י. טבריני

מערכת הצי

נושאת אווירונים

האווירון חולל מהפכה בתכסיסי המלחמה שהיו נהוגים עד כה. שדות פעולה חדשים, שלא שערום הדורות הקודמים, נעשו אפשריים עם התפתחותם של כוחות התעופה. המטוס אינו פועל בשטח בן שני ממדים בלבד, כשאר כלי הנשק. לפניו פתוח מרחב העולם בן שלושת הממדים. בו אפשר לעבור על נקלה גבולות עמים, שהיו קודם לכן חסונים בפני חדירת אויב ולהריק מטען פצצות כבד על מטרות צבאיות. אפשר עכשיו לדלג על הצבא העומד בחזית ומגן על ארצו בפני פלישה ולפוצץ מן האוויר ערים שלוות הרחוקות משדה המערכה וליצור בהלה ומבוכה בתוך המדינה.

בעזרת מטוסים אפשר לסייר את שטח האויב ולהשיג ידיעות נחוצות על ההכנות הצבאיות הנעשות שם ביתר קלות ודייקנות משנעשה קודם לכן.

השפעתו המהפכנית של המטוס אינה מצטמצמת במלחמת יבשה בלבד. אף במלחמת ים רב ערכו. מטוסים ימיים תוקפים אניות מלחמה וספינות מסחר בפצצות ובטורפידות. המטוס הימי מסיר את עמדות הצי של האויב ומודיע על תנועותיו, אלא שלא בכל עת ובכל מקום יכולים המטוסים, מחמת ראדיוס פעולתם המוגבל, להימצא ברשות הצי ולשתף פעולה אתו. אם הפליגו אניות  מלחמה הרחק מן החוף ללב האוקינוס הגדול, לא יוכלו לצפות לעזרה במידה רבה מצד כוחות האוויר. כן אי ההתאמה שבין מהירות המטוס לבין מהירות מהלכה של האניה, מקשה על כלי הטיס וכלי השיט להתקדם בצוות זמן ממושך. אף המטוס הימי השט על פני המים לא תמיד יעלה בידו להילוות אל אניות המלחמה. מים עזים המפריעים לשיט מטוסי הים אפשר ויהיו מי־מנוחות בשביל אניות־מלחמה הכבדות העוברות לבטח דרכן גם בין גלים סוערים. מטוסים עשויים, איפוא, לשתף פעולה אמיצה עם הצי רק כשהוא נמצא בקרבת מקום לשדות התעופה. על כן נולד הצורך בטיפוס חדש של אנית־מלחמה נושאת אווירונים המספקת מטוסים לצי בכל מקום הימצאו.

באנית מלחמה אחרת אין מקום להכיל יותר מאחד או שנים מטוסים, כי על גבי ספוניה מתנוססים מגדלי התותחים, תאי־מצפה ונמצאים מכשירים רבים אחרים החוסמים את המקום ואין לסדר שם מסלולי מרוץ להמראת אווירונים והורדתם.

נושאת אווירונים היא אווירודרום שט. בה נמצאים מחסנים מרווחים להחזקת אווירונים. על ספוניה הפנויים מסודרים מסלולי־המראה טובים ונוחים. בתוך האניה ישנם בתי מלאכה לתיקונים שונים של המנגנון שבתוך המטוס ולשיפוץ גוף המטוס. טפוס חדש זה של אנית מלחמה לא לחינם כונתה בשם „אנית אם“ למטוסיה הנישאים בחיקה.

עם הופעת נושאת האווירונים בין אניות הצי נתעוררו בעיות חדשות. אווירוניה של זו אפשר להם להמציא, אם האניה שטה עם הרח או בכיוון הפוך לו. יקשה להפעיל את כוחות התעופה במקרה שהצי מתקדם בכיוון מאונך לרוח. דבר זה עשוי לעכב את נושאת האווירונים מללכת בעקבות הצי ולהישאר בודדה במערכה. לפי טבע בניינה אניה זו קלה להיפגע. גדלה וברחבה היא משמשת מטרה נוחה לפגאזי האויב ופצצותיו. ועוד גורם חשוב המגביל את ערכה של נושאת אווירונים בצי. במזג אוויר רע, בימי ערפל וסגריר מטוסיה משותקים. מטעמים אלו לא עלה בידי טיפוס חדש זה של אניית־מלחמה לדחות את אחיותיה הבכירות, אנית־המרוץ ואנית המשחית ממדרגת חשיבותן שבצי, או לבוא במקומן.

תולדות ימיה של נושאת האווירונים כרוכות בתולדות ימיו של המטוס. משנת 1910, מזמן שהאווירון יצא מגדר נסיון מדעי בלבד והפך דבר שבשימוש, התחילו לחפש דרכים להמראת אווירונים מעל גבי סיפונן של אניות מלחמה. נסיונות בכיוון זה נעשו בארצות הברית ובבריטניה, שלא הוכתרו בהצלחה רבה. עם התפרצות המלחמה בשנת 1914 סגלו אחת האניות מתוך הצי ל היות נושאת־אווירונים ושינו את שמה ל„ארק רויאל“ – שם ידוע לתפארת ממאורעות המלחמה הזאת. מאז הותאמו כמה אניות לתפקיד זה. בשנת 1916 קנו האנגלים אניה איטלקית אחת תיקנוה והתאימו אותה היטב לתעודתה החדשה להיות נושאת אווירונים. זו היתה, אולי, האניה הראשונה שיכלה להשתוות לנושאות האווירונים שבימינו. בה נמצאו בתי מלאכה לתיקוני מטוסים, מסלולי־ההמראה היו טובים והמטוסים המריאו בהם בקלות וירדו עליהם בנקל.

בנושאות האווירונים החדשות צויידו המטוסים במכשירים המאפשרים להם להמריא מתוך מסלול־מרוץ קטן בהרבה ממה שהיה דרוש להם קודם לכן. מכשיר זה נקרא בשם קאטייפולט או „מעוט“ בעברית. הודות לו יש בידי נושאות האווירונים החדשות להעמיס מספר גדול יותר של מטוסים. בית קיבולן של נושאות המטוסים החדשות מגיע עד 25000 טון. ל„ארק־רויאל“ החדשה לא זו שפעלה במלחמה הקודמת – היה בית קיבול של 22000 טון. מהירותה הגיעה עד ל־31 קשרים. שני סיפונים היו לה שהכילו 60 מטוסים על שני סיפוניה המרווחים יכלו להעמיס מספר מטוסים נוסף על אלו שהיו לה. היא היתה מצויידת בכמה תותחים בקוטר של 4,5 אינטש שם הגנה. עם טיבוע של „ארק רויאל“ נתעוררו שוב הספיקות ביחס לטיפוס זה של אניות המלחמה.

לא בכל צי פיתחו את נושאת־האווירונים. מעצמות ים שאת חופיהן רוחץ האוקינוס רחב הידים זקוקות הן לטיפוס חדש זה של אניות המלחמה. אולם איטליה שגידלה וטיפחה צי חזק ומורכב מאניות־קרב עד לצוללות, לא דאגה לבנית נושאת־אווירונים, כנראה מחמת מצבה הגיאוגרפי. בבריטניה היו עד התפרצות המלחמה 6 נושאות אווירונים וחמש עמדו בבנייתן; בארצות הברית פעלו 5 – ושתים נבנו והלכו; ביאפאן – 5 היו מוכנות לפעולה ומשערים כי שתים נמצאו בבנייתן בתוך המספנות; ברוסיה התחילו אז לבנות 3 אניות נושאות אווירונים ובגרמניה – התחילו בבנין שתי אניות. לרוסיה ולגרמניה לא היו עד אותו זמן כל נושאות אווירונים. מתוך המספרים הללו מתברר, שמעצמות הים המובהקות ביותר" אנגליה, ארצות הברית ויאפאן – הן בלבד הסבו תשומת לב מיוחד לבנית טיפוס זה של אניות המלחמה, העולה בדמים מרובים.

אניות מפזרות מוקשים ומטאטאות מוקשים

ספינות־עזר חשובות בצי הן מפזרות מוקשים ומטאטאות מוקשים.

המוקש הוא כלי מטען של חמרי נפץ חזקים. משתמשים בו לשם הגנה והתקפה כאחת, בו גודרים את הכניסה לנמלים ואותו מפזרים בנתיבות ים כדי למנוע את התנועה בהם. המוקש הוא גוף בצורת אגס בקוטר של 3 רגל ומשקלו 600 ליטרות בערך. חומר הנפץ שבו תופס מחצית חללו והיתר ריק כדי להחזיקו במצב של תצופה. המוקש עטוף בחומר העומד בפני חדירת המים. יש מוקשים הפועלים על ידי חוטי חשמל הנמתחים אליהם מן החוף, אלו אפשר לפוצץ לפי רצון מפזריהם בזמן הרצוי להם. מוקשים מסוג זה מניחים קרוב לחופים ונתנת היכולת להפלות בין אנית יריב לבין אנית בעל ברית. ויש מוקשים שאין עליהם כל השגחה. המוקשים הללו מצויידים בזיזים עשויים עופרת, שבכל אחד מהם נוזל כימי. כשאניה פוגעת באחד הזיזים ושוברתו מתהווה חיבור חשמלי, הפצץ נדלק וגורם להתפוצצות המוקש.

אבי המוקשים הימיים למיניהם השונים היה רוברט פולטון. רצה הגורל שממציאה של אנית הקיטור יהא גם מלאך־המוות שלה. צרוף מנגנון חשמלי למוקש נעשה בפעם הראשונה על ידי סיר טשארלס פאסלי בשנת 1839. לשם מטרות צבאיות השתמשו במוקשים חשמליים בימי מלחמת האזרחים שבארצות הברית (1861–1865).

אניות מכל הסוגים – מן אנית הקרב עד הצוללת – מוכשרות להטלת מוקשים. אולם ישנן בצי אניות מיוחדות המותאמות לתפקיד זה. על פי רוב מסגלים לכך אניות מלחמה ישנות. המוקשים מונחים על גבי „מריצות“ המתנועעות על גבי פסים שעל הסיפון. המריצות מביאות את המוקשים מאחורי האניה ומטילות אותם משם הימה.

כדי לבער את המוקשים משתמשים בספינות קטנות. בימי מלחמה, כששדות המוקשים מתרבים מעת לעת מגייסים לטאטוא המוקשים חלק ניכר מספינות הדייג. העבודה נעשית בזוגות. שתי ספינות קשורות בכבל שמחזיקים בעומק הרצוי בעזרת משקולות מיוחדות לכך. בכל זה גורפים את המוקשים. על פי רוב משתמשים בכבל בעל שינים כשיני המשור. שינים אלו חותכות את החבלים שבהם קשורים המוקשים לעוגניהם. כאשר ניתקו החבלים מתרוממים המוקשים וצפים על פני המים, ואז מפוצצות אותם ממרחק ידוע ביריית רובים. לפעמים פוגע הכבל באחד מזיזי המוקש. ההוא מתפוצץ וקורע את הכבל. על ידי כך נגרמים עיכובים מעציבים בביעור המוקשים.

פעולה חשובה זו של ביעור המוקשים היא הרת־סכנות. במלחמה העולמית הקודמת מנו בראשונה אבידה אחת לכל שני מוקשים. אחר כך עם התפתחות הארגון של הפעולה והתמחות האנשים שעסקו בה ירדו האבידות במידה ניכרת עד שהעמידו אותן על אבידה אחת לכל שמונים מוקשים.

עכשיו לאורך חופי אנגליה מטהרות ספינות קטנות יומיום את מי החוף. לספנים אלה יד ושם בנצחונה של בריטניה בקרב המתנהל באוקיינוס האטלאנטי.

---

"הצֹפה", שנה חמישית, מס' 1237, 22 בינואר 1942, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

יחידה עברית ראשונה בצי הממלכתי

מלחים יהודים באניות בנות הברית ובתחנות הימיות של האויריה. – שרותי האניות העבריים. – פועלי הנמל העבריים על משמרתם. – מתקני אניות.

היחידה הראשונה של יהודים בצי המלכותי הבריטי רכשה לעצמה הערכה כללית. עבודתם של המומחים היהודים, העסוקים בתיקוני אניות בנמל חיפה, מצטיינת בטיבה המעולה. נוסף לאלה משרתים היהודים גם בתחנות הימיות של האויריה, ומספר מלחים יהודים התנדבו לשרות החשוב של הצי המסחרי הבריטי ושל בנות הברית.

הצי היהודי הקטן מילא כבר ואף מוסיף למלא תפקידים חשובים בהובלה בנתיבי ים מסוכנים במזרח התיכון ובעבר גם באוקינוס האטלנטי. מ־11 האניות העבריות אבדו בפעולות האויב כ־4 אניות, 23 ספנים עבריים הקריבו חייהם וניספו על משמרתם זו. עתה נמצאים בשרות החופים גם 15 ספינות מפרש, ואם כי אף צי זה סבל אבידות נתמלא החסר בספינות חדשות.

מקום מיוחד קובעת לעצמה במאמץ הימי העברי עבודתם של פועלי הנמל. בנמל חיפה המשיכו הפועלים היהודים בעבודתם אף בתנאי סכנות והפצצות, ועל אף עזיבת המקום החיוני והאחראי ע"י פועלים אחרים. שורות הפועלים היהודים בנמל זה גדלו ורבו. מספר רב מבין פועלי הנמל בחיפה ובת"א התנדב עם פרוץ המלחמה ליחידות הסורים, אשר גילו אומץ רב ושרתו שרות מעולה בקרבות יון, כרתים, ואח"כ בנמלי לוב השונים.

ב. כ. מאירוביץ, ראש מחלקת הים של הסוכנות היהודית, המוסר את הפרטים האלה בחוברת האחרונה של „פלשתין אנד מידל איסט“, מציין את התרומה רבת הערך של הישוב העברי למאמץ המלחמתי הימי, אם כי בראשית תנופתה היא עדיין.

---

"הארץ", שנה כ"ה, מס' 6945, 6 ביולי 1942, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

הבלוקדה בחוק הבינלאומי

אמרה עממית אומרת: „מי שישלוט בימים הוא ישלוט בעמים“. ואמנם ההיסטוריה במשך כל תקופותיה מראה לנו עד כמה נכונה אמרה זו; עוד הצורים והצידונים הקדמונים, סוחרי העולם העתיק, ידעו לנצל את הים שלחופיו שכנו עריהם. הצי הגדול שלהם שוטט בימים והביא להם את השלטון, לא כל־כך בעוצם כוחו, כמו בעושר הרב שהוא העניק להם ביד רחבה. המלחמה הגורלית בין רומא וקרתגה לא נגמרה בנצחון רומא עד שלא הבינו הרומאים שגורל הנצחון הוא בים, והם בנו צי מלחמה שעלה בכחו על צייהם של הקרתגים. ספרד, (ובדומה לה ווינציה שבאיטליה), היתה ארץ פורחת, ארץ עשירה ומלאה כל טוב, כל זמן שהים הגדול היה תחת שלטון אניותיה. ספרד זו נהפכה לארץ מדולדלת כששלטון הים עבר לאנגליה.

תנאי התעשיה המודרניים יצרו מצב כזה, שלא יתכן שאיזו אומה תוכל במשך זמן רב לחיות „כעם לבדד ישכון“. מנגנון הכלכלה המודרני בזמן שלום, והמנגנון הכלכלי המסובך שבעתים בזמן מלחמה, דורשים המון מצרכים וחמרי־גלם שיש הכרח להביאם מעבר לים.

בשנים של 1918–1914 לא היה ספק, שהנחה זו נכונה ואמנם הוכרחה גרמניה להיכנע אחרי קרב של ארבע שנים רצופות לא כל־כך מחוסר צבא כמו מחוסר מזון וחמרי אספקה.

המשטר הפאשיסטי בארצות הטוטליטריות, ובעיקר בגרמניה אחרי המלחמה האחרונה דגל בעקרון האוטרקיה (כלכלה עצמאית). עקרון היוצא מנקודת השקפה שכל מדינה ומדינה יכולה וצריכה לספק את צרכיה מתוצרתה היא מבלי לפנות לחמרי הגולם או לתעשיה של הארצות האחרות. איטליה לא עשתה בכוון זה רבות. גרמניה התקדמה בהגשמת עיקרון זה ע"י תחליפים שהומצאו ע"י מלומדיה וע"י שורה שלמה של כבושים שהביאו לה מכרות ושטחי אדמה פוריים. בכל אופן זקוקה גרמניה, – אם לא לדבר על איטליה, – להספקה גדולה מעבר לים, ואפילו כבוש כל אירופה לא ביטל דרישה חיונית זו.

מהו המצב באנגליה? – עם פרוץ המלחמה ב־1939 היתה אנגליה תלויה ברובה בהספקה מעבר לים. כשהשנתיים הראשונות של המלחמה מתקרבות לקיצן נעשה באנגליה הרבה בשטח ההספקה העצמית, ובעיקר בצרכי־מזון. ובכל זאת תלויה אנגליה בהספקה מעבר לים וכל זמן שהיטלר לא יוכל למנוע הספקה זו לא תהיה לו שום תקוה לנצח את העם האנגלי.

לצורך מניעת המעבר של הספקה וחמרי גולם מעבר לים מלהגיע לתעודתם מטיל צד לוחם אחד בלוקדה, הסגר, על נמל או נמלי הצד הלוחם השני. להטלת בלוקדה כזו יש כמה כללים בהסכמים הבין־לאומיים וכן כמה דוגמאות מענינות בהיסטוריה של המלחמות עד ימינו. המאה ה־19 מספרת לנו על צורה מיוחד של בלוקדה, „בלוקדה שקטה“. בלוקדה שקטה היא פעולה של כפיה, לא־מלחמתית, המוצאת לפועל ע"י מעצמה גדולה נגד מדינה קטנה, במטרה ללחוץ על אותה מדינה חלשה שתסכים לתנאים ידועים. מובן מאליו שבלוקדה שקטה כזו כשלעצמה אינה נחשבת כפעולת־מלחמה, אבל אם אותה המדינה שכפו עליה בלוקדה כזו רואה את עצמה חזקה למדי להתנגד לבלוקדה בכח הנשק יכולה היא לראות פעולת כפיה זו כפעולת איבה מלחמתית.

כדי להבין את צורת הבלוקדה הזאת כדאי לעמוד על מקרה מענין זה: ב־20 לאוקטובר 1884 („בלוקדה שקטה“ ראשונה בהיסטוריה היתה ב־1814 כשאנגליה ושוודיה הטילו בלוקדה כזאת על חופי נורווגיה) הכריז האדמירל הצרפתי קורבי הסגר על כל הנמלים ודרכי־המים בשטח ידוע של פורמוזה בסין, כדי לכפות על סין תנאי־מסחר הנוחים לצרפת. הצי הצרפתי לא נתן לאניות סוחר אנגליות להכנס לשטח ההסגר. הממשלה האנגלית טענה נגד פעולה זו שתי טענות לפני ממשלת צרפת. ראשית, שאין בכח הצי שברשות האדמירל קורבי לשמור על הבלוקדה באופן ממשי, ולכן ההסגר הוא בניגוד להצהרת פריז 1856, שעליה ידובר להלן; ושנית, שאם הממשלה הצרפתית רוצה לעכב את האניות הנייטרליות מלהכנס לנמלי פורמוזה לא מספיקה ההכרזה של בלוקדה שקטה, שעל פי ההסכמים הבין־לאומיים היא מכוונת רק נגד אניות המדינה שעליה הוטל ההסגר ולא נגד אניות נייטרליות, אלא על צרפת להכריז מלחמה ממש נגד סין. ממשלת אנגליה הוסיפה ואמרה, כי אם ממשלת צרפת תמצא לנחוץ להכריז מלחמה על סין, תהיה אנגליה נאלצת, כארץ נייטרלית, לסגור את תחנות הפחם שלה, שהיו היחידות, בים השקט באותו זמן, בפני הציים של שתי המדינות הלוחמות. אין צרפת יכולה, לפי דעת ממשלת אנגליה, להנות מתנאי מלחמה ושלום גם יחד. אחרי מחאה זו בטלה צרפת את ההסגר. כיום אין צורת בלוקדה זו מעשית, בכל אופן עפ"י חוזה האג 1907 יש אפשרות למעצמות להטיל „בלוקדה שקטה“ על נמלי מדינה המסרבת לשלם את חובותיה או שהיא עושה דבר שהוא בנגוד למקובל על העולם התרבותי, כדי להכריח אותה מדינה ללכת „בדרך הישר“.

ההגדרה של בלוקדה היא זו: „בלוקדה היא פעולת־מלחמה המוצאת לפועל ע"י הצי, ובימינו גם ע"י האויריה של צד לוחם אחד על שטח חוף קבוע של הצד הלוחם השני, במטרה למנוע כניסה או יציאה מהשטח הזה“. מטרת הבלוקדה יכולה להיות כפולה: א) צבאית טהורה כמו הבלוקדה היפאנית ב־1904 על הנמל הרוסי פורט־ארטור. וכן הבלוקדה האנגלית על חופי צרפת בים התיכון בשנות 1803–1814 כדי למנוע את הצי של נפוליון מלהגיע לתעלה האנגלית (תעלת למנש). ב) צבאית כלכלית, במטרה להרעיב את האויב ע"י הפסקת היבוא והיצוא. אסור לאניות ניטרליות לעבור בשטח ההסגר.

כדי שתהיה הצדקה חוקית לצי המדינה השומר על ההסגר להטביע אניות נייטרליות המפירות אותו, קובע החוק הבין־לאומי המקובל תנאים אלו: א) שההכרזה על ההסגר תיעשה ע"י האישיות המוסמכת לכך, שדבר ההכרזה יפורסם ע"י הצינורות הדיפלומטיים, לממשלות הניטרליות. ב) שההסגר יהיה ממשי ומכריע, לא מספיקה „בלוקדה של נייר“ שהיתה נהוגה בשנים הקודמות. כלל זה שההסגר צריך להיות מכריע התקבל בהצהרת פריז משנת 1856, שבה קבעו רוב ממשלות העולם, שאין די בהכרזת הסגר בלבד אלא „כדי שהבלוקדה תהיה מחייבת עליה להיות מכריעה“, ז"א מוטלת בכח כזה המספיק למעשה להפסיק כל תנועה לנמלי האויב. ג) שההסגר יהיה מתמיד, ומקיף את כל האניות בלי יוצא מהכלל. נהוג להוציא מכלל זה אניות של מדינות נייטרליות השטות לנמלי ההסגר כדי להוציא משם את נתיניהן. ד) צריך שתהיה הפרה ע"י כניסה או יציאה משטח ההסגר. ה) קברניט האניה צריך לדעת על קיום ההסגר.

החוקים וההסכמים בנוגע להסגר נשמרו ע"י כל המדינות הלוחמות עד התאריך ההיסטורי 4.2.1915 שאז הכריזה גרמניה על מלחמת צוללות בלתי מרוסנת בנגוד לכל החוקים המקובלים, וגרמה לטיבוע 1720 אניות נייטראליות בלי כל אזהרה מוקדמת.

מה הוא הבסיס החוקי שעליו הסתמכו כאילו הגרמנים בהכריזם מלחמת צוללות בלתי־מרוסנת? סעיף 48 מהצהרת לונדון 1909 אומר שאין להחרים אניה נייטרלית המפירה הסגר, אלא חובה להביאה לנמל ולהגיש את הענין לפני בית־משפט של המדינה שתפסה את האניה. בי"ד זה דן בעניני מלקוח ימי, ובית המשפט יחליט אם המלקוח נעשה כחוק או לא. סעיף 49 מאותה ההצהרה אומר שבמקרה ונתפסה אניה מפירת הסגר ואי אפשר להביאה לנמל מחמת זה שהאניה התופסת אותה חוששת שע"י הובלתה לנמל יתגלה מקומה לאויב, דבר היכול לגרום להטבעתה, יש רשות לאניה השובה להטביע את האניה מפירת ההסגר. סעיפי 50 ו־51 דורשים הוכחה על נחיצות כזו, וכן שינתן זמן מספיק למלחי האניה לרדת לסירות־הצלה ולקחת אתם את ניירות האניה. עפ"י סעיף 49 החליטה גרמניה שאין ביכולת הצוללות שלה לקיים את סעיפי ההסכמים הבינלאומיים ומשום זה נתנה להן הוראות להטביע כל אניה, בלי יוצאת מהכלל. מובן מאליו שבמלחמה של היום היתה הדרך סלולה לפני היטלר. ועם התחלת מלחמה זו כבר לא דאגו הגרמנים לשמור על המנהגים המקובלים והפכו את מלחמת־הים למלחמת פיראטים אכזרית מבלי שיתנו אפשרות למלחים להנצל.

השבוע קראנו בעתונים על הרחבת ההסגר הבריטי גם על נמל פטסמו שבפינלנד. אבל יחד עם זה הודיעה ממשלת בריטניה שאין היא רוצה לראות את פינלנד כבלתי נייטרלית לגמרי. איך עולים הדברים בד בבד? עם פרוץ המלחמה ב־1914 עמדה אנגליה על העיקרון של „העסקים כרגיל“, ולכן נתנה חופש גמור לבעלי תעשיה וסוחרים להמשכת היצוא שלהם לארצות הנייטרליות מבלי לשים לב לאן מעבירות הארצות הללו את הסחורות שהן קונות. ההסגר שהטילה אנגליה על חופי גרמניה לא חל על הארצות הנייטרליות כמו הולנד, דנמרק, נורווגיה ושוייצריה, לפי דרישת מיניסטריון החוץ האנגלי שדרש לקיים את היחסים הטובים עם אמריקה, שמשם באו רוב הסחורות, והמדינות הנייטרליות. רק ב־1916 נוכחה הממשלה הבריטית שמצב ענינים זה מזיק לה מאד. מיניסטריון הבלוקדה תחת הנהגתו של לורד רוברט ססיל הבין שהשיטה הקיימת מזיקה למאמץ המלחמתי הבריטי. ואז התחילו לבקר את השיטות הנהוגות מעיקרן. ראשית קבעו שהעיקרון ה„עסקים כרגיל“ הוא יפה, אבל בתנאי שהסחורות לא תגיענה לידי האויב. לצורך זה החלו למכור סחורות לארצות הנייטרליות רק ע"י פירמות פרו־בריטיות שהיה ידוע עליהן שהן נאמנות ושהתחייבו שלא תגיע הסחורה לידי האויב. שנית קבע הלורד ססיל שלא יתכן שאנגליה תשמור את ההסגר על גרמניה ויחד עם זה שתרשה להעביר להולנד מצרכים העולים ב־300 אחוז על התצרוכת הרגילה בזמן שלום, מפני שידוע וברור שהעודף עובר לידי גרמניה. לצורך זה עשה המיניסטריון חשבו מדויק כמה היא התצרוכת של כל אחת מהארצות הנייטרליות, וניתנו הוראות להטיל הסגר על העודף. במלחמה הנוכחית ידוע שהיטלר סוחט מהארצות הכפופות לו את כל מה שניתן להסחט מבלי לשים לב אפילו לתצרוכת המקומית, ולכן ההסגר הבריטי מוכרח לכלול את כל הארצות הללו. כשפינלנד באה תחת מרותו של היטלר הוטל תיכף ההסגר גם עליה, כדי למנוע את ההספקה הדרושה להיטלר.

דוד פינס

---

"הבֹקר", שנה ז', מסק 1724, 29 ביוני 1941, עמ' 3-2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.