מזקני הישוב
על חוף יפו לפני 56 שנה
(16 נובמבר 1869 – יום לפני חנוכת תעלת סואץ)
בשנים האחרונות התחיל הישוב הארצישראלי להתענין ביתר רצינות בבנין נמל יפו, וגם מצד הממשלה התחלנו רואים יחס חיובי פחות או יותר לשאלה זו. ובאמת הגיעה השעה לנצח את הים הסוער של חוף יפו.
הים הסוער של חוף יפו! – כמה אגדות, כמה ספורים רומנטיים שמענו אודותיו, מאז האגדה הנפלאה והפיוטית מזמן הנביא יונה:
„ויקם יונה ללכת תרשישה מלפני ה'…
„וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה…
„וישאו את יונה ויטילוהו אל הים, ויעמוד הים מזעפו…
„וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה…
„ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות…
„ויאמר ה' לדג ויקא את יונה ליבשה.“
עד היום הזה מראים לנו מלחי יפו את מקום הסלעים אשר שם הקיא הדג את יונה. ולא רק אגדה זו, הרבה אגדות וספורים נפלאים תשמעו מפי המלחים הזקנים שקבלו זאת מאבותיהם מדור ודור.
ובין הספורים הנפלאים האלה שמעתי עוד לפני ארבעים שנה, מפי המלח הזקן אבו-מוסטפה, הגבור בין מלחי יפו בזמנו, מעשה בנסיעת הקיסר פרנץ יוסף מלך אוסטריה, מחוף יפו לספינתו שעגנה בים. זה היה בדיוק ביום השבת, 16 נובמבר 1869, לפני 56 שנה, יום לפני חנוכת תעלת סואץ שהיה כידוע לכולנו ביום 17 נובמבר 1869. את הספור אשר אני אומר לספר לכם, ספר המלח הזקן ימים אחדים לפני מותו גם לאחרים, ובהם לה' ח. מ. מיכלין. *)
זה היה יום שבת 16 בחודש נובמבר. ליום המחרת (17 נובמבר) נועדה פתיחת תעלת הסואץ, ואז שב הקיסר היקר, עם בני לויתו השרים הגדולים, מירושלים ליפו. ספינתו עגנה לו בחוף יפו הרחק מן הסלעים אשר בים. ואיזה מין אויר נורא היה אז! חי אדוני, מעודי אינני זוכר אויר כזה. השמים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כתותחים הגדולים על מבצרי מצרים. הים כזקן סוער וזעף, מפיו יז גלים איומים כהרים תלולים, נעים ונדים, וההרים ממש עד השמים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות.
ובאויר כזה החליט הקיסר להפליג בים ולעלות על אנית מלכותו…
לשוא התחננו לפניו שלישיו ושריו שיסיח דעתו מהנסיעה, ולא יסכן נפשו בים סוער כזה. הוא באחת: „יהיה מה שיהיה! אנכי אמרתי דברי דבר מלך להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ולא אכזב!“ והוא מוסיף ואומר לבני לויתו שאם באמת הם מרגישים סכנה בנסיעה זו, הוא מוותר על לויתם, וישארו הם שאננים ביפו והוא ירד אל הסירה לבדו.
גם אנשי אניתו, המלחים והחובלים, בראותם על החוף תנועה רבה, נתנו מרחוק אותותיהם כי אי אפשר עתה בשום אפן להפליג בים, כי סביב האניה הים הוא כמרקחה, והקיסר באחת: אני לא אחלל את דברי הקיסר!
בראות האנשים כי לשוא יעתירו עליו דבריהם, החלו לשאת ולתת עם חרוצי המלחים שביפו, להוליך את הקיסר אל אניתו. אבל המלחים לא אבו אפילו לשמע, ולו גם ינתן להם מלא ביתם כסף וזהב לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה אפילו בחברת הקיסר האדיר.
הם פנו אלי ואל בני, ואנכי קבלתי עלי הדבר. חי נפשי, לא מתוך אהבת הבצע אלא להראות להפרנג'ים האלו, שגם בין הערבים נמצאים בעלי רצון כביר ובעלי מרץ עז, אשר יוכלו להיות למופת.
בשום אופן לא הסכמתי להכנס במשא ומתן על דבר המחיר. כי אם חלילה נטל עלי להקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי לא יקופח שכרנו.
הקיסר בעצמו נצח על מלאכת ההכנה. על פניו לא היו נכרים כל סמני התרגשות. הוא נתן פקודות, כאילו היה בחזית של איזה מערכה, מעמיק בעצם הענין, מבלי להתחשב עם מכשולים חיצונים, וסכנת מות.
ואנכי מצדי עשיתי את שלי. קראתי לבני, עלי, מוצטפה וסלימן, וצויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו. סירה אחת גדולה ועמוקה תהיה באמצעיתן מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט וביד כל חובל הגה. וצויתים בכל תוקף שכולם יסורו למשמעתי עלפי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בבטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר, על גבי מרבים יפים, ואנכי ישבתי בראש הסירה, ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכי, לבל יסתכל בגלי הים, פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, ולבי ימג, ולא אוכל ליתן את הפקודת הדרושות.
הקיסר נענה לי, ובחדרי לבי רחפה גאוה, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם למלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את ראשו היקר בידי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש קדשים, ועלי למסר נפשי בעד ראש זה אשר יכיל בתוכו כל המדות היקרות והחכמות הנשגבות…
בטרם הפליגה סירתי הסכימו רוב שלישי הקיסר להשאר ביפו, ורק אחדים מהם קפצו אל תוך הסירות, ואחד השלישים קפץ אל סירת הוד מלכותו באמרו כי חייו אינם שוים יותר מחיי הקיסר…
ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם להפליג, פרצה צעקה איומה מפי השרים שנשארו ביפו, ואלפי האנשים שנאספו על החוף לראות את החזיון הכביר בשים קיסר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחד כלתה לראות אחרית דבר, מי ינצח? הים במשובתו, או הקיסר ברצונו הכביר?
וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האניה המלכותית, המזוינים באספקלריות כדי להתבונן אל כל תנועותינו.
והקיסר בעצמו, לא יירא ולא יחת, אולי בחדרי לבו פנימה היתה איזו התרגשות רותחת, אבל על פניו לא היה ניכר מאומה. הוא רצה לשבת על בדי הסירה, אולם היה מוכרח לסור למשמעתי, ובין ברכי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואני שכותי לו. כסיתיו בשמיכה יפה, ובקשתיו שינמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. ואנכי יושב על קרן הסירה, בידי האחת עושה תנועות ותנופות של פקודות, ובידי השניה מחזיק ראש הקיסר, ומשתדל אני להרגיעו כי עוד מעט והסכנה תעבור. באותו הרגע הייתי בעיני כאם רחמניה המשתדלת להרגיע את תינוקה…
והסכנה לא חלפה!
נתתי פקודה להקיף את הסלעים והכפים אשר שם הים כגיהנום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כל עצתי. גליו הרעישו את כל מבצרי סירותי. הסירות טפסו רגע ועלו על ראש הגלים ורגע שני נחבאו בעמקי תהומותיהם. ולוא השתברו הגלים על גבי הסירות, אז אבדנו כלנו, אבל אנשי היו די זריזים וחרוצים להטות את הסירות תמיד אל מורד הגלים. הם סבבו את תלי התלים. ואך החל הגל לרדת המערבה, אז התבלטה עבודת כל מלח במשוטו וכל חובל בהגהו. ויש אשר בקושי ועמל עברנו אילו מאות צעדים ובאו הגלים והדפונו אחורנית יותר מאלף צעדים.
אנשי האניה מצדם השתדלו בכל האפשריות לקרב את אניתם אלינו, אך לשוא היה עמלם. הרעש והסער ומרקחת-הים היו כל כך חזקים עד כי פחדו פן תנפץ הספינה אל הסלעים הגדולים הזרועים בקרבת החוף, ועל כן הוכרחו לעגן במקומם ולחכות בכליון עינים עד שנקרב אליהם.
שעה אחרי שעה עברה, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו לעינינו. הקבר הקר והרטוב. והקיסר שוכב במנוחה בין ברכי, כאילו ישן הוא שנת הצהרים במנוחה שאננה. ולעומתו, הנה השליש אשר שכב בקצה הסירה התחיל לבלבל אותנו. כנראה שעורקיו התמתחו, ומחו החל לנוד, ורוח בינתו עמו. הוא החל לפטפט דברים בלתי מובנים על אודות התעלה ויקלל את ליסיפס (לספס) ואת פרעה נכה, ושאר בני פרעה. הוא הקיא כמעט את מררתו, וכמו מתוך חום נורא היה חוזה ומדבר מספרים שונים, והזכיר את גודל ערך התעלה לעולם. בידו עפרון והיה רושם בו על פסות ניר, כותב ומשליכן אל תוך הסירה בכעס. אנשי קבצו אותן אחר כך ומסרו אותן לידי, ואנכי שמרתין עד היום כקמיע לזכר היום הגדול ההוא, ואותן אני מוסר לך כעת, אדוני…"
אבו-מצטפה הפסיק דבורו, ומתחת לשטיח הוציא אי אילו פסות ניר בלות ומקופלות וימסרן לי.
[…]
לאחר שרשמתי את תכנן בפנקסי החזרי פני אל אבו-מוצטפה ובקשתיו להמשיך את ספורו המענין.
אבו-מוצטפה המשיך:
„השלישים והשרים האחרים אשר ישבו בסירות הקיצוניות היו מקופלים באדרותיהם ושרועים על קרקע הסירות בלי כל תנועה.
עבודתם החרוצה של אנשי, שלא ידעו לאות ועיפות, אף כי נטפי הזעה על פניהם היו גדולים כנטפי הקצף על פני הים, עמדה לנו להתקרב יותר ויותר אל האניה הממתינה לנו. פתאום קם עלינו גל גדול, ועמו הורמנו גם אנחנו כלנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו תהומה, וכל סירותינו חשבו להשבר. התנודה היתה כל כך חזקה שהקיסר התעורר בחזקה ויתפרץ מבין ברכי, לראות מה קרה. שנים מאנשי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה הגדולה שפרצה מפי מלחי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האניה מצד זה. באותו רגע היו בטוחים שאנחנו כולנו טבענו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע! אולם אחרי רגעים אחדים הסתדרנו שנית, ופתחנו במלחמה חדשה עם הגלים.
כה עברו עלינו חמש שעות וחצי. לבסוף גבר מזלו של הקיסר, כי פתאם בא גל גדול מאד, ויזרקנו בבת אחת כמעט ישר אל פני האניה. דבר שלשמו עמלנו ויגענו אנחנו שעות אחדות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האניה הורידו תיכף את המדרגה הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנתהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה שהיתה שקועה כלה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשי הצליחו לתפוס תיכף את הקיסר ועל כפים נשאוהו. אנשי האניה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את הקיסר מעל זרועות אנשי, אבל אנשי סרבו ואמרו שהם חפצים לשאת את הקיסר על זרועותיהם המה אל תא משכבו.
יחד עם המדרגות הורמו גם סירותינו אל האניה.
אחרי רגעים אחדים כבר שב הקיסר לאיתנו ולמנוחתו, הוא הודה לי על טרחתי, ולאות תודה הוליכני כשהוא נשען על זרועי, ויציגני לפני אנשי האניה, השרים והחובלים, ויהללני בפני, בתור אדם בעל מרץ ואמיץ-לב, ובתור איש מצוין אשר גם באירופה קשה למצא כמותו…
כשאנו שומעים ספורים ואגדות נאות כל כך, על הנסתרות הכמוסות בחוף יפו הנפלא, יש ואנו שואלים אולי באמת זוהי הסבה המעכבת את ממשלתנו להוציא לפועל תכנית בנין הנמל בחוף יפו בכדי לשמור על עתיקותיה, ועל סלעי יפו הנצבים אולי עוד מזמן הנביאים שלנו במקום הזה? אולי חושבת ממשלתנו לשמור על עתיקות יפו כשם שהיא שומרת על עתיקות עיר קדשנו ירושלים?…
"הארץ", שנה שמינית, מס' 1901, 17 בנובמבר 1925, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 