרט. הוא החל בדיוג, במהרה עבר למסחר דגים. הוא החליף את ספינתו „חץ“ וקנה בשותפות עם ה. קיש ספינה יותר קטנה, העמיד מקרר באילת (עקבה) והחל לשלוח משם דגים לתל־אביב. כעת שיכלל את המסחר בשותפות עם אחד מבעלי „עתיד“ ע"י הובלת דגי אל־עריש ברכבת.
עוד בשנת 1921 ביקרני ב„ועדת המים“ הקולונל סויאֶר, ממחלקת החקלאות של צבא הכיבוש. הוא היה אדם ליבאֶרלי. הייתי ממציא לו רפורטים בדבר הדיגות בארץ. ועדת המים בקשתו לפתוח במחלקתו מדור לדייגות. היינו בחליפת מכתבים בזמן עבודתי באוניברסיטה של ושינגטון, במחלקת הדייגות, וממנו קבלתי את פרטי החקירות של ד"ר שטיניץ. הוא דאג לפתיחת מדור לדייגות שאמנם נפתח אז לשנים אחדות. ד"ר ע. ליבמן, ביולוג, התקבל בתור חוקר והוא התמסר לעבודה בהתלהבות. נחקרו נדידות הדגה (מיגרציות) ההופעות והדגירה העונתיות, דרכי החיים של הדגים, התנאים הביופיסיקלים, שאלת הטרנספורט, השימור (קרור) וכו'. נחקרו שיטות בלתי ידועות. ד"ר ליבמן פרסם מאמרים בעתונים עברים: „הטבע והארץ“, „מסחר ותעשיה“, „השדה“, וכן הוציא ספר לימוד „ים“, מלבד חבורים באנגלית. גם אוסף דגגים עשיר הכין הד"ר ליבמן עבור מחלקתו.
מטעמי קימוץ נסגרה המחלקה הממשלתית ב־1932. היא נפתחה מחדש לפני זמן מה.
אכן, התנאים הוטבו עתה לפיתוח הדיוג. יש נמלים בטוחים בחיפה ובתל־אביב. העברת דגים אל מרכזי הצרכנות נעשית על נקלה, באמצעי התחבורה שהתפתחו.
ביה"ס „זבולון“
מפאת עבודתי וחקירותי הרב־גווניות בארצות הברית והקשרים שקשרתי עם המעונינים בהתפתחות כבושינו הימיים, הייתי בדעה הראשונה של ועדת המים, כי קל למצוא מומחים מקצועיים עבור כל פרט ופרט של המקצועות הימיים המרובים: תחבורה ימית, חקלאות ימית ותעשיה ימית. הייתי בהכרה, כי לנו דרושים כוחות מקצועייםה מקיפים את כל תרבות הים לחלקיו על מנת לארגן את המקצוע מיסודו בעזרת מדריכים. ולכן, לא התמסרתי לפרט זה או אחר, אלא עבדתי גם בימים, גם בנהרות ואגמים (המלטה מלאכותית וגדול), גם בשמור למיניו השונים: גם בתעשיות רשת ועד עיבוד עור הכריש. בשובי לארץ ב־1930 נגשתי להקמת „האגודה הימית“ במקום „ועדת המים“ ואת בית הספר הימי „זבולון“. החובבים הראשונים שנתנו יד וזמן בעבודה היו ה"ה ח. ליבוביץ ועו"ד אפרתי. ב־1930 בספטמבר הופיעה המודעה על פתיחת „זבולון“ בתל־אביב, לפי שעה בתור שיעורי ערב, כי ההבטחות לבית ספר נורמלי יומי לא נתמלאו.
הימים היו ימי משבר ודכאון. רוב התלמידים והמורים לא היו מהסוג הרצוי. המורים היו מתנדבים. אני הייתי המנהל, גם מורה וגם ממלא מקום מורה מחסיר. בחודש הראשון נרשמו עד 40 תלמיד והלמודים העיוניים התנהלו בחדר שכור בבית ספר. אחרי כן עבר ביה"ס לשפת הים, לצריף „נמרוד“ של הציידים. במשך יותר משנה חפשנו מגרש על מנת להקים עליו צריף קבוע. פעמים הנחילה לנו העיריה מגרשים „שלה“, עד שהיינו נגשים לבנות, ואז היה מופיע בעל המגרש.
לבסוף, גלינו את המגרש שעליו נמצא כעת „זבולון“. מצאנו בו מחסן רחב ידים ובו אורוות חמורים ופרדות. המחסן היה שריד של בנין שצריך היה לפי התכנית להיות בית חרושת. בימי המשבר הפסיקו בעליו בבנין.
מבנין אפ"ק ההרוס קנינו דלתות וחלונות בדמי נדבות. סוף סוף הוקם מעין בנין להחסנת מכשירי למוד ואולם ללמודים. בכספי הגרלה נרכשו 2 סירות מפרש. מחברת „לויד טריאֶסטינו“ השגנו במתנה חגורות הצלה ותרן יפה. מחברת החשמל – חבלים וחוטי ברזל. ועדה מיוחדת קבעה צורת דגל ימי עברי, אשר בשבתות וחגים היה מתנוסס במרום. המורה לטבע בן־חיים חיבר 2 שירי ים במנגינות. הקהל היה מקבל תמיד במחיאות כפים את תלמידי „זבולון“ בעברם בחוצות ושירת ים בפיהם. „זבולון“ נודע ברבים.
הקהל התיחס אליו באהדה, אולם כאל חולמים. הלימודים נמשכו כסדרם. מכל קצוות העולם החלו להגיע מכתבים בשאלות ביחס לבית הספר והורים מפולין, מלטביה,מרומניה, מגרמניה ואפילו מאנגליה ומקנדה רצו לשלוח את ילדיהם ל„זבולון“. הכל חשבו כי זהו בית ספר נורמלי. סדרתי גם קורס פופולרי עבור חובבים בבית העם.
באביב 1932 היה „יום הים“ הראשון. קלוב „זבולון“ היה מקושט במפות ים, מכשירי למוד ימי, אוסף דגים, סיסמאות ים. אל חוף „זבולון“ הגיעו הסירות מהירקון. על התורן המודגל דגלי ים עמדו התלמידים במדיהם והיו מאותתים עם אלה שבסירות. בין האורחים היה גם ח. נ. ביאליק ז"ל. הוא היה נרגש ואמר לי: – „אם כן – התחלו זו“.
עם חבורת תיירים מאנגליה באה לחזות במחזה גם מרת ה. דיאמונד. מאז נשארה חברה פעילה של „זבולון“ ובחזרה לאנגליה התמסרה לבית הספר והשתדלה להשיג תקציב קבוע עבור בית ספר יומי, דבר שלא חדלתי מלשאוף אליו.
בתערוכת תל־אביב בשנת 1932 סידרנו באולם המכונות פינת ים. ספורטאי צעיר יהודי הגיע מגרמניה לבדו בסירת גומי דרך הנהרות והחוף המזרחי של ימנו, גם הוא צרף את סירתו לתערוכה בתור סמל המרץ היהודי. מכונן חיפואי צרף אלינו את המצאתו בצורת אופני־ים. סיסמאותינו משכו את הלב והכשירו לבבות לעתיד.
בזמן ההוא הוצאו לפועל טיולי יום נועזים ע"י הנוער מזבולון, „הפועל“ וארגוני ספורט שונים, מהירקון לבירות, לקפריסין ולמצרים.
בקיץ 1932 ביקר את „זבולון“ ה' לוצטו מאיטליה, קצין הצי האיטלקי. בשובו לארצו פרסם מאמרים על „זבולון“ ותקוות היהודים על יקיצה ימית.
אז באתי בקשר מתכתבים עם מרת דיאמונד לייסד ליגה ימית עברית עולמית. לפי התכנית, צריכה היתה היא ליצור תא באנגליה ולוצטו – באיטליה.
התנועה בגולה
בפאריס יסד מר י. גוראֶויץ אגודה ימית „רודי גל“ בפאריס, וסניפים לה, אחד באלג'יר ואחד בסלוניקי. הארגון הזה הספיק להוציא 3 חוברות בצרפתית. עתון „רודי גל“ הדגיש את העובדה כי ערי חוף הים התיכון מיושבים ע"י יורדי־ים יהודים כאלו במטרה אינסטינקטיבית לשמור את הדרך לארץ־ישראל עם שיבת היהודים.
הרופא ד"ר גוראֶֶליק, בוגר הגימנסיה „הרצליה“, כעת רופא בניו־יורק, ארגן שם ב־1928 קלוב ימי לאומי של הנוער.
ירמיהו הלפרין כ„ראש בית"ר הימי“ יסד יחד עם פרופיסור לוי מורינוס בית ספר ימי, בצ'יטה־ואֶקיה, איטליה, במפרץ העתיק של טריונון. בראש בית הספר עומד הקפיטן האיטלקי ניקולא פוסקו. עבור בית הספר נרכשה ספינת למוד בעלת 4 מפרשים ומוטור. הספינה בת 750 טון, נחשבת לגדולות ביותר ממין זה בים התיכון. המחזור הראשון גמר את קורס הלמודים השנתי ועליהם כעת לעבוד עוד 3 שנים בכדי לקבל את תואר קציני ים.
בית ספר ימי אחד נוסד בלאטביה, בעיר ריגה, ולו הספינה „תיאודור הרצל“. התלמידים מתקיימים מעבודתם היומית בהובלה בין חופי לאטביה והארצות הסמוכות.
בינתיים התעוררה מחלוקת בין המכסימליסטים ובין המינימליסטים, כלומר בין אלה שדרשו כי „זבולון“ ייהפך לבית ספר יומי נורמלי ובין אלה שהסתפקו בשיעורי ערב.
על יסוד הבדל זה התבטא בהתאמה גם הבדל בתכנית הלמודים. שום צד לא ויתר. ואז במשך שנת 1932–1933 התקיימו 2 „זבולונים“: נורמלי, יומי וגם שעורי ערב. אנשי שיעורי ערב תפסו בכוח את הקלוב ובית־הספר הנורמלי הוכרח לנוד ולהמצא בעלית בית אחד בקרבת הקלוב.
הבטחות לונדון לטובת בית ספר יומי לא התקיימו, ומאין ברירה פוזרה הכתה היומית אחר שנת התאמצויות קשות מאוד; נשארו רק שעורי הערב בהנהלת ע. טובים.
אולם הכוחות נחלשו, וגם שעורי הערב לא רק שלא התפתחו, אלא נחלשו, התכנית צומצמה.
אבל גם מאלה וגם מאלה עלו תלמידים אחדים בהזדמנויות שונות אל אניות זרות להתמחות.
„זבולון“ הפך למין ארגון ספורטיבי בהוספת מעט למוד של נאויגציה מבלי להתחשב אם התלמידים הוכשרו לכך או לא.
המינימליסטים ביטלו את שם „האגודה הימית“ והחליפוהו בשם „אגודת יורדי ים זבולון“.
אני רכשתי סירת־מפרש־מוטור למטרת דיוג של קבוצת בויאֶוסקי. סירה זו „קינגפישר“ צריכה היתה גם לשמש למכשיר למוד לבית הספר הנורמלי. בעגנה בפורים שנת 1933 בנמל יפו, נקרעה בלילה מחבליה ונדחפה בחזקה אל החוף.
בו בזמן בערך (סוף 1933) רכשו הקצינים הצעירים חודורוב וישראלי בהשתתפות ידידים את הספינה „כרמל“ בעירק להובלת משא. העסק לא הצליח, בעיקר מליקוי ארגון.
גם„חץ“ וגם „כרמל“ נרכשו, בעיקר ע"י יוונים, הקונים כל מיני כלי שייט ומצליחים בהם, ולהם צי מסחרי חופי העשיר ביותר בים התיכון. בספינותיהם שייכים העובדים על פי רוב למשפחה אחת. ההוצאות הן לפיכך מינימליות.
בקיץ 1932 נפרדו ספני יפו הערבים לשתי קבוצות יריבות: בראשונה היו מעט הספנים העשירים, בעלי רכוש בכלי טעינה ופריקה, ובשניה כ־40 ספנים פחות אמידים, שבחרו ביניהם ועד. הועד הזה פנה אל 4 יהודים (גם אני ביניהם בתור „מנהל בית ספר ימי“) בהצעה לעזור להם לקבל את עבודות היהודים תמורת שותפות ב־50 אחוז הן בעבודה עברית והן ברכוש (נגד תשלום) הסירות והרוחים. אנו הסכמנו וגם פתחנו משרד משותף בתל־אביב. מחדש קם לתחיה „ארגון עובדי הים“ וקמו תקוות. אולם עמילי המכס היהודים הגדולים התנגדו לכל הענין מסיבות מובנות. מר ד. איזמוז'יק, שעוד קודם עזר לכניסת הסבל העברי לנמל זה, החליט גם הפעם לפעול ולמרות התנגדות חבריו עמד לצדנו ופקד על ספינה אחת שהיתה צריכה להביא לו משא, למסור את העבודה לקבוצת הערבים שלנו. שני הצדדים של הערבים התכוננו לקרב. אולם מנהל המכס ברצונו להמנע מזה, איים לשלוח את כל הספינות לחיפה אם הערבים לא יבואו ביניהם לידי פשרה. הם התפשרו.
בעבודת פירוק ספינה נורואֶגית שעלתה על השרטון בקרבת חוף יפו הזמין הפורק מר זיצר צולל יהודי ראשון, ושמו ז'אק, לעבוד בים, זה היה אולי הצולל היהודי הראשון בחוף יפו.
קרבנות „עמנואל“
עם סגירת „זבולון“ היומי, הנורמלי כנ"ל יסדו שנים מהמורים שלו והם „יורדי ים“ הוא גראֶבנוב ז"ל וחברו לוין ז"ל, קציני ים מוסמכים, קבוצת עובדי ים בנמל על מנת לקבל עבודה כל שהיא במקצועם. הדבר לא עלה בידם. אז השיגו מעט כסף להשקיעו בספינת־משא להובלה בחופים הקרובים. נסעו לבלגיה, מקום למודיהם. במעט הכסף שהיה בידיהם קנו ספינה גרועה מאוד, עד שלא היתה ראויה לשימוש ושלטונות הנמל אסרו להפליג בה. אולם מרצם של הימאים הצעירים היה רב ביכלתם. לפניהם התנוסס בדמיונם הרעיון של ספינה כולה עברית. הם כינו את ספינתם בשם „עמנואל“ ובלילה ברחו מהנמל. נגדם הוצאה פקודת מאסר, אבל כבר לא השיגה אותם, אין עד לגורלם ולגורל הספינה. יצאו ולא נודעו עקבותיהם. „יורד ים“ הספיק לפרסם ב„הארץ“ אי אלו מאמרים יפים על חיי הים.
בזכרונות אלה יש לציין כי האגודה הימית שאפה בימי פריחתה להקים מזח של 60–100 מטרים בחוף מול קלוב „זבולון“. לשם נסיון מוקדם בקשר עם התכנית שהוצעה חשבנו לנחוץ לתקוע בתוך קרקע הים עמוד ברזל.
העמוד עומד במקומו כיום ובודאי שימש יסוד לתכנית הקמת המזח בת"א.
מר זיצר, סוחר צעיר מיוגוסלאַויה, קיבל מאת הקרן הקיימת זכיון לניצול מעיינות קורדאני בעמק עכו על שטח של עשרות דונמים לגידול דגים.
בענין המלטה מלאכותית וגידול השיבוטה (קאַרפ) החילותי לטפל עוד לפני כמה שנים, לפי בקשת מ. דיזנגוף ז"ל ואחדים מידידי סודרה חברת מניות, שבה היה המנוח נשיא.
רוב החברים היו זקנים ואנשים טרודים ובמשך חודש שלם אי־אפשר היה לכנסם לבחירת ועד פועל, עד שדיזנגוף חלה ונסע. גם מחלקת הנסיונות של הסוכנות, ע"י א' וילקני טיפלה זמן־מה בתכנית זו, וקיבלנו מקום לנסיונות ליד ודי רובין. הגשתי הצעה מפורטת. גם ד"ר ליבמן בשם הממשלה טיפל בשאלה. זיצר השקיע בענין כסף רב. הוא עובד בענין זה גם כיום, אולם הוא רק מביא שיבוטות מחו"ל ומחזיק אותן זמן מה בתוך הבריכות. אינו עוסק בהמלטה ובגידול שהן הן הופכות את הענין לתוצרת הארץ.
בחיפה, מלבד ארגוני הספורט הקבועים, מתקיימת האגודה „דלפין“ ובה הרוח החיה ד"ר בתר. ליד התכניון סודרו קורסים למדעי ים.
בעיר הנמל הפולנית הצעירה גדיניה התקבצו חלוצים וחלוצות, צעירים יהודים לקבוצת הכשרה ימית. למרות הלעג, הקור והרעב שסבלו קשי עורף אלה, למרות מכות וסטירות שהיו סופגים מהחברים הפולנים, הצליחו לחדור קודם לסבלות ואחרי־כן לסוארות וכעת גם בדיוג. הם מקוים לחדור גם לספנות. בהשפעת אגודת „זבולון“ אורגנו סניפים בפולין וגליציה, ומרת דיאמונט מאנגליה ביקרה בהם ועודדה אותם. לסניפים אלה יהיה ערך בתור תאים בתנועת הליגה הימית.
ב־1933 עלה לארץ ד"ר שטיניץ. הוא הביא אתו גם ספריה וגם מכשירי חקירה. אחד הפעילים המסורים לרעיון תחנת הנסיונות הימית והאַקואריום הוא ד"ר דנציגר. בעזרת חוג האגודה הזואולוגית האקדמית הובטח כבר סכום כסף ניכר להקמת התחנה והאַקואַריום.
לפני זמן מה אושרה לשם כך חברת מניות. המחלקה הטכנית של עיריית תל־אביב עיבדה תכנית לבנין. מאורעות תרצ"ו הפריעו ודחו, אולם יש תקוה שהענין יצא סוף־סוף לפועל. חכמי ארצות אחרות כבר באו בדברים עם ד"ר שטיניץ בענין זה.
כדי למלא את התמונה נזכיר גם את הסירה המוטורית „מכס נורדוי“ שנרכשה ע"י ד"ר קיש בשביל קבוצה בת 6 איש, אבל היא לא התחילה לעבוד (חיפה). וסירת „הרקולס“ נועדה לעבוד בים־סוף מטעם השותפות קצרת־הימים של קוזנגארד־קיש.
הקפיטן פרנקל עלה לארץ והביא אתו סירת־מפרש ומוטור בשם „ביכורה“, לשם דיוג בשיטת הטראל. אליו הצטרפו בראשונה (1935) לוצאטי ובויאֶוסקי. אולם אלה עזבוה. גם מפעל זה סבל תלאות רבות. כעת חידשה „ביכורה“ את עבודתה בעזרת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים.
עם עלית היטל לגדולה התעוררה בעיר המבורג תנועה בין בעלי ספינות יהודיות ליצור בארץ־ישראל חברות ספנות.
הראשונים שהגיעו מגרמניה לחיפה ייסדו חברה לספנות חופית וטעו ברכשם ספינות של התאימו לתפקידן (1934). החברה שלהם בשם „אוריאֶנט שיפינג לויד“ פשטה את הרגל. לעומתם הצליחה משפחת בורכאד שיסדה את חברת „עתיד“, בעלת 3 הספינות: „עתיד“, מוטורית; „עמל“, קיטורית וריכרד בורכארד (יותר מאלף טון). היתה להם גם ספינה רביעית בשם „עליזה“ והם מכרו אותה ב־1936 לחברה מצרית. „עתיד“ יכולה להפליג גם בנהרות והיתה מגיעה גם לבודפשט ווינה [?] נהר הדונאו.
מר ל. ברקוביץ מבסרביה, ידע להסתמך על בעלי מקצוע ישרים, והוא רכש לו 2 ספינות איטלקיות, אמנם ישנות, והחליף את שמותיהן לשמות עבריים: „הר הכרמל“ ו„הר־ציון“. הוא יסד את החברה „לויד ימי ארצישראלי, בע"מ“, העוסקת בהובלה בין ארץ־ישראל ואירופה.
ע"י הא' ברנשטין נרכשה הספינה „תל־אביב“ ונוסדה החברה קצרת־הימים חברת ספנות ארצישראלית, בע"מ. סופה העגום של החברה הזאת ידוע לכולם.
עם פרוץ מהומות תרצ"ו התאזר הישוב עוז בכמה שטחים וגם בשטח הים. נכנסנו לתקופת בנין נמל תל־אביב ויסוד הליגה הימית. ענין הים חרג ממסגרת טיפול של בודדים והפך נחלת עם. נושא הזיותיהם של חולמים רבים נראה עתה לעין בהקיץ.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3655, 19 במאי 1937, עמ' 8-9. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.
נסיונות חלוציים לקשר כחות־עובדים אל המים נעשו בארץ הרבה פעמים. למרות ההתאמצויות המרובות, אף נסיון אחד לא הצליח. לפני שלש שנים, לערך, נעשתה בכוון זה עבודה מרובה. „המעפילים“ פנו לעזרת אנשי־ההשפעה, אל מנהל הקפא"י ולהנהלה הציונית. ההתאמצות נפגשה באהדה מרובה. ההנהלה הציונית הבטיחה את עזרתה וכפי שמסרה לעסקנים פנתה בתזכירים אל סניפיה בגולה שבערי החוף לחקור את האפשרות לסדר באניות הנוסעות ארצה־ישראל מספר מסוים של מלחים. נעשו השתדלויות לבוא בדברים עם הנהלת „פרזידנט ארטור“ הידוע בדבר סדור בעבודת האניה מספר מסוים של פועלים ארצישראלים. מחוגי ההנהלה הציונית יעצו לועד „אגודת המים“ לסדר כעין מפקד בין אותם הפועלים שירצו להקדיש את עצמם לעבודות היום, כי לדבר מציאות „חלוצי הים“ התיחסו באי־אמון. ועד האגודה הכריז על הרשמת מומחי ים וטירוני ים במשך 4 ערבים, אבל כבר בערב השני מוכרח היה להפסיק את ההרשמה, כי מספר הנרשמים הגיע לשלש מאות. בין אלה היו עשרות אחדות של מומחים במלוא מובנה של המלה, ברובם הגדול ילידי קרים. מענין שבחרו להפקד גם שלשה רבי־חובל. בין הנרשמים היה צעיר אחד שנסה את מזלו באנגליה. בקשי רב ובאמצעות המלצות ממדרגה ראשונה עלה בידו לעלות לאניה אנגלית בתור מתלמד. אולם שיוטו בים לא ארך. המלחים האנגלים, בהודעם שיהודי רוסי הוא, התנגדו בכל תוקף לחברות הזר. כשלשה חדשים ארכה ההתאבקות ולבסוף הכריזו שביתה, בדרשם את פטורי הזר. כמובן, שהמסכן עזב את האניה. הוא בא ארצה־ישראל. בהתלהבות רבה הוכיח שאם יעלה להעלות על אניות צעירים ארץ־ישראליים, הרי זכות הבכורה מגיע לו, כי הוא סבל בעד „האידיה“.
סופו של כל המו"מ הטרדני והממושך היה עלוב מאד. „פרזידנט ארטור“ שקע בבוץ הביזניס האמריקאי ולא יסף לבוא לארץ־ישראל. ההנהלה הציונית את הבטחתה לא קימה או מפני רשלנותה או באשמת אדישותם של פקידי הסניפים שבערי החוף. כה או כה – מלחים יהודים ארץ־ישראליים לא סודרו, באניות הסוחרות את ארצנו והמתעשרות על חשבון העולה העברי. לאט־לאט פג מרץ אנשי אגודת־המים והעבודה נפסקה. עכשו יש תסיסה לחדש את העבודה, בתקוה שמציאות חופי הירקון ברשות תל־אביב, מציאות חברה מיוחדת „למען תל־אביב“, מציאות דייגים עברים וסביבה מיוחדת תאפשר את הצלחת המפעל.
"הצפון", שנה שנייה, מס' 46 (99), 14 באוגוסט 1927, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
„אגודת המים“ שמטרתה ארגון חברים השואפים לעבודה במקצוע הספנות ופעולה משתפת של החברים לשם הגשמת השאיפה הזאת, באספת חבריה בכ"ז אדר תרפ"ה בבית הסתדרות העובדים בתל־אביב החליטה:
א) לפנות אל הצבור העברי בארץ ובחו"ל על אדות מציאות אגדת ספנים עברים בארץ ישראל בשם „אגדת המים“.
ב) להפנות את תשומת לב ההסתדרויות ועסקניהם על חשיבות הדבר – המעשית והמוסרית – שבעבודת הובלת העולים והתיירים העברים לארץ ישראל יקחו חלק גם היהודים עצמם בכחותיהם הם.
ג) לבקש את אלה מהמשרדים הציוניים בערי־הנמל שיש להם מו"מ תמידי עם מרכזי חברות האניות השונות העוגנות בחפי א"י להשפיע עליהן בדבר קבלת פועלים וספנים ארציישראליים עברים לעבודות שונות באניותיהן.
ד) להפנות את תשומת־הלב ביחוד על שהחברות לאניות והובלה המיחסות לעצמן אפי לאומי וציוני, כמו חברת „אמריקן־פלשתין ליין“, אשר אניתו „פרזידנט ארתור“ עומדת לבוא בימים הקרובים לארץ־ישראל, שהחברות האלו תשתפנה באניותיהן מלחים ופועלים ארציישראליים עבריים.
ה) לבקש את העתונות העברית לפרסם את ההחלטות ולסיע בתמיכה מוסרית להתפתחות אגדתנו.
ו) לבקש את הסוכנות הטלגרפית העברית „סטא“ להודיע לעתונות בחו"ל את החלטות אגדתנו.
כתובת האגדה ת.ד. 119, תל־אביב.
"דאר היום", שנה שביעית, מס' 146, 30 במרץ 1925, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
התפרסם גם ב"הארץ", שנה שביעית, מס' 705, 25 במרץ 1925,עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
המחלקה לספון של ועדת-המים מסדרת בקרוב (תחת הנהלת מומחה) קבוצת מתלמדים לעבור את הקורס הראשון של המלחות המעשית שימשך 4–3 חדשים על אחת הספינות שבעלה יהודי, בים השחור, בקושטא.
המתכוננים יתאספו למועצה ביום הראשון 22 לאוגוסט בשעה 3 אחרי הצהרים בלשכת ועדת המים.
ההוצאות במשך כל זמן הלמוד יחד את הנסיעה תעלינה בסכום של 25 לירה מצרית (דרושה גם תלבשת חמה).
"דאר היום", שנה שניה, מס' 267, 24 באוגוסט 1920, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הישוב עומד לפני עבודה פוריה. מפעלים רבים עתידים לצאת אל הפועל אחרי שעובדו התכניות, מפעים אחרים יש להכין ולהכשיר, ביניהם: הפרספקטיבות שלנו על הים.
הארץ הקטנה יון, אשר עוד לא-כבר היתה חסרה כל זכר לצי, רכשה לה לאט-לאט ספינות אנגליות ישנות, ובמשך זמן קצר, ביחוד בעשר השנים האחרונות, הספיקה להעלות את ציה ולתפוס מקום הגון בין ארצות-הים.
גדולים השפעתה וכחה המוסרי של אניה, שעליה מתנוסס הדגל הלאומי. לכח המוסרי המשפיע הזה זקוקים אנו, יושבי המזרח, בקשר עם התפתחות ארצנו ויחסה לחו"ל.
ואולם חוסר הנמל, לכל הפחות „נמל-מקלט“ מפריע בעד ספינות-יהודים, הנכונות לעבור עם דגל לבן-כחול במחסה אנגליה, מהגיע אל חופנו. והמעצור השני: העדר עובדי-ים, מלחים, משיקים ועוד, מיהודי הארץ. איה לקחתם – ומספרם כה קטן ונער יכתבם.
אנו נוגעים כאן בשאלת החנוך של מלחים צעירים, חנוך ימי-לאומי, למען יוכלו להגן בגאון על דגלנו הימי וימלאו את תפקידם בהכרה, ביחוד כשהם מופיעים במימות נכרים. גם המלחות הצעירות צריכות להסתגל אל חיי הים הקשים ולהכשיר את עצמן לכך. ואת ההכשרה ואת החנוך יקבלו בלמדם בספינה מפרשית-קיטורית.
באופן מוחש הנני מציע לפני הנהלתנו, כי תשתדל במקום הנחוץ ובהקדם האפשרי להשיג בשביל א"י אחת הספינות הישנות הבנויות בשנות החמשים, למשל, המפליגות במפרשים ואדים, בעלות מקום לתלמידים, בנות 400 טון בשביל משא. ספינה כזאת יכולה להיות „חי נושא את עצמו“ הודות למחירי המשא הגבוהים.
לאנגליה יש ספינות רבות כאלה, שאינן נחשבות אפילו כריזירבה: הן מוזנחות, אולם מתאימות לנו.
כותב הטורים האלה בלה בעצמו 24 שנים על הים וביניהן 8–9 שנים על ספינת־מפרש. הנני מכבד ומוקיר בעקר את ה„מפרשות“ – אלה אינם מתיראות מפני הים, איזה שיהיה.
אחת הספינות הנ"ל, המתאימה מאד למטרתנו ואשר תושג בנקל, צריכים לרכוש.
מתוך התנועה בחופינו – נחקור ונלמד אותם. בקיץ נפליג לחו"ל ובחורף יקבלו הצעירים באותה הספינה, כשתעמוד בנמל חיפה, הכנה עיונית למדרגת רב־חובל ומכונן.
הארץ תתיחס בהכרת טובה לנסיון הזה. ספינת למוד תהיה אחד היסודות של בניננו הכללי.
קפטן ימי ז. פינקפורט
"הארץ", שנה שניה, מס' 334, 9 באוגוסט 1920, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
התפרסם גם ב"דאר היום", שנה שניה, מס' 256, 11 באוגוסט 1920, עמ' 4; וב"המזרחי", שנה שנייה, מס' 35, 9 בספטמבר 1920, עמ' 4.
באספה שהיתה במוצ"ש ב„בית העם“ נתחלקו בין הנאספים פרוספקטים ונמכרו מניות של „חברת-אסדות וספינות וכו'“. המרצה הבטיח שהחברה מיוסדה על בסיס מסחרי על פי הדוגמה של חברות דומות לה באנגליה (המניות הן של לירה אחת בכדי שהשדרות הרחבות של העם יוכלו להשתתף בה) ושבשביל זה כל הקונה מניה יוכל להיות בטוח שלא יפסיד את כספו, כי אם עוד יקבל ריוח הגון וכו'.
כותב הטורים האלה, ששב זה עתה מאירופה, הוא קצת בקי ביסוד חברות של מניות ויש לו להעיר, שבפרוספקט שהפיצה חברת אסדות וכו' חסר דבר אחד קטן, שמבלעדיו אי אפשר באירופה ליסד חברה מסחרית ולמכור מניות, והוא: שמות האנשים שמיסדים את החברה. אם אומרים לקבץ „מהשדרות הרחבות“, שבארצנו אינן כל כך רחבות, מעשרת אלפים עד עשרים אלף לירה, ומבטיחים שאין דורשים נדבות או תרומות כי אם מיסדים חברה מסחרית, שכל המשתתף בה יוכל להיות בטוח שלא יפסיד, אז מחויבים להגיד, מי ומי המיסדים, לידי מי ימסרו אלה עשרות האלפים לירות ומי הם האחראים על החברה ועל הכסף הנאסף. אין בדעתי כלל להטיל חשד בכשרים, ובפרט אחרי שאני באמת אינני מכיר אף אחד מהם. הם בודאי אנשים ישרים, ויש לחשוב שיש ביניהם גם אחדים שיודעים את המקצוע. אולם אם כך הדבר, ואם באמת משתתפים בחברה גם מוסדות צבוריים, מדוע אינם מכנים בשם לא את המיסדים ולא את המוסדות הצבוריים? הלא המיסדים לקחו להם לדוגמה חברות מהמין הזה באנגליה. האם חושבים הם לאפשר, שבאנגליה יפיצו פרוספקטים וימכרו מניות מבלי להודיע מי הם המיסדים והאחראים?
יכולים להשיב לי: אם אתה מקטני אמנה אין איש מכריח אותך להשתתף בחברתנו; מה לך ולנו? ואולם התשובה הזאת לפי דעתי אינה מספיקה. המרצה הראה בנאומו היפה, כי שאלת המים היא באמת שאלה נכבדה מאד בשביל עתידנו הכלכלי בארץ. ומשום כך יש לקהל הזכות לשאול, מי הם האנשים שקבלו על עצמם לפתור אותה על דעתם ואם יכולים להיות בטוחים שלא יקלקלו יותר מאשר תקנו. יגידו נא המיסדים הנכבדים מי הם, ואז אפשר שימצאו תומכים גם בחוגים של אלה העומדים עוד מנגד מפני שאינם רגילים ללכת בעינים עצומת אחרי כל מי, שאולי רק כונתו טובה.
י. אסתרמן
מכתבים אל המערכת
[…]
ב. ועדת המים
בגליון רע"ז של „הארץ“ שואל מר י. אסתרין מדוע לא נדפסו בפרוספקט, שהפיצו באספה שנקראה בבית העם ע"י ועדת המים, שמות המיסדים של „החברה לאסדות וספנות חופית א"י“.
השאלה נכונה וכונתה בלי ספק טובה, אלא טועה מר אסתרמן בחשבו, שהמודעות הקטנות שראה באספה הנ"ל הן הן הפרוספקטים של החברה. המודעות האלה נדפסו עוד לפני שני חדשים, בטרם נתאשרה החברה מטעם הממשלה, ותעודתה היתה לשמש בתור מכתב לאנשים יחידים. מובן, כי פעם בפעם היו המיסדים חותמים עליהם.
עכשו שהחברה קבלה את האשור הרשמי עם חתימת המנהל הראשי של השטח הנכבש – הריהי מדפיסה את התקנות שלה, פרוספקטים מפורטים ומניות. על כל ספר-תקנות ועל כל פרוספקט ועל המניה יבוא בפירוש שמות המיסדים:
הקפטן הימי ז. פרנקפורט, המהנדס ש. סלושץ מנהל הדפוס – אשור, מנהל המשביר ירקוני, ומזכיר ועדת המים המהנדס ד"ר מ. גורביץ,
המוסדות הצבוריים, המתענינים ותומכים בחברה הנ"ל, הם מוסדות הפועלים. גם ועד הצירים מתיחס לחברה בהתענינות רבה.
מיסדי החברה שתקו כל הזמן. מפעלים שמרעישים עליהם לפני התגשמותם נשארים ברובם על עמודי העתונים. הלואי שילכו גם אחרים בדרך מיסדי החברה הנ"ל.
ארץ ישראל הימית. – קהל גדול בא לבית העם במוצ"ש זה לשמוע את ההרצאה ע"ד ארץ-ישראל המית, שסודרה ע"י ועדת המים. הדר' סלושץ פתח ואחריו הרצה המהנדס דר' גוריביץ. המרצה תאר עד כמה היה עם ישראל קשור תמיד למסחר הימי: עכשיו, בתקופה ההסתורית, אסור לנו להזניח את המקצוע הזה שעתיד גדול נשקף לנו ממנו.
הדר' סלושץ, שדבר אחריו, האיר את הדבר מצדדים שונים. גבולי ארץ ישראל צרים ומוגבלים מאד. לצערנו מתרחשים כעת מאורעות לא משמחים, ומי יודע עד היכן יגבילו את א"י. מצד הים אפשר לנו לעשות הרבה וצריך לשכלל את הספנות היהודית.
המסחר של ים-התכון כשהוא לעצמו הנהו ממדרגה ראשונה. הממשלות הגדולות משתדלות לחזק את קשרי מסחרן עם ארם-נהרים וערב ע"י חופים ים-התכון, ואיך זה לא נתעורר אנו שארצנו כ"כ קטנה?
דברי המרצים קלעו אל המטרה, ומניות רבות נמכרו בין הנאספים.
"דאר היום", שנה שניה, מס' 196, 1 ביוני 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 