אגרת הספנים
האגרת של פועלי הנמל ביפו אל הנציב העליון כנגד פתיחת הנמל בתל-אביב להורדת נוסעים אינה התעודה הראשונה ממין זה. לפני חצי שנה בערך, בשעה שהנציב העליון הודיע בפעם הראשונה – באבגוּסט 1937 – שיש בדעתה של הממשלה להרשות לנמל תל-אביב לשמש גם לשם הורדת נוסעים, עמדו ראשי הספּנים ובעלי-הסירות המעבירים נוסעים בנמל יפו ושלחוּ אגרת מעין זו אל ראש הועד הערבי העליון שעדיין היה מושל בכיפה באותה שעה.
אין כאן שום ספק שאגרת זו הראשונה נשלחה על פּי כתובת מתאימה הרבה יותר מן השניה, לפי שאגרת זו – אם נהא מסיחים את דעתנוּ מצוּרתה הכתוּבה בלשון-הכנעה כביכול וממליצות-החובה על דבר סכנת השליטה היהודית, מן הציוּרים התמימים על החוּקים הבינלאוּמיים האוסרים לייסד נמל שני ומן התביעה לדין את הממשלה וכיוצא באלו – יש בה לא פּחות ולא יותר משום האשמה גלוּיה כנגד המוּפתי והועד הערבי העליון. פּירוּשה האמיתי של האגרת הוא פשוּט בתכלית: אָנוּ – ויחד עמנוּ במידה יתירה כל יפו כוּלה – נתפּרנסנוּ בשפע מן העליה היהודית. עם פּרוץ המאורעות, שאתם יצרתם אותם, ובפרט ענין השביתה, שהשקעתם אותנוּ בתוכה, הרי סתמתם על ידי כך את מעין-הפּרנסה שלנו. ובכן מי הוא אחראי לגורלנוּ, אם לא אתם? ומי מחוּייב לנסות להצילנוּ, אם לא אתם? ואין במשמעה של הצלה זו, אלא להחזיר את המצב ליושנו, שנוּכל גם להבא להוריד את הנוסעים היהודים בנמל שלנו.
וגם אגרת זו אינה התגוּבה הראשונה של בני יפו הנוגעים בדבר על הנמל של תל-אָביב. עוד במאי של שנת 1936, בשעה שהממשלה התירה לפרוק סחורות מסוּיימות בחוף תל-אָביב, הרגישו שדבר זה עלוּל להיות לסכנה רצינית בשבילם ומיד פּנוּ בקריאַת עזרה אל הועד הערבי העליון ושלחוּ מחאות אל הממשלה. מנהיגי הערבים הרגיעו אותם בדברי תנחוּמין והודיעוּ בבטחון גמוּר, שתל-אָביב לא תזכה לנמל. מהתחלה זו לא יצמח לעולם ענין של ממש. בדרך זו כתבה העתונוּת הערבית כל הזמן על „הנמלמל“, על „צעצוּע-הילדים“ וכיוצא בזה. מצד הממשלה היה בנידון זה כנראה מעין שיתוּף עם ועד השביתה הערבי, וגם מפּיה שמעוּ ספּני יפו ובעלי הסירות הנפחדים במין רמז, שמקום הפּריקה בתל-אָביב אינו אלא אַרעי ומוצא לפי-שעה, ואך תשקוט הארץ, תשוּב יפו לכבודה הראשון. ידוע הוא בכמה מתינוּת ובכמה ערבוּיות החליטה הממשלה לפסוע את הפּסיעה הראשונה מחמת המצב הקשה לבלי נשוא, ומתוך הלחץ הגדול של הסוכנוּת היהודית וכל הישוּב כוּלו. עד כמה מביטים עדיין בספירות הגבוהות של הממשלה בעין רעה על ענין נמל תל-אביב, מעיד אופן דיבוּרה של הממשלה בדין וחשבון שלה אל ועדת המנדטים לשנת 1936 (אין לערבבו בדין וחשבון של הועדה הממלכתית). אמת, במקומות אחדים מדובר במידת-מה של אובּייקטיביות, שהרשיון לפרוק סחורות מסוּיימות והקמת הבסיס ניתן מפּני השביתה של נמל יפו. וכן נמסרוּ שם דברים על ההתאמצוּת הכספּית של הישוב וההתקדמוּת שכבר הוּשגה. ואילו במקום המכריע ביותר, בפרק המדבר על המאורעות (המצטיין בכלל מגמה להציג את היהודים בתפקיד חייבים במידה דומה, אם לא למעלה מזה, אל הערבים), מסוּפר:
„בשטח יפו – תל-אָביב גדלה, כניכר, המתיחוּת הבינלאוּמית משעה שניתנה במאי אפשרוּת פּריקה בחוף תל-אָביב ואחר כך על המזח החדש. מחאות מרות נשמעוּ מפּי הספּנים הערבים של נמל יפו, שראוּ את התפּתחוּת זו כמין התקפה ישרה (טשלנדז')“.
בכמה חריצוּת נתחלפוּ כאן הסיבה והתוצאה, התוקפים והנתקפים!
ביחס כזה ודאי שאין חידוש בדבר, שבדין וחשבון על האימפּורט והאכספּורט נזכרות בכלל רק חיפה ויפו. תל-אביב אינה זוכה אפילו לציוּן שמה בלבד, אף-על-פּי שבזמן פּרסוּם הדין וחשבון כבר עברו דרך נמל תל-אָביב הרבה עשרות אלפים טונות של סחורה.
לכאורה הרי טבעי הוא שנמל תל-אָביב הצעיר הוא פּשוט כקוץ בעיני מוסדות-ממשלה מסוּיימים. מפּני שאילו לא התייחסה הממשלה בשלילה גמוּרה אל הדרישה בדבר קביעת חלק של עבודה עברית בנמל יפו, אפשר הדבר שכל מה שנתרחש בשנת 1936 היו לו פנים אחרות לגמרי.
ימים ושנים דרשוּ הנהלת הסוכנוּת היהודית וההסתדרות לשים קץ למצב הבלתי נשוא, שבשני הנמלים של הארץ, שהגיעו לבנינם והתפּתחוּתם אך ורק בשל העליה היהודית, הכנסות המכס היהודי והאימפּורט והאכספּורט של סחורות היהודים, מכל מקום הרי כל העבודה היא מונופּולין בידי הערבים, והפּועל היהודי אין לו דריסת הרגל שם. בתוך הנימוּקים לפתיחת הנמלים בפני הפּועל היהודי, ציינוּ, אגב, הרבה פּעמים את הסכנות המדיניות הצפוּיות ממצב זה, שהנמלים נמצאים אך ורק בידי שלטונם של הערבים. אבל כל הטענות לא הועילו כלוּם. עוד זמן מועט קודם פּרוץ המאורעות הודיעה הממשלה לסוכנוּת היהודית, ש„לפי שעה“ אינה יכולה לפתוח פּתח לפועל היהודי בשום ענף של עבודת הנמל ביפו, מפּני – שעלוּל הדבר להביא לידי מהוּמות בנמל. מוּכנה היא, כך הכריזה, לשוּב אל הענין הזה כעבור שנה. בנוגע לחיפה מוּכנה היא ליתן הנחות פּעוּטות ובלתי חשוּבות.
אבל כבר באותו זמן היה הבדל גדול בין חיפה ליפו. בחיפה עלה בידינו להכניס מספּר גדול של יהודים בעבודות פּרטיות, בלי עזרת הממשלה ואילו יפו נשארה לפי רצונה של הממשלה נקיה מיהודים. ולפיכך בשעת התחלת המאורעות נפסקה העבודה בנמל יפו מאליה, בה בשעה שנמל חיפה עבד כל הזמן חוּץ מימים ספוּרים באבגוּסט 1936. ואחת מן הסיבות העיקריות, אם לא הסיבה היסודית, של ההבדל שבין יפו לחיפה, היא העוּבדה, שבחיפה היוּ פּועלי-נמל יהודים, שהיה בכוחם לנהל את העבודה, על כל פּנים בחלקה, אילו ניסוּ הפּועלים הערבים להפסיק את עבודתם, ולא עוד אלא שמאות פּועלים נוספים היוּ מוּכנים ומזוּמנים לעבודה בנמל בשעת הצורך.
בחוּגי הממשלה אין שומעים ברצון את הדיבור על עוּבדות אלו. בדין וחשבון של הממשלה לשנת 1936 לא בא זכרן. לפי שהן מביאות מאליהן לידי מסקנה, שאילו היה גם בנמל יפו מספּר ניכר של פּועלים יהודים, ייתכן שלא התחילה השביתה כל עיקר, או היתה פּוסקת במהרה. והוא הדין להיפך, אילו לא היו בחיפה פּועלי נמל יהודים, אפשר שהיתה השביתה מקיפה גם את הנמל הזה והועד הערבי העליון היה משיג את מטרתו, לנתק את הארץ מן העולם הגדול, ובראש וראשונה לנתק את הישוב היהודי מכל העולם החיצוני, להרעיבו והעיקר להפסיק את העליה בפועל ממש. חוּגי הממשלה נוטים יותר, לייחס את הזכוּת הזאת לעצמם, שבנמל חיפה לא נגעה כמעט השביתה. ואין לכחד שהנהלת הנמל וכוחות הצבא עשוּ הרבה, כדי להרחיק את השביתה. אבל כאן יש לשאול מפּני מה עשוּ כך בחיפה ולא ביפו? מפּני מה לא הרהיבה הממשלה כל הזמן לפתוח את נמל יפו בכוח?
וכך חשים חוּגי-ממשלה אלו, שלא אחדים אלא הם עצמם, הביאו לידי המצב השורר עכשיו, מתוך שנהגוּ שנים רבות בפוליטיקה של עוול כלפּי הישוב היהודי. ומן הסתם היו רוצים לסבב עכשיו את הגלגל אחורנית, אלא שלא קל הוא הדבר. לפי שעה נעשתה תל-אָביב לעוּבדה חיה. וברצונה או בעל כרחה מחוּייבת הממשלה להשלים עם העוּבדות, הגם בלי חשק ולאחר שיקוּל דעת מרוּבה, ולהרחיב את האפשרוּיות החוּקיות של תל-אָביב. ועכשיו הגיע הדבר להתיר לא פּריקה וטעינה של סחורות בלבד אלא גם הורדת נוסעים.
הועדה הממלכתית מתנגדת לנמל מיוּחד בתל-אביב. ואף על פּי שהיא מכירה בחשיבוּת של „הנימוּק היהודי כנגד תלוּתה ביפו“, מכל מקם היא מציעה, שאם ייבנה נמל-ים שני, מוּטב שיהיה נמל משוּתף של יפו–תל-אָביב; לפי שאם תל-אביב תפּרד לגמרי „יהיה הדבר בלי ספק אָסון לפריחתה של יפו“. ואם תצא לפועל החלוּקה ויצירת שתי מדינות נבדלות, אז – ממליצה הועדה – מן הצורך שהנמל המשוּתף יתנהל על-ידי משרד-נמל משוּתף ערבי-יהודי בנשיאוּת בא-כוח של ממשלת המנדט.
וכך אָנוּ מגיעים למצב משוּנה. הועדה הממלכתית, הטוענת שהיא באָה לידי רעיון החלוּקה מתוך ההוכחה שאי אפשר בשוּם פנים שיתוּף של שלום בין הערבים והיהודים, הרי היא מגלה פּתאום דוקא כאן בנקוּדת-הפּגישה המתוּחה ביותר בין שני הכוחות המתנגדים זה לזה, במקום שבמשך 15 שנים נתרחשוּ שלוש פּעמים מאורעות-דמים, במקום שפּרצה השביתה בכל תקפּה לפני שנה – דוקא כאן רואָה הועדה אפשרוּת של שיתוּף, ודוקא כאן יכולה ממשלת המנדט (לאחר סיוּמו של המנדט!) לקבל על עצמה את התפקיד של מתווך וּמפשר. וכך נגזר כנראה מן השמים, שלא חיפה בלבד, אלא גם יפו – תל-אָביב תישאר, לאחר ייסוּדן של מדינות עצמאיות, בידי בריטניה הגדולה.
כדאי הדבר להזכיר בדרך אגב, שהרעיון בדבר נמל משוּתף כבר נשמע זמן מוּעט לפני סיוּם השביתה הערבית, והצד היהודי הודיע על נכונוּתו לישא וליתן בדבר, אם תבוא ההצעה מצד הערבים. אבל באותה שעה עדיין לא חשב איש על דבר ההמלצות המרחיקות לכת של הועדה הממלכתית.
איך שהוא: לפי שעה ראוּי לציין, שסוף כל סוף נשמעה לפחות מצד כוח חשוּב של החיים הכלכליים, מצד הערבים המעוּניינים ביותר, האמת הפּשוּטה, שלא רק „הדחיה הכלכלית“ של הערבים על ידי העליה היהודית, היא בדוּתא מגוּחכת, אלא אדרבא עצם קיוּמה של העיר, המשמשת קן מסוּכן של תעמוּלה נגד היהודים, תלוּי בעליה היהודית ואין עזרתה אלא בה.
האגרת של ספּני יפו אל הנציב העליון מקיים את הדבר בצוּרה בולטת ביותר. וכמובן אין עוּבדה זו משתנית על ידי זה, שבאותה אגרת שנעשה מצדם הנסיון הנואָש להציל ברגע האחרון את מצבם על ידי משיכת העליה בבואָה לארץ, הרי הם מכריזים שהעליה הזאת אינה אלא אָסון „הפּוגע בנוּ מפּני שהוא שולל פּרנסה מפּי טפּנוּ“. הסתירה הגלוּיה הזאת מציירת את השקר של כל ההסתה הערבית כנגד העליה היהודית והיא משמשת כעין מס הכרחי למשטר-הטרור השורר בישוב הערבי.
מצדנוּ אָנוּ יכולים רק להגיד, שרחוקים אָנוּ משמחה לאיד כלפּי ספּני יפו. הנבונים שבהם יודעים שהפּועל היהודי רצה תמיד בשיתוּף עמהם על יסוד השמירה על זכוּיות שניהם לעבודה ולחיים. אבל הפּועל היהודי וכל הישוב היהודי לא ישוּבוּ בשום פּנים אל המצב שלפני המאורעות. נמל תל-אָביב הוא עוּבדה וגידוּלו הוא דבר שאין למנעו, וכל המפריע גידוּל זה דינו כשלון גמוּר מלכתחילה. אין זאת אומרת שאפשרוּת ההתפּייסוּת נפסקה לחלוּטין. להיפך, דבר זה נתוּן במידה יתירה בידי המוני העובדים והפּועלים הערבים, שיכולים הם להביא לידי שיתוּף כלכלי וחברתי עם העם היהודי, אם ישתחררוּ מן הכוחות הריאקציוניים המפיחים בתוך העם הערבי את השנאה והמלחמה נגד העליה היהודית והבנין היהודי. ורק במסגרת של הסכמה כללית ערבית-יהודית תמצא דרך של שיתוּף בין שני הנמלים השכנים תל-אָביב ויפו.
ב. לוקר
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3875, 20 בפברואר 1938, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ברל לוקר בוויקיפדיה.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים ועוד 
