"הארץ", שנה י"ט, מס' 5006, 3 בינואר 1936, עמ' 18. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שרות ימי רומני – 3 בינואר 1936
חברות ספנות וקווי אוניות (1948-1917)
לגמר השביתה בחברת „עתיד“ – 25 באוקטובר 1939
לגמר השביתה בחברת „עתיד“
השביתה בחברת „עתיד“, שהוכרזה על ידי מועצת פועלי חיפה, נגמרה בסוף השבוע שעבר שלשה ימים לאחר שהודענו בגליון „הארץ“ מיום הששי שעבר.
השאלה העיקרית, שהיתה שנויה במחלוקת בין „עתיד“ ובין העובדים היהודים באניותיה, היתה בנוגע לתשלום בעבור שעות עבודה נוספות. יש לציין, שמיד עם פרוץ המלחמה עלה שכר העבודה באניות בכל העולם, כרגיל בשעת חירום בגלל העליה בדמי ההובלה. עליה זו נגרמת לא רק בשל הסכנה בדרכי הים אלא גם בשל חוסר אניות במדה מספיקה, מחמת החרמתן לצרכי הצבא. באנגליה למשל עלה שכר העבודה בתחלת ספטמבר ב־100%. שכר העבודה באניות הארצישראליות היה נמוך מזה שבאנגליה, ובקצת מקרים גם נמוך מזה הנהוג באניות מצריות (כגון החברה הכאֶדיבית), ולא פעם קרה, שקצינים יהודים עזבו את חברות האניות היהודיות ועברו לעבוד בחברות מצריות.
עם פרוץ המלחמה בספטמבר הגדילה חברת „עתיד“ את שכר העבודה ב־50%, והבטיחה העלאה נוספת ב־20% החל מ־15 באוקטובר. אולם כאמור השאלה העיקרית היתה ענין התשלום בעבור השעות הנוספות, שבאניות של שרות חופי הן מרובות. זה כבר היתה החברה נוהגת לשלם סכום קבוע בחודש לחשבון השעות הנוספות, ולא פעם עמדו הפועלים על הדרישה לשנות דבר זה ולהנהיג את הסדר האנגלי, שלפיו מקבל הפועל תשלום בעבור שעות עבודה נוספות. נראים הדברים שגם שאלה זו אפשר היה לפתור מתוך הסכם ועל ידי כך אפשר היה למנוע את התפרצות השביתה.
אנשים, שאינם נוגעים בדבר, שעקבו אחרי השתלשלות הענין, מציינים את העובדה, שמשני הצדדים גם יחד נעשו פעולות, שאילו נמנעו מהן אפשר היה לגמור את הסכסוך ללא שביתה.
מצד אחד לא היה הכרח בדבר, שמועצת פועלי חיפה תפנה בדרישות אולטימאטיביות ל„עתיד“, דבר שעליו עומדת הנהלת החברה גם בגלוי הדעת שלה מיום פרוץ השביתה. החברה אמרה: „אנו מוכנים ומעונינים להעסיק כל יורד ים עברי מוכשר בתנאים המתאימים לספנות החופית, אולם לא נוכל להסכים לדרישות שאינן מתקבלות על הדעת, אשר מוצגות באיום הפסקת העבודה (הדגשה שלי). מועצת פועלי חיפה בגלוי הדעת שלה האשימה את החברה „עתיד“ על שלא פנתה למחלקת הים של הסוכנות, לחי"ל, או למוסדות אחרים. „אנו מוכנים – אמרה מפ"ח – לכל בירור בפני מחלקת הים של הסוכנות היהודית או בפני חי"ל“. ואם כך הדבר – יש מקום לשאול: מדוע לא פנתה מפ"ח לפני הכרזת השביתה לאחד מן המוסדות הנזכרים, שיתערב בדבר, והזדרזה להוציא אל הפועל את הכרזת השביתה?
באותה שאלה אפשר לפנות גם להנהלת „עתיד“. יש לשאול אותה: מפני מה הזדרזה לקבל פועלים חדשים במקום השובתים ולא פנתה למוסדות הלאומיים האמורים, שיתווכו בינה ובין מפ"ח לפני שעשתה צעד מכריע כזה?
ועוד זאת: אם כי פרטי ההסכם לא נתפרסמו ברבים, מספרים יודעי דבר, שהתנאים שהוסכם עליהם במשא ומתן שהביא לידי גמר השביתה הם יותר נוחים מאלה שנדרשו על ידי מועצת פועלי חיפה לפני הכרזת השביתה. אם כך הדבר מפני מה היתה צריכה החברה „עתיד“ למהר ולקבל פועלים חדשים? ברור איפוא, שמשני הצדדים גם יחד נעשו צעדים נמהרים, שאפשר היה להמנע מהם. וראיה להשערה זו, שחיסול הסכסוך נסתיים במשך שעות אחדות על ידי משא ומתן במישרין בין מנהל החברה וב"כ מפ"ח.
בהזדמנות זו יש להזכיר עובדה מן העבר הקרוב. לפני כחצי שנה פרץ סכסוך עבודה חמור בחברת אניות יהודית אחרת. שני הצדדים פנו אז למחלקת הים שליד הסוכנות היהודית, והסכסוך נגמר בלי שהדבר בא לידי הכרזת השביתה. האם אי אפשר היה גם במקרה זה לנהוג כך?
י. ב.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6143, 25 באוקטובר 1939, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
חברת "פדרמן־מרקוס", חלוצת הפריקה בנמל תל אביב – 28 באוגוסט 1936
ראשוני הפורקים בנמל תל־אביב – מה בפיהם?
החברה פדרמן־מרקוס, היא הראשונה שהשתמשה בנמל תל אביב והיא אשר הביאה לנמל את האניה היוגוסלבית ההיסטורית, זו אשר הלהיבה את אוכלוסי העיר עד כדי צהלה ושמחה בעצם ימי הדמים. ופדרמן־מרקוס הם אשר הביאו, לפי דבריהם, לנמל תל אביב 75 אחוז של האניות שעגנו בו.
מה בפי ראשוני הפורקים בנמל תל אביב, לגבי תכניות הרחבתו? מה בפי חלוצי הנמל – מה הן טענותיהם ודרישותיהם?
מר פדרמן עונה על שאלותינו ברצון רב:
מיום פתיחתו של נמל תל אביב ועד היום לא נשתנו בו תנאי העבודה של הספנים. עברו חדשים, מיום שנמצא הרשיון לפתיחת פי הירקון בידי ועד הנמל שהיה מקל במידה מרובה על העבודה – ועוד טרם נעשה הדבר. עדיין הם מחכים!
אם לא ייפתח פי הירקון מיד, הרי לא תנתן האפשרות לעבוד בנמל תל אביב בתוקף ולא נוכל להביא לתל אביב אף אניה אחת.
גם עבודת הסבלות אינה מסודרת כראוי.
אמנם האנשים עובדים עבודה קשה, אבל אין בכך משום סיבה לעיכוב העבודות. עכשיו נעשית עבודת הסבלות במשמרת אחת, אולם מן ההכרח שיעבדו לכל הפחות במשמרת וחצי או אפילו בשתי משמרות. ותיקון זה צריך להעשות מיד, מכיון שכעת יש שהסירות מחכות לסבלים.
ואם בסירות הקטנות הדבר כך, הרי בסירות הגדולות תעוכב העבודה עוד יותר.
לא כל חברות האניות מחו"ל מתיחסות באהדה לנמל תל אביב ולאו דוקה מטעמים עקרוניים אלא מתוך החשש שבנמל תל אביב צריכות אניות גדולות לעגן מ־10–14 יום, כדי לפרק 700–600 טון סחורה, וזה מעלה במידה ניכרת את מחיר ההובלה. אולם אנו, סוכני האניות, נותנים לחברות האניות עבודות שונות ומאפשרות בזה את העגינה בנמל תל אביב.
לשם דחיפה נוספת לעבודה בנמל ולשם פיתוח חוף תל אביב, החלטנו לשכור לזמן ידוע אניות שתקשרנה את תל־אביב עם נמלי מצרים וקפריסין, אבל בכך לא הספקנו. חברתנו – חברת פדרמן־מרקוס – קנתה שתי אניות שתסענה תחת הדגל הארצישראלי, תרשמנה בנמל חיפה ותהיינה קשורות תדיר עם נמל תל אביב. זה יאפשר כמובן לחנך דור של ספנים עברים, שאי אפשר לחנכו באניות שכורותת ובעוד זמן מה תתחיל לפעול בנמל תל־אביב החברה החדשה בשם „אוריינט קאוסט ליין“.
יש לנו כבר הרבה חוזים להובלה בנמל תל אביב. אבל הדבר התכוף וההכרחי ביותר נעוץ בסידורים הדרושים להכשרת נמל ת"א להכשרתו לדרישות השעה, ובעיקר לסערות החוף. ידועות לנו היטב סערות יפו החרפיות, ובת"א הן תורגשנה עוד יותר, ועל כן צריך ועד הנמל לגשת מיד לעבודה.
"הירדן", שנה ג', מס' 602, 28 באוגוסט 1936, עמ' 16. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מדוע נמסרה האניה „עמל“ לפועלים לא יהודים – 17 באוקטובר 1939
מדוע הוכרזה שביתה באניה „עמל“?
מדוע נמסרה האניה לפועלים לא־יהודים?
*
גילוי-דעת „עתיד“
החברה לשרות לימי „עתיד“ מסרה לפירסום גילוי־דעת, האומר:
„בשים לב להעלאת הוצאות החיים ולמצב המדיני העלינו בספטמבר את המשכורות ואת שכר העבודה של עובדי אניותינו ב־50 אחוז. אחרי זה דרשו באי כוח עובדי אניתנו „עמל“, בהנהגת בא כוח מועצת פועלי חיפה העלאה עוד ב־50 אחוז מיד והעלאה ב־20 אחוז נוספים מ־15 באוקטובר, היינו: הוספה כללית ב־100 אחוז. כאשר דחינו את הדרישה הזאת, עזבו כל עובדי האניה היהודים את העבודה, והסתדרות העובדים הכריזה על שביתה, ולא הרשתה לאיש לגשת לעבודה במפעלנו. ההכרזה הזאת היתה, כפי שידוע לנו, בניגוד לרצון רוב יורדי־הים שלנו.
אז הציעה לנו הסתדרות העובדים לקבל כיסוד לחשבון שכר העבודה את תעריפי הים האנגלים בשביל אניות במסעות גדולים במקום התעריף הארץ־ישראלי שלנו. הודענו שאנו מוכנים למשא ומתן בתנאי שהעבודה תחודש בינתיים. באי כוח הסתדרות העובדים לא הסכימו להצעה הזאת. אחרי הפסקת עבודה של 4 ימים נאלצנו אפוא היום להסיע את אניתנו „עמל“ בחבר עובדים בלתי יהודים.
אנו מוכנים ומעונינים להעסיק כל יורד ים עברי מוכשר בתנאים המתאימים לספנות החופית. אולם לא נוכל להסכים לדרישות שאינן מתקבלות על הדעת אשר מוצגות באיום הפסקת העבודה.
שכר העבודה ששולם על ידינו היה תמיד גבוה מזה ששולם באיזו חברת אניות שהיא במזרח ים התיכון. התעריף הנוכחי שלנו קובע שכר מינימלי כדלקמן: רבי חובלים: מ־30 לירות לחודש ומעלה; קצינים ומהנדסים (בעלי תעודות רשמיות) מ־18 לירות לחודש ומעלה. ספנים: 13.500 לירה לחודש; מלחים מושלמים: 10.500 לירה לחודש; מלחים ללא הכשרה: 6.100 לירה לחודש – מזון ולינה.
הננו מעידים בפירוש שאניותינו נוסעות בימים שאינם נגועים עדיין בסכנת המלחמה. יש בדעתנו להעלות את השכר יותר אם התפתחות שוק ההובלה תרשה זאת.
השבתת העבודה ע"י העובדים מסכנת את הספקת המזון לארץ ישראל, סוגרת את המקצוע בפני הפועל היהודי, שבו השתרש רק לפני זמן קצר ושבו ימצא הכנסה המפרנסת אותו ברחבה.
הננו מוסרים את ההתנהגות של הסדרות העובדים ל„דין הצבור“.
*
תשובת מועצת פועלי חיפה
מועצת פועלי חיפה מסה לפירסום תשובה לגילוי הדעת של חברת „עתיד“. וזו לשונה:
חברת „עתיד“ ראתה לפנות בגילוי־דעת אל הציבור, על מנת לטהר את השרץ של עבודה זולה ושל הפקדת אניה „עברית“ בידי פועלים לא יהודים, אשר מימיהם לא דרכה רגלם על סיפון אניה. וכדי להצטדק בפני הציבור היהודי על מעשה כזה, נאלצת החברה להעלים את האמת. עלינו, איפוא, למסור את העובדות כמו שהן.
א) לאחר פרוץ המלחמה העלתה חברת „עתיד“ את דמי ההובלה, ככל שאר חברות האניות. במו"מ עם עובדי האניה „עמל“ הבטיח מנהל החברה להעלות את משכורתם ב־50 אחוז, מספטמבר, ועוד ב־30 אחוז מאוקטובר.
ב) ב־11 באוקטובר פנו העובדים אל הנהלת החברה ודרשו את קיום הבטחתה. מנהל החברה, מר בורקהארד, סרב למלא את הבטחתו.
ג) העובדים פנו מיד לאגודת הימאים של מועצת פועלי חיפה והמו"מ הועבר אל פסים אחרים. המזכירות דרשה מהעובדים ומהחברה להכניס נורמאליזאציה וקביעות במשכורת העובדים, על ידי העמדתה על התעריף האנגלי, המקובל שם בימי שלום, ולא, כפי שהחברה כותבת, באניות גדולות, אלא דוקא באניות־חופים, בעלות טונאז' כמו „עמל“.
ד) חברת „עתיד“ אומרת בגילוי הדעת שלה, כי למלחים מושלמים היא משלמת 10.500 לירות לחודש, והנה, לפי התעריף האנגלי, אשר מועצת פועלי חיפה דרשה אותה, עליה לשם רק 10.375 לירות לחודש, כלומר – פחות מאשר החברה משלמת עתה. מדוע סרבה החברה לקבל את הדרישה, אף על פי שזה עולה לה בפחות כסף? – רק למנהל החברה פתרונים.
ה) מנהל החברה, מר בורקהארד, השתמט מכל מו"מ ומפגישה עם מועצת פועלי חיפה. להזמנותיה – שלח פקיד. קבע פגישה למו"מ – ולא בא. למכתבים לא נתן כל תשובה.
ו) שכר עבודה לעובדי הים עלה יחד עם מחירי ההובלה בכל הארצות ובכל האניות.
ז) מועצת פועלי חיפה הסכימה לויתורים. היא ויתרה על 50 אחוז מדרישות הפועלים בענין תוספת שכר בעד השעות הנוספות. כי באניה „עמל“ עובדים 40–50 שעות נוספות לחודש, ללא מנוחת שבת וחג, אפילו בראש־השנה ויום הכיפורים עבדו.
ויתור נוסף הציעה מ.פ. חיפה, והוא, שהתעריף החדש ייכנס בתקפו מ־15 בנובמבר, במקום 1 באוקטובר. וכל זה ללא הועיל. מר בורקהארד החליט, ויהיה מה, להפקיר את האניה העברית בידי פועלים לא יהודים, שלא עבדו מעולם באניה ולנשל את הפועלים היהודים. מר בורקהארד מפקיר אניות עבריות זאת לא הפעם הראשונה. שתים מאניותיו מכר לחברה מצרית ואניה אחת שלח לספרד או למקום אחר מחוץ לארץ ישראל. וכך הוא דואג לפיתוח הספנות העברית.
מדוע לא פנתה חברת „עתיד“, אם היא חושבת, שנעשה לה עוול, למחלקת הים של הסוכנות היהודית, או לחבל הימי לישראל, אשר להם יש לה להודות לא מעט על קיומה והתפתחותה?
מדוע לא פנתה לשום מוסד יהודי? מדוע לא קיבלו את הצעתנו לחכות עוד יום ולהמשיך את המו"מ, ולא להפקיר את האניה?
אנו מסכימים להעמדת השאלה לבירור ציבורי. אנו מוכנים לכל בירור בפני מחלקת הים של הסוכנות היהודית או בפני חבל ימי לישראל. אדרבא, תסכים נא לזאת גם חברת „עתיד“!
"דבר", מס' 4358, 17 באוקטובר 1939, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
קידושים סמליים בין הים ובין א"י – 1 ביוני 1939
הישוב נתבע להושיט יד לספָנות העברית
הפצת מניותיו של ה„לויד הימי הא"י“. – חגיגה באנית „הר־ציון“. – קדושים סמליים בין הים ובין הארץ. – העבודה להרחבת האוירודרום של תל־אביב התחילה.
כשנמצאה אניה „הר ציון“ מול חופי הארץ ועל ספונה מחשובי הישוב העברי בארץ, לקח ה' י. רוקח, ראש עירית תל־אביב, טבעת כסף של „כופר הישוב“, זרק אותה לים, לאות של קדושים סמליים בין הים ובין ארץ־ישראל ותל־אביב. הנאספים הרבים על הספון של האניה העברית קיבלו את המחזה בתשואות ממושכות.
ה„לויד הימי הארצישראלי“, בעל האניות „הר ציון“ ו„מרים“, הוא אשר הזמין לאניה „הר ציון“ עסקנים ועתונאים לקראת מפעלו החדש – הפצת מניותיה של החברה בצבור היהודי. נוסד ועד להרחבת הפעולות של הלויד הימי הארצישראלי בהשתתפות ראש עירית תל־אביב ה' י. רוקח, ה' א. ברלין חבר הנהלת הועד הלאומי, סגן ראש עירית ירושלים, ה'. ד. אוסטאֶר, יושב ראש ועד הקהילה בחיפה ה' ג. לוין, ראש עירית פתח תקוה ש. שטאמפר, ראש מועצת רמת גן א. קריניצי, ראש מועצת רחובות י. גורודיסקי, ראש מועצת ראשון לציון זרובבל חביב, ראש מועצת נתניה ה' ע. בן־עמי ובאי כוח מוסדות והסתדרויות שונות.
אחרי שהמוזמנים נהנו מן ה„כיבוד“, נתכנסו כולם למסיבה על הסיפון. פתח את המסיבה ה' ד.אוסטאֶר, שנבחר ליושב ראש הועד המורחב, ודיבר על חשיבות המפעל החדש של ה„לויד“, שהיה חלוץ הפעולה הימית וראוי לתמיכת כל הישוב.
דיבר ראש ה„לויד“ ה' ברקוביץ, שהביע את אמונו בצבור העברי שידע לתמוך במפעל הימי החשוב בציינו שכל העולם נוכח שהספן היהודי אינו נופל במאומה מן הספן הנכרי.
ה' רוקח נאם על תפקידה של תל־אביב בימים אלה – תל־אביב הבונה והיוצרת. רק היום – אמר ה' רוקח – ניתנה פקודה להשלים את ככר התעופה של תל־אביב ובעוד זמן מועט יוכלו לרדת ליד תל־אביב האוירונים הגדולים ביותר.
אחרי שעמד על ההבדל בין ירושלים ותל־אביב, ציין את אשר עשתה תל־אביב למען „כופר הישוב“, דיבר על הימאות ועל חשיבות ה„לויד“ וסיים בברכה בשם העיריה ובשם אוצר מפעלי ים.
נאמו עוד ה' בר־כוכבא מאירוביץ – בשם מחלקת הים של הסוכנות, ה' ריבלין – בשם החבל הימי לישראל, בן־עמי, בשם נתניה, ה' טובים בשם ה„לויד“, ה' א. ברלין – בשם הועד הלאומי, ה' ג. לוין – בשם קהילת חיפה וה' בן־אבי.
אחרי שהר־ציון שטה למעלה משעתיים מ4 עד אחרי 6 לפנות ערב לאורך החוף צפונה להרצליה ואחר כך דרומה עד אחרי בת־ים חזרה האניה לנמל תל־אביב. תחת צלילי „התקוה“ הוטל העוגן של האניה מול הכניסה לנמל.
"הארץ", שנה כ"ב, מס' 6022, 1 ביוני 1939, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
תנועת האניות בחופי א"י וסוריה – 23 בספטמבר 1919
תנועת האניות בחופי א"י וסוריא
אניות המסחר של אומות שונות, התחילו לבוא תמידות כסדר לחופי סוריא וא"י בהביאן משאות-סחורות, שהארץ מצפה להן מכבר. במשך שבוע אחד מבקר את חוף יפו האניות של החברות האלו: החברה הבריטית „פרינס לין“, ה„ללויד הטריאסטי“ (הללויד האוסטרי הישן, שעבר לידי האיטלקים), חברת האניות הלאומית של יון, השרות החדיבית של מצרים. בקרוב תבוא גם אנית החברה הצרפתית „מסג'רי מריטים“. החברת האלו סדרו שרות אניות רגילה בין אירופה ובין יפו, חיפה וחופי סוריא. האניה „קפיר פרינס“ ביחוד מביאה אתה נכסי-חרשת רבים לארץ, וביחוד כל מיני ארג של מנשסטר בשביל סוריא.
"המזרחי" (ורשה), שנה ראשונה, מס' 40, 23 בספטמבר 1919, עמ' 9. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ספינות־הדר חדשות לחברת האניות המצרית – 5 בדצמבר 1922
חברת־האניות המצרית (החדיבית) בע"מ
עמילה: קרבן ושותפיו
הספינות־החדשות „פמאקה“ ו„פזארה“ שהן ספינות־הדר מהירות, העושות חמש־עשרה פרסאות ימיות בשעה.
הספינה „פמאקה“, שהיא הראשונה לשורת האניות בנות חמשת אלפי טון, אשר נבנו לשם השרות הימית אלכסנדריה־קושטא על ידי חברת־האניות המצרית (החדיבית), הורדה הימה בעשרים לחדש אוקטוברו שנת 1922 ובוניה הם אלכסנדר סטפן ובניו, בגלזגוי.
אשתו של לורד המילטון, נשיא החברה החדיבית, חנכה את הספינה.
עבודת הספינה הזאת תהיה גמורה בעוד ימים מעטים ובחדש דסמברו זה תחל בשרותה.
מקוים שאניות אלו תהיינה רצות חמש עשר פרסאות לשעה בשעת נסיונן הראשון.
יהיה בהן מקום לשמנים נוסעים ממחלקה א', לארבעה וארבעים נוסעים ממחלקה ב', וטובים גם המקומות למחלקה ג'.
לספינה זאת יש גם סירת קיטור מיוחדה ואיתנה להשתמש בה להורדת נוסעים במים שפלים.
ירכתי האניה מוגנים מטביעה על ידי מחצות ודלתות שלא יוכלו המים לחדר אליהן, ושאפשר הניען כח החשמל מעל המכסה.
הספינות תהלכנה בכח צנורות שיגיע אליהם הקטור מתוך ארבעה דודים גדולים, ודודים אלה ישיגו את קטורם אם על ידי מניעים בנפט או מניעים בפחם.
הספינות התקנו להטעין ולפרק סחורות במהירות רבה, היות ויש להן טוענות ופורקות מתנועעות מעליהן, מחוץ שתי פורקות גדולות אשר תוכלנה לטען עד לעשרים טון כל אחת.
כן דאגו לכך, שחלק מחדר האכילה יהא מוקף סבך, למען תוכלנה הנשים המושלמיות לסעד בו אין מפריע.
"דאר היום", שנה חמישית, מס' 53, 5 בדצמבר 1922, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
The Khedivial Mail Steamship & Graving Dock Co
Fezara, Famaka
על מצב המלחים העבריים באוניות הללויד הארצישראלי – 13 ביוני 1937
על מצב יורדי־הים העברים
עם פזיז ישראל והקדים נעשה לנשמע. וביום חג הוא שוכח את ימי החול. אני מתכוון לאנשי הללויד הימי הארצישראלי והליגה הימית העושים תעמולה גדולה למען האניות העבריות, שהם שוכחים את העובד העברי ב„ימיה“ העברית. ולא עוד, אלא מתגאים בתנאים הטובים ביותר שחיים בהם העובדים, אף אומרים על עצמם שחנכו דור מלחים צעיר. ונדמה, לא יזיק, אם תפלנה טפות אחדות של קובלנה לתוך ים הששון והתרועה.
הנה שטה „הר הכרמל“ במימי תל־אביב ביום הים ואנו קראנו על התשואות שערכו לקפיטן העברי ועל התנאים הטובים של העובדים על האניה, ואיש לא סיפר כי הקפיטן הזה ענה לעובדים העברים שעמדו ביום חג בנמל ובקשו חופש, כי ראשית הוא הונגרי, אחרי־כן ימאי ולבסוף יהודי. כלומר: הונגרי – שכל ענין הים העברי אינו נוגע לתנוך אזנו. ימאי – ללמדך שמלח צריך לעבוד בלי הפסק ולא לבקש חופש. יהודי – כשמגיעים לתל אביב ביום הים.
ותנאי החיים? כל החורף זרקו המלחים את האוכל לים. ביחוד היה כך על האניה „הר־ציון“, כי כרוב רקוב ובשר מעופש אין הקיבה סובלת. ומעשה שהחזירו את האוכל וענה הקפיטן: אם תבעטו תקבלו עוד גרוע ממנו. תשאלו במה מתפרנסים החברה? קצת מכספם והשאר מ„סחיבה“ וכדומה, כנהוג באניות. המעיז לדבר ולהתאונן – אחת דתו פטורים. והעובדים מפחדים מפני פטורים, כי רובם אין להם סרטיפיקטים להשאר בארץ ועלולים הם להיות מורדים בקונסטנץ ולהשאר תלויים בחלל העולם. לחזור לגרמניה אי אפשר ולהשאר בקונסטנץ? אין כל סכויים להסתדר. והימיה העברית מה תהא עליה? ראשי המדברים הם כמובן הארצישראליים, או בעלי הסרטיפיקטים. בדצמבר פוטר מלח העובד 12 שנה על אשר התאונן על האוכל הגרוע ב„הר־ציון“. במאי פוטר עובד שני שניסה לדרוש ירקות לארוחה והחזיר לימונים רקובים.
לתנאים הטובים שייכת גם פרשת המשכורת: העובד מקבל משכורת לפי הדרגא ותנאי החיים ברומניה. ומה יעשו אלה שנשותיהם בארץ? האם ישמעו לעצת החברה ויעבירו את נשותיהם ובניהם לרומניה? גם הרוקים בני הארץ אינם יכולים לנתק קשריהם עם משפחותיהם בארץ ולחיו לפי תנאי רומניה. אגב, החברה הרומנית הרימה את המשכורת של המלחים בזמן האחרון מ־2500 ליי לחודש ל־4000 ליי מלבד תשלום בעד שעות נוספות ותוספת יומית של 2 שילינג כשיוצאים את הים השחור. ובשרות העברית הראשונה בין חיפה וקונסטאנץ עובד מלח ומסיק בארבע לירות לחודש בלי תשלום בעד שעות נוספות. וימי העבודה מגיעים פעמים רבות ל־12–14 שעה על הספון, ובמכונות הרבה יותר. ובתנאים קשים מאוד. עובדי הספון על „הר־ציון“ מקבלים לפחות יום חופש בנמל, עובדי המכונות בה וכל עובדי „הר־כרמל“ אין מקבלים חופש כזה.
וחברת „עתיד“ רואה מהלויד ועושה כמוהו. בה יש שני סוגי עובדים. גרמנים המקבלים רמת שכר גרמנית ותשלום בעד שעות נוספות, ועבדים, שדרגתם נמוכה דוגמת היונים, משכורת ירודה ורק 40 שעות נוספות לחודש, שבאמת הן מגיעות ל־70–80. החברה טוענת כי הספנות היונית מתחרה בה ואין ביכלתה לשלם אחרת. אבל ראשית, למה הפליה בין עובד לעובד? ושנית, אשמים העסקנים שנו ביון המעסיקים אניות זרות. הציבור למשל חושב עד היום, כי הספינות „לטיף“ ו„ג'ורג'יה“ הן עבריות, באשר עסקנינו הם סוכניהן. וע"כ תמצאו בחיפה מלחים עברים השוכנים על החוף ואין להם מקום בימיה העברית, אחרי האניה „תל־אביב“, שגמרה חייה באופן כה טרגי בלי שנמצא סופד לה אפילו בעתונות העברית. אדרבה, עוד טפלו עליה אשמות חנם.
לאזרח היבשה בארץ אין מושג ברור על עבודת הים. הוא חושב שאם יש לעובד דירה ואוכל – שוב אינו צריך כלום. ובפרט אחרי שקרא ספרו של טראואֶן על הימיה בכלל, הריהו מתאר לעצמו, כי המלח אינו עושה כלום. רק צובע מעט, מתחמם בשמש, אוכל לשבעו ומשתעשע בנוסעים – ממש גן עדן בים. לא כן רבותי! הימיה העברית אינה עדיין משוכללת כאניות החדישות שבעולם. עוד ההגה בידי המלח ולא בידי החשמל. עבודות החבל והבד בידינו הם. וקשה ביותר באניות המעורבות, שיש בהן נוסעים ומטען גם יחד, שיש להחזיקה נקיה וצבועה כהוגן, ולעבוד בכל מיני מכשירים לפריקה וטעינה. ודרכנו – כל יום נמל, או לכל היותר כל 4 ימים, ובכל פעם כניסה ויציאה, וכל מיני תמרונים בגשם ובשלג ובסערות הים. ומלח זקוק לסטאז' ידוע בעבודה, ועובד במשך שנתיים גלגולים שונים של צעיר וחצי־מלח, כנהוג בימיה, ומשכרתו החדשית לירה ומחצה. מזה הוא צריך לעזור למשפחה, להתלבש, לכבס, לקנות בגדי עבודה, אוכל, ולהוציא הוצאות קטנות.
כשאתם עולים על האניה, אתם רואים – כולו חג ופנים שוחקות, אף אחד לא יעיז להתאונן. ואם תשאל את העובד למצבו יענה לך תשובה משתמטת וסתומה. והמלצר המקבל מנה מהקומיסאר על שהעיז לאכול ארוחת בוקר או צהרים נכנס לסלון בפנים צוחקות ובמלים העבריות שבפיו הוא משתדל לשמח את לבב הנוסעים. והם אינם מרגישים כי מתחת לבת הצחוק חבויים צער ומרי. כי רדו נא לבטן האניה ותראו שאין למלצר מקום לאוכל והוא עומד על רגל אחת בחדר הרחצה של הכלים ובוצע סעודתו. ואם יש נוסעים רבים, אין גם זמן לאכול, כי הנוסעים אוכלים במשמרות וצריך לערוך שולחנות שלוש פעמים והקומיסאר קומץ בעובדים ועליהם למלא את כל העבודה משש בבוקר עד עשר בלילה בלי הפסק. ואם שכרו אדם אחד לרחוץ כלים נכו את שכרו מחשבון המלצרים. נסה אחד המלצרים להתקומם ופטרוהו.
עמדה „הר־ציון“ 10 ימים בקונסטנץ, לתיקון, והימים ימי חג השבועות, ובכל ימי החג עבדו המלצרים בלי הפסק, אם כי עובדי הספון קבלו יום אחד חופש. ולבסוף העביד הקומיסאר את המלצרים עוד שלשה לילות ולא שלם בעדם, ואין פוצה פה מפני פחד הפטורים.
והאנשים מראים פנים שוחקות לנוסעים וזוכים אחרי כן לתהלות ותשבחות בעתונות ובעיקר בחו"ל. הנה כותב ד"ר אחד ב„די צייט“ קישינובי תהלות ותשבחות לקומיסאר ולקפיטן ונהנה מהדיבור העברי והיחס האדיב של המלצרים. מנין ידע את הנעשה לאמתו?
החברה מתאמרת שחנכה דור מלחים צעיר. אבל אם היתה אניה שחנכה מלחים, הלא זו האניה „תל־אביב“. כי שם היו הקצינים העברים חדורים רעיון ציוני חלוצי, ובראשם הקפיטן רוזנטל, הם הואילו לרדת לעובדים וללמדם עבודה, לחנכם למשמעת, לנקיון ולסדר. ובאניות הללויד המלחים רומנים והם מעונינים שהצעיר העברי לא ילמד עבודה, פן ידחק את רגליהם והם מגרשים אותו מעל פניהם בשעת עבודתם שלא יראה וילמד.
ואם המצב על „הר ציון“ נשתנה בזמן האחרון, הלא זה רק בגלל המלחים העברים שעלו מהאניה „תל־אביב“. וגם הם סבלו זמן רב עד שהכירו בעבודתם החרוצה והמסורה. טוב לחברה להשתמש בכתר כהונה של חניך, אבל לא לה הכתר הזה.
וראה גם זו. מחלה רעה בעמנו העברי – הרצון להקים קפיטנים לפני שקמו מלחים. קפיטני־יבשה כבר מסתובבים לעשרות עם דיפלומים בכיסיהם מבלי שהכירו את הים וראו אניה. הראשונים לדבר היו, כמובן, הרביזיוניסטים, הלא הם צריכים קודם קצינים, קמו ויסדו בית ספר לקפיטנים, ממש בית חרושת, כל שנה יוצאים עשרות קפיטנים כאלה, וכבר נודעו בימיה בשם קפיטני־צ'יבידבקיה. וכשהם עולים על אניה אין להם מושג על חבל, קשר, מצפן וכדומה. ואחריהם – הללויד שמינה קאדטים על אניותיו, בחוזה לארבע שנים, לירה לחודש, אוכל בחדר הקצינים ותלבושת קצינים – ובזה קנה אותם לעבדים נרצעים. הם עם המלחים הרומנים משמשים כתריס נגד האספירציות המסוכנות של המלח העברי. והיה זמן שרק יהודי אחד היה על הסיפון והשאר רומנים כולם.
אנו שירדנו לים בזמן הפרוספריטי, ויתרנו על העיר ועל ההתישבות בכפר וגמרנו אומר ליצור ימיה עברית, אנו יודעים כי עתה הימיה היא בידי העובד העברי, כשם שהחקלאות, הבנין והשמירה בארץ הם בידי הפועל העברי. אנו נשארים נאמנים לימיה למרות הכל, כשם שנשמור אמונים לתנועה הציונית ולתנועת העבודה. אבל מחה נמחה נמרצות נגד ניצול העובד העברי וחפוי עליו בטלית של תכלת.
פ. גולדברג
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3676, 13 ביוני 1937, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
סוכני הכרטיסים למען חיזוק הספנות העברית – 14 ביוני 1936
למען כיבוש הים העברי
בישיבה, שהתכנסה על פי מחלקת הים של הסוכנות היהודית ובהשתתפות ב"כ המרכז למען תוצרת הארץ ובעלי המשרדים לנסיעות ולמכירת כרטיסי־אניה – נתקבלו הצעות מסוימות מצד המרכז למען תוצרת הארץ בדבר הפעולה לחיזוק הספנות העברית והגברת חלקה בהובלת נוסעים ומטען של הצבור העברי.
כתוצאה מישיבה זו החליטו סוכני הכרטיסים להתארגן לשם שמירה על עניניהם הפרופיסיונאליים ולשם עזרה פעילה ומרוכזת לספנות העברית. הועדה, שנבחרה מטעם הסוכנים, פנתה בכרוז אל הקהל, בו היא מסבירה את הערך הלאומי והישובי שבחיזוק הספנות העברית כאחד הגורמים החשובים לבנין הארץ. בעלי הכרוז מבטיחים את עזרתם למפעל הספנות שלנו ופונים בקריאה אל הקהל הנוסעים ואנשי האכספורט והאימפורט, שיזכרו את חובתם להעדיף את האניות העבריות בכל שרותי נסיעה והובלה בים.
המרכז למען תוצרת הארץ
"הארץ", שנה י"ט, מס' 5142 (תוספת ערב), 14 ביוני 1936, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שרות המסחר עם החופים הקרובים – 31 בינואר 1934
שרות המסחר עם החופים הקרובים
תהליך ההתפתחות הכלכלית הופך את ארצנו לא רק לתחנה חשובה לגבי המסחר העולמי, אלא בעיקר לשוק מרכזי לכל ארצות המזרח התיכון, הסמוכות לארץ ישראל, וירידי המזרח בתל אביב, הגדלים לנגד עינינו בקצב מהיר, משמשים אספקלריה כנה לתהליך הזה.
המצב הגיאוגרפי של א"י ושכנותיה כשהוא לעצמו משמש גורם לפתוח השרות הימי הקרוב. ריכוזם של אוכלוסי ארצות אלה לאורך החוף, קרבתם של האיים הרבים בחלקו הצפוני של הים (קפריסין, כרתים, האיים האגיים), רבוי הנמלים הקטנים לאורך החוף בארצנו, (טנטורה, עתלית, קיסריה, עזה, אשקלון), וכן בארצות השכנות, כל אלה הופכים את ההובלה בים לדר הטובה ביותר לגבי חלקו הגדול של סחר הפנים והחוץ בארצות אלה ותובעים את זכותם לפיתוח תנועת הספנות הזעירה נושאת המסחר המקומי בין הנמלים הרבים והקרובים האלה.
אם להוסיף לכך את העובדה, שאין שרותי מסילות בארצות המזרח התיכון (ובפרט בארצנו) מפותחים עד כדי ספוק מלא של צרכי ההובלה הגדולה וענפי מסילות־הברזל המקשרים את הארצות זו לזו דלים, או שאינם במציאות כל עיקר, תתברר ביתר ברור הנחיצות בשרות־ים זו, העלולה להוזיל פי כמה את מחירי הטראנספורט הקרוב.
המסחר בין א"י לסוריה מגיע עד כדי סכום של 1.100.000–1.300.000 לא"י לשנה, בין א"י למצרים – 1.300.00–1.400.000 לא"י, בין א"י לקפריסין – כ־100.000 לא"י, א"י לטורקיה – כ־200.000 לא"י, א"י ליון – 57.000 לא"י, בס"ה תנועת סחורות עד כדי סכום של 3 מיליונות לא"י לשנה. מספר הספינות, שעגנו בנמלי א"י בשרותי ההפלגות הקרובות, הגיע במשך 1932 עד כדי 829 אניות, שבית קבולן 1.170.021 טונות.
תנועת מסחר־החוף הקרובה הזאת הולכת ומתפתחת יותר ויותר. בגלל המסחר עם החופים הקרובים בקרו בנמלי הארץ אניות שבית קבולן:
בשנת 1928 622.967 טונות
בשנת 1929 846.712 טונות
בשנת 1930 864.465 טונות
בשנת 1931 880.690 טונות
בשנת 1932 1.170.021 טונות
גידול תנועת האניות לא נפסק במשך כל הזמן. במשך 4 שנים גדלה התנועה כמעט ב־100%.
אבל בתוך כל הצי הזה, המשמש את מסחר החוף של א"י, היה חלק האניות המקומיות רק 0,2% – שתי עשיריות מאחוז אחד!
ברם בזמן האחרון זז משהוא בשטח חדירתנו לעבודות הים. עולים בעלי הון פונים ליסד חברות־אניות, רוכשים אניות קטנות המתחילות בשרותים קבועים בין חופי א"י והארצות השכנות (מצרים, סוריה, קפריסין, טורקיה, יון); הולכים ונעשים נסיונות להכנסת צעירים לעבודת הים.
בשנים 1928–1932 עלה הטונאז' של ספינות א"ייות, שנכנסו במשך שנה לנמלי הארץ מ־1.294 ט. ל־2.158 ט. ביחוד גדולה ההתקדמות, ביחס לספינות־קיטור מקומיות. אלה נכנסו לנמלי הארץ,
בשנת 1928 – – – –
בשנת 1929 5 אניות בעלות 222 ט.
בשנת 1930 10 אניות בעלות 177 ט.
בשנת 1931 15 אניות בעלות 354 ט.
בשנת 1932 15 אניות בעלות 1.138 ט.
מספרים אלה מעידים על התנאים הנוחים לגבי האיניציאטיבה המקומית לחדירתה בשטח הכלכלי החדש של ארגון הספנות בחופים הקרובים, אולם מה קטן עוד חלקה של א"י בשרות חשוב זה. ועלוב כמותו היה עד עכשיו מקומו של הישוב העברי. לפי מפקד האוכלוסים של שנת 1931 היו עסוקים בא"י בהובלה ימית 1.791 איש – ובהם רק 111 או 6% יהודים. המספר הזה כולל את עובדי הנמל, סטיבדורים, עובדי הסוכנויות של אניות, בעלי הסירות וספניהם וכו'. בסדור חייהם החדשים בא"י הצליחו היהודים לחדור לענפי הכלכלה השונים – לחקלאות, לתעשיה, להובלה, למסחר ולתפוס מקום חשוב בכל הענפים האלה. ורק הענף הזה – עבודת־הים – היכול לפרנס מאות משפחות ולהיות משען חשוב לבנין משקנו בארץ – נשאר כמעט נשאר כמעט „נקי מיהודים“.
א. פ.
"הארץ", שנה י"ז, מס' 4419, 31 בינואר 1934, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 