סוכנות סטפניה מודיעה: בית המבנה פיאט סן-ז'ורזיו מוזשיאנו בספציה באיטליה הודיע למפקדה הכללי של ספציה כי תחת-מימית אחת אשר נבנתה אצלו עבור ממשלה אחת לוחמת (רוסיה) ואשר בהכרזת המלחמה נעצרה באיטליה על-ידי הממשלה האיטלקית השתמשה בצאתה לעשות נסיונות רדיו-טלגרפיים ותברח למקום לא נודע.
מנהל המבנה אמר לוזיר הימיה האיטלקי על דברתו כי הוא לא עזר ולא ידע ממחשבת אנשי התחת-מימית להמלט טרם שתתן להם וזרת-המלחמה רשות לצאת, ותומ"י בהודעו מבריחתה נתן פקודות חזקות לחפש אחרי עקבותיה.
כמו כן פקד וזיר המלחמה על מזכירו הכללי לנסוע לספציה ולהשתתף בחפוש ובחקירת המעשה.
טורפידים נשלחו לכל עברים להתחקות אחריה.
פקיד הבית פיאט אשר ברח עם האניה הוא לויטיננט המלואים של הימיה ושמו אנגלו בלוני אם יתפס יודן לפי דברי עתוני איטליה לפי משפט הצבא על עברת פשע כנגד נויטרליות הארץ וישפט לפחות לשש עשרה שנות מאסר ולאבדת כל זכות אזרח.
"מוריה", שנה שישית, מס' 634, 19 באוקטובר 1914, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
אנית הנוסעים "קרונפרינצסה צציליה". המקור: ויקישיתוף
הנסיעה האחרונה של ה„קרונפרינצסה צעציליא“.
הקונסול הגרמני, פֿרייער, נמצא באמריקה בשעה שפרצה המלחמה. ע"י גלגולים רבים ומוזרים עלה בידו לשוב משם לגרמניה. אחרי שהשתתף בקרבות על החזית המזרחית והמערבית קבל מלאכות לפקד פלוגת-צבא במזרח. מפאת זה יצא אל הערבה. בה„פאס. צט"ג“ מספר הקונסול ע"ד נסיעתו באניה ה„קרונפרינצסה צעציליא“, ששם הדביקתהו הידיעה ע"ד התפרצות המלחמה בשעה שנמצאה הספינה בלב ים:
בכ"ז יולי עזבה ה„קרונפרינצסה צעציליא“ את חוף הולבוקען.היא היתה מלאה נוסעים, והרבה אלפים איש באו ללוות את היוצאים ולתת להם את ברכת הדרך. הימים הראשונים של הנסיעה היו יפים ובהירים, מזג-האויר של הקיץ היה שוקט. בין הנוסעים אמנם נראו פקידי-צבא יותר, מכפי השיעור הרגיל. נמצאו הרבה אופיצרים אנגלים וצרפתים. במחלקה השניה נמצאו רזרוויסטים צרפתים ורוסים, גרמנים ואוסטרים. בין הנוסעים נמצאו ג"כ דפלומט שוויצי בעל כהונה גבוהה; אשתו של אחד הדפלומטים האמריקנים, סוחרים אנגלים ואמריקנים, גבירות אמריקניות אחדות ועוד איזו בני-אדם, שאין להם אופי ברור ומסוים ושאפשר לפגוש אותם תדיר על מכסי האניות השטות על האוקינוס.
למעלה מהתאים, בתא-הקפיטן ישבו שני בנקירים נויורקים מפורסמים, אשר נסעו לאירופה, כפי שהתברר אח"כ, ביחד עם טרנספורט-של-זהב גדול, אשר נועד בשביל פאריז ולונדון. אותו הטרנספורט הגיע לעשרת מיליון ל"ש. זה היה הסכום היותר גדול שמסרו אז לאנית-מסחר להובלה. האניה ה„קרונפר. צעציליא“ יחד עם הסחורות הטעונות עליה נערכה בשיעור ט"ו מיליון ל"ש.
באירופה הלך המצב הלך וקשה. על האניה הופיע עתון מיוחד שהיה מפרסם טלגרמות שנתקבלו עפ"י הראדיוטלגרף. מן העתון הזה נודע לנו, כי רוסיה, צרפת ואנגליה מהלכות אימים על גרמניה. בין הנוסעים כמעט עברה רוח רעה. נראה היה, שהם מתבדרים ומתגודדים כנופיות כנופיות לבד. כולם נחלקו לשני מחנות, אשר לא התיחסו אמנם זל"ז באיבה, אבל השתמטו מלהזדמן יחד. רק האמריקנים הוסיפו להתיחס לכל הנוסעים בלי הבדל, אבל גם מצדם ניכרת היתה איזו קרירות.
את הקפיטן החביב, פוללאק, אי אפשר היה לראות עתה לפעמים קרובות כמו שהיה נוהג. אם שליד השלחן, בשעת הארוחה, לא ניכרו עפ"י רשמי פניו עקבות הטלגרמות האל-חוטיות הרשמיות שהיה מקבל בכל שעה ושלא ניתנו לפרסום. זהו אדם חביב ומצוין, הקפיטן הזה והוא ידיד זקן שלי. בשנת 1900 נסעתי יחד עמו באסיה הדרומית. עכשיו הוא הקפיטן הראשון בין רבי-החובלים של הללויד: הוא נחשב למעולים שבעוברי-הים.
בל"א יולי בערב ישבו אחרי הארוחה שלשה אנשים על המכסה והזינו את עיניהם במראה היפה של הים וקרני הלבנה שטבלו בגליו. הלילה היה יפה ונעים. אחד מן החברה ישב וחלם בעינים פקוחות, השני התבונן בעונג לעגולי העשן של הסיגרה שלו, השלישי הסתכל במרומים ובכוכבים המזהירים והמבריקים במקום זה יותר מאשר במקומותינו.
„האם יצא הירח מדעתו?“ – קרא פתאם החוזה-בכוכבים הזה. החולם והמעשן חרדו למשמע הקריאה הפתאומית. אכן, הירח עזב את דרכו הרגילה והתחיל להסתובב במהירות גדולה מסביב לאניה, ויחד עמו יצאו במחול ה„עגול“ הזה גם כל כוכבי השמים!
גם מבלי עזרתה של חכמת התכונה ונסיונותיה הוברר לנו תיכף החזיון הזה: אנית-הקיטור הגדולה, שעליה נמצאנו, סבבה פתאם על מקומה והתחילה לשוט אל המקום שממנו באה.
התנועה הזאת לא עברה מבלי שהכירו בה גם נוסעים אחרים. תיכף נאספו חבורות וקבוצות שונות אשר דנו על המאורע, על סיבותיו ותוצאותיו. כעבור זמן קצר אח"ז הקהיל הקפיטן את כל הגברים אל האולם הגדול, שנועד לעישון ונשא באנגלית את הנאום הקצר הזה:
„המלחמה הוכרזה בין גרמניה ובין רוסיה, צרפת, אנגליה! ה„קרונפרינצסה צעציליא“ שבה לאמריקה. יש לנו פחמים ומכולת למדי ואין שום יסוד לחששות. בבקשה, הרגיעו את הגבירות, מפני שאינה נשקפת לנו שום סכנה“.
מפי הגרמנים והאוסטרים התמלטה תרועת-ששון אבל מהולה בצער ע"ז, שאי-אפשר יהיה להם עתה לבוא לארץ מולדתם. אצל האופֿיצרים האנגלים והצרפתים ניכר היה בטוי של התמרמרות וקצף מפאת זה, שהאניה היקרה והגדולה הזאת לא נפלה בידי האנגלים. אצל הגבירות – פחד היסטרי וחרדה. אלה היו הרגשות השונים אשר הובעו ע"י כל הנוסעים בעקב המאורע הגדול.
הקפיטן פוללאק הקדים בנאומו את יום הכרזת המלחמה, מפני שההכרזה של המלחמה נתפרסמה באירופה רק בימים הראשונים לח' אוגוסט. אבל מובן מאליו, ששלטון הללויד הצפוני-גרמני, אשר צוה להקפיטן בטלגרמת-רמזים לשוב לאמריקה, ידע על סמך ידיעות מדויקות, שקרב זמנה של המלחמה. הפֿורמליות של ההכרזה הרשמית לא היתה חשובה ביחוד בנידון זה.
הימים שבאו אח"כ הביאו אתם שנויים ותמורות כאלה, שגם הנוסעים הרגילים באניות לא ידעו על אדותם. את ארובות-העשן משחו בצבע כתום ועל זה הוסיפו עגולים רחבים ושחורים, למען שיהא נדמה מרחוק, כי האניה שייכת לחברה אנגלית ידועה, שאניותיה גם הן יש להן ארובות-עשן מצבע זה. את השם של האניה כסו בצבע שחור. את החלונות של האולמים ושל התאים כסו בלילות בארג-מפרש, למען סתום בעד האור. כמו-כן חדלו מלקבל מאת הנוסעים טלגרמות אל-חוטיות לשלחן אל היבשה. אם שמתחלה, בכדי שלא להרגיז את הנוסעים, היו מקבלים מידיהם את הטלגרמות, אבל לא היו משלחין אותן, מפני שכל אות וכל נקודה היתה יכולה לשמש הודעה לאויבינו. כעבור איזה זמן השיבו להנוסעים את טופסי הטלגרמות שלהם עם הכסף אשר הכניסו בעדן.
השיבה הפתאומית של האניה לאמריקה לא נעמה ביחוד להבנקירים האמריקנים. אחרי התיעצות קצרה פנו שנים מהם להקפיטן והודיעו, שיש בדעתם לקנות את האניה כולה. הם נכונים לשלם בעדה מחיר גבוה מאד ככל אשר יתאים לבעליה. הם הוסיפו, שהקפיטן יכול לשאול עפ"י הטלגרף האל-חוטי את הדירקציה של הללויד בברעמען בדבר התנאים, או אם אינו רוצה לשאול, יכירו הקונים את הקפיטן לבעל האניה גם מבלי אישור הבעלים. הקונים ירימו תיכף את הדגל האמריקני על האניה ותחת חסותו של הדגל הזה ישוטו לאנגליה. הבנקירים האנגלים תמכו גם הם בחבריהם האמריקנים. הקפיטן לא יכול להתאפק מצחוק-קל למשמע ההצעה האמריקנית הזאת. ואולם ברוב עמל עלה בידו להוכיח להבנקירים, שאין לו החפץ לעשות את העסק היפה הזה, מפני שבזמן מלחמה אי-אפשר למכור שום אניה, היכולה אפשר להיות לאנית-מרוץ גרמנית.
בינתים נסענו במהירות גדולה אל הגלילות הצפוניים של הים האטלנטי, הרחק מדרך שיט האניות הגדולות. כבר ביום השני היינו לוטים בערפל אשר שם סתרה עלינו. המכונות לא השמיעו את שריקתן, החלונות היו מכוסים בלילה; במהירות של כ"ד קשרי ים בשעה הוספנו לשוט. זה היה יותר מדי בשביל העצבים של הגבירות האמריקניות העדינות. למען הרגיען במעט הוכרח הקפיטן להשמיע את קול החליל של המכונה לכה"פ בטון חרישי, פעם אחת בכל רבע שעה; שריקת החליל כמו נסכה ברוח השאננות האלו את הבטחון, שאניתנו לא תזדקר אל התהום ולא תפגע באניה אחרת.
בצהרי יום אחד פרצה פתאם קרן-שמש בעד הערפל אשר מסביבנו. לפתע היה אור מסביבנו והמרחקים נגלו כולם. איפה אנו? – על גובה עיר החוף האנגלית, האליפֿאקס, בירת שוטלנדיה החדשה! לאשרנו היה המרחק מן החוף גדול כל-כך, עד שמשם אי-אפשר היה לראות אותנו וגם לדלקנו. רק אניות-התורן הלבנות והרבות אשר סביב שתו עלינו, אניות אנגליות כולן, התבוננו בתמהון לאנית-הקיטור הענקית, אשר הופיעה לפתע פתאם ביניהן. ואולם אחדים מהאנגלים הכירו בודאי, שאניתנו היא גרמנית. ראינו, כי אניות-תורן אחדות מהרו לשוב ולשוט להאליפֿאקס, למען הודיע שם על מראה עיניהם. אפס אנחנו לא פחדנו מזה. המרחק מהאליפֿאקס היה גדול. אנית-מלחמה של האויב או אנית-קיטור עם טלגרף אל-חוטי לא נמצאה לאשרנו במקום זה.
פקיד הטלגרף שעל ה„קרונפרינצסה צעציליא“ לא היה צריך לשלוח שום טלגרמות, ולמרות זה עמד יומם ולילה ליד המכונה שלו, בכדי לקבל את ההודעות האל-חוטיות של אניות אחרות. שעות מעטות אחרי שנקבלה הפקודה המסוימה של שלטון-ללויד קבלו שורה ארוכה של פקודות שנשלחו מגרמניה לאניות גרמניות אחרות, אשר שטו על הים האטלנטי. בהן נצטוו הקפיטנים לשנות את מהלך האניה ולהסתתר בחופים ניטרליים. עד כמה חשובות היו הפקודות האלו אפשר לראות מן העובדה, שמלבד האניות שנמצאו בשעת התפרצות המלחמה בחופי האויב נפלו רק מעט מאד מהן בידי האויב.
מענינות עוד יותר בשביל הקפיטן פוללאק היו שיחות אל-חוטיות שונות אחרות, אשר התנהלו בשפה האנגלית בין אניות-המלחמה הצרפתיות והאנגליות, אשר שטו ליד החוף המזרחי של אמריקה וכמו-כן בין האניות האלו ואניות-הנוסעים האנגליות. בשיחות האלו, אשר מפאת אי-הזהירות התנהלו, כפי שנזכר, באנגלית, נדברו רבות גם על אדות ה„קרונפרינצסה צעציליא“, שנעלמה פתאם ועקבותיה לא נודעו. על יסוד השיחות האלו הוברר, ששלש אניות-המרוץ האנגליות ושתים הצרפתיות, שהיו שטות במימי אמריקה הצפונית בתור משמר על צי-הדייגים הקנדיים והצרפתים, חנו עכשיו לא-רחוק מהמבואות אל החופים האמריקנים וארבו לאניות גרמניות, וביחוד להשלל היקר – ה„קרונפרינצסה צעציליא“. להלן נודע לנו מן השיחות הללו, שהצרפתים והאנגלים אינם יודעים את מקומנו, והם משערים, שאנו שטים במימי אירופה, או אנו מסתתרים בחוף ספרדי. בודאי גדל תמהונם, כאשר נודע להם, כי עברנו לא-רחוק מחופי אנגליה.
שוב הליט אותנו הערפל, עד כי אפשר היה לראות רק על מרחק של מטרים אחדים. הוספנו לשוט קדימה, לנוכח מטרה בלתי-ידועה. כל אחד התפלפל ועמל למצוא – איזהו החוף, שאליו נבוא, לבוסטון אול פורטלאנד, או לדרום משם; אבל אפשר היה לשער, כי על המבואות חונים האויבים ואורבים לנו.
בלילה ראו נוסעים גרמנים אחדים, כי מן הגשר האמצעי אשר ממעלה למכסה ניתנים איזה אותות-אור. הקפיטן, אשר הודיעו לו תיכף עד"ז, אסר תיכף את האופֿיצר האנגלי אשר עשה זאת ושם עליו משמר.
בלילה ההוא לא נתנו שנת לעינינו. כל אחד חפץ להיות ער בשעות האחרונות הללו. לפנות בוקר התחיל לטפטף גשם, והנוסעים נתפזרו לתאיהם. רק הקפיטן והאופיצרים אשר לו, אשר זה כששה ימים כמעט לא סגרו את עיניהם, עמדו על משמרתם. עוד שני נוסעים גרמנים עמדו על המכסה הרטוב. פתאם עלתה השמש ופזרה את העבים. לא עברה עוד חצי שעה וממעל לנו התרוממו שמים כחולים ועמוקים. ממולנו נראתה רצועת-יבשה תלולה. איפה אנחנו? בכל אופן, בתחום מימיהן של ארצות הברית. „בשעה מוצלחת!“ – קראתי אל הקפיטן.
עוד זמן קצר והנה משני העברים התנשאו צורים וכפים מכוסים יערות ברושים. ביניהם שטה האניה עד הגיעה לאמת-ים בהירה ושקופה, לא רחוק מאי עטוף יערות. זה היה „באר הארבאור“, אחד מנאות-הקיץ הנעימים במדינת מעהן שבאמריקה, לא רחוק מהגבול הקנדי. לא עברה עת רבה וכבר נאספו על החוף כל הקייטנים, שהתעוררו משנתם בגלל המאורע המצוין הזה, וכבר מהרו רבים להביא את מכונות-ההצלמה ולצלם את האניה הגרמנית הגדולה.
אחרי מלוי הכללים הפֿורמליים ביחס לשלטוני החוף, עזבנו את האניה, למען שבת במסע מיוחד ולנסוע לנויורק. עם הקפיטן פוללאק החלפנו לחיצת-כף חזקה, ובקריאה „תחי גרמניה“ נפרדנו איש מעל אחיו.
ה„קרונפרינצסה צעציליא“ עמדה על עוגנה ב„באר הרבאור“ עוד חודשים אחדים, אח"כ הובאה תחת חסותן של מחבלות אמריקניות לבוסטון, ששם היא נמצאת עד היום ומחכה לקץ המלחמה. עשרת מיליון הל"ש שנמצאו עליה נשלחו בחזרה לנויורק, למפח-נפשם של הבנקירים. משם נשלחו אח"כ בשיעורים אחדים לאנגליה דרך קנדה.
"הצפירה", שנה ארבעים ושתים, מס' 110, 17 במאי 1916, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בית הוצאת-הספרים של אוגוסט שערל בברלין הוציא בימים האלה ספר קטן מאת הקפיטן-לייטיננט הבארון פקלסהיים, המכיל ספורים וציורים קטנים ע"ד השיט בתת-מימיות בשעת המלחמה. מן הספר הזה אנו מביאים את התיאור הקצר הבא להלן והנותן מושג ע"ד הסכנות השונות המרחפות על התת-מימית ואנשיה:
היתה השעה הששית ושלשה רגעים, בעוד חצי שעה צריכה היתה לעלות השמש. הים והשמים היו לוטים עוד בערפל כהה, ועוד אי אפשר היה להכיר את קו האופק. על פני הזכוכיות המשולשות, המשמשות לנו לקנה-צופים, משתקפת הכהות שמסביב עד לבלי סוף. ופתאם – חלחלה בכל הגוף. צל שחור נראה על פני הזכוכית שממולו. הצל הלך וגדל, נדמה כצלם-בלהות, קבל צורה ענקית. הנה נבלטו כל קויו ושרטוטיו, הוא הולך וגדל במהירות. עצם ענקי, תורן, ארובות, אחת, שתים, שלש, ארבע: אניה-מחבלת!
„לצלול!“ רעש! שאון-מים! קפיצה אחת לתוך המגדל. המים משתוקקים בקלחות הגדולות המטביעות את הסירה. המגף הגדול של המגדל נסגר אחרי בשאון. והנה מתחילה סערת-הנפש הגדולה, קוצר-הרוח, מנין הדקים עד שתמלאנה הקלחות מים והסירה תצלול. בכל ימי חיי לא ארכו בעיני דקים מועטים כמו בשעה ההיא. המחבלת, שהיתה רחוקה מאתנו 2000 מטר לכל היותר, ראתה אותנו, כמובן, והיא שטה אלינו בכל מהירות מרוצתה ככל אשר יכלו שאת מכונותיה בכח ארבעים-אלף סוסים. מן התותחים אשר נמצאו על המכסה הקדום הבריקו יריות זו אחר זו בלי הרף.
אלי שבשמים, אלו יפגע אף כדור אחד! כדור אחד היה יכול להוריד אותנו שאולה. הנה התרוממו כבר המים ליד הצד החיצוני של המגדל עד לאשנבים הקטנים, שבעדם ראיתי את צלם-המחבלת הולך וקרב אלינו. איום הוא זמזום הכדורים במים מסביב לסירתנו, כהלמות קורנסים העצומים על פח-עשת. הנה הולך וקרב הזמזום אלינו.„הנבל! הוא מכונן את כדוריו אל המטרה!“ הנה כדור חדש. כל הסירה נזדעזעה. הכדור שיבוא אחריו יפגע בנו אל נכון. בזה אין כבר שום ספק. ואולם בהרף-עין זה נעלם האור מן האשנבים של המגדל, הסירה נשמעה למועקת הקלחות וצוללת.
אור אלקטרוני אדמדם-צהוב מסביב. החץ אשר על מודד-העומק הולך ועולה במעלות: שמונה מטר, תשעה מטר, עשרה, י"ב, י"ד. ניצלנו! רגש נעים ופלא של אור ממלא את לבנו. אנו חשים את עצמנו בטוחים ושאננים ממגור. הלמות-הלב, שחדלה במשך דקים אחדים, באין פנאי ושהות, שבה. הסירה צוללת עמוק ועמוק יותר. כ"ד מטר, כ"ו מטר. אני פקדתי להוריד עד שלשים מטר.
למעלה עוד מתופפים הכדורים על שטח המים. אני מסב את ראשי ומצטחק למול הקברניט, העומד אתי במגדל. אני מרים את אגודלי אל על. „אתה שומע, הקברניט?“ שאלה אוילית. האם אינו שומע את זה היטב, כמוני, כמו כל האנשים בסירה. ואולם השאלה הזאת מוכרחה לבוא בתור תוצאה של איזור-העצבים הגדול.
* * *
פעם אחרת שטנו במנוחה מתחת למים. מודד-העומק הראה 17 מטר. פתאם היה לנו הרגש, כאלו הכו אותנו בבת-אחת בפטיש על הראש. לרגע אחד, לא לרגע, כי אם לדק, לשבריר-דק, אבדה בינתנו. אח"כ הקיצונו כנדהמים. היינו מוטלים על הרצפה, או בפנות שונות, עם ראשים, כתפים וזרועות כואבים. כל הסירה היתה מזועזעת. מה לנו? האם יש עוד נשמת-חיים בקרבנו? ומה החשכה אשר מסביב? האור כבה!
„להתבונן אל מספיקי-האנרגיה!“
„אפסה!“
„אל מספיקי-המלואים!“
בפתע פתאם היה אור. כל זה התרחש במשך דקים, בזמן יותר קצר מכפי שאני מספר את זה.
מה קרה? האם באמת לא תמנו לגוע? האם לא חדרו המים אל הסירה והורידו אותה מטה? זה היה מוקש, איזה מוקש תועה, שעבר סמוך לכתלי הסירה. בעקב הזדעזעות האויר עלה לנו מה שעלה. מהי הסירה? מכל העברים הגיעו הידיעות: „הדפנים הקדמיים אטומים!“ „מקוות-המים כתקונן!“ „מחלקת-המכונות איתנה!“ הכל איתן ומוצק, ואולם הסירה קבלה נטיה מוזרה ומשונה. חלקה הקדום נטה למטה ואחורה ננעץ למעלה. המשוטים, המשמשים להוריד אותה מטה, היו מונחים בלי נוע.
„אדוני הקפיטן“ – קרא הלייטיננט גרנינג, זה הממונה על השיט במעמקים. „דבר-מה נתקלקל! הסירה אינה יכולה להניע את משוטי-העומק. בודאי אנו תחובים באיזה חיץ או רשת“.
„שד-משחת ובכור-שטן! ! דבר זה היה חסר לנו עוד. אכן, אנו תחובים ברשת, ומלמעלה, ברשת, קלועים מוקשים. הנה מצב העלול להביא לידי שגעון!“
„הכן!“ – קראתי למטה: „אנו מחויבים לעבור דרך הרשת! שתי המכונות תאזרנה את כל כחותיהן! קדימה! לא מעלה! השאר מטה! רק מטה. מלמעלה – מוקשים!“
המכונות אזרו את כל כחן. הסירה נדחפה קדימה, קרעה את רשת-הברזל לקרעים.
ישבתי על הקלחות המטביעות ונשענתי בראשי על כפי. המים השתקשקו בהמולה כבירה כמו אופן טחנה. במצחי, ממעל לעיני, כמו ננעצו חניתות. באזנים, נשמעה קול מצלה, עד שהוכרחתי לשים את אצבעותי בהן ולסגרן. זמן רב עבר בטרם עלה לי להשיג את כל המאורעות. כן, רק בעטיו של המוקש שהתפוצץ ממעלה, בעקב הזדעזעות האויר העצומה הורדנו עד לעומק כזה, שבו לא היו מסוכנים בשבילנו המוקשים הקלועים בשבכת הברזל.
אלו היינו נמצאים בגובה איזה מטר למעלה, כי אז היה מתפוצץ המוקש לצדנו או מתחתנו – ואז אבדנו. אבל המוקש התפוצץ למעלה ממנו וכל כחו החזק התנדף לעבר התנגדות הכי-קלה. לנו עלה הדבר רק בבהלה ובמהדפה עצומה.
הצרפתי, שארב בודאי על המשמר ליד המשוכה הזאת וראה את התפוצצות המוקש, שמח בודאי מאד על הדבר. הוא האמין אל נכון, כי אבדנו, ובאותו הרגע הודיע ע"י הטלגרף האל-חוטי בכל העולם: „תת-מימית של האויב נשמדה במשוכת המוקשים“. מכל לבנו אנו אומרים לו לרגל שמחתו זו: ומה בחלקך!
* * *
„הנבל הזה הוא משוגע!“ – קראתי. „הוא רוצה לבתק אותנו בספינתו! שתי המכונות בכל כחן קדימה! ליד דפני הספינה!“
אבל נראה, כי הרגשנו בסכנה לאחר הזמן הנחוץ. הספינה היתה מהירה מאד במרוצתה והיא התקרבה בשאון והמולה כמו כלבה זועמת. המרחק בינינו ובינה, שהגיע מקודם למאתים מטר, הלך וקטן. לא יותר מחמשים מטר הפרידו עתה בין החלק הקדום של הספינה ובינינו. שערות ראשנו סמרו.
„קחו את הרובים!“ – קראתי אל המגדל.
הרובים, שהיו מזוינים תמיד, נלקחו. אנחנו התחלנו לירות אל האויב ההולך וקרב. יכולתי כבר לראות את עיניו הכחולות של הקפיטן, שהיו לטושות אל פנינו בלעג שנון. כן, הוא יכול היה לשמוח ברגע זה. הוא מהיר היה יותר במרוצתו ועמדתו היתה טובה יותר. עוד רגע או שנים ודפן-העשת החלק של הספינה יחדור לתוך סירתנו ויבתקה. ככל אשר קרבה הסכנה, התגברה יותר ויותר הלמות-לבנו.
עשרים מטר, ט"ו מטר! האם אפסה כל עצה, פסה כל ישועה?! אפס, גרנינג, גרנינג המתון והפקח היה מצילנו. הוא כרע על ברכיו לצדנו וירה בלי הרף. פתאם בא אליו הרעיון הגדול.
„על הקברניט! – קרא פתאם וקפץ ממקומו. – הכל יתחילו לירות בקברניט!“
בתא הקטן, עם האשנבים מסביב, עמד ליד אופן-המשוטים הקברניט של ה„אורמיאה“ ובעינים לטושות ומפיקות נקם בקש את המקום שבו יפגע אותנו ויכריענו למות. את האיש הזה ראינו בכל גדלו נכחנו.
הרעיון של גרנינג התגשם תיכף בפעולות. חדלנו מלירות על הספינה ההולכת וקרבה והתחלנו לירות באיש אשר ליד האופן, אויבנו המסוכן ביותר. רק נשמע רעם היריות הראשונות, ומגרונו פרצה אנקה. הוא הרים את ידיו למעלה ונפל על האופן ומשם נשמט ארצה, במשכו אחריו את ידות האופן. כל זה היה כמו פלא, ובזכרי עכשיו את התמונה הזאת – כמעט שאיני יכול להשיגה. זו היתה ההצלה מן הסכנה היותר גדולה.
דפן האניה שהיה צריך לבתק אותנו נמשך למעלה במרחק שלשה מטר מסירתנו, בעברו על צדנו מחץ קצת את אחת הקלחות שלנו, אבל לא עשה בה פרצה. הקברניט בעצמו שם לאל ברגעי גסיסתו האחרונים את התכנית המסוכנה שהיתה בנפשנו.
"הצפירה", שנה ארבעים ושתיים, מס' 140, 25 ביוני 1916, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
טביעת אנית הנוסעים Lusitania. צייר לא ידוע. המקור: ויקישיתוף
ע"ד האסון של האניה „לוזיטניה“.
לפני ימים אחדים הודענו ב„החרות“, עפ"י הסוכנות העותמנית הכללית, כי צוללת גרמנית הטביעה את האניה הטרנסטלנטית הגדולה „לוזיטניה“ של החברה האנגלית (ולא האמריקנית כאשר הודיעו קודם בטעות) „קונרד ליניה“, על-יד קייסטון, באירלנדיה.
העתונים הארופים שקבלנו בדואר האחרון מוסרים פרטים מענינים על דבר האסון הזה שקרה ל„לוזיטניה“ והננו נותנים אותם לקוראינו:
כיצד נטבעה האניה.
כשהגיעה האניה לאירלנדיה אחזו מלחיה ומפקדה בכל האמצעים הדרושים להגן עליה מפני כל סכנה. אבל פתאם הופיעה צוללת גרמנית ותשלח את מוקשיה באניה, שנפגעה ונתפוצצה כהרף עין. מפקד האניה פקד תומ"י להוריד את הנוסעים. ההורדה נעשתה באי סדר נורא ובבהלה גדולה מאד. המחזה היה מחריד ומזעזע את הלב, יען כי האניה נשברה והתנדנדה הנה והנה וקשה היה להציל את הנוסעים. האניה עמדה על המים רק כעשרים רגע ואחרי כן צללה בתהומות ים יחד עם רוב הנוסעים שאי-אפשר היה להצילם.
ה„מורנינג פוסט“ אומר כי סבת ההתפוצצות הפתאמית שהיתה ב„לוזיטניה“ באה מחמת החמרים המפוצצים ואבק השרפה שהיה שם בכמות מרובה. באניה זו היו 5400 תיבות גדולות מלאות כלי-נשק, שנועדו לאנגליה ושלפי חקי המלחמה נחשבים כ„סחורה אסורה“.
הנוסעים והטבועים.
מספר הנוסעים היה בס"ה 1254, חוץ מן 685 מלחים. מהם היו: 189 נתינים אמריקנים, 956 אנגלים, 109 נתינים אחרים. נצולו רק 658 איש. בין הנוסעים שטבעו יחד עם האניה היו גם מר קסלר, „מלך השמפניה“ באמריקה; מר הרסט, בעל הרבה עתונים אמריקנים גדולים; המיליונר האמריקני הגדול מר ונדרבילט, ועוד.
איכותה ומהותה של ה„לוזיטניה“.
האניה „לוזיטניה“ היתה אחת אניות-המרוץ העוזרות האנגליות הכי גדולות, מזוינת בי"ב תותחים בני 15 סנתימטר. משקלה היה 45000 טון, ומהירותה – 23 מיל לשעה. ארכה היה 245 מתר, ולמכונותיה היה כח של 75,000 סוסים. כמות הפחמים שהוציאה „לוזיטניה“ מידי יום ביומו היתה 1250 טון. האניה הזאת הורדה הימה בשנת 1907 ונבנתה בגלזגוי. בנינה עלה במחיר של 85 מיליון פרנק.
בראשית לחדש פברואר הובילה „לוזיטניה“ מניו-יורק לחופי אנגליה חלקי צוללות, 744 תיבות של כלי זין, 225 תיבות של צרכי-צבא, 7000 כלי נשק תותחים וכמות גדולה של אקדחים. ב„לוזיטניה“ היה סכום ענקי של ארבעה מיליונים פרנק זהב שנועדו לתושבי בריטניה-הגדולה.
הגרמנים השתדלו למנע בעד האסון.
ה„דיילי מייל“ כותב:
אחד מפקידי הצירות הגרמנית בושינגטון פרסם לפני טביעת ה„לוזיטניה“ אזהרה בעתונים האמריקנים לבל יסעו באניה זו, מפני שישנה אפשרות גדולה שתפגע בצוללות גרמניות. המיליונר הגדול ונדרבילט, שטבע גם הוא עם אנשי האניה, כאמור לעיל, ספר להנוסעים אתו שהוא קבל תלגרם בנסח זה:
„ממקור נאמן נודע לי כי ה„לוזיטניה“ תתקל במוקשים ולכן טוב לדחות את הנסיעה. ועל החתום: ג'ון סמיט“.
הרבה גרמנים הזהירו את הנוסעים לא לעלות אל האניה, אך הכל היה לשוא. מנהל החברה „קונרד ליניה“ מר סטומלר, נתין אמריקני, לגלג על כל האזהרות הללו והצהיר שה„לוזיטניה“ היא אניה מהירה ואין היא יראה מפני הצוללות, ושום אנית-מלחמה גרמנית לא תוכל להתקרב אליה.
"לוסיטניה" מגיע לנמל ניו יורק בהפלגת הבכורה שלה, 13 בספטמבר 1907. המקור: ויקישיתוף
מה שאומרים העתונים הארופים.
ה„ברלינר טגבלאט“: „בצער עמק נודע לנו דבר הריסת ה„לוזיטניה“. אנו מצטערים באמת על מות כמה וכמה נפשות, אך מצד אחר יודעים אנו ברור שלא בנו האשם. האנגלים ירימו בודי קול רעש והמולה מסביב למארע הזה וישפכו את זעמם על גרמניה. ואולם צריך לחכות לעוד זמן מה, כשיוכחו כלם, שהאחריות נופלת אך ורק על ראש האמיריה הבריטית. כל אלה שיתאבלו לרגלי האסון הזה צריכים להגיש את תעצומותיהם אך ורק למיסטר טשורטשל, וזיר הימיה האנגלית, שגרם ע"י פקודותיו המבוהלות לאסון הזה.“
ה„לוקל אנצייגר“: „אם העתונים האמריקנים שצועקים עתה מרה על האסון הזה היו מתחשבים ברצינות עם הזהרת הממשלה הגרמנית, כי אז היו יכולים להציל הרבה נפשות מאחיהם-למולדת מרדת שאולה ואולם אותם המרשים לאנשים חלשים לשבת על מקום של אבק-שרפה, אין להם הרשות להתאונן אחר-כך, במקרה של אסון ולהאשים את אחרים ברצח ובהרג. האשם חל רק על האמיריה הבריטית .אנו מצדנו נמשיך את המלחמה ע"י הצוללות, מפני שאנגליה אשמה בזה.“
„כ.ז. מיטג“: „אנגליה השתמשה באזרחים שקטים של הארצות הניטרליות כחמר ביד היוצר. המעשה הזה דומה להשטה הנהוגה אצל הרוסים לשלח קדימה בראש הצבא אנשים חלשים, נשים, ילדים ועוד, כדי לעצור בעד האויב מירה.“
„העתון מפרנקפורט“: „הנוסעים שאבדו עם ה„לוזיטניה“ הם חללי הגאוה האנגלית. כל נפש היא יקרה מאד בעינינו. אבל כשהאויב אוחז במדות יוצאות מגדר המלחמה, אין עוד ערך לחיי האנשים הבלתי-לוחמים. עקרי-הצדק השמורים בעת שלום אינם עוד בעת מלחמה, וכל מי שיבא להתאונן על חללי „לוזיטניה“ עליו להתמרמר קודם כל נגד מעשי הרוסים שהבעירו, רצחו, שרפו, ענו נפשות לאלפים בפרוסיה המזרחית. ומי שמטיל ספק במעשינו ומבקר את אפן-המלחמה שלנו, עליו להגיד לנו, מהי דעתו על מלחמת-ההרעבה שאנגליה הכריזה עלינו הגרמנים, ולמה מספיקה אמריקה נשק לאויבינו בכמות עצומה שעולה למילירדים, והיא היא הגורמת להארכת המלחמה ע"י העזרה שנותנת לצרפת ולאנגליה“.
"החרות", שנה שביעית, מס' 195, 28 במאי 1915, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 